אמרי שפר י"ד אדר א' ה'תשע"ו

"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" – (קהלת רבה א לב)

     "באיזה בגדים היה לבוש אברהם אבינו?"  שאל אחד המשכילים את הרה"ק רבי בונים מפשיסחה זי"ע. השואל התכוון ללעוג, כי ברור שאברהם אבינו לא לבש קפוטה ושטריימל, לא מעיל רבני ולא מגבעת ישיבתית. הביט הצדיק בבגדים המודרניים של יהודי זה, והשיב, "בכל מקום שהתגורר אברהם, באור כשדים ובחרן, בארץ כנען, במצרים ובפלישתים, הביט סביבו מה לובשים הגויים המקומיים, ואברהם היה מתלבש בדווקא באופן שונה." הרבי למְדוֹ ש'אברהם העברי', כדברי המדרש 'כל העולם כולו מעבר אחד,  והוא מעבר אחד', הניח תשתית לעם היהודי. אברהם לימד על עיקרון הנבדלות. המטרה היא להיות שונה!

     הצבעים הבולטים ב'לבוש חרדי' הם שחור ולבן, ולא בכדי. עדות יש כאן על תפיסת עולם חדה ולא מתפשרת. 'כל צבעי הקשת' מסנוורים ומטשטשים את קווי הגבול המתוחים בין קודש לחול ובין ישראל לעמים. כמרחק בין אור לחושך, כך המרחק בין ישראל לעמים, ויש להשאירו כך!

     טוב שלא כולם חושבים אותו דבר: חילוקי דעות, הם-הם שעושים את מרוצי הסוסים.

יותר קל לזרוק את הילד מאשר לזרוק את הבקבוק (למען אחי, גליון 712)

בפרשת ''וירא'' מוצאים אנו מסר מדהים בנושא חינוך הילדים, ישמעאל בנה של הגר, ואחיו למחצה של יצחק, מתנהג באופן מאיים ובלתי הגון רועה בשדות זרים, וא"כ יפה שעה אחת קודם, והמתבקש הוא להרחיקו מאחיו יצחק, ושרה אמנו מוצאת לנכון לבקש מאברהם לגרש את ישמעאל מהבית. ישמעאל ואמו הגר יוצאים לנדוד במדבר. לאחר זמן לא רב אוזלים המים שברשותם. " ויכלו המים מן החמת (הבקבוק) ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" (בראשית, כא, טו(.  ולכאורה היה מקום לשאול שאלה (שאולי נראית קצת מגוחכת אך שכרה עימה ) כלומר שאלה שנראית מובנת מאליה אך לא נשאלת ובכ"א לצורך הענין נעלה אותה, גב' הגר הייתה ברת דעת אז אם הבקבוק התרוקן והמים אזלו, למה היא זורקת את הילד? שתזרוק את הבקבוק?! אולם לדאבון לב לפעמים נראה, שכאשר מזווה המזון מתרוקן וכמות המזומנים בכיסנו הולכת ומתדלדלת, הראשונים שיסבלו הם הילדים. היתרה בבנק נמוכה? כיצד נחשוב אפילו על חינוך יהודי שורשי? הרי שכר הלימוד יקר. על מותרות ונוחיות למיניהם לעולם לא נוותר. אך את חינוך ילדינו נקריב בשם החיסכון.

