אמרי שפר כ"ד סיון ה'תשע"ו

״את מחתות החטאים האלה בנפשותם״ (במדבר יז,ג). בעלי המחלוקת הגרועים ביותר הם מי שמערבים בכך את הנפש; שמנהלים את המחלוקת כביכול בשם תיקון הנשמה, בשם יראת שמים. (רבי נפתלי מרופשיץ)

     ''ויקהל עליהם קרח״ (במדבר טז,יט). מפרש רש״י: ״בדברי ליצנות״. שיטה זו מחרחרי הריב נוקטים עד היום – בשעה שאין בידם האשמות של ממש כדי לפגוע בשמו הטוב של מתנגדם, הם נלחמים בו על-ידי ליצנות, כשהם מנסים לעשותו ללעג ולקלס. (דברי שלמה)

     ״ותבלע אותם... ואת כל הרכוש״ (במדבר טז,לב). לכן נבלע גם הרכוש, כי הוא גרם למחלוקת העגומה. העזתו של קורח לקום כנגד משה באה מרוב עושרו, שכן ״עשיר יענה עזות״. (מאוצרנו הישן)

     "חז"ל מספרים שכאשר יעקב היה בדרכו לחרן ושכב לישון, התחילו האבנים לריב זו עם זו, וכל אחת טענה: 'עליי יניח צדיק את ראשו'. עשה הקב"ה נס והפך את כל האבנים לאבן אחת. נשאלת שאלה: אם כבר עשה הקב"ה נס, הלוא היה יכול לחולל נס גדול יותר, שהאבנים יֵהפכו לכר רך ונוח? אלא שהתשובה היא שממחלוקת וממריבה יכולה להיווצר לכל היותר אבן גדולה, אבל כר רך ונוח לעולם לא יצמח ממחלוקת". (רבי מאיר שפירא מלובלין)

חוש ריח (מאורות הדף היומי,עלון 837)

     איש כבר לא האמין לו.  הוא חושב שהוא רבי עקיבא, שיכול היה להבטיח שהקב"ה והים ערבים להחזרת חובותיו, לעג לו מאן-דהוא בשנינות.  אך הוא לא שת לבו לדבריהם, ידֹע ידע כי העתיד הוורוד מובטח לו אי שם במרחקים. כשהיו הנושים דוחקים בו ומשתרגים על צווארו היה מעודד את עצמו בידיעה הכמוסה עמו על הדוד ההוא שמימיו לא ראה . לא דוד ממש, דוד של אמו.

     לפני שנים רבות סיפרה לו אמו בעיניים דומעות, כי יש לה דוד אי שם במרחקים. לפני המלחמה התגוררנו באותו רחוב.  בעודנו ילדים שיחקנו תופסת. מי היה מאמין שכך חלפו השנים.  המלחמה חצתה את הכל, הוא והיא היחידים שנותרו מכל המשפחה. לאחר המלחמה נוצר ביניהם קשר טלפוני בו הבהיר לה הדוד כי מצא לו פינה להתבודד בה ביגונו ונא ונא תכבד את רצונו ותואיל להותירו בדד בלא ביקורים. אין הוא רוצה לראות איש. את כל מרצו הטביע במלאכה מפרכת מן הבוקר עד הערב, אשר היה בה כדי לבתק את פתילי מחשבותיו. כך נודע לה מפי יודעי דבר. פעם אחת צלצל הטלפון, אחרי עשרים שנות ניתוק. קול שבור בקע מן השפופרת: זוכרת? היום לפני ארבעים שנה נולדת. לא אשכח את אושרו של אחי - אביך. מזל טוב.  קול בכי שנוק סיים את השיחה.

     כשבגר נזכר באותו דוד ומיזמתו החליט ליצור עמו קשר. התרגשות רבה שררה משני עברי הקו. זקנתי,  הפטיר הישיש. -  עד מאה ועשרים, דוד. -  אמך עודנה עמנו? -  כבר לא. -  טוב שהתקשרת. אתה קרוב המשפחה היחיד שיש לי בעולם. אנא שגר לכתובתי את פרטיך כדי שארשום אותך בצוואתי. בכספי אשר צברתי תחתן את ילדיך ואת נכדיך ויהיה זה זכרי בעולם.  הוא נאלם דום, לא זו הייתה כוונתו והוא לא העלה על דעתו כי לדוד יש על מה לרשום צוואה.  כשתקבל הודעה בדואר רשום תבין שכבר אינני כאן, וכל רכושי - שלך! היה שלום, סתם הדוד ולא יסף.

