אמרי שפר י"ז אב ה'תשע"ז

אדם שומע על משפחה במצוקה כלכלית,  וחושב הוא "מה כבר תועיל התרומה שלי?" אחר רואה מודעה על שיעור המתקיים בביהמ"ד, ומיד נרתע "מה יצא לי משעה בודדת?". אל לנו לבטל מצווה מתוך שהיא קצרה, לא נדלג על מעשה טוב מתוך שהוא זערורי, אלא, כפי שלימד משה רבנו "מצווה הבאה לידי - אקיימנה"!

     "אל גינת אגוז ירדתי" - חז"ל מבארים בדרך משל. משל למה הדבר דומה: לערמת אגוזים גדולה ומסודרת. אגוז שאדם מוציאו מן הערימה כל הערימה נופלת וכולם יודעים שהוא לקח... כך הוא הנמשל: משמיט אדם מצווה אחת הכול מתגלגל ונופל, הכול עומד ומתחיל ממצווה אחת "קטנה" ו"פשוטה"...שואל הרב עזרא אלטשולר: למה בחרו חכמנו להמשיל זאת דווקא על ידי אגוז?!, הרי גם תפוחים ותפוזים אם אדם משמיט אחד כל הערימה נופלת?! והוא מביא תירוץ נפלא: בכל הפירות אתה יודע שלקחת משהו. באגוזים יתכן שתפתח ותראה שהוא ריק, אין בו שום דבר. באו חז"ל ללמדך שגם מנהגים ומצוות שנראה לנו שהם ריקים מתוכן יש בהם כדי להפיל את כל החבילה, אין לזלזל באף אחד...

     בעולם הזה אין אנו יודעים מהו השכר שנקבל בעבור כל מצווה ומצווה וכשנגיע לעולם הבא לאחר 120 שנה, נגלה מהו השכר שקיבלנו עבור מצוות פשוטות (שנראו לנו ככאלו פשוטות כמו: נטילת ידיים וברכת המזון ועוד...) הבה לא נשליך מאחורי גבינו מצוות "פשוטות" .

     ימי החופש הגדול. ילד כבן 7 התלווה לאביו לעבודתו כמזכיר במשרד ישיבה. העבודה רבה, רשימות ורישומים, דואר 'נייר' ואלקטרוני. הילד מטריד "אבא, משעמם לי!". האב רואה בצד מגזין ישן, ובו עמוד שלם עם 'מפת העולם' צבעונית. הוא תולש את הדף, ובמספריים גוזר את המפה לחתיכות רבות אסימטריות (ללא התאמה וללא סדר). האב מניחן לפני בנו עם דבק-נייר, "הכנתי פאזל של מפת העולם. התאם והדבק את חלקיו!". תוך דקות מספר (!!!) מציג הילד בגאווה את הפאזל המושלם! האב תָמֵהַ , הוא שואל את בנו "איך עשית זאת כל כך מהר? איך ידעת היכן להדביק את קרן אפריקה ולאן לשייך את מיצרי ברינג?" ענה משיב בפשטות "אבא! בדף שלקחת מהעיתון, מצד אחד יש מפת העולם, ואילו מעבר לדף יש תמונה גדולה של ילד. פשוט הפכתי את הניירות הגזורים והתאמתי אחד לאחד. היה קל לדעת איפה הראש ואיפה הרגליים....". כך הדבר, כשאנחנו 'מחברים' ילד - אנחנו בונים עולם!

התמונה (דברים טובים – בלק)

     המתח ניכר היטב על פניהם של שלושת האחים לבית סטיוארט. הם עמדו וחיכו במתח להקראת הצוואה של חלוקת הרכוש, שהופקדה בידי עורך הדין של המשפחה. רק אתמול הם קמו מהשבעה של אביהם הגביר הנודע מר אייזיק סטיוארט וכעת ניצבו כולם בקומה ה-70 שבבניין ה'אימפייר סטייט' הבולט בגובהו הרב בין גורדי השחקים של מנהטן,  כשהם מצפים לפתיחת הצוואה. עורך הדין ג'ילבר הידק את משקפיו לאפו, והחל להקריא את דברי הפרידה הנרגשים של אביהם שהיה ידוע גם כנדבן גדול. הצוואה החלה במספר הוראות כלליות, לגבי האחדות במשפחה. בהמשך הביע הנפטר את רצונו להמשיך את מורשתו העסקית, והיהודית בנתינת צדקה. בסופו של דבר הגיע הרגע המכריע בו הוא הודיע על אופן חלוקת הרכוש בין שלושת בניו המסורים. 'לרונאלד. אני נותן את מפעל היהלומים שבשדרה החמישית, ג'ק יקבל את מגדל התקשורת שליד כיכר הטיימס, ובני דניאל יקבל את בניין הדואר על כל 15 קומותיו...' הקריא עורך הדין בקול מונוטוני מתוך הצוואה. חיוך עלה על פניהם המתוחות של הבנים והם נראו מרוצים, שכן החלוקה הייתה שוויונית לחלוטין.