     כמו ששמעתי פעם שסיפרו על אמא יהודיה שבאה ממזרח אירופה והצטרפה לבנה בארה"ב. כשהגיעה, התחלחלה לראות שהוא גילח את זקנו והשליך את כיפתו. "מה קרה לך, יענק'לה שלי?" היא שאלה. "אמא", הוא אומר, "אמריקה אינה ה'שטעטל' (העיירה) של מזרח אירופה" . וכשראתה אותו הולך לעבודה בשבת, הוא שוב אמר לה שאמריקה זה משהו אחר. וכאשר פתחה את המקרר וראתה מיני שרצים שמעולם לא ראתה במטבח היהודי, הוא שוב הסביר לה שאמריקה זה לא כמו "בבית הישן". לבסוף,  כשהכל היה בשבילה יותר מדי, היא שאלה אותו , "יענק'לה, תגיד לאמך הזקנה את האמת. האם אתה עדיין מהול ?" ולדאבוננו זה לא סיפור של ההיסטוריה זה סיפור טרי מחיי היומיום, האמינו לי שברור לי שאין אבא או אמא שלא ירצו לראות מילדיהם וצאצאיהם את מירב הנחת היהודי הטהור , וכל אחד יודע שלכל דבר יש מחיר, ופה בעצם הקונפליקט, מצד אחד אכן הוא רוצה את הטוב ביותר, וטוב עולה בדמים )תרתי משמע(, לא ניתן לחנך ילד ברמה הרוחנית הגבוהה והטובה ביותר מבלי השתתפות של ההורים ונשיאתם בנטל, ואז בפני ההורים היקרים מוטלים שתי דרכים האחת היא דרך שקצת תייקר להם את לימודי הילד,  והשניה הכל חינם לימודים חינם, וכו'. אבל המוצר והתוצאה בהתאם, נו מה עושים, תשובה של חלקם ויחסית רבים מהם, הכסף מדבר, לא! שלא נחשוב לרגע שבמחיית הבית הוא חסך ולא נדמיין כלל לעצמנו שהוא לא הזמין כבר רכב חדש 2017 ובוודאי גם השיפוץ המקיף של הדירה לא יעצר לרגע המזומנים ימשיכו לזרום,  אבל על חינוך לשלם מה פתאום? במילים אחרות הבקבוק נגמר, ואין!!! במה ל"מלאות"  אז זורקים את הילד. זהו גם קו המחשבה אך של הגר.  אנו כיהודים האמונים על שמירתם של אותם פקדונות שקבלנו מהקב"ה אין לנו את היכולות להתפנק ולהחליט מה טוב עבורם, שאיפתנו הגדולה היא להבין ולכוון מה רצון בוראנו לעשות איתם, והמציאות תוכיח שכל אלו שבחרו לא לתת לילדיהם חינוך יהודי תורני מסורתי. נכנסו לספרי ההיסטוריה ונותקה השרשרת מבית האבא הגדול אאע"ה כי שאין חינוך ערכי, הילדים תוהים מדוע עליהם לא לעשות מה שבני גילם עושים. והכסף שחסכנו משכר הלימוד הולך עכשיו לטפל בהם לא כל מה שנפלו לדאבוננו שאין כאן המקום לעלותם.

     ילדינו זקוקים ליציבות וסביבה בעלת מערכת ערכים בריאה. לא משנה מה קורה אצל השכן ואפילו שלפעמים נראה ירוק יותר או מפתה יותר, הכל אחיזת עיינים חובה עלינו לקום ולצעוק את הצעקה ההיסטורית, ואיך אעלה אל אבי והנער איננו איתי – ילדי ישראל לא עמנו,  לא יודעים אפי' פסוק של ק"ש וכד', בואו הורים יקרים לא נחזור על טעויות של הגר נצמד לדרכו של אבהם, ונראה נחת מכל יוצאי חלצינו.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר א' שבט ה'תשע"ה

