אמרי שפר י"ב אדר ה'תשע"ז

בקשו ממני תרומה למקווה, אז תרמתי להם בקבוק מים.

     ברש"י: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו.  הניצוץ היהודי שטמון בכל אחד, בכוחו לשרוף את הרע שבו. (דברי שלום(

     בראשית – אם מיד בראשיתו של יום זוכר האדם, כי ברא אלוקים את השמים ואת הארץ – הרי גם לאחר מכן – והארץ – כל העניינים הארציים – תוהו ובוהו הם בעיניו... )חשבה לטובה(.

     בראשית ברא לשון בריאות, והכוונה דראשית כל צריכים להיות בריא, וזה חיי. ברא לשון בן, כמו בר יוחאי, וזה בני, ברא לשון תבואה, שכתוב בפרשת מקץ ויצבור בר, שהוא לשון תבואה, וזה מזוני.

     בראשית (א, א). הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע אמר, שכל מסכתא שבש"ס מתחילה בדף ב' וכן התורה מתחילה באות ב' להורות: הגם שהרבית ללמוד תורה, עדיין לא התחלת מ-א'.

     ''בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'' (קידושין ל,ב)

     ברגע ובשעה שאדם חושב שהכל אבוד, אז לפתע מתחילה לבקוע אורה ושמחה.

"     ברגע שגילית איזו מכפות הרגלים היא הכף הימינית, כבר אין לך הרבה התלבטות לגבי מי מהן היא השמאלית,   ואז נותרה רק הבעיה-באיזו מהן להתחיל לצעוד.

אם כסף תלוה" (דברים טובים – משפטים)

     האם הכסף ילווה אותך בשעה שאתה יוצא מן העולם הזה. "את העני עמך" רק את המעשים הטובים תהיה נוטל עמך וזוהי הצדקה שנתת לעני, רק זה יהיה אתך וילוו אותך בשעת פטירתך.

     מספרים על עשיר גדול שהייתה לו אישה יראת שמים ואשת חיל שהייתה דואגת לבית ולבעלה. תמיד השתדלה להכין לו מאכלים טובים, תרנגולת פטומה עם כל מיני תבלינים כדי שיערב לחיכו ויאכל לשבעה. אך בר מינן,  ילדים לא היו להם. והנה יום אחד, דפק עני על דלת ביתם בשעת הצהרים והם היו יושבים ליד השולחן ואוכלים. אמר העשיר לאשתו: גשי לראות מיהו הדופק. פתחה האישה וראתה עני עומד ומבקש פת לחם. הודיעה לבעלה וזה אמר לה: הגידי לעני שאין כלום. האישה בעל כורחה, עשתה כמצוות בעלה. אך העני לא זז משם אלא צעק שהוא רעב ושיתנו לו פת לחם וכוס מים להשיב את נפשו, שכבר יום שלם שלא בא אוכל לפיו והוא נוטה למות. קם העשיר בחרי אף וצעק וגידף והשליך את העני מפתח ביתו החוצה ואמר לו הלא אמרתי לך שאין כלום. אח"כ חזר לשולחנו והמשיך לאכול כאילו לא קרה דבר. ולא זכר שכל העושר שבא לו, זה מהקב"ה ישתבח שמו לעד.

     למחרת הלך לעבודתו כרגיל, אך התפלא שהפרנסה לא הייתה כבראשונה, גלגלו החל חוזר אחורנית ר"ל ומיום ליום הלך ונהיה יותר גרוע. במקום להרוויח היה רק מפסיד ולאט לאט איבד את כל הונו. והחל למכור את כלי ביתו כדי להשיג פת לחם לו ולאשתו, עד שלא נשאר כלום בבית. כשראה כך , אמר לאשתו: שמעי לעצתי, קבלי ממני גט ולכי לבית אביך,  שם תוכלי להחיות את נפשך. קיבלה האישה גט וחזרה לבית אביה.

     כיון שהאישה הייתה עדיין צעירה באו שדכנים ולבסוף התחתנה עם איש אחד בן טובים והתנהגה עמו כמו שהתנהגה עם בעלה הראשון, והכינה לו מאכלים טובים וטעימים. יום אחד כשישבו לאכול דפק עני על הדלת. פתחה האישה את הדלת ואמרה לבעלה שעני מבקש דבר מה לאכול.  מיד לקחת הבעל מן השולחן ככר לחם וחצי עוף ונתן לאשתו שתתן לעני, כשחזרה האישה לשולחן היו עיניה דומעות ולא יכלה לעצור בעד דמעותיה. כששאל בעלה לשר העניין והפציר בה שתספר לו, אמרה שעני זה היה בעלה הראשון ואוי לעיניה שרואה אותו בכך. כששמע בעלה כך, אמר לה ואת יודעת מי אני? אני אותו עני שבאתי אצלכם וצעקתי שאני רעב ובעלך יצא נגדי והשליך אותי מפתח ביתו.

     ישתבח שמו לעד, הקב"ה מקים מעפר דל ומאשפות ירים אביון. לומדים מסיפור זה כמה גדולה מצות הצדקה ואם עני דורש פת לחם חייבים לתת לו.  כי מי יודע באיזה מצב הוא, כי כל המציל נפש אחת מישראל – כאילו קיים עולם מלא

הנסיך ויוויאן (דברים טובים – משפטים)