     חודש לאחר מימוש הירושה, קיבל דניאל זימון מיידי לבית המשפט של מדינת ניו יורק. לתדהמתו הרבה, ניצב מולו עורך דין אנגלי המייצג לא פחות מאשר את ממשלת אנגליה בכבודה ובעצמה. עורך הדין הציג בפני בית המשפט מסמך רשמי מבית המלוכה האנגלי הטוען שבניין הדואר אותו ירש דניאל לא מזמן שייך למעשה לממשלת אנגליה. במסמך שנכתב בשנת 1941 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מפורט חוב של 15 מיליון דולר שאותם הייתה חייבת ממשלת ארצות הברית לממלכה האנגלית עבור נשק שהיא סיפקה לה במהלך הלחימה באירופה. במסמך מפורט, שמכיוון שלארה'ב הייתה בעיה לשלם כסף מזומן עקב הוצאות המלחמה המרובות, החליט הממשל האמריקני להעביר לידי האנגלים נכסים בשווי החוב, ואחד מהנכסים שהועברו לממשלה האנגלית לכיסוי החוב הוא בניין הדואר המרכזי שבמנהטן.  עורך הדין האנגלי המשיך ופירט שלמרות ההתחייבות, לא עמד הממשל האמריקאי בהתחייבויותיו, ובנין הדואר לא הועבר בצורה מעשית לידי הממלכה האנגלית. בניין הדואר שהיה בשליטת הממשלה, נמכר למר אייזיק סטיוארט המנוח לאחר המלחמה. וכעת הממלכה הבריטית דורשת את הנכס לידיה בהקדם.

     דניאל סטיוארט היה המום, המסמך שהציג עורך הדין האנגלי עמד לנשל אותו מכל חלקו בירושה. עם זאת, הוא לא הרים ידיים כל כך מהר, ופנה מידית לעורך הדין מר ג'ילבר על מנת שינסה לבדוק האם המסמך אותנטי , ומדוע האנגלים לא תבעו את הנכס במהלך שבעים השנים האחרונות. לאחר שבועיים של בדיקות,  נקרא דניאל למשרדו של עורך הדין שבבניין ה'אימפייר סטייט'. דניאל מיהר למקום ומר ג'ילבר קיבל אותו בסבר פנים חמורות: 'תראה דניאל' פתח בדבריו. 'המסמך נבדק על ידי כמה חוקרים וכימאים מומחים והוא לא נראה מזויף, הבעיה שלנו היא שכל הרישומים של התקופה ההיא עדיין לא הועלו על גבי מחשבים, והתיעוד היחיד שלהם היה במשרדי הממשל שהיו בבנייני התאומים שעלו באש יחד עם מיליוני מסמכים, כך שאין באפשרותנו לסתור את טענת האנגלים...' ' אבל מדוע הם לא תבעו אותו עד היום?' שאל דניאל במבוכה. 'למה רק אחרי שקיבלתי אותו בירושה, הם החליטו שהם רוצים את הבניין?!' ' כנראה שכל השנים הם פחדו להתעסק עם אביך המנוח בגלל הכוח הכלכלי הרב שהיה לו, כעת הם מצאו את הזדמנות לתבוע את שלהם, אין לי פתרון מעשי עבורך! לצערי הרב, נראה לי שאתה תאלץ לאבד את הבניין...'

     דניאל הביט בעיניים כבויות על גורדי השחקים של מנהטן דרך החלון שבקומה ה-70 , ם את בניין הדואר ניתן היה לראות בברור מן החלון, הוא החזיר את מבטו אל תוך החדר ולפתע צדה את עיניו תמונה גדולה בשחור לבן בה נראית מנהטן לפני עשרות שנים. 'מאיפה צולמה התמונה הזו?' שאל דניאל. 'מהחלון הזה בו אתה עומד'. ענה מר ג'ילבר. 'ומתי לידיעתך היא צולמה?' שאל דניאל בשנית. 'בשנת 1945 מיד עם סיום המלחמה'. 'אתה בטוח?' קפץ דניאל ממקומו. 'תראה אין כאן כל זכר לבניין הדואר, הוא בכלל לא נבנה עדיין!' עורך הדין זינק ממקומו כנשוך נחש: 'אתה צודק! הצילום מוכיח שבניין הדואר עדיין לא נבנה בשנת 1941 ובמסמך האנגלי מתואר שב-1941 הבניין ניתן להם על ידי האמריקאים! התביעה היא אם כן שקרית! אם כן,  התמונה הפשוטה שכאן על הקיר, שווה עבורך מיליונים!!!'

     עורך הדין פנה למנהל המקרקעין של ניו יורק על מנת לבדוק מתי בדיוק נבנה בניין הדואר , ומשם נמסר שבנייתו הסתיימה בשנת 1947 . חקירה מאומצת עלתה על חבורה של נוכלים ששמה לעצמה למטרה לזייף מסמכי בעלות ישנים, עימם ניסו להוציא שלא כדין בניינים בעלי ערך כספי גבוה ברחבי העולם תמורת אחוזים נאים שהיו אמורים להשתלשל לכיסם...

     כשהזמין בלק מלך מואב את בלעם לבוא ולקלל את עם ישראל, עומד בלעם על הרכס המשקיף על מחנה ישראל ואומר: 'מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל' התמונה, שהעידה יותר מכל צניעותם של ישראל, תפסה את תשומת לבו של בלעם, והוא הציע לבלק להכשיל את ישראל בבנות מואב בבעל פעור. מכאן נוכל ללמוד מה כוחה של תמונה אחת שנתפסת בראשנו, היא יכולה להישאר חקוקה בנו לנצח ולשנות דברים שלא חשבנו עליהם לרגע. הבחירה, האם התמונות הללו טובות או רעות, נמצאת בידינו ואנו יכולים לבחור בין הטוב לרע. זכור! תמונה אחת יכולה לחולל נזק, שגם מיליונים רבים לא יספיקו לתקן.  ולעומת זאת, תמונה טובה יכולה לחולל מהפכה טובה..

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ב אדר ה'תשע"ז

בקשו ממני תרומה למקווה, אז תרמתי להם בקבוק מים.