יש בתורה 2 מצוות שכל גופו של האדם מצוי במצווה, והם "סוכה" ו"ארץ ישראל", ועל זה אמר הגר"א רמז מתהילים ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים ע"ו). אחד שאל הלא יש גם מצות מקווה שכל גופו במקווה, והתירוץ הוא לפי שיטת הכסף משנה על הרמב"ם, שאומר שמתי האיש נטהר כשיוצא מהמקווה ולא כשהוא בתוכו. יש דברים רבים שבהתחלה נראים רעים ותהיה אחריתם טובה גדולה. וגם שבאה צרה אדם לא יכול לדעת מה יהיה בסופה ? "יש הלובש קפוטה של צדיק, אך כשמתבוננים בה רואים שהאריג עשוי מגאווה, הבִטנה מקנאות, והיא תפורה בחוטים גסים של מרה שחורה" (רבי ישראל מרוז'ין) ''יש המטביעים את צרותיהם – ויש המלמדים אותם לשחות'' האיכר הפלאי (פניני בית לוי, גיליון 315) בעיר ברדיטשוב, עירו של הצדיק המפורסם, רבי לוי יצחק, דברו הכול אודות המרתף המסתורי, הנמצא בחדרו של הצדיק. איש לא ידע מה מסתתר בתוכו ולמה הוא משמש. שתי דלתות קטנות היו לו: אחת פנתה אל הרחוב, ואחת אל החדר הפנימי. מפתחות המרתף היו תמיד ברשותו של הצדיק, רבי לוי יצחק, והוא לא נתנם לאיש. אנשי העיר ידעו רק שמדי פעם בחצות הלילה נכנס הצדיק לבדו אל המרתף, ומנורה מאירה את דרכו. מה עשה שם הצדיק? איש לא ידע לספר בדיוק. אך, כמובן, היו שמועות שונות על כך. היו שספרו, שכנראה הצדיק לומד שם תורת הנסתר והקבלה. והיו אנשים, שספרו, שכנראה אליהו הנביא נגלה אליו ולומד עמו במרתף סודות התורה. משום כך נקרא המרתף בפי הכול ”המרתף הקדוש“. באותם ימים חי בברדיטשוב איש עני ואביון, ושמו יוסף, שהיה מתפרנס בדוחק רק מעבודות סבלות. אשתו חוה הייתה אישה חולנית מאד, אשר מדי פעם תקפוה כאבים בגרונה והתפרצויות שיעול חזקות. כדי להקל על כאביה ומחלתה הייתה היא שותה כוסות תה רבים. ערב אחד אזלו התה והסוכר בבית. יוסף, שהיה עייף מעבודת היום הקשה, קרא ”קריאת שמע“, עלה על מיטתו ונרדם. אך אשתו חוה לא יכלה להירדם. השיעול מנע ממנה השינה. והנה לפתע היא שמעה דפיקות חזקות על דלת ביתה. ”מי שם“? שאלה בבהלה. היא רצתה להעיר את בעלה, אך נתקפה בשיעול חזק עד שכבדה עליה הנשימה. האיכר, שדפק על הדלת, לא חיכה ונכנס לבית ובקול עליז אמר: ”ערב טוב!“ לראשו היה חבוש כובע פרווה גדול, ומטפחת אדומה עטפה את פניו, והוא היה לבוש מעיל פרווה ונעול מגפיים גדולות. בשפה הרוסית מעורבת במילים באידיש אמר לחוה: ”קר מאד בחוץ. בכל העיר כבר חושך, רק כאן ראיתי אור, לכן נכנסתי. אבקשכם להרשות לי להכין לעצמי כוס תה ולהתחמם מעט“. ובלי להמתין לתשובה הוציא האיכר מתרמילו חבילת סוכר גדולה ושמה על השולחן, וחבילת תה, ולאחר מכן הדליק את התנור וחמם מים והכין כוס תה חם עבורו ועוד כוס הגיש לחוה. התה החם החיה את נפשה של חוה, וגם השיעול פסק. האיכר יצא מהבית מבלי שהיא הרגישה בכך, והיא חזרה