אמרי שפר כ"ד ניסן ה'תשע"ח

אומר המהר"ל: הזמן הזה מבקש, שנכבד ימים. תלמידי רבי עקיבא לא נתנו כבוד ולפיכך מתו מפסח ועד שבועות ומתו בל"ב ימים ראשונים (הם מתו במשך 32 ימים, עד ל"ג בעומר) . ול"ב – גימטריה כבוד, כי לא נהגו כבוד ו בל"ג בעומר, שהוא ח"י אייר, פסקו למות כי "אייר" בגימטרייה – אורך. וי"ח – חי. ו בל"ג בעומר, מתחיל אורך חיים. וכאשר קיבלו עונשם ל"ב ימים (בגימטרייה: כבוד), אז חזר אריכות ימים לעולם.

    "אם אתה אומר שרב לא יכול לשיר , או חזן לא יכול ללמוד , זה לשון הרע ... אבל אם אתה אומר שרב לא יכול ללמוד וחזן לא יכול לשיר , זה כמותו כרצח " (רבי ישראל סלנטר)

    אם האדם היה יודע מה שנעשה בגופו, מהרגע שהאוכל נכנס לפיו ועד שהוא יוצא מהגוף, היה שולח מברק לביתו, להודיעם שהכול עבר בשלום. (רבי ירוחם, המשגיח ממיר)

    החיים הם לא הדרך לאושר, האושר הוא דרך לחיים.

מהפך בטבריה (על-פי 'בית מאושר')  

הדרך מירושלים לטבריה הייתה ארוכה ומפרכת, ואולם צאצאיו של רבי משה קליערס הקפידו לעשות בכל שנה את הדרך הארוכה ולפקוד את קברו של סבם, רבה של טבריה, ביום השנה לפטירתו.

פעם אחת הבחין אחד הנכדים באדם מבוגר המשתתף באזכרה השנתית. הנכד נזכר כי האיש נכח באזכרה גם בשנה שעברה, ובעצם הוא מופיע במקום מדי שנה בשנה.

סקרנותו של הנכד התעוררה. הוא ניגש אל האיש והתעניין לפשר בואו בכל שנה.. האיש חייך חיוך צופן סוד. "אספר לך בשמחה", אמר, והחל לספר:

זמן לא רב אחרי נישואינו התערער שלום הבית אצלנו. ויכוחים ומריבות היו מנת חלקנו. המצב החריף והלך. בתוכי הצטבר כעס רב על רעייתי, והאווירה בבית נעשתה מתוחה ומעיקה. בשלב מסוים החלטתי לעזוב את הבית לזמן מה, להירגע ולתכנן את צעדיי.

ארזתי כמה פריטי לבוש ויצאתי מביתי שבירושלים לעבר טבריה. סברתי שהשהייה על שפת הכינרת תועיל להרגעת רוחי. התכוונתי להתבודד, להתכנס במחשבותיי ולהשקיט את נפשי הסוערת. שכרתי דירה קטנה על שפת האגם, והנוף המרהיב הִשרה עליי רוגע ושלווה.

לפנות ערב יצאתי לבית הכנסת, להתפלל מנחה וערבית. פגשתי שם את רב העיר, הרב משה קליערס, שקיבל את פניי בברכת 'שלום עליכם' חמה והתעניין לסיבת בואי לעיר. השבתי קצרות שבאתי מירושלים וששכרתי דירה בעיר. לא חלקתי עמו את הנסיבות האמיתיות לבואי לטבריה.

הרב הביע שמחה גדולה על האורח מירושלים עיר הקודש, ופתאום אמר: "למה לך להוציא הוצאות על שכירת דירה? בוא להתארח בביתי, וכך תזַכה אותנו בהכנסת אורחים. אל דאגה, נופה של הכינרת נשקף גם מביתי. אני מבטיח לך חוויה נעימה".