     מאות אנשים גדשו את אולם קבלת הפנים בארמון המלוכה. צלילי המוסיקה והשקת כוסיות הזכוכית נשמעו מכל עבר. האולם היה מלא עד אפס מקום באנשי שלטון בכירים, שהגיעו לברך את המלך אנדרו השלישי לרגל יום הולדתו השישים. תכונה רבה הורגשה באולם כאשר נכנס פנימה הנסיך פיטר, בנו של המלך ריצ'ארד, שליטה של הארץ השכנה. הוא נכנס בלוויית משלחת כבודה של שרים רמי דרג והתקבל בכבוד הראוי. לחיצות ידיים וחיוכים נראו בכל פינה,  אך עד מהרה הבחין הנסיך האורח כי הנסיך ויוויאן, בנו הבכור של המלך אנדרו, אינו נוכח באולם. 'היכן יורש העצר?' שאל הנסיך האורח את אנשי החצר, אך הם התחמקו מתשובה . הנסיך פיטר הבין כי דבר מה אינו כשורה, אך העדיף שלא ללחוץ. לאחר כשעה נכנס סוף סוף יורש העצר, הנסיך ויוויאן.  חברו הטוב לחץ את ידו בחום, אך הבחין מיד בעננה הכבדה הרובצת על פניו. 'מה מעיק עליך?' שאל, 'האם אינך בקו הבריאות?' 'יש דבר מה שמטריד אותי,' השיב הנסיך ויוויאן, ' ואולי אתה, ידידי הטוב, תוכל לעזור לי.' תוך כדי הדברים סרו שני הנסיכים לאחד החדרים הצדדיים כדי שיוכלו לשוחח בפרטיות. 'אתה יודע כי במשך שנים רבות אני לומד חכמה מפי המורה הזקן פרנצ'סקו' אמר הנסיך ויוויאן. 'לפני כחודשיים לימד אותי פרנצ'סקו כי גן העדן והגיהינום נמצאים כאן – בעולם שבו אנו חיים, אך לא ידע לומר לי את מקומם המדויק. מאז טורדת את מנוחתי המחשבה על כך. יש בי רצון עז לראות כיצד נראה גן העדן ולהגיע לפתחו. אינני מסוגל להמשיך את חיי בשלווה בלי לראות זאת בעיניי.' הנסיך האורח שקע בהרהורים. הוא ידע היטב כי הנסיך ויוויאן לא ינוח ולא ישקוט עד שישיג את מבוקשו, אך ידע גם כי בקשתו בלתי ניתנת למילוי. הוא לא רצה לזלזל בידידו הטוב, וניסה למצוא את האיש המתאים שיוכל לכוון את יורש העצר בצורה חכמה אל המקום המיועד. 'אולי בוהיטו?!' פלט לפתע הנסיך פיטר, ' בוהיטו, איש הדת החשוב ביותר בטיבט יוכל לעזור לך! יתכן שאם תעלה אליו בראש משלחת מכובדת, הוא יסכים לכוון אותך אל פתחו של גן העדן.' הנסיך ויוויאן הניד בראשו בהסכמה. שום מסע מפרך לא ירתיע אותו מלהגיע למטרתו.  הוא הודה לידידו בחמימות על עצתו והחל לתכנן את המסע ולבחור את בני לווייתו לטיבט.

     המסע לביתו של איש הדת הישיש היה מתיש ומפרך. לאחר חצי שנה התייצב הנסיך ויוויאן ועמו שני מלווים בלבד לפני בוהיטו. השאר לא עמדו בתלאות הדרך וחזרו למדינתם. רק שני משרתיו הנאמנים המשיכו אתו עד שהם ניצבו לפני בקתתו של האיש הזקן והחכם ביותר בטיבט. הנסיך נקש על דלת בקתתו של בוהיטו, והמתין בהתרגשות לבאות. 'יבוא',  נשמע קול רפה מבפנים. ויוויאן פתח את הדלת, וגילה אדם זקן ושבע ימים ששכב על מיטתו כשפניו מוסבות אל הקיר. ' מה רצונכם?!' שאל בוהיטו. 'אני הוא הנסיך ויוויאן, בנו של המלך אנדרו השלישי. הגעתי אליך ממרחקים תוך סיכון אישי רב. יודעי דבר סיפרו כי הנך יודע היכן נמצא גן העדן, וכיוון שכך אבקשך שתוביל אותי אל פתחו...' 'לך מכאן', ענה בוהיטו בלי להסב את פניו אל הנסיך, 'איני מראה זאת לשום אדם בעולם'. הנסיך ויוויאן הרגיש כיצד דמו מטפס באחת אל ראשו.  תלאות הדרך הארוכה עדיין חקוקות בעצמותיו ובוהיטו מגרש אותו כך, ללא אומר ודברים?! הוא שלף בזעם את חרבו מן הנדן. 'אם לא תאמר לי תיכף ומיד, אתיז את ראשך מעליך' איים הנסיך. בוהיטו הסתובב אלי באחת. 'עכשיו הנך ניצב על פתח הגיהינום,' אמר אל הנסיך והצביע על החרב שבידיו. ויויאן שקלט לפתע את דבריו של בוהיטו, החזיר את חרבו לנדנה. ' ועתה הנך על פתחו של גן עדן', המשיך איש הדת והצביע לעבר החרב שניצבה בתוך הנדן בחזרה. 'פתח גן העדן אינו דלת או שער המצויים במקום כלשהו. גן העדן או הגיהינום מתחילים מכאן – ממך!' הנסיך הגאה השפיל את ראשו בהבנה, ובוהיטו המשיך לדבר אליו: 'האדם, במעשיו, קובע אם הוא ייכנס לגן עדן או לגיהינום, ולכן האדם הוא-הוא הפתח לגן העדן וגם הפתח לגיהינום. רק מעשיך והחלטותיך, הם שיובילו אותך לעבר גן העדן או חלילה, לעברו של הגיהינום.

     אגדת עם זו מלמדת אותנו על ערכו של כל מעשה קטן שאנו עושים. בפרשתנו, פרשת משפטים, עומדת התורה על ערכם של החוקים והמשפטים שאותם חייב לקיים היהודי במהלך חייו. בעולם הבא יקבל כל אדם את השכר והעונש על פי מעשיו, אבל כבר כאן אנו יכולים לחוש את טעם גן העדן ואת טעם הגיהינום. אדם הנוהג ביושר ובאמת, חווה כבר בעולם הזה סיפוק ושמחה בחייו, ואילו מי שחי חיי שקר ורמייה, נידון כבר בעולם הזה לחיים של נקיפות מצפון ורגשות חרטה ואשמה, שיהפכו את חייו לגיהינום.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ד אדר ב' ה'תשע"ו

אל תאמר בעיותך לאחרים, 20% לא מעניין אותם ו80% שמחים שזו בעיה שלך ולא שלהם.