     ברש"י: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו.  הניצוץ היהודי שטמון בכל אחד, בכוחו לשרוף את הרע שבו. (דברי שלום(

     בראשית – אם מיד בראשיתו של יום זוכר האדם, כי ברא אלוקים את השמים ואת הארץ – הרי גם לאחר מכן – והארץ – כל העניינים הארציים – תוהו ובוהו הם בעיניו... )חשבה לטובה(.

     בראשית ברא לשון בריאות, והכוונה דראשית כל צריכים להיות בריא, וזה חיי. ברא לשון בן, כמו בר יוחאי, וזה בני, ברא לשון תבואה, שכתוב בפרשת מקץ ויצבור בר, שהוא לשון תבואה, וזה מזוני.

     בראשית (א, א). הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע אמר, שכל מסכתא שבש"ס מתחילה בדף ב' וכן התורה מתחילה באות ב' להורות: הגם שהרבית ללמוד תורה, עדיין לא התחלת מ-א'.

     ''בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'' (קידושין ל,ב)

     ברגע ובשעה שאדם חושב שהכל אבוד, אז לפתע מתחילה לבקוע אורה ושמחה.

"     ברגע שגילית איזו מכפות הרגלים היא הכף הימינית, כבר אין לך הרבה התלבטות לגבי מי מהן היא השמאלית,   ואז נותרה רק הבעיה-באיזו מהן להתחיל לצעוד.

אם כסף תלוה" (דברים טובים – משפטים)

     האם הכסף ילווה אותך בשעה שאתה יוצא מן העולם הזה. "את העני עמך" רק את המעשים הטובים תהיה נוטל עמך וזוהי הצדקה שנתת לעני, רק זה יהיה אתך וילוו אותך בשעת פטירתך.

     מספרים על עשיר גדול שהייתה לו אישה יראת שמים ואשת חיל שהייתה דואגת לבית ולבעלה. תמיד השתדלה להכין לו מאכלים טובים, תרנגולת פטומה עם כל מיני תבלינים כדי שיערב לחיכו ויאכל לשבעה. אך בר מינן,  ילדים לא היו להם. והנה יום אחד, דפק עני על דלת ביתם בשעת הצהרים והם היו יושבים ליד השולחן ואוכלים. אמר העשיר לאשתו: גשי לראות מיהו הדופק. פתחה האישה וראתה עני עומד ומבקש פת לחם. הודיעה לבעלה וזה אמר לה: הגידי לעני שאין כלום. האישה בעל כורחה, עשתה כמצוות בעלה. אך העני לא זז משם אלא צעק שהוא רעב ושיתנו לו פת לחם וכוס מים להשיב את נפשו, שכבר יום שלם שלא בא אוכל לפיו והוא נוטה למות. קם העשיר בחרי אף וצעק וגידף והשליך את העני מפתח ביתו החוצה ואמר לו הלא אמרתי לך שאין כלום. אח"כ חזר לשולחנו והמשיך לאכול כאילו לא קרה דבר. ולא זכר שכל העושר שבא לו, זה מהקב"ה ישתבח שמו לעד.

     למחרת הלך לעבודתו כרגיל, אך התפלא שהפרנסה לא הייתה כבראשונה, גלגלו החל חוזר אחורנית ר"ל ומיום ליום הלך ונהיה יותר גרוע. במקום להרוויח היה רק מפסיד ולאט לאט איבד את כל הונו. והחל למכור את כלי ביתו כדי להשיג פת לחם לו ולאשתו, עד שלא נשאר כלום בבית. כשראה כך , אמר לאשתו: שמעי לעצתי, קבלי ממני גט ולכי לבית אביך,  שם תוכלי להחיות את נפשך. קיבלה האישה גט וחזרה לבית אביה.

     כיון שהאישה הייתה עדיין צעירה באו שדכנים ולבסוף התחתנה עם איש אחד בן טובים והתנהגה עמו כמו שהתנהגה עם בעלה הראשון, והכינה לו מאכלים טובים וטעימים. יום אחד כשישבו לאכול דפק עני על הדלת. פתחה האישה את הדלת ואמרה לבעלה שעני מבקש דבר מה לאכול.  מיד לקחת הבעל מן השולחן ככר לחם וחצי עוף ונתן לאשתו שתתן לעני, כשחזרה האישה לשולחן היו עיניה דומעות ולא יכלה לעצור בעד דמעותיה. כששאל בעלה לשר העניין והפציר בה שתספר לו, אמרה שעני זה היה בעלה הראשון ואוי לעיניה שרואה אותו בכך. כששמע בעלה כך, אמר לה ואת יודעת מי אני? אני אותו עני שבאתי אצלכם וצעקתי שאני רעב ובעלך יצא נגדי והשליך אותי מפתח ביתו.