ברגע הראשון דחיתי את ההצעה. באתי לעיר להתבודד, וממש לא היה לי רצון להתארח בביתם של זרים. אך הרב הוסיף לשכנע אותי במתק לשונו. הוא הציע שאעשה ניסיון לכמה ימים. חשתי אי-נעימות לסרב, וכבר באותו ערב סידרתי את חפציי בחדר שהוקצה לי בביתו של הרב.

הרב והרבנית קיבלו אותי בסבר פנים יפות, והתייחסו אליי כאל אורח חשוב. עליתי על יצועי בתחושה נעימה, שנתי ערבה, ובבוקר התעוררתי מלא כוח ואנרגיה.

שמתי לב שהרב קליערס מתרוצץ בבית בקדחתנות. הוא הגיש לרעייתו הרבנית נטלה וקערה לנטילת ידיים, שפת קומקום על האש, וכשהמים רתחו מיהר להכין כוס קפה מהביל, והציב אותה על מגש לצד עוגיות ריחניות. במאור פנים הזמין את הרבנית אל השולחן.

כאשר המחזה הזה נשנה גם בבוקר יום המחרת הסקתי כי הרבנית כנראה חולה. חשתי מבוכה על שנעתרתי להפצרות הרב, בשעה שהדבר ודאי מכביד על רעייתו. אחרי התפילה פניתי אליו והודעתי שבדעתי לחזור לדירה השכורה, כדי שלא להטריח אותם בשעה זו.

הרב קליערס הביט בי כלא מבין. "מדוע אתה מבקש לעזוב את ביתנו?", שאל בנימת עלבון. "האם לא הנעמנו לך את שהייתך? האם קר בין כותלי הבית?". "חלילה", השבתי, והבהרתי שנוכחותי היא עול על הרבנית, שאינה מרגישה טוב, ואין רצוני להכביד עליה.

חיוך עלה על פני הרב. "הרבנית בריאה ושלמה, ברוך השם", אמר ברוגע. "השערתך נובעת בוודאי מהתנהגותי בבוקר. ובכן, דע שהסיבה למעשיי היא דברי האריז"ל ב 'שער הכוונות': 'קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת, צריך שיקבל עליו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על-ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי"'.

הוסיף הרב ואמר: "רבי חיים ויטאל, תלמידו של האריז"ל, הוסיף וכתב שמצוות נישואים נועדה לקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך. ובכן, במקום להתרוצץ ברחובות העיר ולחפש בני-אדם לאהוב אותם, חשבתי בלבי: בידי לקיים את המצווה הזו בביתי, בלי טרחה יתרה. לכן אני משתדל להרבות, ככל יכולתי, באהבת ישראל כלפי רעייתי".

או-אז הבנתי, המשיך האיש את סיפורו, מדוע התעקש הרב שאתארח בביתו. ברוב פיקחותו הבין את הסיבה לעזיבתי את ביתי, ולימד אותי מוסר השכל על-ידי דוגמה אישית מפעימה. כבר באותו יום ארזתי את חפציי ושבתי לירושלים, נתון לרושם העז של שהייתי בבית הרב.

אין צורך לספר שחיינו השתנו מן הקצה אל הקצה. באתי מפויס, והתחלתי לשים לב לתכונותיה החיוביות של רעייתי ולכבד אותה ככל יכולתי. בתחילה הייתה מופתעת מהמפנה שחל בהתנהגותי, אולם כשהבינה שהשתניתי – נהגה כמוני, והחלה להשיב לי באותו מטבע.

בזכות סבך, סיים היהודי את דבריו, ניצלו נישואינו. לכן אני אסיר תודה לרב קליערס, ומקפיד לפקוד את קברו בכל שנה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ט אלול ה'תשע"ו

 

אכן אדם הוא עולם קטן, אם הוא חושב שהוא עולם, אזי הוא קטן. אך אם הוא חושב שהוא קטן, אזי הוא עולם.