     בקשו ממני תרומה למקווה, אז תרמתי להם בקבוק מים.

     הגאון רבי דוד מזאבלוטוב זצ''ל שהיה חתן הרה''ק ר' משה לייב מסאסוב זי''ע היי נחלה קשות מאוד, אולם אשתו לא אבדה את התקווה, ולא עזבה את מיטת החולי שם התפללה לילות וימים על בריאות בעלה, עד שנעתר לה ד' וחזרה בעלה הקדוש לאיתנו כמקודם. לאחר זמן אמר לה ר' דוד לאשתו, שעכשיו מובן לו המדרש הנ''ל, שנדב ואביהוא מתו מחמת שלא נשאו נשים, שאם היה להם נשים, כבר היו הם מתפללים וקורעים גזר דינם בתפילותיהם החמות שבעליהם יישארו בחיים...

רבות מהמחלוקות שהן לשם שמיים – הן אכן לשם שמיים, אבל רק בדקה הראשונה. אחרי דקה כבר נכנסים פנימה אינטרסים.

חציל מטוגן - על נתינה אמיתית של ילד קטן) רונית כפיר)

"אחרי שתגמרי את הכדורים האלה, תעשי את הבדיקות ביום החמישי, וגם ביום העשירי, ואת אלה ביום העשרים. ואל תשכחי גם בדיקת הריון..."

"דוקטור", אזרתי סוף סוף מספיק אומץ לשאול לאחר חודשים ארוכים של בדיקות, בדיקות חוזרות ובדיקות עוד יותר חוזרות (שלמרות בורותי ברפואה הבנתי שאין בהן שום תועלת), "לפי התוצאות שיש לך, אני בכלל יכולה להיכנס להריון?"

"לא!" הוא ענה בפסקנות, ואז נבהל מהטון שבו יצאה לו המלה, "לפי הבדיקות את לא יכולה להיכנס להריון בלי טיפולים אינטנסיביים", אמר בטון מעט מרוכך יותר, "אבל את צעירה, ולא הייתי רוצה להתחיל בטיפולים כאלה שיכולים לגרום לכל מיני תוצאות לא נעימות, לפני שאני מוודא עוד כמה דברים, ולפני שגם בן זוגך יעבור כמה בדיקות...".

בכוח עצרתי את הדמעות, כשהוא לקח את כל ההפניות הקודמות שרשם, יחד עם המרשם לכדורים המיותרים, והשליך אותם לפח. הצלחתי להתגבר גם במשך כל הזמן שבו הוא הסביר לי מהם השלבים הבאים שבהם עלי לנקוט - בדיקות והכנות לטיפול עתידי.

יצאתי מהחדר וצעדתי בעיוורון אל השירותים. שם פשוט התפרקתי. בכיתי בהיסטריה (ובשקט, שלא ישמעו) על קריסת החלומות שלי, היגרתי דמעות על מסלול הייסורים המיותר שבו הצעיד אותי הרופא במשך חודשים ארוכים, במקום להציע לי לנוח בבית עד שאהיה מספיק בשלה לטעמו, בכיתי מתוך אכזבה וחוסר אונים...

היגרתי דמעות על מסלול הייסורים המיותר שבו הצעיד אותי הרופא במשך חודשים ארוכים

בכוחות על אנושיים הצלחתי להפסיק את הבכי, לעלות על האוטובוס ולצאת לדרך הארוכה. למרות שהבכי וההתייפחויות היו מאחורי, הדמעות המשיכו לזלוג, ונאלצתי להודות בניע ראש לאישה שהתעניינה בשלומי, ושאלה אם יש משהו שהיא אולי יכולה לעזור. 'לא', רמזתי לה, 'אין מה לעשות'.

לאן? שאלתי את עצמי. לבית? להישאר שם לבד עד שבעלי יחזור בערב? או לעבודה, שם אני לפחות לא אהיה לבד?

החלטתי לנסוע למעון שבו עבדתי.

הנסיעה הממושכת עזרה לי לכלוא את הדמעות, ולעטות על פני מבט סתמי. ירדתי מהאוטובוס בצעדים מדודים, והתנהלתי לאיטי לכיוון המעון.

ליד שולחן האוכל ישבו הגננת והמטפלת השנייה – שהייתה החברה הקרובה ביותר שלי באותה התקופה. ויחד איתן ישב דניאל ואכל לאיטו את המנה החביבה עליו ביותר – חציל מטוגן. כל שאר הילדים כבר נרדמו במיטותיהם.

דניאל

נישקתי את דניאל, הוא היה ה"ילד שלי". פעוט חמוד בן שנתיים, שיש לו מתסמונת דאון. כל ילדי המעון היו ילדים מיוחדים, אבל דניאל היה לדעתי הילד המיוחד מכולם, באופן חיובי כמובן. לעיתים קרובות סובלים ילדים בעלי תסמונת דאון ממגוון רחב של בעיות נוספות על הפגם המוכר לכולם. גם דניאל סבל ממום מסוים בלב. לאחר לידתו לא הצליח לינוק, מה שאילץ בסופו של דבר את ההורים להאכיל אותו מבקבוק. אך כאן הסתבר שהגוף שלו לא היה מסוגל לעכל את תחליפי החלב השונים שהיו אז בשוק, והוא הואכל בנוטרימגן – תחליף חלב מיוחד שאמור להתעכל בקלות יתרה, ובו בזמן לכלות גם כל אגורה מחשבון הבנק של הוריו. הזמן חלף, דניאל גדל, אך לא הסכים לאכול שום דבר להוציא מי מרק זכים "יַק" בשפתו הילדותית.

