אמרי שפר ח' חשון ה'תשע"ז

 

אוי למי שגם בשעת סנוור מזהה רק את החושך.

    אין קונים תיקון הנפש בתענית ובסיגופים בלבד אלא בזיכוך המידות.

    הגאון רבי נסים קרליץ מורה לגרים לברך 'שלא עשני גוי . ' אחד הדיינים הסביר זאת שכדי ' ירגישו טוב ' ! במשך שנים, כאשר רבי נסים פסק בהלכות גרים השתמש במה שאפשר להקל עליהם, כדי לקרבם. ("נר לשולחן שבת")

     ''ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך". ('ז ה"ט(  באו זוג אחרי לידת בת לפני מרן"ה חזון איש . "הבעל רצה לעשות קידוש בשבת, ואילו האישה ביקשה להמתין עוד שבוע, אין לה כוח. אמר להם החזו''א שאפשר לעשות "קידוש " גם בשבוע הבא . לאחר שהלכו אמר רבנו לאחיינו , הגאון רבי שמריהו גריינמן: " מחר עוד ישאלו אותי מה לבשל בצהריים..." ("נר לשולחן שבת")

הלב הזהב בכנסיה (מתוק האור)

     מספר ה 'בן איש חי' : יהודי אחד ירד מנכסיו ונעשה עני מרוד. הגיע ערב פסח ומצבו החומרי היה קשה מנשוא: חמץ לא היה בבית כבר שבועיים, אבל גם מצות לא היו בו... החליט שאין לו חשק יותר לחיות. אך הרי אסור לאדם לשלוח יד בנפשו. אמר לעצמו: אצא למדבר ,שם יתפסוני שודדים ויהרגוני.  אחרי כן נמלך בדעתו וחשב: לשם מה לו לצאת למדבר, מי אמר שיתפסו אותו שודדים? ואם תמצי לומר שיתפסוהו שודדים, מי אמר שיהרגוהו, שמא ימכרוהו לעבד ואז יהיו לו חיים יותר קשים! במקום זה החליט ללכת לרובע הנוצרי.

     הנוצרים הרי ידועים ב 'אהבת ישראל' שלהם, וודאי יהרגוהו. יצא לרובע הנוצרי, הסתובב ברחובותיו הלוך ושוב במשך שעתיים, אבל אף אחד לא שם לב אליו.  אמר: אם כך, אכנס לכנסיה, שם נמצא הכומר, וכשיראה אותי יחשוב שבאתי לגנוב את הלחם הטמא שלהם - עברה שענשה מיתה, וכך אגשים את תקוותי...  הוא נכנס לכנסיה, אך אף אחד לא היה שם.  חשב לעצמו: אכנס פנימה, היכן שעומד הפסל בכבודו ובעצמו, שם בוודאי נמצא הכומר, ואז... נכנס פנימה, ובתחילה אחזה בו התפעלות מהפאר ומההדר. הוא נעמד נרעש כולו, כשלנגד עיניו מתנוצצים הפסל והנברשות העשויות זהב. כשראה שגם שם הכומר איננו, חשב אולי אקים רעש ואז יגיע הכומר, נטל סולם, טיפס, תלש את הנברשת מהתקרה וירד. אך שום דבר לא קרה, ואז חשב היהודי: אם הנברשת בידי - והכומר לא נמצא, אם כן בא לציון גואל... הוריד את החליפה, כיסה בה את הנברשת ורץ הביתה [כמובן, אדם זה פעל שלא על פי ההלכה שאוסרת ליהנות מעבודה זרה ומשמשיה[.