     בכייה מתוך שמחה - מסופר על הגה"ק רבי יצחק בלאזר זיע"א שעמד בחודש אלול בביהכ"נ ודרש בפני הקהל, פתח את ארון הקודש ואמר בפני ספרי התורה לעיני כל הקהל מתוך בכייה, "מודה אני לפניך ה' א-לקי השבח וההודיה לך שנתת לנו את חודש אלול הזה,  רבש"ע אנו מקבלים את ה אלול באהבה ובשמחה", וגעו כל העם בבכייה.

"     האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", שבאחרית הימים תהיה קרירות באמונה ("יקרא"), והפתרון לזה הוא "האספו" ו"אגידה", שתהיו מאוגדים יחד. )הרבי מקוצק(

     הטעם במנהג החסידים לשתות ״לחיים״ בשבעה.  בשלושים, ביארצייט, כאשר נמצאים בכזה מעמד ועולה זיכרונות מהנפטר, אלו אומרים המחלה כרסמה בו אלו אומרים לא כי אלא בגלל דברים אחרים הוא מת ואילו מהמחלה הוא יכול היה להחלים,  ואחרים אומרים הטעות הרפואית הרגה אותו. באים הנוכחים ושותים ״לחיים״ ועושים ברכה ומכריזים - ״שהכול נהיה בדברו״. לא המחלה הרגה אותו, לא זה וגם לא זה, אלא ״שהכול נהיה בדברו״, כי כך רצה השי״ת וזו הסיבה היחידה שמת. בכל צרה ומכאוב יהיה מה שרק יהיה,  על האדם לשנן לעצמו שוב ושוב שהכול, כל פרט ופרט, זה מהשי״ת וכשאדם ידע זאת, יוכל להתחזק ולברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, עם אותה שמחה והתלהבות. ואז גם יגיע לצידוק הדין,  ולהתעוררות בתשובה ולמצב כזה שהייסורים יגרמו לו לעליה ברוחניות ולא חלילה וחס ההיפך. .(שערי משה)

בנים אתם לה' א-לוקיכם... (יד', א'( (הרב קובי לוי שליט"א)

     הרב גדליה צנעני הוא רב אזורי של מספר מושבים לא דתיים במיוחד, הנטועים להם מזה עשרות בשנים סמוך ונראה לקו הירוק,  הרוחש תדיר עיניים זוממות של טרוריסטים ערלי לב שופעי שנאת ישראל.  המושבניקים בזכותו הרגישו היטב את החגים, את השמחות והאבל, כי רבי גדליה היה בכל מקום ובכל עת נע ככספית מפינה לפינה. לוחש לאבלים את מילות הקדיש, מניח כיפות על ראשי יתומים ושולט ביד רמה במבצעי חלוקת המזון למשפחות קשות יום באזורו.

     הרב האזורי שלנו, התגורר עם רעייתו ושמונת ילדיו בבית צנוע בפאתי אחד המושבים, ונע תדיר על אופניו. לא טרמפים, לא טרנטה, שומכלום, גדליה היה לוחץ על הדוושות וכובש את הכבישים ממושב למושב כמעט מבלי להרגיש, קילומטרים על גבי קילומטרים. היה לו רישיון נהיגה אבל מכונית מעולם לא רכש. ' אין לנו מילים על האיש הזה, כולו חן, כולו חסד, כולו אופניים,  אבל רק דבר אחד מוציא אותנו מדעתנו. מדוע הכובע שלו רחב השוליים תמיד תקוע על ראשו? עמוק עמוק בפדחתו כמעט עד גבות עיניו, ותמיד אותו כובע מיושן, דהוי, לא בדיוק כובע שאומר כבוד '. התמיהה הזו על הכובע של רבי גדליה מעסיקה מזה 25 שנה את המושבניקים, וכל הניסיונות לשדל אותו להסביר מדוע הוא צמוד לכובע מהשחרית ועד קריאת שמע שעל המיטה, עלו בתוהו.  הוא היה מחייך חיוך מסתורי ולוחש - למי שרצה לשמוע- 'מכובע כזה לא נפרדים'.  אתם לא תאמינו, אבל בביתו של רבי גדליה היו מונחים להם על גבי ארון הבגדים באופן קבוע, חמישה שישה כובעים חדשים שרכשו לו מפעם לפעם - בעל כורחו - מזכירי המושבים, אבל אלה היו עושים את דרכם לראשיהם של חתנים צעירים בוגרי ישיבות,  במסגרת גמ"ח הכנסת כלה של משפחת צנעני שתחיה. מכיוון שאף אחד מאיתנו לא חתום על חוזה של הצלחה מובטחת בחינוך הבנים, בעיקר בעידן רווי פיתויים ומותרות כשלנו, אזי גם רבי גדליה, לא יכול להציג חוזה כזה שמבטיח לו שכל גוזל בקנו יעלה ויפרח כאחד הצורבים בארץ.  