ואז חל המפנה. דניאל גילה שלאחר שכל הילדים שוכבים לישון, הוא יכול לזכות במנת תשומת לב אישית מאוד ממני. וכך, הוא היה ממתין עד שנתיישב לאכול, ומתחנן שאוציא אותו מהלול. הוא היה יושב על כיסא לידי, ומסתכל איך אני אוכלת. באחד הימים הוא ביקש לטעום משהו שאכלתי. נתתי לו, והוא אכל בהנאה. הדבר חזר על עצמו, עד שבעיית האכילה נמוגה אט-אט, בתנאי ששנינו היינו אוכלים מאותה צלחת!

באחד הימים אמא של דניאל הקדימה להגיע, ומצאה אותו יושב על ברכי, ואוכל ארוחת צהריים עשירה מהצלחת שלי, כשהוא אוחז בכפית בעצמו. היא עמדה מאחורינו בשקט, ולא הצליחה לעצור את דמעות ההתרגשות שזלגו מעיניה. "סוף סוף אני רואה אותו אוכל", היא ניסתה להסביר לי אחר כך. אני כבר כמעט שכחתי שהיו איתו אי פעם בעיות.

במשך הזמן, דניאל כבר אכל הכול, גם בבית וגם במעון, ומתוך הצלחת האישית שלו. וכמו שאמרתי, המאכל האהוב עליו ביותר היה, כמה שזה נשמע מוזר לגבי ילד בגילו, חציל מטוגן.

חציל מטוגן

באותו הצהריים עם חזרתי מהבדיקה אצל הרופא... התיישבתי בכבדות על כיסא קטן ליד השולחן. אתי ודינה הבחינו מייד שמשהו אצלי לא בסדר, ואני לא התאפקתי וסיפרתי להן בשקט על אירועי אותו היום. הבכי הגדול כבר היה מאחורי, ורק שפת הפנים והגוף שידרו עד כמה אני מרגישה שבורה באותו רגע.

"למה באת לעבודה?" שאלה אתי בפליאה.

"לאן אני אלך, לבית? להיות לבד?" עניתי בשאלה.

המשכנו לשוחח בשקט, ולא שמנו לב שדניאל הפסיק לנגוס במעדן האהוב עליו. הוא ישב, ותלה בי שתי עיניים חכמות, של ילד חריג. ואז, לרגע הבטתי בו ומבטינו הצטלבו. הוא נעץ את המזלג בחציל, הרים אותו אט אט, והושיט לעברי את המתנה הכי גדולה שהייתה בידו באותו רגע. את המאכל שהוא הכי אהב, ובמקרה דווקא היום הוא גם קיבל – חציל מטוגן.

נתינה

לפעמים כיום, שנים רבות לאחר אותו מקרה, כשאני חושבת על כוחה של הנתינה, אני נזכרת בדניאל. איזו תחושה נפלאה של הכרת הטוב הייתה בי באותו רגע. כמה אהבה זרמה אלי מאותו תינוק מתוק שהיה מוכן לוותר למעני על הדבר היקר לו יותר מכל, וממני אליו בחזרה. וכמה נחמה הייתה טמונה באותה מחווה ילדותית שלו.

נכון שכאשר מעניקים מתנה חשוב מאוד להשתדל לקלוע לטעמו של המקבל. חשוב מאוד גם לנסות להבין מהו הדבר הנחוץ לו באמת. שמחת המקבל לא תמיד תעמוד ביחס ישר להשקעה הכספית של המעניק, אם הנתינה תפספס את הצורך האמיתי שלו. אבל, לעיתים קרובות, הצורך הכי אמיתי שלנו הוא ההרגשה שלמישהו איכפת מאיתנו. כל מתנה  תהיה שולית למסר שהיא נושאת בחובה – "אני רואה שקשה לך. אני רואה שאת עוברת התמודדות לא קלה. אני רואה שאת מרגישה בודדה בדרך החתחתים שלך... אבל רק רציתי להזכיר לך, שאני אוהב/ת אותך, שאיכפת לי ממך, ושאת באמת לא לבד!"

תודה דניאל. את החציל תוכל לאכול לבד, אבל את האהבה שלך, לא אחליף בשום דבר אחר!!!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ו' אדר ב' ה'תשע"ו

ההתבוננות הגבוהה ביותר על החיים היא לעשות את ההשתדלות המוטלת עלינו, אבל יחד עם זאת להבין שהשם יתברך עושה את הכול.

     הרה"ק רבי שלמה וירגה אומר: לתקן שקר אחד צריך לומר כמה שקרים.

     הרמב"ם הקדוש אומר: המכזב – כמו שהוא מכזב בלשונו כן מכזב בקולמוסו.

המקווה שחילץ את הקמצן (להגיד(

     רבה של ירושלים בדור הקודם היה גאון נורא רבי שמואל סלנט. הוא ניהל את העיר בחכמה רבה עשרות שנים, הוא היה פיקח וחכם חרשים, כידוע ליודעים.  

     בתקופה מסוימת החלו לבנות מקווה חדש. - דבר שהיה נחוץ מאד בירושלים דאז. התחילו, אך לא יכלו לממן את השלמתו. תושבי ירושלים כידוע, היו עניים מרודים והפרוטות שנתרמו על ידם לא הספיקו להשלמת המקווה . יום אחד, לפתע, לבש רבי שמואל סלנט את מעילו, נטל את מקלו והודיע לבני ביתו כי הוא יוצא והולך אל הגביר המפורסם וויטנברג, להשפיע עליו שיתרום מהונו לבניית המקווה.  בעיני בני המשפחה והעסקנים, הליכה זו היתה תמוהה, כי העשיר וויטנברג ידוע היה - כקמצן נורא.  לכן, לא היה להם ספק שהרב מכלה את כוחותיו לריק. רבותי, אתם יודעים מה זו קמצנות בטבע? זו מחלה קשה מאד, כמו למשל, אדם לא מסוגל לחתוך לעצמו אצבע - כך הקמצן חש אם מוציא כסף מכיסו. אינו מסוגל - באמת קשה לו, הוא מסכן מאד, חולה מאד - במחלה קשה.

