אמרי שפר א' תמוז ה'תשע"ז

  אם יהודי נותן משלו גם לעניים, ודואג לכך שגם אנשים שאין בידם משגת לעשות את השבת, שגם הם לא יחסר להם כמובן עד היכן שידו משגת, הדבר מוכיח שההוצאות שלו על לבוש ומאכל לכבוד שבת הן לשם שמים.

     אם נשכיל לשמור את הכוונות שלנו טהורות מאינטרסים בזמן מחלוקת, נוכל להקשיב יותר, ללמוד יותר, וגם הצד השני יקשיב יותר. כך כולנו נשכיל, נצמח ונגדל וכמו כן תגדל הסבלנות, הסובלנות ותחושת האחדות בעם.

     אמרו חז"ל איזהו חכם - הרואה את הנולד, וממחלוקת לא יוצא שום דבר טוב רק שנאה ותחרות וכו' ולבסוף לא משיג מכל מה שרצה במחלוקת כלום ואדרבה מפסיד.

     התחייבות היא פעולה, לא מילה.

דעת תורה  . )ויאמר יהודה(

     מסופר על אישה עגונה שנחלקו חכמי התורה לגבי השאלה האם ניתן להתיר אותה מעגינותה או לא. הדעות היו חלוקות להלן סיפור המעשה:

     שני חברים, בני עיר גדולה, נהגו לצאת מחוץ לעיר ולהתפרנס במסחר באזורים מרוחקים.  פעם אחת יצאו לדרך ולא שבו ממנה. תקופה ארוכה לא נודע דבר על גורלם, ולבני משפחותיהם לא היה מושג האם יקיריהם חיים.  והנה, יום אחד חזר אחד האנשים, וסיפר את אשר עלה בגורלם: "יצאנו לדרך, כרגיל, אבל הפעם התנפלו עלינו שודדים, גזלו את מעט כספנו, ואותנו מכרו לעבדים.  נמכרנו לאדונים שכנים, שמינו אותי ואת חברי לרועים על עדריהם.  אותי הפקידו על עדר סוסים, וחברי היה לרועה צאן.  לעיתים רחוקות היינו נפגשים במרעה ובוכים על מר גורלנו.  לא הייתה לנו שום אפשרות להימלט, נראה היה שנגזר עלינו שנשאר שם עד יומנו האחרון . יום אחד חמקתי כדי לפגוש את חברי במקום המרעה שלו,  מצאתי אותו ללא הצאן, לבדו, מחוסר הכרה, הוא היה חבול ופצוע וקשור בחבלים.  הרטבתי את פניו במים והוא התעורר, השקיתי אותו במים צוננים עד שרוחו שבה אליו והוא התאושש. שאלתי אותו מה קרה.  הוא סיפר לי שלפני מספר ימים טרף זאב כבש מהצאן.  לבעל העדר היה שכן ערבי שהלשין עליו ובעל העדר הכה אותו ואיים שירצח אותו נפש אם הדבר יקרה שנית. "אתמול קרה הדבר שנית", בכה חברי.  השתדלתי לשמור על העדר בכל כוחי, אך הפעם תקפו את העדר שני זאבים. כאשר גירשתי את האחד, חטף השני כבשה ונמלט.  צעקתי וקראתי לאנשי הכפר שיבואו ויעזרו לי לרדוף אחר הזאב.  בעל העדר הגיע. הוא רתח מזעם והכה אותי עד שהתמוטטתי.  הוא אמר לי שהוא הולך לכפר להביא חרב ולהרוג אותי.  רציתי להתיר אותו מאיסוריו, אך הוא סירב. הוא אמר שלא נספיק להרחיק. הערבים ירדפו אחרינו ויהרגו את שנינו. הוא ביקש ממני שאבטיח לו שאביא אותו לקבר ישראל.  בלילה התגברתי וחזרתי למקום. מצאתי את גופתו הכפותה,  חסרת רוח חיים. קברתי אותו ומיררתי בבכי. מספר חודשים לאחר מכן, ניצלתי הזדמנות להימלט בחסדי השם והגעתי הלום."