     הרב שמרל ברנגולד ראש הישיבה של ששון, בנו השלישי, הודיע לו בוקר אחד לקונית: 'צר לי רבי גדליה אבל ששון יורד מן הפסים,  ההתראות לא עזרו, שיחות הנפש התמסמסו להן, ששון בקושי מתפלל, השיל מעליו את החליפה והכובע וחי את חייו לעצמו. מה עושים? אני עוד סבלן אבל אם החבל יימתח עוד קצת, אזי אאלץ להוציאו מן הישיבה. תבין אותי ר' גדליה' רבי גדליה נסע לירושלים, והמתין ליד חדרו של ששון. בשעה 11 בלילה ששון הגיע לחדרו מאיזשהו מקום... בוודאי לא מסדר שלישי. אביו סימן לו לרדת עמו. 'אני רוצה לשוחח איתך בארבע עיניים מחוץ לישיבה' רבי גדליה התניע את המכונית המיושנת שהשאיל לו מזכיר המושב,  ונסע צפונה. נע בפיתולים החדים לכיוון רמאללה, סמוך לאחת ההתנחלויות הוא סטה ימינה לדרך עפר צדדית ונעצר אחרי 300 מטר מול סלע בגודל בינוני.  כוכבים נצנצו בשמים וירח זחוח משהו ניסה לחייך ולעדן את המפגש המתוח. ' כן אני שומע אותך ששון' אמר רבי גדליה. '

     אבא קשה לי, אני לא מצליח להתחבר לסוגיות, הראש שלי בחוץ,  אני כבר לא צדיק כמו פעם. קשה לי עם התפילות, קשה לי עם החליפה והכובע, אולי אחפש לי עתיד אחר. אל תכעס עלי אבא' רבי גדליה פתח את דלת המכונית, צעד כמה צעדים, הסיר את כובעו המרופט מעל ראשו, והניחו על ראש הסלע. ' ששון בני היקר, לא באתי להטיף לך מוסר, אתה עוד מעט בן 19 וכבר שמעת המון שיחות מוסר. רציתי לספר לך סיפור קטן אבל מאד משמעותי בחיי, שכל המושבניקים היו רוצים לשמוע.  הסיפור שלי התרחש כשהייתי בן 19 , ולמדתי כאן בישיבה 'תפארת ירושלים'. כמוך בני, חוויתי משברים לא קלים, אבל חרקתי שיניים והמשכתי ללמוד. ענין אחד גרם לי אי נוחות גדולה וכמעט גרם לסילוקי מן הישיבה. הכובע, הכובע הזה הוציא אותי מדעתי,  לא יכולתי לשאת אותו על ראשי, הוא העיק עלי, הוא היה כבד מנשוא וביקשתי דרך להיפטר ממנו. התחננתי לראש הישיבה שיתיר לי להסתובב בלי כובע, אך הוא סרב נחרצות 'אתה בן תורה גדליק'לה ואלו המדים של חיילי צבא השם, חליפה וכובע. מי שמוותר על הייצוגיות הזו, מקומו לא בישיבה' השיב לי.