     העסקנים ובני הבית לא אמרו מילה לרבי שמואל מסלנט, התעטפו בשתיקה, והביטו אחרי מעשיו. הרב יצא לדרכו.  הוא נכנס לביתו של הגביר שקיבלו בכבוד גדול . רבה של ירושלים התיישב על אחת הכורסאות, הציע לפניו את בקשת התרומה לבניית מקווה טהרה.  אתם מבינים כי מי שלוקה במחלת קמצנות, גם אם הוא מבין את נחיצות הענין של המקווה וגם אם יושב לפניו רבה של ירושלים ומטעים לו את קדושת המצוה, קשה לו להתגבר על עצמו... כשסיים הרב להרצות את דבריו השתרר שקט מוחלט. וויטנברג לא קם ולא זע ממקומו. ישב בשקט. לפתע פתח וויטנברג את פיו ושאל: "סקרן אני לדעת כבוד הרב שליט"א, הרי אין חכם ונבון כמוך בירושלים עיה"ק, וא"כ איך הרב מתנהג לכאורה בדרך של שטות - לבא אלי לבקש כסף עבור המקווה, בעוד שהרב וכל העסקנים יודעים שאני לא תורם מאומה גם לאנשים החשובים ביותר, והרב מבין כי גם למקווה לא אתן פרוטה שחוקה, וא"כ לשם מה טרח הרב עד לביתי ?!". אחז רבי שמואל סלנט במטהו, הביט עליו ואמר: אני אסביר, דע לך כי יום יבוא ותמות. תבוא לקבורה כמו כל שאר היהודים, שם יאכלו התולעים את בשרך, הגוף ירקב ועילה עליו ריקבון גדול ונורא . תעמוד לדין בשמים ככל יהודי "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", ואחת השאלות שישאלו אותך שם, היא - מדוע לא סייעת בבניית המקווה וכתוצאה מכך נחלשה הטהרה בעם ישראל? אתה בוודאי תמהר להשיב להגנתך "לא תרמתי, כי לא ביקשו ממני, אנשים כבר פסקו לנקוש בדלתי (התייאשו ממני). לכן, לשם כך, באתי לביתך עתה - הגביה רבי שמואל סלנט את קולו ברעדה - נכנסתי לבקש ממך כסף, ובכך לשלול ממך את האפשרות הזו - שגם אפשרות זו של מענה בבית דין של מעלה לא תישאר בידך.

     לפתע, וויטנברג החל להזדעזע בכל גופו, ואמר לרבה של ירושלים: " במטותא מינייכו, בבקשה, יקח נא הרב את מפתחות הקופה ויוציא ככל שיחפוץ, אבל אנא - שאני לא אראה בעיני!" אתם שומעים "קח אבל שלא אראה". כל כך גדולה הייתה קמצנותו הטבעית שגם כאשר החליט לתת, לא יכול היה לראות זאת בעיניו...  הרב עשה כבקשתו.  מפי השמועה למדנו, כי מאותו רגע ואילך חלו בקרבו שינויים. נפרץ סדק בחומת הקמצנות, נתינה זו הראשונה סייעה בידו להחלץ מהקמצנות. מקרה זה היה פתחו של מחט שבסופו של תהליך - התרחב עד שנהיה לפתחו של אולם. ומעתה עת השתנה וויטנברג - והיה לנדבן גדול.

     כאן בירושלם קיימת שכונה על שמו "בתי וויטנברג" - בה מצאו שיכון חינם עניי ירושלים, יראי ה' מבני היישוב הישן. זכה איש זה באחרית ימיו, לעשות חיל במעשיו, לגנוז זכויות לעולם הבא, ולהיות דוגמא לרבים בנדיבות לב.  כדאי היה הקושי בגיוס הכספים לאותו מקוה, כדי שבסופו של יום, מגבית זו תחלץ את הקמצן מקמצנותו, וגם מדינים קשים לעולם הבא. זכות מצוותיו תעמד לו, והיום הזה זכויותיכם במצות צדקה - לחימום המקואות, תגן עלינו מכל צער וצוקה נגע ומחלה. חזק וברוך. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ז' אייר ה' תשע"ה

אמרי שפר ז' אייר ה' תשע"ה

 בצדק תשפט עמיתך (יט, טו). מסופר על רבי זלמל'ה מוולוזין זצ"ל, שפעם בהיותו במקוה הבחין כי חולצתו נעלמה, לבש את חליפתו ללא החולצה ושב לביתו. שאלה אשתו: "היכן החולצה", ענה: "כנראה עני אחד החליף בטעות". "ולמה לא לקחת את שלו", "כי הוא שכח להשאיר את שלו". (הגאון מוולוזין)

     בצדק תשפוט עמיתך. פרש"י מסנהדרין הוי דן את חברך לכף זכות. דכשאדם רואה עבירה אצל חבירו אזי סימן שהוא בעצמו צריך תיקון באותו דבר וכדי שיחזור הראו לו משמים, וכשידון האדם לכף זכות אזי מן השמים ידונו גם אותו לכף זכות כי כתוב "ה' צלך" כמו שהצל מחכה תנועות האדם כך ה'. (הבעש"ט)    

     החיים הם כמו אוקיינוס, הם יכולים להיות רגועים, עדינים או סוערים ונוקשים אך לבסוף הם תמיד יפים.

     ולא תשקרו איש בעמיתו (יט, יא). השקרן הריהו גרוע מן הגנב ומן הגזלן: הגנב גונב בלילה, ואינו גונב ביום – ביום הוא מפחד. הגזלן גוזל בלילה, אבל רק מן היחיד, ולא רק מן הרבים מפני הרבים הוא מפחד. ואילו השקרן משקר ביום ומשקר בלילה, הן ליחיד והן לרבים. (המגיד מקלעם זצ"ל)

טעות שיש לה מענה ('נפש שמשון' על סידור התפילה עמוד טו)

     משל נפלא שיש בכוחו כדי לתאר לנו את חשיבות פתיחת היום באמירת 'מודה אני', סיפר רבה הבלתי נשכח של אופקים, הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל: ר' ראובן היה 'עולה חדש' בארץ הקודש, על כל המשתמע מכך. רק כמחצית השנה עברה מאותו יום בו עקר מביתו הנאה ששכן באחת מערי החוף המערבי של ארצות הברית, בטבורה של שכונה מבוססת, ובליבה של קהילה יהודית חמה ואוהבת.