     ישתבח שמו לעד, הקב"ה מקים מעפר דל ומאשפות ירים אביון. לומדים מסיפור זה כמה גדולה מצות הצדקה ואם עני דורש פת לחם חייבים לתת לו.  כי מי יודע באיזה מצב הוא, כי כל המציל נפש אחת מישראל – כאילו קיים עולם מלא

הנסיך ויוויאן (דברים טובים – משפטים)

     מאות אנשים גדשו את אולם קבלת הפנים בארמון המלוכה. צלילי המוסיקה והשקת כוסיות הזכוכית נשמעו מכל עבר. האולם היה מלא עד אפס מקום באנשי שלטון בכירים, שהגיעו לברך את המלך אנדרו השלישי לרגל יום הולדתו השישים. תכונה רבה הורגשה באולם כאשר נכנס פנימה הנסיך פיטר, בנו של המלך ריצ'ארד, שליטה של הארץ השכנה. הוא נכנס בלוויית משלחת כבודה של שרים רמי דרג והתקבל בכבוד הראוי. לחיצות ידיים וחיוכים נראו בכל פינה,  אך עד מהרה הבחין הנסיך האורח כי הנסיך ויוויאן, בנו הבכור של המלך אנדרו, אינו נוכח באולם. 'היכן יורש העצר?' שאל הנסיך האורח את אנשי החצר, אך הם התחמקו מתשובה . הנסיך פיטר הבין כי דבר מה אינו כשורה, אך העדיף שלא ללחוץ. לאחר כשעה נכנס סוף סוף יורש העצר, הנסיך ויוויאן.  חברו הטוב לחץ את ידו בחום, אך הבחין מיד בעננה הכבדה הרובצת על פניו. 'מה מעיק עליך?' שאל, 'האם אינך בקו הבריאות?' 'יש דבר מה שמטריד אותי,' השיב הנסיך ויוויאן, ' ואולי אתה, ידידי הטוב, תוכל לעזור לי.' תוך כדי הדברים סרו שני הנסיכים לאחד החדרים הצדדיים כדי שיוכלו לשוחח בפרטיות. 'אתה יודע כי במשך שנים רבות אני לומד חכמה מפי המורה הזקן פרנצ'סקו' אמר הנסיך ויוויאן. 'לפני כחודשיים לימד אותי פרנצ'סקו כי גן העדן והגיהינום נמצאים כאן – בעולם שבו אנו חיים, אך לא ידע לומר לי את מקומם המדויק. מאז טורדת את מנוחתי המחשבה על כך. יש בי רצון עז לראות כיצד נראה גן העדן ולהגיע לפתחו. אינני מסוגל להמשיך את חיי בשלווה בלי לראות זאת בעיניי.' הנסיך האורח שקע בהרהורים. הוא ידע היטב כי הנסיך ויוויאן לא ינוח ולא ישקוט עד שישיג את מבוקשו, אך ידע גם כי בקשתו בלתי ניתנת למילוי. הוא לא רצה לזלזל בידידו הטוב, וניסה למצוא את האיש המתאים שיוכל לכוון את יורש העצר בצורה חכמה אל המקום המיועד. 'אולי בוהיטו?!' פלט לפתע הנסיך פיטר, ' בוהיטו, איש הדת החשוב ביותר בטיבט יוכל לעזור לך! יתכן שאם תעלה אליו בראש משלחת מכובדת, הוא יסכים לכוון אותך אל פתחו של גן העדן.' הנסיך ויוויאן הניד בראשו בהסכמה. שום מסע מפרך לא ירתיע אותו מלהגיע למטרתו.  הוא הודה לידידו בחמימות על עצתו והחל לתכנן את המסע ולבחור את בני לווייתו לטיבט.

     המסע לביתו של איש הדת הישיש היה מתיש ומפרך. לאחר חצי שנה התייצב הנסיך ויוויאן ועמו שני מלווים בלבד לפני בוהיטו. השאר לא עמדו בתלאות הדרך וחזרו למדינתם. רק שני משרתיו הנאמנים המשיכו אתו עד שהם ניצבו לפני בקתתו של האיש הזקן והחכם ביותר בטיבט. הנסיך נקש על דלת בקתתו של בוהיטו, והמתין בהתרגשות לבאות. 'יבוא',  נשמע קול רפה מבפנים. ויוויאן פתח את הדלת, וגילה אדם זקן ושבע ימים ששכב על מיטתו כשפניו מוסבות אל הקיר. ' מה רצונכם?!' שאל בוהיטו. 'אני הוא הנסיך ויוויאן, בנו של המלך אנדרו השלישי. הגעתי אליך ממרחקים תוך סיכון אישי רב. יודעי דבר סיפרו כי הנך יודע היכן נמצא גן העדן, וכיוון שכך אבקשך שתוביל אותי אל פתחו...' 'לך מכאן', ענה בוהיטו בלי להסב את פניו אל הנסיך, 'איני מראה זאת לשום אדם בעולם'. הנסיך ויוויאן הרגיש כיצד דמו מטפס באחת אל ראשו.  תלאות הדרך הארוכה עדיין חקוקות בעצמותיו ובוהיטו מגרש אותו כך, ללא אומר ודברים?! הוא שלף בזעם את חרבו מן הנדן. 'אם לא תאמר לי תיכף ומיד, אתיז את ראשך מעליך' איים הנסיך. בוהיטו הסתובב אלי באחת. 'עכשיו הנך ניצב על פתח הגיהינום,' אמר אל הנסיך והצביע על החרב שבידיו. ויויאן שקלט לפתע את דבריו של בוהיטו, החזיר את חרבו לנדנה. ' ועתה הנך על פתחו של גן עדן', המשיך איש הדת והצביע לעבר החרב שניצבה בתוך הנדן בחזרה. 'פתח גן העדן אינו דלת או שער המצויים במקום כלשהו. גן העדן או הגיהינום מתחילים מכאן – ממך!' הנסיך הגאה השפיל את ראשו בהבנה, ובוהיטו המשיך לדבר אליו: 'האדם, במעשיו, קובע אם הוא ייכנס לגן עדן או לגיהינום, ולכן האדם הוא-הוא הפתח לגן העדן וגם הפתח לגיהינום. רק מעשיך והחלטותיך, הם שיובילו אותך לעבר גן העדן או חלילה, לעברו של הגיהינום.