     אותו יום היה עבורי מכריע, והחלטתי לצאת למרחבי צפון ירושלים להתבודד עם בוראי, לעשות חשבון נפש. החזקתי את הכובע בידי ותכננתי את צעדי אל מחוץ לישיבה. לפתע צץ מאחרי אחד השיחים 20 מטר ממני, מחבל ערבי עם זוג עיניים רעות אוחז אקדח והחל לירות לעברי, כדור ועוד כדור.  אימה וחלחלה אחזתני. אימת מוות. התכופפתי רצתי כאחוז תזזית למצוא מחסה מאחורי הסלע הזה, כולי אחוז אימה מתפלל לישועה. לפתע עלה במוחי רעיון, הנחתי את הכובע על ראש הסלע כאילו אני זוקף ראשי, והערבי ירה קליע ועוד קליע, ושניים מהם חדרו וניקבו את הכובע. המחבל היה בטוח שנהרגתי כי הכובע נפל. הוא סיים לירות את הכדורים שהיו באקדח ופתח במנוסה לעבר הוואדי. רק אחרי חצי שעה התאוששתי מן ההלם,  הרמתי את הכובע המנוקב מול עיני, ולא מאמין בגודל הנס . הכובע שכל כך רציתי להיפטר ממנו היה המגן והחומה שלי, הוא הציל את חיי. חזרתי לישיבה עם החלטה ברורה אני נשאר בעולם התורה לנצח, ומאמץ לעצמי את הכובע הזה שכובען מומחה הצליח לאחות את שני נקביו. כמעט 30 שנה אני צמוד לכובע המרופט הזה. חוץ ממך ואימא שלך, אין לאף אחד מושג מה הסיבה שאיני מחליפו '. 'ראה ששון יקירי, אני אומנם רב של מושבניקים, אבל בנפשי אני איש פשוט ולא אעמוד בדרכך. גם אם תטעה בדרכים, אשאר אביך, עם חיבוק ואהבה, אבל בקשה קטנה לי אליך בני יקירי, קח את כובעי הישן, הוא שלך ורק שלך, ולאן שתלך שא אותו עמך , הבט בו ותיזכר באבא שלך, בדמות דיוקני, תיזכר בהשגחה הפרטית שלי ותהרהר בעובדה המדהימה שדבר שכה רציתי להיפטר ממנו, נתן לי את החיים במתנה. זה הכל'. רבי גדליה חיבק את בנו חזק חזק, והשניים הבליעו דמעות שרק אבות ובנים יודעים להבליע. הוא הניח את כובעו על ראש בנו,  ותמרן את הטרענטע לכיוון ירושלים.

     ששון נשאר בישיבה והוא כבר אבא לתינוקות של בית-רבן, לימים יאמר לכל החפץ לשמוע: 'החיבוק של אבא עשה עלי הרבה יותר רושם מאשר הסיפור על הכובע'... הורים יקרים! מסגרת תורנית היא זכות נפלאה שאתם מעניקים לילדיכם, אבל היא לא תהווה תחליף לדבר אחד שרק אתם מסוגלים לתת לילדיכם: חיבוק חזק ואמון תמידי ביכולותיהם...  חבקו את ילדיכם חזק, שדרו להם תמיד כמה שהם מוצלחים וכמה אתם מאמינים בהם, בין כל המשברים שהם עלולים לחוות ולעבור - אין ספק שלחיבוק שלכם יהיה תפקיד מכריע . וזכנו לגדל בנים ובני בנים... אוהבי ה' יראי א-לוקים...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"א אדר ב' ה'תשע"ו

"את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה" (ויקרא יא,ד). גורם ומכשיר לטומאה הוא לא רק הפה אלא גם הרגליים. הן המוליכות אדם לכל דבר רע, לכל חברה רעה. זהו שאמר דוד המלך בתהילים (א) "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים... ובתורתו יהגה יומם ולילה". (קרבן העני)

     האדמו"ר מבויאן, רבי מרדכי-שלמה פרידמן, היה נוהג לומר: מדוע נהגו החסידים לומר 'לחיים' אחרי תפילת שחרית? אלא שאם ישאלו יהודי אחרי התפילה אם כבר התפלל, מה יענה? אם ישיב שהתפלל – וכי לזה תפילה ייקרא? ואם יאמר שלא התפלל, הרי יוציא דבר שקר מפיו, שכן גם תפילה בלי כוונה, תפילה היא. לכן נוהגים לומר 'לחיים', ואז כשישאלו את היהודי אם התפלל יוכל להשיב: "כבר אמרתי את ה'לחיים' שאחרי התפילה". זו תהיה תשובה אמיתית, שאין בה רבב של שקר...