     מתוך אהבת ארץ הקודש שפיעמה בלבבו, הוא עקר ממקומו, בלא שהקדיש מחשבה רבה לעתידו החומרי בארץ הקודש כמו לקשיי ההתאקלמות שבודאי יהיו מנת חלקו בשנים הראשונות. היה ברשותו די ממון כדי לרכוש לעצמו דירה מרווחת, באחת משכונות ירושלים החרדית, ועוד נותר לו די כסף כדי לרכוש רכב שישמש אותו ואת משפחתו אך קשיי השפה וחוסר הבנתו בסגנון החיים של בני ארץ הקודש, הקשו עליו מאוד.

     בארץ לא היה לר' ראובן כל מודע וגואל, מלבד ר' שמעון, קרוב משפחה בדרגה שנייה שרק מאז הגיע הנה החל להירקם ביניהם קשר של ממש. קשר זה הועיל לר' ראובן עד מאוד בהתאקלמותו בארץ, באדיבותם כי רבה פתחו ר' שמעון ומשפחתו את ביתם ואת אוזנם לפני משפחת ר' ראובן, והשתדלו ככל יכולתם לתת מענה לבעיותיהם.

     ביום מן הימים, כמחצית השנה לאחר בואם לארץ, צצה לה בתיבת הדואר של משפחת ר' ראובן מעטפה לבנה. ר' ראובן פתח את המעטפה בסקרנות, ולא הופתע לגלות בתוכה הזמנה מרגשת לחתונת בת זקוניו של ידידו החדש וקרובו משכבר הימים - ר' שמעון, אשר נועדה להתקיים בעוד כשבועיים ימים בעיר בני ברק. מאז הגעתי לארץ, חשב ר' ראובן, טרם זכיתי לבקר בבני ברק, כעת תהיה זו בוודאי הזדמנות נאה לכך...

     בהגיע היום המיוחל התניע ר' ראובן את המכונית, וכבקי ורגיל פנה לכיוון היציאה מירושלים ופתח בנסיעה. אלא שכאשר הלכה הנסיעה והתארכה, החל הוא להבין שמשהו כאן השתבש. שעתיים כבר עברו מאז יצאו מירושלים, וטרם הגיע ליעד. הוא ניסה לעקוב אחר השילוט, אולם השמות הלא מוכרים בלבלוהו לגמרי. אדהכי והכי מצא עצמו ר' ראובן בפתחה של העיירה הדרומית 'מצפה רמון'. בשעת לילה מאוחרת זו כמעט לא היו עוברים ושבים ברחוב, ואלו שכן היו לא ידעו לכוונו למקום מבוקשו. מהר מאד הבין ר' ראובן שלחתונה הוא כבר לא יספיק להגיע, ובפחי נפש פנה לשוב לירושלים.

     מספר ימים חלפו ובביתו של ר' ראובן מתקבלת שיחת טלפון לא מפתיעה, מעבר לקו התעניין ר' שמעון באדיבות, אך בציפייה למענה הולם, לסיבת אי הגעתו של קרובו היחיד לחתונת בת זקוניו. ר' ראובן התנצל מעומק ליבו. הוא תיאר לבן הדוד כיצד יצא עם משפחתו מירושלים בשעה מוקדמת כדי להספיק להגיע בזמן לחתונה. אולם מחוסר התמצאותו בכבישי הארץ, איתרע הדבר והוא מצא עצמו לבסוף ב...מצפה רמון. ר' שמעון הקשיב לדברים והשתתף בצערו, הוא הבין היטב את גודל מפח נפשו של ר' ראובן, ואף הפציר בו לבוא ולשמוח עימם לכל הפחות בשבת ה'שבע-ברכות'.

     למזלו של ר' ראובן היה לו מענה הולם, אמר הרב פינקוס, אולם נחשוב נא מה היה אילו במקום זאת היה עונה לבן-דודו: שכחתי לבדוק בהזמנה היכן מתקיימת החתונה, חשבתי שהיא אמורה להתקיים בכלל במצפה רמון... הלא אז בוודאי הייתה לבן הדוד סיבה טובה לבוא אליו בטרוניה – וכי לא יכולת להביט בהזמנה בטרם צאתך?! הלא זוהי רשלנות שאין כדוגמתה!

     ולענייננו, סיים הרב פינקוס, לדאבון לב. במהלך היום אנו עושים לא מעט טעויות, אלא, שאם כל זה קורה כתוצאה מטעות, עדיין אפשר לסלוח על כך. אך אם הסיבה לכל הכישלונות הללו היא אי ידיעת חובת האדם בעולמו, הרי שיש כאן תביעה גדולה על האדם - הלא היה עליך לברר את כל זה קודם! לכן חשוב כל כך שנפתח את הבוקר בהצהרה שיש בה כדי להזכיר לנו לפני מי אנו עומדים, ולפני מי אנו עתידים לתן דין וחשבון. כך נשכיל לנווט את סדר יומנו כראוי לעבדיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. 

 חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

אמרי שפר א' שבט ה'תשע"ה

יש בתורה 2 מצוות שכל גופו של האדם מצוי במצווה, והם "סוכה" ו"ארץ ישראל", ועל זה אמר הגר"א רמז מתהילים ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים ע"ו). אחד שאל הלא יש גם מצות מקווה שכל גופו במקווה, והתירוץ הוא לפי שיטת הכסף משנה על הרמב"ם, שאומר שמתי האיש נטהר כשיוצא מהמקווה ולא כשהוא בתוכו. יש דברים רבים שבהתחלה נראים רעים ותהיה אחריתם טובה גדולה. וגם שבאה צרה אדם לא יכול לדעת מה יהיה בסופה ? "יש הלובש קפוטה של צדיק, אך כשמתבוננים בה רואים שהאריג עשוי מגאווה, הבִטנה מקנאות, והיא תפורה בחוטים גסים של מרה שחורה" (רבי ישראל מרוז'ין) ''יש המטביעים את צרותיהם – ויש המלמדים אותם לשחות'' האיכר הפלאי (פניני בית לוי, גיליון 315) בעיר ברדיטשוב, עירו של הצדיק המפורסם, רבי לוי יצחק, דברו הכול אודות המרתף המסתורי, הנמצא בחדרו של הצדיק. איש לא ידע מה מסתתר בתוכו ולמה הוא משמש. שתי דלתות קטנות היו לו: אחת פנתה אל הרחוב, ואחת אל החדר הפנימי. מפתחות המרתף היו תמיד ברשותו של הצדיק, רבי לוי יצחק, והוא לא נתנם לאיש. אנשי העיר ידעו רק שמדי פעם בחצות הלילה נכנס הצדיק לבדו אל המרתף, ומנורה מאירה את דרכו. מה עשה שם הצדיק? איש לא ידע לספר בדיוק. אך, כמובן, היו שמועות שונות על כך. היו שספרו, שכנראה הצדיק לומד שם תורת הנסתר והקבלה. והיו אנשים, שספרו, שכנראה אליהו הנביא נגלה אליו ולומד עמו במרתף סודות התורה. משום כך נקרא המרתף בפי הכול ”המרתף הקדוש“. באותם ימים חי בברדיטשוב איש עני ואביון, ושמו יוסף, שהיה מתפרנס בדוחק רק מעבודות סבלות. אשתו חוה הייתה אישה חולנית מאד, אשר מדי פעם תקפוה כאבים בגרונה והתפרצויות שיעול חזקות. כדי להקל על כאביה ומחלתה הייתה היא שותה כוסות תה רבים. ערב אחד אזלו התה והסוכר בבית. יוסף, שהיה עייף מעבודת היום הקשה, קרא ”קריאת שמע“, עלה על מיטתו ונרדם. אך אשתו חוה לא יכלה להירדם. השיעול מנע ממנה השינה. והנה לפתע היא שמעה דפיקות חזקות על דלת ביתה. ”מי שם“? שאלה בבהלה. היא רצתה להעיר את בעלה, אך נתקפה בשיעול חזק עד שכבדה עליה הנשימה. האיכר, שדפק על הדלת, לא חיכה ונכנס לבית ובקול עליז אמר: ”ערב טוב!“ לראשו היה חבוש כובע פרווה גדול, ומטפחת אדומה עטפה את פניו, והוא היה לבוש מעיל פרווה ונעול מגפיים גדולות. בשפה הרוסית מעורבת במילים באידיש אמר לחוה: ”קר מאד בחוץ. בכל העיר כבר חושך, רק כאן ראיתי אור, לכן נכנסתי. אבקשכם להרשות לי להכין לעצמי כוס תה ולהתחמם מעט“. ובלי להמתין לתשובה הוציא האיכר מתרמילו חבילת סוכר גדולה ושמה על השולחן, וחבילת תה, ולאחר מכן הדליק את התנור וחמם מים והכין כוס תה חם עבורו ועוד כוס הגיש לחוה. התה החם החיה את נפשה של חוה, וגם השיעול פסק. האיכר יצא מהבית מבלי שהיא הרגישה בכך, והיא חזרה ונרדמה. כאשר התעוררה, לא זכרה האם שתיית התה בלילה הייתה חלום או מציאות. אך הנה על השולחן מונחות חבילת הסוכר וחבילת תה. אכן, לא חלום היה זה, אלא עובדה. האיכר שכח לקחת את התה והסוכר, שהביא עימו. כשהתעורר בעלה יוסף, ספרה לו את הדבר, והם התפלאו מאד. כאשר בעלה פתח את חבילת התה, ראה, והנה מונחים בה עשר מטבעות כסף. איכר פשוט לא ישאיר חבילה ועוד כסף בתוכה! לא יתכן! כנראה, אליהו היה זה שבא אלינו, חשבו שניהם. עוד באותו בוקר לאחר תפילת שחרית סיפר יוסף לחבריו, איך הקב“ה שלח להם על ידי אליהו הנביא בדמות איכר חבילות סוכר ותה וכסף. אם חושבים אתם, שבכך יסתיים הכול, אינכם אלא טועים. האיכר הפלאי, החבוש כובע הפרוה, הופיע בביתה של חנה האלמנה עם יתומיה המסכנים, ופעם אחת בביתו של רפאל העני – ובכל מקום, שהופיע שכח בבית חבילה עם מזון וכסף. סיפורי נפלאות התפרסמו בעיר על המושיע הפלאי אליהו הנביא הלבוש בגדי איכר גוי. אולם, הסיפור המרשים ביותר היה של נפתלי, העגלון. נפתלי היה עגלון ככל בעלי העגלה בזמנו-עני ואביון. כל רכושו היה עגלה עם סוס, שעל ידיהם בקושי באה לו פרנסתו. למרות עניו וסבלו לא רצה ליהנות מנדבות ומתנות של אנשים. יהודי פשוט היה, בעל אמונה וביטחון בהשם, והיה מסתפק במועט ושמח בחלקו. מדי פעם, כאשר אשתו התלוננה על מצבם הקשה ועל המחסור הרב בביתו, לא ניכנע נפתלי. ”ראי“, היה אומר לה, ”השם יתברך, הרי יכול לתת לנו פרנסה בהרחבה ועושר, נכון? ואם הוא אינו נותן לנו, כנראה אין אנו צריכים יותר. ואם ניקח מתנות ונדבות מבני אדם הרי זה כאילו אנו אומרים לקב“ה: למרות שאתה, אבינו שבשמים, אינך רוצה לתת לנו, אין אנו מתים ברעב, חלילה, אלא אנשים רחמנים עוזרים לנו גם בלעדיך! האם אין זו עבירה לחשוב כך?!