     פעמים רבות היה חשק עז תוקפו לעלות על מטוס ולדפוק בהפתעה על דלת ביתו של הדוד,  אך חזקה עליו הוראתו לבל יעשה כן. הצוואה הממתינה הייתה עבורו עוגן הצלה בסערות החיים.  פרנסה לא הזדמנה לו, הוצאות היו לו בשפע, ואיש לא האמין לו כי יבוא היום שבו יפרע את חובותיו בהינף יד.  הופעת הדוור על מפתן ביתו העידה באלם על הפטירה.

     לאחר שהקיף חצי גלובוס הגיע אל בית החולים,  טיפל בצרכי הקבורה וערך לו הלוויה כדת וכדין. לקבלן המצבות הורה להכין מצבה: פה נטמן הר"ר... אשר נשמת חייו נגדעה על ידי הנאצים ימ"ש, וסבל בדומיה את ייסוריו במשך ארבעים שנים.  רוח של בית עלמין - נוזפת, קרה, גדושת תוכחה על בני-אדם שאינם מנצלים את דרכם מבית היולדות אל בית הקברות - הדפה אותו החוצה והלאה.

     נהג מונית בהה בפתק שהושיט לו והובילו אל מעונו של הדוד. הוא פשפש בכיסיו ומצא את המפתח שקיבל בבית החולים, וכשהרים את עיניו נתקף תדהמה. בית עלוב, ישן נושן, דהוי, גדר סדוקה, ועזובה בכל פינה. הוא לא היה מופתע אם היה מגלה כי דודו חי בבית מידות מפואר,  הרי עשיר היה, והנה... הוא התקרב באיטיות וגילה להוותו כי אפילו בית לא היה זה כי אם מעין שילוב לא מוצלח בין בקתה לצריף. בייאוש-מר דחק את הדלת העלובה וקול חריקתה נשמע באזנו כגיחוך על חלומותיו רבות בשנים.

     קול ניפוץ העירו משנת-ביעותים. פרצוף גרום נדחק דרך הזכוכית השבורה, וכשהבחין בו נמלט כל עוד נפשו בו. גנבים? כאן? התפלא לעצמו בעגמומיות, הלוואי היה מה לגנוב. הבוקר אור והוא יצא לסיור בעיירה, כדי לדלות פרטים על הדוד העלום. איש המכבסה ניאות להקדיש לו מזמנו, שלף תמונה נושנה משכבר הימים והצביע על דודו עומד במרכזו של מגרש ריק,  למרגלות מנופי ענק. שם, הצביע הכובס, על הקרקע ההיא הוא הצטלם, היכן שבנה את גורד השחקים בעיר הסמוכה. אומרים שהיה עשיר גדול, אבל זו רק שמועה. לא יודע. גדוש פליאה הוא נכנס אל סניף הבנק המקומי, הציג את המסמכים הדרושים וגילה כי בחשבון הבנק ממתינה לו 'ירושה' - קצבת הזקנה של החודש האחרון …

  דלת הבקתה הייתה פרוצה. אי-סדר שרר בכל, חפצים הפוכים ותמונות שנתלשו מן הקיר גדשו את הרצפה, אך מאומה לא נעלם. המחזה חזר ונשנה במשך ימים אחדים, עד שהחליט לעשות מעשה. אם הם מחפשים כאן משהו - אני אמצא אותו. והוא מצא. ידית ברזל עקומה שהסתתרה מאחורי התנור, הייתה דלת המסתורין לאוצר שמימיו לא ראה.  חוש הריח של הגנבים היה סימן הדרך שלו.

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"א אייר ה'תשע"ו

  אמר רבי חיים יוסף דוד אזולאי: צריך להשתדל שכל מה שעושים בשבת, אוכלים, לובשים וכדומה, אף שאדם נהנה מזה – שיתכוון לשם שמים, לכבד את השבת, ולא רק להנאת עצמו.