     החסיד רבי מרדכי מהורודוק סיפר: הפתגם הראשון ששמענו מאדמו"ר הזקן כשבאנו לליאוזנה היה: "האסור הלוא הוא אסור, והמותר – מיותר". כשלוש-ארבע שנים עבדנו להפנים פתגם זה, ורק אז נכנסנו אל הרבי ל'יחידות', לבקש דרך בעבודת ה'. (היום יום)

     ומכל מקום על האדם להסתיר ולהצניע את מעשיו הטובים ככל שיוכל. ששכר העובד את ה' בסתר הוא על ידי הקדוש ברוך הוא עצמו, ושכר העושים בפרהסיא הוא על ידי המלאכים.

ישראל ערבים זה לזה (פניני עין חמד, עלון 555)

     הצדיק רבי נחום מהורדונא נוהג היה לחזר על הפתחים על מנת לאסוף כסף לאחיו היהודים. ביום מן הימים הגיע לביתו של עורך דין וינגוט,  יהודי שהיה רחוק מאד מאחיו היהודים. כאשר ראה אותו יהודי את רבי נחום הצדיק בפתח ביתו, שאג בכעס : "מי מינה אותך לגבאי צדקה?  ממתי עוסק אתה בצרכי ציבור ?! סתם גזלן אתה! ולא תקבל ממני אפילו פרוטה אחת, ועכשיו תסתלק מכאן!". הצדיק לא ענה דבר הסתובב והלך לו.

     לאותו עורך דין היה חבר בשם מר קירשנקרוג , ששימש כפקיד רם דרג בלשכתו של שר האוצר. מר קירשנקרוג נוהג היה ל"הבליע" לכיסו הפרטי סכומים נכבדים מקופת הממשלה. הוא קיווה כי דבר גנבותיו לא יתגלו לעולם, אך כדי להשתיק את קול לבו החושש, עשה יד אחת עם עורך הדין וינגוט. טיפוס שנון ומצליח. מידי פעם היה מעניק לו למר וינגוט "מתנות" נאות. תמורת מתנות אלו, הבטיח לו מר וינגוט למר קירשנקרוג, לעמוד לימינו ביום עברה, שלא יגיע חס ושלום.  אולם לא לעולם חוסן. לא חלף זמן רב ומר קירשנקרוג "נתפס" בגנבתו. בחקירתו הפליל את שותפו בפשע, עורך דין וינגוט והוא הועמד לדין . הוא עשה הוא את כל המאמצים להימלט מן הסבך אליו נקלע, שכר סנגורים בכסף רב, נתן שוחד לרוב, עד שכילה את כל כספו, ולבסוף נידון לאחר מאמצים מרובים "רק" לשנתיים מאסר.

     כאשר שמע הצדיק רבי נחום מה שקרה, מיד קם ופנה אל ביתו של היהודי. בביתו מצא את אשתו עצובה ומדוכאת, "בצרה גדולה אני נמצאת", בכתה האישה באוזני הרב, "במשך השנתיים הבאות יהיה בעלי חשוב כמת, ואני כאלמנה וילדיי כיתומים, ולא עוד אלא שכל כספנו נגמר , ועכשיו נותרנו ללא כל פרוטה. מאין יבוא עזרי? " ודמעות החלו לרדת ללא הרף. " אל תדאגי", הרגיע אותה הרב, "ה' יעזור, ישועת ה' כהרף עין!!! אנא אמרי לי לכמה כסף את זקוקה בעבור פרנסת הבית "? היא החלה לחשב את הוצאותיה השבועיות, הדרושות לקיומה וקיום בני משפחתה. בסיום הפטירה באנחה " - עשרים וחמישה רובלים לשבוע, זהו תקציבי". רבי נחום הוציא צרור מכיסו, התיר את הקשר בסבלנות ומנה על אתר עשרים וחמישה רובלים. "הא לך!" - אמר לאשת עורך הדין, הנדהמת " - זהו לשבוע הראשון, ריבונו של עולם זן ומכלכל כל יצוריו, בעזרת ה' אביא אי"ה סכום כזה מידי שבוע בשבוע. עתה המשיכו בחייכם כרגיל, אל תשנו שום דבר, הכל יישאר כפי שהיה בימים שבעלך היה בבית! ." במשך שנתיים ימים היה רבי נחום מגיע מידי שבוע בשבוע ומניח על שולחנם עשרים וחמישה רובל ויוצא.

