בקשו ממני תרומה למקווה, אז תרמתי להם בקבוק מים.
ברש"י: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו. הניצוץ
היהודי שטמון בכל אחד, בכוחו לשרוף את הרע שבו. (דברי שלום(
בראשית – אם מיד בראשיתו של יום זוכר האדם, כי ברא אלוקים את השמים ואת הארץ – הרי
גם לאחר מכן – והארץ – כל
העניינים הארציים – תוהו ובוהו הם בעיניו... )חשבה לטובה(.
בראשית ברא לשון בריאות, והכוונה דראשית כל צריכים להיות בריא, וזה חיי. ברא לשון
בן, כמו בר יוחאי, וזה בני, ברא לשון תבואה, שכתוב בפרשת מקץ ויצבור בר, שהוא לשון
תבואה, וזה מזוני.
בראשית (א, א). הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע אמר, שכל מסכתא שבש"ס מתחילה
בדף ב' וכן התורה מתחילה באות ב' להורות: הגם שהרבית ללמוד תורה, עדיין לא התחלת
מ-א'.
''בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'' (קידושין ל,ב)
ברגע ובשעה שאדם חושב שהכל אבוד, אז לפתע מתחילה לבקוע אורה ושמחה.
" ברגע
שגילית איזו מכפות הרגלים היא הכף הימינית, כבר אין לך הרבה התלבטות לגבי מי מהן
היא השמאלית, ואז נותרה רק הבעיה-באיזו מהן להתחיל לצעוד.
אם כסף
תלוה" (דברים טובים – משפטים)
האם הכסף ילווה אותך בשעה שאתה יוצא מן העולם הזה. "את העני עמך" רק את
המעשים הטובים תהיה נוטל עמך וזוהי הצדקה שנתת לעני, רק זה יהיה אתך וילוו אותך
בשעת פטירתך.
מספרים על עשיר גדול שהייתה לו אישה יראת שמים ואשת חיל שהייתה דואגת לבית ולבעלה. תמיד
השתדלה להכין לו מאכלים טובים, תרנגולת פטומה עם כל מיני תבלינים כדי שיערב לחיכו
ויאכל לשבעה. אך בר מינן, ילדים לא היו להם. והנה יום אחד, דפק עני על דלת
ביתם בשעת הצהרים והם היו יושבים ליד השולחן ואוכלים. אמר העשיר לאשתו: גשי לראות
מיהו הדופק. פתחה האישה וראתה עני עומד ומבקש פת לחם. הודיעה לבעלה וזה אמר לה:
הגידי לעני שאין כלום. האישה בעל כורחה, עשתה כמצוות בעלה. אך העני לא זז משם אלא
צעק שהוא רעב ושיתנו לו פת לחם וכוס מים להשיב את נפשו, שכבר יום שלם שלא בא אוכל
לפיו והוא נוטה למות. קם העשיר בחרי אף וצעק וגידף והשליך את העני מפתח ביתו החוצה
ואמר לו הלא אמרתי לך שאין כלום. אח"כ חזר לשולחנו והמשיך לאכול כאילו לא קרה
דבר. ולא זכר שכל העושר שבא לו, זה מהקב"ה ישתבח שמו לעד.
למחרת הלך לעבודתו כרגיל, אך התפלא שהפרנסה לא הייתה כבראשונה, גלגלו החל חוזר
אחורנית ר"ל ומיום ליום הלך ונהיה יותר גרוע. במקום להרוויח היה רק מפסיד
ולאט לאט איבד את כל הונו. והחל למכור את כלי ביתו כדי להשיג פת לחם לו ולאשתו, עד
שלא נשאר כלום בבית. כשראה כך , אמר
לאשתו: שמעי לעצתי, קבלי ממני גט ולכי לבית אביך, שם תוכלי להחיות את נפשך. קיבלה האישה גט וחזרה
לבית אביה.