“ ”צדקת“, הייתה אשתו מסכימה עימו, ”ולכן נשמח בחלקינו“. ואכן הם הסתפקו במועט ושמחו בחלקם. כאשר קרבו ימי הפסח, החלו לחסוך מעט כסף, כדי לקנות מצות ויין לחג. כמו כן קיוו, כי תהיה להם עבודה רבה הובלת חמר לתנורים לבתי היהודים לכל הצרכים, אלא שבדיוק אז נפל סוסו של נפתלי ומת, ונפתלי נותר ללא סוס וללא פרנסה. כשנודע הדבר לאנשי הקהילה, החליטו למסור לנפתלי סכום כסף מהכספים, שנאספו לפסח עבור עניי העיר (קמחא דפסחא), כדי שיוכל לקנות לו סוס אחר. אך להפתעתם, כשבאו למסור לו את הכסף, סרב נפתלי לקבלו ואמר להם, כי אינו רוצה ליהנות ממתנת אנשים, רק ממה שהקב“ה יתן לו. ואפילו לקחת את הכסף כהלואה סירב, כי אמר בליבו, שהרי מעבודתו לא יהיה לו כסף להחזיר את ההלואה. אך כדי להתפרנס משהו, יצאו נפתלי ואשתו מחוץ לעיר וחפרו באדמה, מלאו שקים בחמר לתנורי היהודים ולקחו אותם על גבם העירה, כדי למכרם. כאשר נודע הדבר לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, שלח לקרוא לנפתלי. כמובן, מיד בא נפתלי לביתו של הצדיק, ובליבו פחד מי יודע לשם מה קורה לו הצדיק. ”נפתלי“, פנה אליו הצדיק, ”דע לך כאשר אדם נמצא במצב של עוני וחוסר כל, מצווה עליו לקבל מכספי צדקה, כיצד יוכלו העשירים לקיים את מצוות הצדקה הגדולה כל כך ? הנה קח לך כסף, כדי שתוכל לקנות סוס אחר“ סיים רבי לוי יצחק והושיט לנפתלי את הכסף. אך נפתלי העגלון לא הסכים לקבל ואמר: ”האם כבוד הרב לקח ממני את הסוס? אם כן, מדוע צריך הרב לשלם עבורו? רוצה אני, כי זה שלקח ממני את סוסי יזמן לי עבודה טובה או מציאה כשרה, שעל ידי כך אוכל לקנות סוס אחר. הקב“ה אינו זקוק שהרב הקדוש ישלם את חובותיו. אם הרבי יראה לי, שכתוב בתורה, שעני חייב לקחת צדקה, כשם שעשיר חייב לתת צדקה, מיד אשמע בקולו. בראות הצדיק את אמונתו ואת בטחונו בהשם, ברכו ואמר: יהי רצון, שהשם ישלח לך מציאה כשרה“. וכך חזר נפתלי לביתו, והוא ואשתו המשיכו לצאת ולחפור חמר ולהעמיסו על כתפיהם. לאחר ימים מספר באמצע הלילה, והנה דפיקות בחלון ביתו של נפתלי העגלון. הוא ירד ממטתו ופתח את הדלת. והנה בפתח עמד איכר, כובע פרווה גדול מכסה את ראשו ועל חלק מעיניו, ומעיל פרווה על גופו ועל גבו חבילה גדולה של עצים. מיד בהיכנסו פנימה השליך את העצים ארצה ואמר: ”קנה ממני את החבילה הזאת בזיל הזול“ ”אין לי כסף, ובכלל אין לי צורך בעצים הללו“, אמר נפתלי. ”תן לי עבורם שק חמר. תמורת השק הזה אקבל כוס יין שכר טעים מבית המרזח. ומחר אבוא לקחת את שק החמר. בינתיים הנך יכול להשתמש בעצים כרצונך“. האכר הלך לו ולא חזר למחרת ולא בימים שלאחר מכן. כאשר החל נפתלי לאסוף את גזרי העצים, שהיו על הרצפה, נפלה מביניהם שקית. וכשפתח את השקית, עמד נדהם כולו: השקית הכילה מאה וחמישים רובל סכום גדול! כולו נרעש רץ אל הצדיק, רבי לוי יצחק וסיפר לו על המציאה שמצא. ”מה עלי לעשות בכסף?“ שאל. ענה לו הצדיק: ”הקב“ה שלח לך מציאה כשרה מן השמים כפי שבקשת. הוא החזיר לך את החוב. קנה מיד סוס והכן לך את כל צרכי חג הפסח בשמחה. האיכר, שהיה אצלך לא היה כלל איכר, אלא שליח מן השמים, שהביא לך את הישועה“. המעשה התפרסם בכל ברדיטשוב, שבזכות בטחונו הגדול בהשם זכה נפתלי העגלון לגילוי אליהו, שהביא לו את הישועה. לאחר שנים רבות, נפטר הצדיק רבי לוי יצחק, המליץ הטוב של עם ישראל. תלמידיו הקדושים החליטו לאחר פטירת רבם לפתוח את המרתף הקדוש ולגלות את סודו. הם קיוו למצוא בו כתבי יד עם חידושי התורה מופלאים מרבם הקדוש. אך להפתעתם מצאו מרתף ריק מספרים ורק כובע פרווה גדול תלוי על הקיר ולידו מעיל פרווה ומכנסי איכר עבים, ועל הרצפה מנורת נפט, זוג מגפים גדולות ותרמיל עור. כשהתפרסם הדבר, התרגשו על כך בכל העיר, ועתה נודע הסוד! ה“איכר הפלאי“ לא היה אלא רבי לוי יצחק מברדיטשוב, זכותו תגן עלינו אמן. http://h-y.xwx.co.il/