     האבנים הרבות הפזורות בדרך בואכה מירון. הם הם האבנים הגדולות והבצורות שנגולו מעל לבם של יהודים הנתונים בצרה ובשביה באתרא קדישא על ציון התנא הא' רשב"י.

     המהר"ל (דרך החיים - אבות סוף ההקדמה) כתב: נהגו האמוראים ללמוד בשבת בספרי אגדות (תמורה י"ד:) ולא בעיון ובעומק, מפני שהלימוד בעיון הוא ביטול עונג שבת, משא"כ אגדה מושכת לב אדם.

     המסתורין הוא הדבר היפה ביותר שביכולתנו לחוות . זהו המקור לכל אומנות אמיתית ולכל המדע.

כוחו של דמיון

     עד כמה אנחנו מושפעים מדמיוננו - זאת לא ניתן לתאר ולשער. להלן סיפור המעובד מתוך "הגאון החסיד" אותו סיפר הגאון החסיד ר ' שמאי גינזבורג לנכדיו, וכך היה סיפור המעשה : "בצעירותי כילד, מאכל האורז הגיע לפולין, תחליף לתפוחי האדמה המסורתיים . ההתלהבות מהאורז גרמה לכך שבביתי,  כמו בבתים רבים, בישלו אורז כל יום!... לא אהבתי מאכל זה, אך חששתי מלומר זאת, כיוון שהחינוך בבית היה שאסור להתפנק, כל אוכל המוגש – צריך לאכול! ואם אומר פעם שאיני אוהב מאכל מסויים, אזכה לקבל אותו מאכל חודש ברציפות עד שאתרגל..." " פעם נאלצה אמי לנסוע למספר ימים לוורשה, לביקור חולים אצל סבתא. במשפחתי לא התירו למשרתת הגויה לגשת למטבח כלל (בשל בישולי גוים, הכנסת אוכל שאינו כשר וכו'). אמי ביקשה מהשכנה , שהיא תחמם ותגיש לנו את ארוחת הצהריים. מה שלא ידעתי , כי אמי החרוצה בישלה כמות גדולה של אורז , שתספיק לנו לכל תקופת העדרותה. בכל אותם ימים אכלתי את הארוחה בתאבון רב ." "כששבה אמי ושמעה שאכלתי אורז ללא כל בעיה, שאלה אותי: ' מה קרה שהינך אוכל אורז לתאבון?' עניתי לתומי, שכדאי לה לשאול את השכנה איך היא מבשלת את האורז, זה מבושל בצורה טעימה ביותר... לא העליתי כלל בדעתי , שזה מעשה הקדירה של אמי...". סיים רבי שמאי, "כמה מוסר השכל ניתן להפיק מסיפור זה: כח המדמה שבאדם, בכל גיל, בכל מצב,  המשכנעו כי האורז, האוכל, הדירה - החיים של השני טעימים יותר, נעימים יותר, יפים יותר! ".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ה' אדר א' ה'תשע"ו

אין הולכים לבית הכנסת אלא עם הילדים יחדיו! "ואני והנער נלכה עד כה", "וילכו שניהם יחדיו" ,"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?!"

     אינני יודע כיצד ילחמו במלחמת העולם השלישית , אבל הרביעית תתנהל במקלות ואבנים.

     אנחנו יכולים לסלוח בנקל לילד שפוחד מן החושך, הטרגדיה האמיתית בחיים מתרחשת כאשר אדם מבוגר פוחד מן האור.

     בשמחה ובצחוק יראה הזמן קצר, בדאגה ובצער, יראה ארוך. (ר' יצחק אברבנאל)

גחלת לוחשת (עוגת פר''ג - פרשת משפטים)

     איש אחד שנהג להשתתף באירועי משפחה בקביעות, הפסיק להגיע לאירועים ללא הודעה מוקדמת. לאחר מספר שבועות, החליט אחיו הצעיר לבקרו. היה זה לילה מאוד קר. האח הצעיר מצא את אחיו יושב מול אח בוערת. האש הדולקת הייתה חמימה ומזמינה. האיש לא הבין את סיבת ביקורו של האח הצעיר והזמין אותו לשבת לידו, בכיסא נוח,  מול האש. האח התיישב בשקט וחיכה... שקט עמוק שרר ביניהם. שני הגברים רק התבוננו באש, בריקודי הלהבות מסביב לעצים הבוערים.