     כשהגיע לרובע היהודי, נגש לטפל בעניין הנברשת. היה בקהילה צורף חרש אילם. כתב לו שיעשה מהנברשת ארבעה מטילי זהב, אחד מתוכם נתן לו בשכרו ואת השלושה הנותרים הטמין מתחת למיטתו.  למחרת בבוקר, כשהגיע הכומר לכנסיה, חשכו עיניו: נברשת אחת חסרה! מה עושים? רץ למלך לספר שהייתה גנבה בכנסיה, והמלך הורה להקים ועדת חקירה.  הכומר הרגיש שכסאו מתנדנד, כי בעצם חובת השמירה מוטלת עליו. הוא בא אל המלך ואמר: ברור לי שהגנב יהודי, כי גוי לא יגנוב מהאלוהים שלו. יש לקרוא לרב היהודים ולהודיעו כי אם תוך שבוע לא תושב הנברשת למקומה - יגורשו כל היהודים מהעיר, ואת עשרת נכבדי הקהילה יתלו בכיכר המרכזית. וכך אכן עשה המלך.

כששמע הרב את הדברים [היה זה בערב פסח], כנס את כל היהודים והודיע שהשנה במקום חול המועד יוכרז על צום ותענית צבור.  מיודענו הגנב שמע גם הוא את הדברים. נגש אל הרב ואמר: אין צורך לצום ולהתענות, אני גנבתי את הנברשת" ! "מה, באמת?|, השתומם הרב. "כן", ענה היהודי, "הרב יכול לבדוק מתחת למיטתי ולראות את מטילי הזהב. אבל אל דאגה, הרב ישאיר לי את הטפול בעניין ". הוא הלך למלך. כשהגיע לשער הארמון אמר שרצונו להיפגש עם המלך בדחיפות.  שאלוהו: "מי אתה שאתה רוצה להיפגש עם המלך?" אמר להם: "בקשר לנברשת שנגנבה". נו, טוב, דבר חשוב. הכניסוהו למלך.  אמר לו: "כן, מה אתה יכול לספר לי בקשר לנברשת ?" "אדוני המלך, אני לקחתי אותה!" "אתה לקחת?! או שמא מתכון אתה להיות קרבן של כל היהודים?...". " לא, זה אני שלקחתי את הנברשת, ואם המלך רוצה, יכול הוא לשלוח שליחים ולבדוק מתחת למיטתי, שם מונחים שני מטילי זהב שהותכו מהנברשת. במטיל השלישי כבר רכשתי נעלים לילדים ומצות ". "אתה יודע שהתחייבת בנפשך?..." " אינני סבור שהתחייבתי בנפשי. אספר למלך בדיוק את כל הספור, דברים כהווייתם,  אבל לשם כך נצרך אני שיבואו לכאן כל ראשי הכמורה: הכומר והבישוף,  הארכיבישוף והחשמן - כולם" ! המלך הסכים, וכך, כשכל 'מכובדי' הנצרות והמלך בראשם מקשיבים לכל מילה, פתח האיש וספר את סיפורו: " אני, לא עליכם, ירדתי מנכסי, ומצבי היה קשה מנשוא. אמרתי, כל הזמן אני מתפלל לא-לוקים שלנו ולא עזר לי, פעם אתפלל לאלוהים שלכם אולי הוא יעזור... הרי לא יעלה על הדעת שרוב העם מתפללים אליו והוא סתם כלום... אפילו אם נחשוב שרוב העם טיפשים, אבל הכמרים ודאי אינם טיפשים!... ואפילו אם כן, המלך ודאי אינו טיפש, ואם המלך מתפלל אליו - הוא בטח אלוהים טוב... אמרתי לעצמו: אכנס פעם אחת לכנסיה ואראה כיצד ייפול דבר. " אומר לכם את האמת, כשנכנסתי לכנסיה וראיתי כזה פאר והדר, הכול עשוי זהב,  ובפרט הפסל בעצמו והאש לפניו... כל כך התרגשתי עד שהתחלתי לבכות, לא יכולתי לדבר כלום. בכיתי ובכיתי, והאלוהים שלכם יש לו 'לב זהב'... אמר לי: 'בני בני,  אל תבכה'... כששמעתי שהוא מדבר אלי, לבי נמס. התמוגגתי מרוב דמעות... כשראה האלוהים שלכם שאני בוכה, אמר לי בנימה רכה: 'בני, אני יודע, חסר לך כסף, קח לך את הנברשת'... "אני שמעתי זאת והזדעזעתי. אמרתי לו: 'איך אני יכול לעשות לך דבר כזה, ליטול ממך את הנברשת שהוצבה כאן לכבודך '?!... 'מה אומר לכם, האלוהים שלכם לא רק שהוא בעל לב זהב, הוא גם איש ביצוע.  כשראה שאינני זז, ירד בעצמו מהבמה שלו, לקח את הסולם, טיפס למעלה ותלש את המנורה מן התקרה, באמרו: 'הנה, קח לך'