כיון שהאישה הייתה עדיין צעירה באו שדכנים ולבסוף התחתנה עם איש אחד בן טובים
והתנהגה עמו כמו שהתנהגה עם בעלה הראשון, והכינה לו מאכלים טובים וטעימים. יום אחד
כשישבו לאכול דפק עני על הדלת. פתחה האישה את הדלת ואמרה לבעלה שעני מבקש דבר מה
לאכול. מיד לקחת הבעל מן השולחן ככר לחם וחצי עוף ונתן
לאשתו שתתן לעני, כשחזרה האישה לשולחן היו עיניה דומעות ולא יכלה לעצור בעד
דמעותיה. כששאל בעלה לשר העניין והפציר בה שתספר לו, אמרה שעני זה היה בעלה הראשון
ואוי לעיניה שרואה אותו בכך. כששמע בעלה כך, אמר לה ואת יודעת מי אני? אני אותו
עני שבאתי אצלכם וצעקתי שאני רעב ובעלך יצא נגדי והשליך אותי מפתח ביתו.
ישתבח שמו לעד, הקב"ה מקים מעפר דל ומאשפות ירים אביון. לומדים מסיפור זה כמה
גדולה מצות הצדקה ואם עני דורש פת לחם חייבים לתת לו. כי מי יודע באיזה מצב הוא, כי כל המציל נפש אחת
מישראל – כאילו
קיים עולם מלא
הנסיך ויוויאן (דברים
טובים – משפטים)
מאות
אנשים גדשו את אולם קבלת הפנים בארמון המלוכה. צלילי המוסיקה והשקת כוסיות הזכוכית
נשמעו מכל עבר. האולם היה מלא עד אפס מקום באנשי שלטון בכירים, שהגיעו לברך את
המלך אנדרו השלישי לרגל יום הולדתו השישים. תכונה רבה הורגשה באולם כאשר נכנס
פנימה הנסיך פיטר, בנו של המלך ריצ'ארד, שליטה של הארץ השכנה. הוא נכנס בלוויית
משלחת כבודה של שרים רמי דרג והתקבל בכבוד הראוי. לחיצות ידיים וחיוכים נראו בכל
פינה, אך עד מהרה הבחין הנסיך האורח כי הנסיך ויוויאן,
בנו הבכור של המלך אנדרו, אינו נוכח באולם. 'היכן יורש העצר?' שאל הנסיך האורח את
אנשי החצר, אך הם התחמקו מתשובה . הנסיך
פיטר הבין כי דבר מה אינו כשורה, אך העדיף שלא ללחוץ. לאחר כשעה נכנס סוף סוף יורש
העצר, הנסיך ויוויאן. חברו הטוב לחץ את ידו בחום, אך הבחין מיד בעננה
הכבדה הרובצת על פניו. 'מה מעיק עליך?' שאל, 'האם אינך בקו הבריאות?' 'יש דבר מה
שמטריד אותי,' השיב הנסיך ויוויאן, ' ואולי אתה, ידידי הטוב, תוכל לעזור לי.' תוך
כדי הדברים סרו שני הנסיכים לאחד החדרים הצדדיים כדי שיוכלו לשוחח בפרטיות. 'אתה
יודע כי במשך שנים רבות אני לומד חכמה מפי המורה הזקן פרנצ'סקו' אמר הנסיך
ויוויאן. 'לפני כחודשיים לימד אותי פרנצ'סקו כי גן העדן והגיהינום נמצאים כאן –
בעולם שבו אנו חיים, אך לא ידע לומר לי את מקומם המדויק. מאז טורדת את מנוחתי
המחשבה על כך. יש בי רצון עז לראות כיצד נראה גן העדן ולהגיע לפתחו. אינני מסוגל
להמשיך את חיי בשלווה בלי לראות זאת בעיניי.' הנסיך האורח שקע בהרהורים. הוא ידע
היטב כי הנסיך ויוויאן לא ינוח ולא ישקוט עד שישיג את מבוקשו, אך ידע גם כי בקשתו
בלתי ניתנת למילוי. הוא לא רצה לזלזל בידידו הטוב, וניסה למצוא את האיש המתאים
שיוכל לכוון את יורש העצר בצורה חכמה אל המקום המיועד. 'אולי בוהיטו?!' פלט לפתע
הנסיך פיטר, ' בוהיטו, איש הדת החשוב ביותר בטיבט יוכל לעזור
לך! יתכן שאם תעלה אליו בראש משלחת מכובדת, הוא יסכים לכוון אותך אל פתחו של גן
העדן.' הנסיך ויוויאן הניד בראשו בהסכמה. שום מסע מפרך לא ירתיע אותו מלהגיע למטרתו. הוא הודה לידידו בחמימות על עצתו והחל לתכנן את
המסע ולבחור את בני לווייתו לטיבט.