     כעבור מספר דקות, בחן האח הצעיר את הגחלים, ובזהירות רבה בחר באחד הבולטים מהם.  אט אט הוא הרחיק אותו מהאש, חזר לכורסתו, נשאר לשבת והמתין... המארח התבונן בתהליך, מרותק למהלכו של אחיו הצעיר. אט אט החל הגחל לדעוך – תחילה איבד ברק, ואחר כך כבה כמעט לחלוטין. תוך זמן קצר, מה שהיה קודם חגיגה של אור וחום, הפך להיות גחל מכוסה שכבה של אפר מת שחור וקר, ואף לא מילה נאמרה בין שני האחים מתחילת הערב. בשלב מסוים, החל האח הצעיר להתכונן לעזיבתו לביתו. הוא החזיר את הגחל הקר וחסר התועלת למרכז הלהבות. כמעט מיד הגחל חזר לבעור, כשהוא ניזון מהאור והחום של הגחלים הסמוכים לו.

     כשעמד האח הצעיר ליד הדלת, אמר לו מארחו: "תודה על ביקורך, ועל השיעור הנפלא שלימדת אותי ... יש להזכיר לבני המשפחה שהם מהווים חלק מהלהבה, וכאשר הם מתרחקים, הם מאבדים מהברק שלהם. כל בני המשפחה הם האחראים לכך שהלהבה של כל אחד תשאר דולקת, כך שעליהם לעודד את החיבור בין כולם, כדי שהאש תהיה חזקה, בוהקת ומחממת. משפחה היא לא רק קשר דם. משפחה היא חברות אנשים שאתה עובד איתם וקירבה עמוקה בין אנשים באשר הם. ואיש פשוט אומר אל תתנו ללהבה לדעוך, חבקו חזק את כל מי שקרוב לליבכם,  אל תכנעו למרחק, אין זה משנה אם המשפחה שלכם נמצאת בצד השני של המדינה או בצד השני של הבית, עליכם לשמור על להבת המשפחה דולקת על מנת שהאש שבתוככם תמשיך לבעור. ותאהבו תמיד כי החיים קצרים...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ט"ו אייר ה'תשע"ה

אמרי שפר ט"ו אייר ה'תשע"ה

 אחד מן הצדיקים נסע פעם לקברו של ר' עקיבא, והיה קשה לו מאוד להגיע לשם בדרך של אבנים וסלעים, לאחר שהלך כברת-דרך, אמר שאין בכוחו להמשיך, וחזר, אמר לתלמידיו: אני כבר אפגוש את ר' עקיבא במשנה ובגמרא. וכן אמר איזה רב לתלמידיו, שאפשר לפגוש את רשב"י במשנה ובגמרא. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן

     אם אתה רוצה להשיג משהו שמעולם לא היה לך, עליך לעשות משהו שמעולם לא עשית...

     אסור לו לאדם לבקש טובה מחברו כשיודע שהוא מכביד עליו, מפני שהוא עובר בלאו "לא תרדה בו בפרך" (רבינו יונה(.

     הרה"ק הבעל שם טוב אומר: כשם שהכוכבים אשר בשמים נראים לעינינו כנקודות זעירות בלבד- שעה שהם עולמות עצומים, כך ישנם יהודים בעולם אשר בעולם הזה מראיהם עלוב ושפל- אולם בשמים הם עצומים..

הצדיק הנסתר שהתגלה (סיפורי צדיקים, גיליון 153)

     אל הרה"ק המגיד רבי מרדכי מטשערנוביל זיעי"א, (יומא דהילולא שבת קודש כ' אייר) בא אחד מחשובי החסידים בעל יחוס וירא שמים, בבקשה שהרבי יציע לו שידוך עבור בתו היחידה. מדי פעם דחה אותו הצדיק ואמר לו: אל תיחפז יש עוד זמן. בתחילה היה החסיד מרוצה, הוא הבין שאין לו מה לדאוג,  אך משעברו שנים והבת בגרה, החל החסיד להרהר בדאגה לעתידה ותהה לכוונת הרבי, שמא סימן רע יש בתשובותיו?