     השאלה שהתעוררה הייתה בדבר מצבה של אשת החבר שנהרג. לכאורה, ברור היה שהיא התאלמנה, שהרי חברו של בעלה מעיד כי קבר אותו במו ידיו. למרות זאת, הסתפקו הרבנים והתלבטו, וחששו להתיר את האישה מעגינותה. יום אחד הגיע לעיר אורח נכבד מארץ ישראל: רבי יעקב שמשון משפיטובקה. לא עבר זמן רב מאז עלה לארץ ישראל, וכשראה את המצוקה הכלכלית ששוררת בקרב יהודי הארץ , נאות, למרות זקנותו וחולשתו, לצאת לחוץ לארץ כדי לאסוף תרומות להצלת היישוב בארץ. כך הגיע גם אל העיר הזו, שבה גרה העגונה. כשראו רבני העיר את האורח המפורסם בגדולתו ובצדקותו, החליטו להביא לפניו את דין העגונה.

     שמע רבי יעקב שמשון את הדברים, והעד חזר והשמיע באוזניו את סיפורו.  שאל רבי יעקב שמשון: "האם ראית את פניו כאשר קברת אותו?"  ענה העד: "את פניו לא ראיתי, כי הייתה זו שעת לילה, אבל אין לי ספק שהוא האיש, כי מצאתי את גופתו בדיוק במקום שבו השארתי אותו כמה שעות קודם לכן כשהוא כפות בחבלים".  ר' יעקב שמשון שקל בכובד ראש את העניין ולבסוף פסק: "אי אפשר להתיר את העגונה על סמך עדות זו.  הרי יתכן שחברו של העד נמלט, והעד קבר במקומו אדם אחר ". בני העיר קיבלו את פסק הדין ברגשות מעורבים. האפשרות שהעלה הרב נשמעה באוזניהם קלושה בעליל, והכל ריחמו על האישה שנידונה להישאר בעגינותה.

     חלפו שנים. יום אחד נפתחה דלת ביתה של העגונה, ובעלה ניצב בפתח. האישה נפלה ארצה מתעלפת מגודל ההתרגשות למראה בעלה שעליו התאבלה וחשבה שהוא נפטר.  הכל היו סקרנים לשמוע את סיפורו. וכן סיפר האיש: "שכבתי בשדה, מחכה למותי, והתפללתי לה' שיצילני. לפתע עבר שם אותו ערבי שהלשין לאדוני על הכבשה שנטרפה. כששאל מדוע אני כפות הבריק במוחי רעיון, שזוהי הזדמנות להשיב לו כגמולו.  סיפרתי לו שגיליתי סוד פנימי הקשור לבתו של אדוני, ועקב כך דרש ממני האדון לשאתה לאישה. סירבתי והסברתי לו כי יהודי אני והדבר אסור עלי. אדוני רתח מזעם על שדחיתי את הצעתו, הוא הכה אותי מכות רצח, ויצא לכפר להביא חרב , כשהוא אמר שיש לי עוד זמן להתחרט.  הערבי שמע את דברי. עיניו ניצתו, הוא הציע שנתחלף, וביקש שאספר לו את הסוד, ואז ייאלץ האדון לתת לו את בתו לאישה,  ואני אסכים, כמובן.  כך עשינו. הוא לבש את בגדי ואני את בגדיו, כפתתי אותו והמצאתי לו סוד כלשהו, אני עצמי נמלטתי, ובחסדי ה' איש לא רדף אחריי.  שנתיים ארכה דרכי עד שהצלחתי להגיע לכאן". הביטו האנשים בהשתאות זה בזה. הכל זכרו את דברי רבי יעקב שמשון משפיטובקה שהתגשמו בצורה כה מופלאה,  ומנעו מכשול נורא של התרת אשת איש לעולם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ד אדר ב' ה'תשע"ו

אל תאמר בעיותך לאחרים, 20% לא מעניין אותם ו80% שמחים שזו בעיה שלך ולא שלהם.

     בקשו ממני תרומה למקווה, אז תרמתי להם בקבוק מים.

     הגאון רבי דוד מזאבלוטוב זצ''ל שהיה חתן הרה''ק ר' משה לייב מסאסוב זי''ע היי נחלה קשות מאוד, אולם אשתו לא אבדה את התקווה, ולא עזבה את מיטת החולי שם התפללה לילות וימים על בריאות בעלה, עד שנעתר לה ד' וחזרה בעלה הקדוש לאיתנו כמקודם. לאחר זמן אמר לה ר' דוד לאשתו, שעכשיו מובן לו המדרש הנ''ל, שנדב ואביהוא מתו מחמת שלא נשאו נשים, שאם היה להם נשים, כבר היו הם מתפללים וקורעים גזר דינם בתפילותיהם החמות שבעליהם יישארו בחיים...