     אגדת עם זו מלמדת אותנו על ערכו של כל מעשה קטן שאנו עושים. בפרשתנו, פרשת משפטים, עומדת התורה על ערכם של החוקים והמשפטים שאותם חייב לקיים היהודי במהלך חייו. בעולם הבא יקבל כל אדם את השכר והעונש על פי מעשיו, אבל כבר כאן אנו יכולים לחוש את טעם גן העדן ואת טעם הגיהינום. אדם הנוהג ביושר ובאמת, חווה כבר בעולם הזה סיפוק ושמחה בחייו, ואילו מי שחי חיי שקר ורמייה, נידון כבר בעולם הזה לחיים של נקיפות מצפון ורגשות חרטה ואשמה, שיהפכו את חייו לגיהינום.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ז סיון ה'תשע"ו

אמר הרה"ק רבי יצחק מביאלה זי"ע "תתורו" לשון היתר ,  וחלילה לכם לרצות למצוא בתורה את ההיתר לעשות מה שלבכם חומד, "אחרי לבבכם". . .

    

     בזכות שלושה דברים נברא העולם שנאמר בו בראשית ברא, בשביל חלה שקרויה ראשית עריסותכם, תרומה שנקראת ראשית דגנך, ובכורים שנאמר בהם ראשית ביכורי אדמתך.

     ”הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא“.

     ''ויאמר ה' סלחתי כדבריך''. כפי עוצם תשובתו ובקשתו של האדם כך עוצם הסליחה שהקב"ה סולח לו - ''ויאמר ה' סלחתי כדבריך'' , כפי אופן דיבורך ובקשתך. )בוצינא דנהורא(

התורה הקדושה (פניני עין חמד, גיליון 589)

     לעיתים עלול האדם לחשוב חלילה, כי הנוסח בברכות המופיע בסידור מן הראוי לשנותו מתקופה לתקופה, שכן הניסוח לעתים נקבע על ידי רבותינו מלפני שנים רבות,  ולעיתים נראה לנו במבט ראשוני, כי המצב השתנה. אולם עלינו לדעת, שאין כן הדבר. ומעשה שהיה - כך היה:

     ד"ר יצחק ש., המפקח על בתי הספר 'כוח הדיבור המאוחדים ' בדרום אפריקה, היה צריך לנסוע נסיעה ארוכה של -כ 760 ק"מ, מיוהנסבורג לעיר איסט־לונדון, לצורך עבודתו.  אשתו רחל החליטה לנצל את ההזדמנות ולהצטרף אליו ,כדי לטייל בדרך ארוכה של כבישים צרים ופתלתלים, דרך מרהיבה שכללה הרים וגבעות, עמקים וגאיות, נופים מיוחדים של אפריקה וכן לדאוג לבעלה שלא יירדם חלילה בנסיעה הארוכה. מזג האוויר היה אמור להיות גשום וחם.  יצחק ורעייתו החלו את נסיעתם באמירת תפילת הדרך.  לאחר נסיעה רבת שעות הגיעו ללסוטו, ממלכה עצמאית המובלעת בתוך דרום אפריקה. הם החליטו ללון במלון המרכזי במקום, ולהמשיך למחרת בדרכם בכוחות רעננים.

     בשעת בוקר מוקדמת קמו בני הזוג, התפללו שחרית ויצאו לדרך.  הפעם הכביש הצר היה מסוכן ביותר, וחייב נהיגה זהירה במיוחד. מימין היתמרו הרים וצוקים גבוהים , ומשמאל השתרעו מדרונות תלולים היורדים אל תהומות שקיצם לא נראה. נוסף לכך , החל לרדת גשם עז שהקשה על שדה הראייה.  יצחק, ששימש כשליח ציבור ובעל קורא בבית הכנסת הגדול ביוהנסבורג, קרא את תפילת הדרך מילה במילה ובכוונה גדולה, בתקווה שלא יסטה, חלילה, באיזה סיבוב חד אל התהום הפעורה. אשתו ענתה "אמן" בכוונה ויצאה ידי חובתה, אבל כמה מילים מנוסח תפילת הדרך הפריעו לה משום מה.  היא פנתה אל בעלה ואמרה: "נו, באמת! מדוע אי אפשר להסתפק באמירת "ותצילנו מכף כל אויב ואורב וליסטים בדרך ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם?!" .  מדוע צריך לומר בימינו את המילים " ותצילנו... מחיות רעות בדרך"? אולי אפשר להשמיט את המילים 'חיות רעות', הרי כבר לא מסתובבים - אפילו בכבישי אפריקה - אריות או נמרים. אין חיות רעות בכבישים!", סיימה את דבריה בנימה נחרצת.  יצחק המשיך לאחוז בהגה, ופניו בחנו היטב את העיקול החד שנמצא לפניהם. הוא אמר בסבר פנים חמור מבלי להביט באשתו: "איך את מסוגלת להעלות על דעתך דבר כזה?! נוסח תפילה קדוש שקבעו חז"ל לא משנים! יש חיות רעות על הכביש או אין חיות רעות על הכביש - לא משנים את נוסח התפילה! ."  בשנייה שבה סיים את דבריו נשמע רעש מחריד והורגשה חבטה אדירה. שני תיישים גדולים נחתו ממרומי ההר המסולע הסמוך על זגוגית רכבם וניפצו אותה לרסיסים! דמם של התיישים הותז לכל עבר , ולאחר שנחבטו ברכב עפו ונפלו ללא רוח חיים לצד הדרך. מעוצמת הנפילה המכונית סטתה שמאלה ונעצרה, כאשר גלגליה הקדמיים עומדים ממש על פי התהום .!