     פעם אחת אזר החסיד אומץ ניגש אל הרבי ושאל אותו לפשר דחיותיו בקשר לשידוך של בתו, חייך הרבי וענה לו הדבר הוא פשוט,  זיווגה של בתך נמצא ואני גם יודע מיהו, ואתה בוודאי היית מתפאר בו, אך מה לעשות אם הוא אינו מעוניין כרגע להינשא, והבחור הינו אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים, בצדקתו הרבה, הוא מוכן להינזר מכל תענוגות העולם הזה, ועל כן הוא מוותר על ענין השידוך, אך אל דאגה עוד אצליח לשכנעו שיסכים להינשא,  כיון שליהודי אסור להינזר ולהימנע מלהינשא, ובפרט כשזיווגו עומד ומצפה לו. כאשר שמע החסיד את דברי הרבי נחה דעתו ונרגע מדאגתו. אך כעבור זמן קצר שוב היה בקוצר רוח, שכן היה סקרן לדעת מיהו הבחור הצדיק שהרבי בחר בו כחתן לבתו? מובן שהרבי לא רצה לגלות לחסיד את שמו של החתן, הוא פשוט הסביר לו במלים פשוטות שטרם הגיע הזמן לגלות מיהו חתן בתך. שתק החסיד בשל אמונתו הגדולה ברבי והתאזר בסבלנות.

     היה זה בזנה אחת בערב ראש השנה, כאשר בא החסיד לטשערנוביל לשהות בימים הנוראים במחיצתו של הרבי, פנה אליו הרבי ואמר לו, הכן עצמך לדרך וקח עמך את בתך, עשה החסיד את אזנו כאפרכסת והקשיב היטב לדברי הרבי אשר תיאר לו את מקום יעודו, עיירה קטנה לא הרחק מטשערנוביל, סע אל אותה העיירה ושהה בה עד לאחר חג הסוכות, הכן לך שם מראש מקום לינה וגם סוכה תבנה לך, אל סוכתך תזמין את ר' יוסל'ה הידוע בעיירה, ובזה תבוא אליך הישועה כי שעת רצון תהיה לך.  ור' יוסל'ה הנועד להיות חתנך יתרכך אי"ה ויכנע לדעתי, זו הדרך היחידה שאפשר להשפיע על ר' יוסל'ה המתעקש, כך אמר הרבי ואגב כך גילה הרבי לחסיד, שלא פעם ניסה להפגיש את ר' יוסל'ה עמו ועם בתו, אלא שר' יוסל'ה סירב בכל פעם, עתה הגיע זמנו להינשא סיים הרבי את דבריו.

     נסע החסיד עם בתו לעיירה, החסיד שהיה בעל יכולת, שכר לעצמו דירה מרווחת כיאה לבעל בית חשוב ונכבד, בעיירה הקטנה עורר בואם של החסיד ובתו, סקרנות גדולה בקרב התושבים, הכל הבינו שיהודי מכובד כמותו, לא יבוא להתיישב בערב יום טוב בעיירה חדשה, מבלי שתהא לו מטרה חשובה לכך,  לכן התענינו לדעת מהי מטרת בואו? בנחשם שכנראה כוונת היהודי לחפש חתן לבתו, החלו שדכנים להתדפק על דלת ביתו,  אך החסיד לא שת לבו להצעותיהם של השדכנים אלא התעניין אודות ר' יוסל'ה, איש מאנשי העיירה לא הכיר את ר' יוסל'ה,  והחסיד החל לדאוג שמא קיבל בטעות כתובת אחרת, הוא שב וניסה לשאול את האנשים, והם בשלהם, ר' יוסל'ה מיוחד אינו ידוע לנו, סתם יוסל יש כאן הרבה. החסיד לא התעצל והחל להתעניין בכל אחד שנקרא בשם יוסל, ונאמר לו יש בעיירתנו יוסקה הבלן שנישא כבר פעם שלישית, גר עמנו גם יוסל העגלון שהוא עז פנים והוא כבר גם אב לילדים רבים, כמו כן נמצא פה יוסל שהוא משמש כעוזרו של השמש, בחור מבוגר איש תם ולא יוצלח, נאנח החסיד והבין שרק יוסל'ה עוזרו של השמש הוא זה שאליו התכוון הרבי, אך הוא השתומם: היתכן שהרבי שלחו אל אדם תם ולא יוצלח? אלא שלא היתה בידו ברירה היות כי אין בעיירה זו יוסל'ה אחר, והוא החל לחפש אחר יוסל'ה עוזרו של השמש.  