ונרדמה. כאשר התעוררה, לא זכרה האם שתיית התה בלילה הייתה חלום או מציאות. אך הנה על השולחן מונחות חבילת הסוכר וחבילת תה. אכן, לא חלום היה זה, אלא עובדה. האיכר שכח לקחת את התה והסוכר, שהביא עימו. כשהתעורר בעלה יוסף, ספרה לו את הדבר, והם התפלאו מאד. כאשר בעלה פתח את חבילת התה, ראה, והנה מונחים בה עשר מטבעות כסף. איכר פשוט לא ישאיר חבילה ועוד כסף בתוכה! לא יתכן! כנראה, אליהו היה זה שבא אלינו, חשבו שניהם. עוד באותו בוקר לאחר תפילת שחרית סיפר יוסף לחבריו, איך הקב“ה שלח להם על ידי אליהו הנביא בדמות איכר חבילות סוכר ותה וכסף. אם חושבים אתם, שבכך יסתיים הכול, אינכם אלא טועים. האיכר הפלאי, החבוש כובע הפרוה, הופיע בביתה של חנה האלמנה עם יתומיה המסכנים, ופעם אחת בביתו של רפאל העני – ובכל מקום, שהופיע שכח בבית חבילה עם מזון וכסף. סיפורי נפלאות התפרסמו בעיר על המושיע הפלאי אליהו הנביא הלבוש בגדי איכר גוי. אולם, הסיפור המרשים ביותר היה של נפתלי, העגלון. נפתלי היה עגלון ככל בעלי העגלה בזמנו-עני ואביון. כל רכושו היה עגלה עם סוס, שעל ידיהם בקושי באה לו פרנסתו. למרות עניו וסבלו לא רצה ליהנות מנדבות ומתנות של אנשים. יהודי פשוט היה, בעל אמונה וביטחון בהשם, והיה מסתפק במועט ושמח בחלקו. מדי פעם, כאשר אשתו התלוננה על מצבם הקשה ועל המחסור הרב בביתו, לא ניכנע נפתלי. ”ראי“, היה אומר לה, ”השם יתברך, הרי יכול לתת לנו פרנסה בהרחבה ועושר, נכון? ואם הוא אינו נותן לנו, כנראה אין אנו צריכים יותר. ואם ניקח מתנות ונדבות מבני אדם הרי זה כאילו אנו אומרים לקב“ה: למרות שאתה, אבינו שבשמים, אינך רוצה לתת לנו, אין אנו מתים ברעב, חלילה, אלא אנשים רחמנים עוזרים לנו גם בלעדיך! האם אין זו עבירה לחשוב כך?!“ ”צדקת“, הייתה אשתו מסכימה עימו, ”ולכן נשמח בחלקינו“. ואכן הם הסתפקו במועט ושמחו בחלקם. כאשר קרבו ימי הפסח, החלו לחסוך מעט כסף, כדי לקנות מצות ויין לחג. כמו כן קיוו, כי תהיה להם עבודה רבה הובלת חמר לתנורים לבתי היהודים לכל הצרכים, אלא שבדיוק אז נפל סוסו של נפתלי ומת, ונפתלי נותר ללא סוס וללא פרנסה. כשנודע הדבר לאנשי הקהילה, החליטו למסור לנפתלי סכום כסף מהכספים, שנאספו לפסח עבור עניי העיר (קמחא דפסחא), כדי שיוכל לקנות לו סוס אחר. אך להפתעתם, כשבאו למסור לו את הכסף, סרב נפתלי לקבלו ואמר להם, כי אינו רוצה ליהנות ממתנת אנשים, רק ממה שהקב“ה יתן לו. ואפילו לקחת את הכסף כהלואה סירב, כי אמר בליבו, שהרי מעבודתו לא יהיה לו כסף להחזיר את ההלואה. אך כדי להתפרנס משהו, יצאו נפתלי ואשתו מחוץ לעיר וחפרו באדמה, מלאו שקים בחמר לתנורי היהודים ולקחו אותם על גבם העירה, כדי למכרם. כאשר נודע הדבר לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, שלח לקרוא לנפתלי. כמובן, מיד