המסע לביתו של איש הדת הישיש היה מתיש ומפרך. לאחר חצי שנה התייצב הנסיך ויוויאן
ועמו שני מלווים בלבד לפני בוהיטו. השאר לא עמדו בתלאות הדרך וחזרו למדינתם. רק
שני משרתיו הנאמנים המשיכו אתו עד שהם ניצבו לפני בקתתו של האיש הזקן והחכם ביותר
בטיבט. הנסיך נקש על דלת בקתתו של בוהיטו, והמתין בהתרגשות לבאות. 'יבוא', נשמע קול רפה מבפנים. ויוויאן פתח את הדלת, וגילה
אדם זקן ושבע ימים ששכב על מיטתו כשפניו מוסבות אל הקיר. ' מה רצונכם?!' שאל בוהיטו. 'אני הוא הנסיך
ויוויאן, בנו של המלך אנדרו השלישי. הגעתי אליך ממרחקים תוך סיכון אישי רב. יודעי
דבר סיפרו כי הנך יודע היכן נמצא גן העדן, וכיוון שכך אבקשך שתוביל אותי אל
פתחו...' 'לך מכאן', ענה בוהיטו בלי להסב את פניו אל הנסיך, 'איני מראה זאת לשום
אדם בעולם'. הנסיך ויוויאן הרגיש כיצד דמו מטפס באחת אל ראשו. תלאות הדרך הארוכה עדיין חקוקות בעצמותיו ובוהיטו
מגרש אותו כך, ללא אומר ודברים?! הוא שלף בזעם את חרבו מן הנדן. 'אם לא תאמר לי
תיכף ומיד, אתיז את ראשך מעליך' איים
הנסיך. בוהיטו הסתובב אלי באחת. 'עכשיו הנך ניצב על פתח הגיהינום,' אמר אל הנסיך
והצביע על החרב שבידיו. ויויאן שקלט לפתע את דבריו של בוהיטו, החזיר את חרבו לנדנה. ' ועתה הנך על פתחו של גן עדן', המשיך איש הדת
והצביע לעבר החרב שניצבה בתוך הנדן בחזרה. 'פתח גן העדן אינו דלת או שער המצויים
במקום כלשהו. גן העדן או הגיהינום מתחילים מכאן – ממך!' הנסיך הגאה השפיל את ראשו
בהבנה, ובוהיטו המשיך לדבר אליו: 'האדם, במעשיו, קובע אם הוא ייכנס לגן עדן או
לגיהינום, ולכן האדם הוא-הוא הפתח לגן העדן וגם הפתח לגיהינום. רק מעשיך
והחלטותיך, הם שיובילו אותך לעבר גן העדן או חלילה, לעברו של הגיהינום.
אגדת
עם זו מלמדת אותנו על ערכו של כל מעשה קטן שאנו עושים. בפרשתנו, פרשת משפטים,
עומדת התורה על ערכם של החוקים והמשפטים שאותם חייב לקיים היהודי במהלך חייו.
בעולם הבא יקבל כל אדם את השכר והעונש על פי מעשיו, אבל כבר כאן אנו יכולים לחוש
את טעם גן העדן ואת טעם הגיהינום. אדם הנוהג ביושר ובאמת, חווה כבר בעולם הזה
סיפוק ושמחה בחייו, ואילו מי שחי חיי שקר ורמייה, נידון כבר בעולם הזה לחיים של
נקיפות מצפון ורגשות חרטה ואשמה, שיהפכו את חייו לגיהינום.