     בבית המדרש פגש החסיד את יוסל'ה, הוא היה עסוק באותה שעה בעבודת ניקוי המקום וטאטא את רצפת בית המדרש, אחר כך ניגש אל המנורות והסיר מעליהם את חלב הנרות, לאחר מכן ניקה יוסל'ה את הארובות, וכל עבודתו נעשתה בניחותא. לאחר שסיים את מלאכתו הלך מבלי שאיש ידע לאן, הוא החל מתעניין אודותיו וכפי שסיפרו לו היה מקום לינתו מתחת לספסל בבית המדרש, לעתים רחוקות ראוהו אוכל ואיש לא ידע מה היו מעשיו בזמנו הפנוי, לפעמים היו שומעים את קולו כשהוא יושב ומתנועע ליד ספר לימוד, אך כשהיו מתקרבים אליו והתבוננו בספר, ראו שהוא מונח הפוך והדבר עורר צחוק וגיחוך בקהל, מעולם לא ראהו איש מתפלל כראוי ואמרו עליו שבקושי ידע לבטא מלים,  כיוון שמעולם לא שמעוהו מדבר בקול רם, אלו שהקשיבו פעם לתפילתו, ציינו כי ביטויו דומה לשל גוי, לשמע דברים אלו ירדה מועקה כבדה על לבו של החסיד, ואם לא היו הימים ימי חג היה שב על עקבותיו.

     בערב סוכות הקים החסיד סוכה נאה וכשרה, וזכר שהרבי ציווהו להזמין את ר' יוסלה לסוכתו, אך לא הבין שזהו יוסל'ה עוזרו של השמש, כשחזר החסיד בליל סוכות מבית המדרש והחל לומר את האושפיזין, נזכר ביוסל'ה השמש וחשב בלבו, אולי ר' יוסל'ה לא נמצא בעיירה, אבל יוסל'ה זה אין לו מקום לאכול ואיש לא הזמינו להסב לשולחנו, על כן ריחם עליו החסיד וחזר לבית המדרש כדי להזמינו. כשנכנס החסיד לבית המדרש היה המקום כבר חשוך בחלקו ורק נרות הזכרון האירו עדיין, עמד החסיד ליד הדלת והנה הגיע לאזניו קול ניגון, היה זה קולו של יהודי המתפלל בכוונה גדולה, הוא אימץ את עיניו לראות באפלולית, והנה הבחין ביוסל'ה העומד לו לבדו בפינה ומתפלל ביחידות, הוא עמד משתהה ותמה למראה עיניו, כי היתה זו תפילה נלהבת הנאמרת בקדושה יתירה, אשר רק אצל הרבי או צדיק אחר אפשר היה לשמוע כמוה. כעבור דקות מספר פנה החסיד אל פינה בחדר והמתין לסיום תפילתו של יוסל'ה, לאחר זמן רב של המתנה, כשסיים יוסל'ה להתפלל והסתובב, ראה החסיד את פניו המאירים, עיניו הנוצצות ומצחו הזורח, היה זה יוסל'ה אחר, כשיצא יוסל'ה מבית המדרש הלך החסיד בעקבותיו עד שהגיעו ליער עבות, בעמקי היער כשיוסל'ה עצר לפתע, התחבא לו החסיד מאחורי עץ ולעיני החסיד נתגלתה סוכה, הסוכה היתה מוארת בנרות ויוסל'ה נכנס לתוכה, ומיד נשמעה שירה ערבה מתוך הסוכה, היתה זו אמירת האושפיזין של יוסל'ה, התקרב החסיד אל הסוכה והציץ דרך סדק וכמעט התעלף מפחד, כשלעיניו נראו יוסל'ה וחבורת זקנים עטורי זקן כסוף כשהם יושבים סביב ושרים, שב החסיד לביתו כשכולו שקוע בהרהורים והבין שזהו ר' יוסל'ה אשר אליו שלחו רבו המגיד מטשערנוביל.