בא נפתלי לביתו של הצדיק, ובליבו פחד מי יודע לשם מה קורה לו הצדיק. ”נפתלי“, פנה אליו הצדיק, ”דע לך כאשר אדם נמצא במצב של עוני וחוסר כל, מצווה עליו לקבל מכספי צדקה, כיצד יוכלו העשירים לקיים את מצוות הצדקה הגדולה כל כך ? הנה קח לך כסף, כדי שתוכל לקנות סוס אחר“ סיים רבי לוי יצחק והושיט לנפתלי את הכסף. אך נפתלי העגלון לא הסכים לקבל ואמר: ”האם כבוד הרב לקח ממני את הסוס? אם כן, מדוע צריך הרב לשלם עבורו? רוצה אני, כי זה שלקח ממני את סוסי יזמן לי עבודה טובה או מציאה כשרה, שעל ידי כך אוכל לקנות סוס אחר. הקב“ה אינו זקוק שהרב הקדוש ישלם את חובותיו. אם הרבי יראה לי, שכתוב בתורה, שעני חייב לקחת צדקה, כשם שעשיר חייב לתת צדקה, מיד אשמע בקולו. בראות הצדיק את אמונתו ואת בטחונו בהשם, ברכו ואמר: יהי רצון, שהשם ישלח לך מציאה כשרה“. וכך חזר נפתלי לביתו, והוא ואשתו המשיכו לצאת ולחפור חמר ולהעמיסו על כתפיהם. לאחר ימים מספר באמצע הלילה, והנה דפיקות בחלון ביתו של נפתלי העגלון. הוא ירד ממטתו ופתח את הדלת. והנה בפתח עמד איכר, כובע פרווה גדול מכסה את ראשו ועל חלק מעיניו, ומעיל פרווה על גופו ועל גבו חבילה גדולה של עצים. מיד בהיכנסו פנימה השליך את העצים ארצה ואמר: ”קנה ממני את החבילה הזאת בזיל הזול“ ”אין לי כסף, ובכלל אין לי צורך בעצים הללו“, אמר נפתלי. ”תן לי עבורם שק חמר. תמורת השק הזה אקבל כוס יין שכר טעים מבית המרזח. ומחר אבוא לקחת את שק החמר. בינתיים הנך יכול להשתמש בעצים כרצונך“. האכר הלך לו ולא חזר למחרת ולא בימים שלאחר מכן. כאשר החל נפתלי לאסוף את גזרי העצים, שהיו על הרצפה, נפלה מביניהם שקית. וכשפתח את השקית, עמד נדהם כולו: השקית הכילה מאה וחמישים רובל סכום גדול! כולו נרעש רץ אל הצדיק, רבי לוי יצחק וסיפר לו על המציאה שמצא. ”מה עלי לעשות בכסף?“ שאל. ענה לו הצדיק: ”הקב“ה שלח לך מציאה כשרה מן השמים כפי שבקשת. הוא החזיר לך את החוב. קנה מיד סוס והכן לך את כל צרכי חג הפסח בשמחה. האיכר, שהיה אצלך לא היה כלל איכר, אלא שליח מן השמים, שהביא לך את הישועה“. המעשה התפרסם בכל ברדיטשוב, שבזכות בטחונו הגדול בהשם זכה נפתלי העגלון לגילוי אליהו, שהביא לו את הישועה. לאחר שנים רבות, נפטר הצדיק רבי לוי יצחק, המליץ הטוב של עם ישראל. תלמידיו הקדושים החליטו לאחר פטירת רבם לפתוח את המרתף הקדוש ולגלות את סודו. הם קיוו למצוא בו כתבי יד עם חידושי התורה מופלאים מרבם הקדוש. אך להפתעתם מצאו מרתף ריק מספרים ורק כובע פרווה גדול תלוי על הקיר ולידו מעיל פרווה ומכנסי איכר עבים, ועל הרצפה מנורת נפט, זוג מגפים גדולות ותרמיל עור. כשהתפרסם הדבר, התרגשו על כך בכל העיר, ועתה נודע הסוד! ה“איכר הפלאי“ לא היה אלא רבי לוי יצחק מברדיטשוב, זכותו תגן עלינו אמן. http://h-y.xwx.co.il/