     ''זהו זה". סיים היהודים, "כך היה המעשה, ועתה, עשו עמי כהבנתכם, אם ברצונכם להרוג אותי - הרגוני" ! הכומר והארכיבישוף החליפו מבטים. בקשו סליחה מהמלך ויצאו לרגע החוצה. אמר הכומר לארכיבישוף: "מה נעשה אתו? בינינו, הכול שטויות, אבל אם הוא אומר שלאלוהים שלנו יש לב טוב, מה יכולים אנו לומר, שאין לו לב? אין ברירה מוכרחים לומר שדבריו אמת", והארכיבישוף הסכים. נכנסו ואמרו לו: "טוב, אם הוא נתן לך - אתה משוחרר, הכול שלך"...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ד אדר א' ה'תשע"ו

"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" – (קהלת רבה א לב)

     "באיזה בגדים היה לבוש אברהם אבינו?"  שאל אחד המשכילים את הרה"ק רבי בונים מפשיסחה זי"ע. השואל התכוון ללעוג, כי ברור שאברהם אבינו לא לבש קפוטה ושטריימל, לא מעיל רבני ולא מגבעת ישיבתית. הביט הצדיק בבגדים המודרניים של יהודי זה, והשיב, "בכל מקום שהתגורר אברהם, באור כשדים ובחרן, בארץ כנען, במצרים ובפלישתים, הביט סביבו מה לובשים הגויים המקומיים, ואברהם היה מתלבש בדווקא באופן שונה." הרבי למְדוֹ ש'אברהם העברי', כדברי המדרש 'כל העולם כולו מעבר אחד,  והוא מעבר אחד', הניח תשתית לעם היהודי. אברהם לימד על עיקרון הנבדלות. המטרה היא להיות שונה!

     הצבעים הבולטים ב'לבוש חרדי' הם שחור ולבן, ולא בכדי. עדות יש כאן על תפיסת עולם חדה ולא מתפשרת. 'כל צבעי הקשת' מסנוורים ומטשטשים את קווי הגבול המתוחים בין קודש לחול ובין ישראל לעמים. כמרחק בין אור לחושך, כך המרחק בין ישראל לעמים, ויש להשאירו כך!

     טוב שלא כולם חושבים אותו דבר: חילוקי דעות, הם-הם שעושים את מרוצי הסוסים.

יותר קל לזרוק את הילד מאשר לזרוק את הבקבוק (למען אחי, גליון 712)

בפרשת ''וירא'' מוצאים אנו מסר מדהים בנושא חינוך הילדים, ישמעאל בנה של הגר, ואחיו למחצה של יצחק, מתנהג באופן מאיים ובלתי הגון רועה בשדות זרים, וא"כ יפה שעה אחת קודם, והמתבקש הוא להרחיקו מאחיו יצחק, ושרה אמנו מוצאת לנכון לבקש מאברהם לגרש את ישמעאל מהבית. ישמעאל ואמו הגר יוצאים לנדוד במדבר. לאחר זמן לא רב אוזלים המים שברשותם. " ויכלו המים מן החמת (הבקבוק) ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" (בראשית, כא, טו(.  ולכאורה היה מקום לשאול שאלה (שאולי נראית קצת מגוחכת אך שכרה עימה ) כלומר שאלה שנראית מובנת מאליה אך לא נשאלת ובכ"א לצורך הענין נעלה אותה, גב' הגר הייתה ברת דעת אז אם הבקבוק התרוקן והמים אזלו, למה היא זורקת את הילד? שתזרוק את הבקבוק?! אולם לדאבון לב לפעמים נראה, שכאשר מזווה המזון מתרוקן וכמות המזומנים בכיסנו הולכת ומתדלדלת, הראשונים שיסבלו הם הילדים. היתרה בבנק נמוכה? כיצד נחשוב אפילו על חינוך יהודי שורשי? הרי שכר הלימוד יקר. על מותרות ונוחיות למיניהם לעולם לא נוותר. אך את חינוך ילדינו נקריב בשם החיסכון.