     למחרת בהיותו בבית המדרש, בשעת קריאת התורה קנה החסיד מפטיר, וביקש את השמש לקרוא לתורה את יוסל'ה במקומו, אך הלה התנגד לעלות לתורה ואמר: אינני יודע את הברכות, ניגש אליו החסיד ולחש באזנו: "ר' יוסל'ה, הכל גלוי כבר לפני, הגיע הזמן שעליך להתגלות דבר לא יצילך מכך." ר' יוסל'ה עלה על הבימה ואמר את הברכות, תחילה ניסה לגמגם כמי שאינו יודע לברך, אבל מיד התעשת ואמר את הברכות בהתלהבות גדולה ובמתיקות רבה להשתוממות כל הקהל, לאחר התפילה הזמין החסיד את ר' יוסל'ה אליו לסוכה, ור' יוסל'ה נענה ברצון להזמנה, בסוכתו של החסיד הגישה בתו את הסעודה, לאחר סעודת החג שאל החסיד את ר' יוסל'ה את חוות דעתו על בתו, השיב ר' יוסלה נו אם המגיד מטשערנוביל בחר אותה עבורי הרי זו עובדה קיימת,  הוא נצחני, כל זמן שהייתי נסתר יכולתי לחיות בדרך שבחרתי לי, עתה אני נכנע. במוצאי החג נכתבו התנאים וכל העיירה רעשה, כשנודע לתושביה שיוסל'ה המוכר להם כבור ועם הארץ הרי הוא צדיק נסתר.

 חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

אמרי שפר כ"ז אדר ה'תשע"ה

אם נגזר משהו על האדם - מוטב שהגזרה תפגע בו ליד הגמרא!" כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו (יומא כג,א) " כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ " ספינה המהלכת בים, אם לא יהיה מונח בה משא כבד שיגרום לשקיעתה קצת מתחת לפני המים - יהפכוה גלי-הים על- פיה ותטבע. ולכן, כשהיא חוזרת פרוקה מהסחורה שהייתה טעונה עליה, מניחים בתוכה אבנים וברזל. וכך הוא גם האדם. אף הוא עלול להתהפך ולהיטבע על-ידי גלי ים התאווה וחמדת הממון בריקנותו. לכן, אם מקבל עליו עול תורה - מוטב, ואין צריך לעול מלכות ולעול דרך ארץ. אבל כשהוא פורק עול תורה מעל עצמו, נותנים עליו משא אבנים וברזל - עול מלכות ועול דרך ארץ - כדי שלא יתפקר לגמרי וייצא מן היישוב... אם כן, מה אתה מעדיף ? עול תורה או עול אחר - ? הבחירה בידך כל המתעטף בציצית, ומניח תפילין, וקורא קריאת שמע ומתפלל, מוחלין לו על כל עוונותיו (תענית כז,ב) בדיקה יומית מהשמים (מתוך העלון 'טוב לחסות בה' גיליון 364 ) הגמרא במסכת ראש השנה )טז( אומרת: "רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר: "לרגעים תבחננו (איוב ז'). – נשאלת השאלה: והרי בראש השנה אדם נידון! אם כן, מהי כוונת הגמרא שנעשה לאדם דין ומשפט בשמיים בכל שעה ושעה? עונה לנו הבעל שם טוב הקדוש סוד גדול ועצום: 'משמיים מזמנים לאדם מידי פעם, מעשים הנראים כלא ראויים של חברו – ומחכים בשמיים לראות מה יגיב ויאמר על פעולתו של אותו אדם! אך האדם אינו יודע שהוא בעצמו עשה בעבר מעשה דומה, וכעת רוצים לקבוע לו את הדין על כך – לכן, נותנים לאדם מקרה זהה עם חברו, כדי שהוא יפסוק לעצמו את הדין!'. – במילים אחרות: מבחן ה' כף זכות'. מספר הרב זילברשטיין שליט"א, בספרו 'עלינו לשבח', מעשה ששמע מפיו של אחד הרבנים בבני ברק אשר ילמדנו כמה חשוב שהאדם ילמד זכות על כל יהודי ויהודי: "בקהילה שבה אני מכהן כרב, היה תלמיד חכם שהשיא את ביתו עם אחד הבחורים בשעה טובה ומוצלחת. כיוון שלאותו אדם לא היה כסף כדי לחתן את ביתו, פנה הוא אל כמה מטובי הקהל שיסייעו בידו לערוך החתונה בשלום. העסקנים אספו מקהילתם בבני ברק סכום נכבד והעבירו לידי האב האברך צ'ק מכובד שריגש אותו מאוד. והנה, לאחר כל המאמצים שהושקעו באסיפת הכספים לחתונה, נדהמים מתפללי הקהילה לשמוע שהחתונה תיערך באחד האולמות היוקרתיים בעיר. אף אחד לא יכול להסביר, כיצד אותו אברך שהשקיעו בשבילו כל כך הרבה כסף, מעז לערוך את השמחה באולם כה יקר, בו בזמן, שאם היה עושה את האירוע באולם אחר, זול יותר, הוא היה חוסך לעצמו כמה עשרות אלפי שקלים... נעצור רגע את הסיפור – מה אתם הייתם חושבים על אותו אברך כשהייתם שומעים על כך? איך הייתם דנים אותו? צריך קצת להיזהר ולזכור – שאנו בעצם דנים את עצמנו על מעשה דומה שעשינו בעבר. נמשיך במעשה... האברך ששמע את הלחשושים של הציבור, ניגש אל רב הקהילה והסביר לו את כל המעשה בפרטנות: "כבוד הרב, אסור לאף אחד לחשוד בי, שעריכת החתונה באולם היוקרתי נעשתה ביוזמתי. להפך, אנו מצידנו כבר קבענו פגישה עם אחד האולמות הזולים ביותר בעיר בני ברק וכבר נקבעה הפגישה, עד שאירע לפתע דבר מדהים... כמה שעות לפני שנסענו 'לסגור' עם בעל האולם הזול, התקשר אלינו בעל האולם היוקרתי בעיר ואמר שהוא בדרך אל ביתנו, 'יש לי דבר חשוב למסור לכם', אמר בהתרגשות. מיד כשהגיע לביתי בעל האולם היוקרתי, הוא שאל: 'האם אתה הבן של...', השבתי בחיוב, ובעל האולם פרץ בבכי. לאחר כמה דקות שנרגע, סיפר לנו את הדברים: "אני בנו של... שיסד את האולם וניהל אותו עד לפני שנה –שנתיים. בשבוע שעבר, כשהגיעה שעתו האחרונה של אבי, הוא קרא לי אל מיטתו וסיפר לי בהתרגשות רבה על יהודי שהציל את חייו בשואה ממוות בטוח, ואף סיכן עצמו כדי להצילו בפרברי ווארשה. וממש לפני פטירתו הוא ציווה עליי שאחפש את המציל האלמוני ואשלם לו או לאחד מצאצאיו שכר על שהצילני. והנה, כשערכתי חיפושים רבים, מצאתי את שמו, והנה כשאמרת לי עכשיו שזהו שם אביך– רוצה אני לקיים הצוואה!". ממשיך האברך לספר לרב הקהילה בבני ברק: "ישבנו יחד והעלינו זיכרונות של הורינו ואותו בעל אירועים הודיע לנו שכיוון שאנו עומדים להשיא את ביתנו – הוא מממן על עצמו את כל השמחה! וזו האמת שבכל הסיפור...". כששמעו זאת אנשי הקהילה בבני ברק – התביישו כולם, כיוון שהיה קשה להם לחשוב אחרת. כשיש לאדם מבחן כיצד לדון את חבריו – באותו רגע הוא דן בעצם את עצמו על מעשי העבר: "ראית את חברך מטייל בשעה מאוחרת בלילה – מה אתה חושב עליו? מתפרפר בלילות או שחזר משיעור תורה או עזרה לחבר... העונשים והייסורים של האדם – באים מהדינים שפסק על עצמו – כשלא דן את חברו לכף זכות!. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/