     היא הייתה בפאניקה גמורה, לא רק בגלל התאונה והמצב המסוכן , שאליו נקלעו, אלא בעיקר מהמילים שיצאו מפיה דקה קודם לכן "אין חיות רעות בכבישים! . " היא הייתה המומה מהעיתוי. מילותיו האחרונות של בעלה " - לא משנים את נוסח התפילה! - " חזרו והדהדו בראשה.  מכוניתם התנדנדה בחריקה על פי התהום בחוסר שיווי משקל. "מהר! מהר!", צעק יצחק לעבר אשתו , שישבה לצדו, " תעברי מיד אל המושב האחורי! המכונית עלולה להידרדר למטה!" כמו בתוך חלום צייתה לו אשתו וזחלה לעבר המושב האחורי.  החריקות פסקו והמכונית התייצבה. למזלם היו לבדם על הכביש השומם, ולא היו כלי רכב , שיפריעו להם בניסיון לחזור למסלול. יצחק נסע אחורה וקדימה כמה פעמים , עד שהצליח לחזור אל הכביש.

     אחרי זמן ממושך החל לנסוע. לא היה קל להמשיך בנסיעה עם חלון קדמי מנופץ, שברי זכוכית בכל פינה טבולים בדם תיישים, והרגשת בהלה , שעדיין לא פגה לחלוטין. בני הזוג הגיעו לאיזו עיירה קטנה , ושם מצאו מוסך נידח. להפתעתם , נמצאה שם זגוגית חלון חדשה , שהתאימה בדיוק למכונית הטויוטה שלהם. אחרי עיכוב של כשעה להתקנת הזגוגית, המשיכו הלאה בנסיעתם לאיסט-לונדון.  כל הדרך לא הוציאה רעייתו הגה מפיה. היא ציפתה , שבעלה יאמר דבר מה , על מה שאירע להם, אבל גם הוא היה המום לגמרי ולא היה מסוגל לבטא את הזעזוע במילים.

     מאותו יום אשתו מספרת את סיפורה בכל הזדמנות,  ומדגישה בסיום , שכעת היא מתפללת את כל תפילותיה , מבלי להרהר על שום מילה בסידור.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ד אדר ב' ה'תשע"ו

אל תאמר בעיותך לאחרים, 20% לא מעניין אותם ו80% שמחים שזו בעיה שלך ולא שלהם.

     בקשו ממני תרומה למקווה, אז תרמתי להם בקבוק מים.

     הגאון רבי דוד מזאבלוטוב זצ''ל שהיה חתן הרה''ק ר' משה לייב מסאסוב זי''ע היי נחלה קשות מאוד, אולם אשתו לא אבדה את התקווה, ולא עזבה את מיטת החולי שם התפללה לילות וימים על בריאות בעלה, עד שנעתר לה ד' וחזרה בעלה הקדוש לאיתנו כמקודם. לאחר זמן אמר לה ר' דוד לאשתו, שעכשיו מובן לו המדרש הנ''ל, שנדב ואביהוא מתו מחמת שלא נשאו נשים, שאם היה להם נשים, כבר היו הם מתפללים וקורעים גזר דינם בתפילותיהם החמות שבעליהם יישארו בחיים...

רבות מהמחלוקות שהן לשם שמיים – הן אכן לשם שמיים, אבל רק בדקה הראשונה. אחרי דקה כבר נכנסים פנימה אינטרסים.

חציל מטוגן - על נתינה אמיתית של ילד קטן) רונית כפיר)

"אחרי שתגמרי את הכדורים האלה, תעשי את הבדיקות ביום החמישי, וגם ביום העשירי, ואת אלה ביום העשרים. ואל תשכחי גם בדיקת הריון..."

"דוקטור", אזרתי סוף סוף מספיק אומץ לשאול לאחר חודשים ארוכים של בדיקות, בדיקות חוזרות ובדיקות עוד יותר חוזרות (שלמרות בורותי ברפואה הבנתי שאין בהן שום תועלת), "לפי התוצאות שיש לך, אני בכלל יכולה להיכנס להריון?"

"לא!" הוא ענה בפסקנות, ואז נבהל מהטון שבו יצאה לו המלה, "לפי הבדיקות את לא יכולה להיכנס להריון בלי טיפולים אינטנסיביים", אמר בטון מעט מרוכך יותר, "אבל את צעירה, ולא הייתי רוצה להתחיל בטיפולים כאלה שיכולים לגרום לכל מיני תוצאות לא נעימות, לפני שאני מוודא עוד כמה דברים, ולפני שגם בן זוגך יעבור כמה בדיקות...".

בכוח עצרתי את הדמעות, כשהוא לקח את כל ההפניות הקודמות שרשם, יחד עם המרשם לכדורים המיותרים, והשליך אותם לפח. הצלחתי להתגבר גם במשך כל הזמן שבו הוא הסביר לי מהם השלבים הבאים שבהם עלי לנקוט - בדיקות והכנות לטיפול עתידי.

יצאתי מהחדר וצעדתי בעיוורון אל השירותים. שם פשוט התפרקתי. בכיתי בהיסטריה (ובשקט, שלא ישמעו) על קריסת החלומות שלי, היגרתי דמעות על מסלול הייסורים המיותר שבו הצעיד אותי הרופא במשך חודשים ארוכים, במקום להציע לי לנוח בבית עד שאהיה מספיק בשלה לטעמו, בכיתי מתוך אכזבה וחוסר אונים...