     כמו ששמעתי פעם שסיפרו על אמא יהודיה שבאה ממזרח אירופה והצטרפה לבנה בארה"ב. כשהגיעה, התחלחלה לראות שהוא גילח את זקנו והשליך את כיפתו. "מה קרה לך, יענק'לה שלי?" היא שאלה. "אמא", הוא אומר, "אמריקה אינה ה'שטעטל' (העיירה) של מזרח אירופה" . וכשראתה אותו הולך לעבודה בשבת, הוא שוב אמר לה שאמריקה זה משהו אחר. וכאשר פתחה את המקרר וראתה מיני שרצים שמעולם לא ראתה במטבח היהודי, הוא שוב הסביר לה שאמריקה זה לא כמו "בבית הישן". לבסוף,  כשהכל היה בשבילה יותר מדי, היא שאלה אותו , "יענק'לה, תגיד לאמך הזקנה את האמת. האם אתה עדיין מהול ?" ולדאבוננו זה לא סיפור של ההיסטוריה זה סיפור טרי מחיי היומיום, האמינו לי שברור לי שאין אבא או אמא שלא ירצו לראות מילדיהם וצאצאיהם את מירב הנחת היהודי הטהור , וכל אחד יודע שלכל דבר יש מחיר, ופה בעצם הקונפליקט, מצד אחד אכן הוא רוצה את הטוב ביותר, וטוב עולה בדמים )תרתי משמע(, לא ניתן לחנך ילד ברמה הרוחנית הגבוהה והטובה ביותר מבלי השתתפות של ההורים ונשיאתם בנטל, ואז בפני ההורים היקרים מוטלים שתי דרכים האחת היא דרך שקצת תייקר להם את לימודי הילד,  והשניה הכל חינם לימודים חינם, וכו'. אבל המוצר והתוצאה בהתאם, נו מה עושים, תשובה של חלקם ויחסית רבים מהם, הכסף מדבר, לא! שלא נחשוב לרגע שבמחיית הבית הוא חסך ולא נדמיין כלל לעצמנו שהוא לא הזמין כבר רכב חדש 2017 ובוודאי גם השיפוץ המקיף של הדירה לא יעצר לרגע המזומנים ימשיכו לזרום,  אבל על חינוך לשלם מה פתאום? במילים אחרות הבקבוק נגמר, ואין!!! במה ל"מלאות"  אז זורקים את הילד. זהו גם קו המחשבה אך של הגר.  אנו כיהודים האמונים על שמירתם של אותם פקדונות שקבלנו מהקב"ה אין לנו את היכולות להתפנק ולהחליט מה טוב עבורם, שאיפתנו הגדולה היא להבין ולכוון מה רצון בוראנו לעשות איתם, והמציאות תוכיח שכל אלו שבחרו לא לתת לילדיהם חינוך יהודי תורני מסורתי. נכנסו לספרי ההיסטוריה ונותקה השרשרת מבית האבא הגדול אאע"ה כי שאין חינוך ערכי, הילדים תוהים מדוע עליהם לא לעשות מה שבני גילם עושים. והכסף שחסכנו משכר הלימוד הולך עכשיו לטפל בהם לא כל מה שנפלו לדאבוננו שאין כאן המקום לעלותם.