רבות מהמחלוקות שהן לשם שמיים – הן אכן לשם שמיים, אבל רק בדקה הראשונה. אחרי דקה כבר נכנסים פנימה אינטרסים.

חציל מטוגן - על נתינה אמיתית של ילד קטן) רונית כפיר)

"אחרי שתגמרי את הכדורים האלה, תעשי את הבדיקות ביום החמישי, וגם ביום העשירי, ואת אלה ביום העשרים. ואל תשכחי גם בדיקת הריון..."

"דוקטור", אזרתי סוף סוף מספיק אומץ לשאול לאחר חודשים ארוכים של בדיקות, בדיקות חוזרות ובדיקות עוד יותר חוזרות (שלמרות בורותי ברפואה הבנתי שאין בהן שום תועלת), "לפי התוצאות שיש לך, אני בכלל יכולה להיכנס להריון?"

"לא!" הוא ענה בפסקנות, ואז נבהל מהטון שבו יצאה לו המלה, "לפי הבדיקות את לא יכולה להיכנס להריון בלי טיפולים אינטנסיביים", אמר בטון מעט מרוכך יותר, "אבל את צעירה, ולא הייתי רוצה להתחיל בטיפולים כאלה שיכולים לגרום לכל מיני תוצאות לא נעימות, לפני שאני מוודא עוד כמה דברים, ולפני שגם בן זוגך יעבור כמה בדיקות...".

בכוח עצרתי את הדמעות, כשהוא לקח את כל ההפניות הקודמות שרשם, יחד עם המרשם לכדורים המיותרים, והשליך אותם לפח. הצלחתי להתגבר גם במשך כל הזמן שבו הוא הסביר לי מהם השלבים הבאים שבהם עלי לנקוט - בדיקות והכנות לטיפול עתידי.

יצאתי מהחדר וצעדתי בעיוורון אל השירותים. שם פשוט התפרקתי. בכיתי בהיסטריה (ובשקט, שלא ישמעו) על קריסת החלומות שלי, היגרתי דמעות על מסלול הייסורים המיותר שבו הצעיד אותי הרופא במשך חודשים ארוכים, במקום להציע לי לנוח בבית עד שאהיה מספיק בשלה לטעמו, בכיתי מתוך אכזבה וחוסר אונים...

היגרתי דמעות על מסלול הייסורים המיותר שבו הצעיד אותי הרופא במשך חודשים ארוכים

בכוחות על אנושיים הצלחתי להפסיק את הבכי, לעלות על האוטובוס ולצאת לדרך הארוכה. למרות שהבכי וההתייפחויות היו מאחורי, הדמעות המשיכו לזלוג, ונאלצתי להודות בניע ראש לאישה שהתעניינה בשלומי, ושאלה אם יש משהו שהיא אולי יכולה לעזור. 'לא', רמזתי לה, 'אין מה לעשות'.

לאן? שאלתי את עצמי. לבית? להישאר שם לבד עד שבעלי יחזור בערב? או לעבודה, שם אני לפחות לא אהיה לבד?

החלטתי לנסוע למעון שבו עבדתי.

הנסיעה הממושכת עזרה לי לכלוא את הדמעות, ולעטות על פני מבט סתמי. ירדתי מהאוטובוס בצעדים מדודים, והתנהלתי לאיטי לכיוון המעון.

ליד שולחן האוכל ישבו הגננת והמטפלת השנייה – שהייתה החברה הקרובה ביותר שלי באותה התקופה. ויחד איתן ישב דניאל ואכל לאיטו את המנה החביבה עליו ביותר – חציל מטוגן. כל שאר הילדים כבר נרדמו במיטותיהם.

דניאל

נישקתי את דניאל, הוא היה ה"ילד שלי". פעוט חמוד בן שנתיים, שיש לו מתסמונת דאון. כל ילדי המעון היו ילדים מיוחדים, אבל דניאל היה לדעתי הילד המיוחד מכולם, באופן חיובי כמובן. לעיתים קרובות סובלים ילדים בעלי תסמונת דאון ממגוון רחב של בעיות נוספות על הפגם המוכר לכולם. גם דניאל סבל ממום מסוים בלב. לאחר לידתו לא הצליח לינוק, מה שאילץ בסופו של דבר את ההורים להאכיל אותו מבקבוק. אך כאן הסתבר שהגוף שלו לא היה מסוגל לעכל את תחליפי החלב השונים שהיו אז בשוק, והוא הואכל בנוטרימגן – תחליף חלב מיוחד שאמור להתעכל בקלות יתרה, ובו בזמן לכלות גם כל אגורה מחשבון הבנק של הוריו. הזמן חלף, דניאל גדל, אך לא הסכים לאכול שום דבר להוציא מי מרק זכים "יַק" בשפתו הילדותית.