היגרתי דמעות על מסלול הייסורים המיותר שבו הצעיד אותי הרופא במשך חודשים ארוכים

בכוחות על אנושיים הצלחתי להפסיק את הבכי, לעלות על האוטובוס ולצאת לדרך הארוכה. למרות שהבכי וההתייפחויות היו מאחורי, הדמעות המשיכו לזלוג, ונאלצתי להודות בניע ראש לאישה שהתעניינה בשלומי, ושאלה אם יש משהו שהיא אולי יכולה לעזור. 'לא', רמזתי לה, 'אין מה לעשות'.

לאן? שאלתי את עצמי. לבית? להישאר שם לבד עד שבעלי יחזור בערב? או לעבודה, שם אני לפחות לא אהיה לבד?

החלטתי לנסוע למעון שבו עבדתי.

הנסיעה הממושכת עזרה לי לכלוא את הדמעות, ולעטות על פני מבט סתמי. ירדתי מהאוטובוס בצעדים מדודים, והתנהלתי לאיטי לכיוון המעון.

ליד שולחן האוכל ישבו הגננת והמטפלת השנייה – שהייתה החברה הקרובה ביותר שלי באותה התקופה. ויחד איתן ישב דניאל ואכל לאיטו את המנה החביבה עליו ביותר – חציל מטוגן. כל שאר הילדים כבר נרדמו במיטותיהם.

דניאל

נישקתי את דניאל, הוא היה ה"ילד שלי". פעוט חמוד בן שנתיים, שיש לו מתסמונת דאון. כל ילדי המעון היו ילדים מיוחדים, אבל דניאל היה לדעתי הילד המיוחד מכולם, באופן חיובי כמובן. לעיתים קרובות סובלים ילדים בעלי תסמונת דאון ממגוון רחב של בעיות נוספות על הפגם המוכר לכולם. גם דניאל סבל ממום מסוים בלב. לאחר לידתו לא הצליח לינוק, מה שאילץ בסופו של דבר את ההורים להאכיל אותו מבקבוק. אך כאן הסתבר שהגוף שלו לא היה מסוגל לעכל את תחליפי החלב השונים שהיו אז בשוק, והוא הואכל בנוטרימגן – תחליף חלב מיוחד שאמור להתעכל בקלות יתרה, ובו בזמן לכלות גם כל אגורה מחשבון הבנק של הוריו. הזמן חלף, דניאל גדל, אך לא הסכים לאכול שום דבר להוציא מי מרק זכים "יַק" בשפתו הילדותית.

ואז חל המפנה. דניאל גילה שלאחר שכל הילדים שוכבים לישון, הוא יכול לזכות במנת תשומת לב אישית מאוד ממני. וכך, הוא היה ממתין עד שנתיישב לאכול, ומתחנן שאוציא אותו מהלול. הוא היה יושב על כיסא לידי, ומסתכל איך אני אוכלת. באחד הימים הוא ביקש לטעום משהו שאכלתי. נתתי לו, והוא אכל בהנאה. הדבר חזר על עצמו, עד שבעיית האכילה נמוגה אט-אט, בתנאי ששנינו היינו אוכלים מאותה צלחת!

באחד הימים אמא של דניאל הקדימה להגיע, ומצאה אותו יושב על ברכי, ואוכל ארוחת צהריים עשירה מהצלחת שלי, כשהוא אוחז בכפית בעצמו. היא עמדה מאחורינו בשקט, ולא הצליחה לעצור את דמעות ההתרגשות שזלגו מעיניה. "סוף סוף אני רואה אותו אוכל", היא ניסתה להסביר לי אחר כך. אני כבר כמעט שכחתי שהיו איתו אי פעם בעיות.

במשך הזמן, דניאל כבר אכל הכול, גם בבית וגם במעון, ומתוך הצלחת האישית שלו. וכמו שאמרתי, המאכל האהוב עליו ביותר היה, כמה שזה נשמע מוזר לגבי ילד בגילו, חציל מטוגן.

חציל מטוגן

באותו הצהריים עם חזרתי מהבדיקה אצל הרופא... התיישבתי בכבדות על כיסא קטן ליד השולחן. אתי ודינה הבחינו מייד שמשהו אצלי לא בסדר, ואני לא התאפקתי וסיפרתי להן בשקט על אירועי אותו היום. הבכי הגדול כבר היה מאחורי, ורק שפת הפנים והגוף שידרו עד כמה אני מרגישה שבורה באותו רגע.

"למה באת לעבודה?" שאלה אתי בפליאה.

"לאן אני אלך, לבית? להיות לבד?" עניתי בשאלה.

המשכנו לשוחח בשקט, ולא שמנו לב שדניאל הפסיק לנגוס במעדן האהוב עליו. הוא ישב, ותלה בי שתי עיניים חכמות, של ילד חריג. ואז, לרגע הבטתי בו ומבטינו הצטלבו. הוא נעץ את המזלג בחציל, הרים אותו אט אט, והושיט לעברי את המתנה הכי גדולה שהייתה בידו באותו רגע. את המאכל שהוא הכי אהב, ובמקרה דווקא היום הוא גם קיבל – חציל מטוגן.

נתינה

לפעמים כיום, שנים רבות לאחר אותו מקרה, כשאני חושבת על כוחה של הנתינה, אני נזכרת בדניאל. איזו תחושה נפלאה של הכרת הטוב הייתה בי באותו רגע. כמה אהבה זרמה אלי מאותו תינוק מתוק שהיה מוכן לוותר למעני על הדבר היקר לו יותר מכל, וממני אליו בחזרה. וכמה נחמה הייתה טמונה באותה מחווה ילדותית שלו.