     ילדינו זקוקים ליציבות וסביבה בעלת מערכת ערכים בריאה. לא משנה מה קורה אצל השכן ואפילו שלפעמים נראה ירוק יותר או מפתה יותר, הכל אחיזת עיינים חובה עלינו לקום ולצעוק את הצעקה ההיסטורית, ואיך אעלה אל אבי והנער איננו איתי – ילדי ישראל לא עמנו,  לא יודעים אפי' פסוק של ק"ש וכד', בואו הורים יקרים לא נחזור על טעויות של הגר נצמד לדרכו של אבהם, ונראה נחת מכל יוצאי חלצינו.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ה' אדר א' ה'תשע"ו

אין הולכים לבית הכנסת אלא עם הילדים יחדיו! "ואני והנער נלכה עד כה", "וילכו שניהם יחדיו" ,"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?!"

     אינני יודע כיצד ילחמו במלחמת העולם השלישית , אבל הרביעית תתנהל במקלות ואבנים.

     אנחנו יכולים לסלוח בנקל לילד שפוחד מן החושך, הטרגדיה האמיתית בחיים מתרחשת כאשר אדם מבוגר פוחד מן האור.

     בשמחה ובצחוק יראה הזמן קצר, בדאגה ובצער, יראה ארוך. (ר' יצחק אברבנאל)

גחלת לוחשת (עוגת פר''ג - פרשת משפטים)

     איש אחד שנהג להשתתף באירועי משפחה בקביעות, הפסיק להגיע לאירועים ללא הודעה מוקדמת. לאחר מספר שבועות, החליט אחיו הצעיר לבקרו. היה זה לילה מאוד קר. האח הצעיר מצא את אחיו יושב מול אח בוערת. האש הדולקת הייתה חמימה ומזמינה. האיש לא הבין את סיבת ביקורו של האח הצעיר והזמין אותו לשבת לידו, בכיסא נוח,  מול האש. האח התיישב בשקט וחיכה... שקט עמוק שרר ביניהם. שני הגברים רק התבוננו באש, בריקודי הלהבות מסביב לעצים הבוערים.

     כעבור מספר דקות, בחן האח הצעיר את הגחלים, ובזהירות רבה בחר באחד הבולטים מהם.  אט אט הוא הרחיק אותו מהאש, חזר לכורסתו, נשאר לשבת והמתין... המארח התבונן בתהליך, מרותק למהלכו של אחיו הצעיר. אט אט החל הגחל לדעוך – תחילה איבד ברק, ואחר כך כבה כמעט לחלוטין. תוך זמן קצר, מה שהיה קודם חגיגה של אור וחום, הפך להיות גחל מכוסה שכבה של אפר מת שחור וקר, ואף לא מילה נאמרה בין שני האחים מתחילת הערב. בשלב מסוים, החל האח הצעיר להתכונן לעזיבתו לביתו. הוא החזיר את הגחל הקר וחסר התועלת למרכז הלהבות. כמעט מיד הגחל חזר לבעור, כשהוא ניזון מהאור והחום של הגחלים הסמוכים לו.

     כשעמד האח הצעיר ליד הדלת, אמר לו מארחו: "תודה על ביקורך, ועל השיעור הנפלא שלימדת אותי ... יש להזכיר לבני המשפחה שהם מהווים חלק מהלהבה, וכאשר הם מתרחקים, הם מאבדים מהברק שלהם. כל בני המשפחה הם האחראים לכך שהלהבה של כל אחד תשאר דולקת, כך שעליהם לעודד את החיבור בין כולם, כדי שהאש תהיה חזקה, בוהקת ומחממת. משפחה היא לא רק קשר דם. משפחה היא חברות אנשים שאתה עובד איתם וקירבה עמוקה בין אנשים באשר הם. ואיש פשוט אומר אל תתנו ללהבה לדעוך, חבקו חזק את כל מי שקרוב לליבכם,  אל תכנעו למרחק, אין זה משנה אם המשפחה שלכם נמצאת בצד השני של המדינה או בצד השני של הבית, עליכם לשמור על להבת המשפחה דולקת על מנת שהאש שבתוככם תמשיך לבעור. ותאהבו תמיד כי החיים קצרים...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/