ואז חל המפנה. דניאל גילה שלאחר שכל הילדים שוכבים לישון, הוא יכול לזכות במנת תשומת לב אישית מאוד ממני. וכך, הוא היה ממתין עד שנתיישב לאכול, ומתחנן שאוציא אותו מהלול. הוא היה יושב על כיסא לידי, ומסתכל איך אני אוכלת. באחד הימים הוא ביקש לטעום משהו שאכלתי. נתתי לו, והוא אכל בהנאה. הדבר חזר על עצמו, עד שבעיית האכילה נמוגה אט-אט, בתנאי ששנינו היינו אוכלים מאותה צלחת!

באחד הימים אמא של דניאל הקדימה להגיע, ומצאה אותו יושב על ברכי, ואוכל ארוחת צהריים עשירה מהצלחת שלי, כשהוא אוחז בכפית בעצמו. היא עמדה מאחורינו בשקט, ולא הצליחה לעצור את דמעות ההתרגשות שזלגו מעיניה. "סוף סוף אני רואה אותו אוכל", היא ניסתה להסביר לי אחר כך. אני כבר כמעט שכחתי שהיו איתו אי פעם בעיות.

במשך הזמן, דניאל כבר אכל הכול, גם בבית וגם במעון, ומתוך הצלחת האישית שלו. וכמו שאמרתי, המאכל האהוב עליו ביותר היה, כמה שזה נשמע מוזר לגבי ילד בגילו, חציל מטוגן.

חציל מטוגן

באותו הצהריים עם חזרתי מהבדיקה אצל הרופא... התיישבתי בכבדות על כיסא קטן ליד השולחן. אתי ודינה הבחינו מייד שמשהו אצלי לא בסדר, ואני לא התאפקתי וסיפרתי להן בשקט על אירועי אותו היום. הבכי הגדול כבר היה מאחורי, ורק שפת הפנים והגוף שידרו עד כמה אני מרגישה שבורה באותו רגע.

"למה באת לעבודה?" שאלה אתי בפליאה.

"לאן אני אלך, לבית? להיות לבד?" עניתי בשאלה.

המשכנו לשוחח בשקט, ולא שמנו לב שדניאל הפסיק לנגוס במעדן האהוב עליו. הוא ישב, ותלה בי שתי עיניים חכמות, של ילד חריג. ואז, לרגע הבטתי בו ומבטינו הצטלבו. הוא נעץ את המזלג בחציל, הרים אותו אט אט, והושיט לעברי את המתנה הכי גדולה שהייתה בידו באותו רגע. את המאכל שהוא הכי אהב, ובמקרה דווקא היום הוא גם קיבל – חציל מטוגן.

נתינה

לפעמים כיום, שנים רבות לאחר אותו מקרה, כשאני חושבת על כוחה של הנתינה, אני נזכרת בדניאל. איזו תחושה נפלאה של הכרת הטוב הייתה בי באותו רגע. כמה אהבה זרמה אלי מאותו תינוק מתוק שהיה מוכן לוותר למעני על הדבר היקר לו יותר מכל, וממני אליו בחזרה. וכמה נחמה הייתה טמונה באותה מחווה ילדותית שלו.

נכון שכאשר מעניקים מתנה חשוב מאוד להשתדל לקלוע לטעמו של המקבל. חשוב מאוד גם לנסות להבין מהו הדבר הנחוץ לו באמת. שמחת המקבל לא תמיד תעמוד ביחס ישר להשקעה הכספית של המעניק, אם הנתינה תפספס את הצורך האמיתי שלו. אבל, לעיתים קרובות, הצורך הכי אמיתי שלנו הוא ההרגשה שלמישהו איכפת מאיתנו. כל מתנה  תהיה שולית למסר שהיא נושאת בחובה – "אני רואה שקשה לך. אני רואה שאת עוברת התמודדות לא קלה. אני רואה שאת מרגישה בודדה בדרך החתחתים שלך... אבל רק רציתי להזכיר לך, שאני אוהב/ת אותך, שאיכפת לי ממך, ושאת באמת לא לבד!"

תודה דניאל. את החציל תוכל לאכול לבד, אבל את האהבה שלך, לא אחליף בשום דבר אחר!!!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/