נכון שכאשר מעניקים מתנה חשוב מאוד להשתדל לקלוע לטעמו של המקבל. חשוב מאוד גם לנסות להבין מהו הדבר הנחוץ לו באמת. שמחת המקבל לא תמיד תעמוד ביחס ישר להשקעה הכספית של המעניק, אם הנתינה תפספס את הצורך האמיתי שלו. אבל, לעיתים קרובות, הצורך הכי אמיתי שלנו הוא ההרגשה שלמישהו איכפת מאיתנו. כל מתנה  תהיה שולית למסר שהיא נושאת בחובה – "אני רואה שקשה לך. אני רואה שאת עוברת התמודדות לא קלה. אני רואה שאת מרגישה בודדה בדרך החתחתים שלך... אבל רק רציתי להזכיר לך, שאני אוהב/ת אותך, שאיכפת לי ממך, ושאת באמת לא לבד!"

תודה דניאל. את החציל תוכל לאכול לבד, אבל את האהבה שלך, לא אחליף בשום דבר אחר!!!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ו' אדר א' ה'תשע"ו

 

 

  אם יאמר האומר, די לי בעשירות שחנני השי"ת עד כה, ואין לי צורך בברכה עד בלי די, מ"מ הוא גוזל הקב"ה, כי אילו היה גורם לעצמו ברכה יותר, אז היה מפריש מעשר ותרומה יותר,  נמצא אדם זה, אע"פ שמפריש מעשרותיו ותרומותיו כראוי,  מ"מ גוזל את הקב"ה מעשר ותרומה, שהיה יכול ליתן על ידי תוספת ברכה של עד בלי די, עכ"ל.

     הג"ר נפתלי אמסטרדם זצ"ל התבטא בפני רבו גאון ישראל הרב ישראל סלנטר זצ"ל "אילו זכיתי לראש חריף כ'שאגת אריה', לב רוגש כ'יסוד ושורש העבודה', ואף מידות נעלות כְשֶּלְָך, רבי ומורי, הייתי נעשה עובד ה' כראוי!" השיב לו רבו "ר' נפתלי! במוח שלך, ובלב שלך ובמידות שלך עליך להיות עבד ה' אמיתי.".

     הקב"ה הוא בבחינת "צִּלְָך עַּל יַּד יְמִּינֶָך" (תהלים פרק קכא, ה). כשם שהצל "מגיב" ומחקה את התנהגות האדם, כך הקב"ה מגיב אלינו ומחזיר לנו מידה כנגד מידה. קירבה כנגד קירבה וריחוק, ל"ע כנגד ריחוק . וכך, אם האדם פותח את ידו לצדקה, אזי גם הקב"ה יפתח לאדם את ידו כביכול, להשפיע לו ברכה (תורת המגיד נ"ך תהלים. בשם המגיד ממזריץ'(.

     ''ונתת על השולחן לחם" )כ"ה ל'(. כשחסידים אומרים זה לזה "לחיים" - זה מסוגל לפרנסה. כי כאשר שני היהודים )יודים( הולכים נשאר לחם . )רבי מאיר מפרימשלאן(

ההגיון של 'מלך החיות' (עוגת פר''ג – פרשת משפטים)

     שועל אחד הרגיש שהוא חייב לקחת חופש, אחרת, הוא לא יוכל לתפקד, לכן הוא חייב להתנתק קצת ולצאת מהיער.  הגיע השועל לאריה מלך היער וביקש ממנו חופש. אמר לו האריה כי מתוקף תפקידו של השועל, הוא חייב להישאר ביער ולכן הוא לא יוכל לקחת חופש. השועל התעקש ואמר לאריה כי החופש הכרחי והוא מוכן לקחת חופשה ללא תשלום, העיקר לצאת להתאוורר ולנקות את הראש. האריה הסביר לשועל כי אם הוא יצא לחופש יהיו חייבים לקחת מישהו במקומו ולא בטוח שהתקן שלו יישאר לשועל לכשיחזור. השועל הסכים ולקח את החופש.

     כעבור שלושה חודשים חזר השועל ליער והגיע לאריה לצורך ראיון חזרה לתפקידו. כשהגיע לראיון הסביר לו האריה כי התקן של השועל כבר תפוס וכי לא יוכל לחזור ליער. השועל לא הסכים ואחרי דיבור קצר עם האריה, הוא הציע לו כתפקיד זמני להיות על תקן ארנב ביער וכשיתפנה תקן השועל יחזור להיות שועל. השועל הסכים והחל לתפקד כארנב. עבר כחודש בו השועל קופץ ובורח מחיות אחרות עד שנמאס לו מתפקידו כארנב והחליט לגשת לאריה ולבקש לעבור תפקיד. האריה הסביר לארנב כי עדיין לא נפתח התקן של השועל והוא צריך להמשיך לשמש כארנב.  השועל התעצב מהבשורה המרה והתהלך לו בדיכאון ברחבי היער. לאחר ששוטט ביער, ראה להפתעתו ארנב. השועל ניגש אל הארנב ושאל אותו: "תגיד ארנב, מה אתה?" ענה לו הארנב: 'אני, אני שועל'. השועל אמר: 'תגיד, איך זה שאני שועל ונמצא על תקן ארנב ואתה ארנב ונמצא על תקן שועל?" ענה לו הארנב: 'זה מה שקורה כשיש חמור על תקן אריה...'

     מוסר השכל: בחיים וגם בעבודה-כשהאנשים הלא נכונים מגיעים לעמדות מפתח, כל השאר סובלים.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/