     כאשר חלפו להם שנתיים ועורך הדין שוחרר מכלאו ושב הביתה, מה גדולה הייתה פליאתו כאשר נכנס הוא לבית אותו עזב שנתיים קודם לכן, והנה הבית נאה ומסודר , וכל כליו נשארו במקומם, הביט היהודי באשתו וילדיו וראה שגם הם בריאים ושלווים וכאילו לא עברו עליהם ימי סבל ומחסור.  כאשר מצא הכל כבאותו יום בו עזבו, פרצו רגשותיו החוצה. בקול חנוק ומתייפח דיבר נרגשות " : אינני מבין... אינני קולט זאת... הבית נשאר על תילו ... הילדים לבושים כהלכה... בטוח הייתי כי עברתם להתגורר לחורבה עלובה ומהכלכלים הנכם מקיבוץ נדבות". לפליאתו הרבה אמרה לו אשתו:   " המכיר אתה את הזקן המחזר על הפתחים? ובכן, הזקן הזה מגיע מידי שבוע בשבוע ומביא לי עשרים וחמישה רובל למחייתנו, ובלעדיו מי יודע מה היה קורה לי ולילדים? ."  כששמע זאת בעלה , החוויר כולו וחזר בבהלה על דבריה, "הזקן המחזר על הפתחים אמרת !? ". בשום אופן לא יכול היה להבין את הדבר.  יהודי זקן שהוא עצמו השליך מן הבית בחרפה, בגשם ובקור, תמך בבני משפחתו שנתיים ימים!!! הצילם מחרפת רעב ואפילו מכיליון...  איך ייתכן הדבר?! עליי לראות את האדם הזה עוד היום!" , דיבר נרגש, "מלאך הוא! מלאך משמים! היודעת את היכן מתגורר הוא אותו קדוש?" .  אשתו הראתה באצבעה על השכונה, שבה מתגורר ר' נחום ועורך הדין רץ ישר אל ביתו של רבי נחום. כאשר נפתחה לפניו דלת הבית הקטן,  פרץ עורך הדין בבכי. הוא נשק את ידו של הצדיק בהרטיבו אותה בדמעותיו. "רבי "! ,בכה היהודי, "אינני יודע כיצד אפייס אותך על שהעלבתך לפני כמה שנים, ואף איני יודע כיצד אוכל להודות לך על החסד הגדול שגמלת עם אשתי וילדיי. אין מילים בפי, השפל והנבזה, להודות לך על נדיבותך וצדקנותך, חייבים אנו לך תודה על חיינו, אני ובני ביתי ." חיבקו רבי נחום ובקולו הרך אמר לו: "בני! והרי כבר נאמר: 'עם ישראל ערבים זה לזה' ולא עשיתי אלא את המוטל עליי ". ומאותו היום שינה היהודי את אורח חייו והתקרב אל הצדיק ואל אחיו היהודים!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ו' אדר א' ה'תשע"ו

 

 

  אם יאמר האומר, די לי בעשירות שחנני השי"ת עד כה, ואין לי צורך בברכה עד בלי די, מ"מ הוא גוזל הקב"ה, כי אילו היה גורם לעצמו ברכה יותר, אז היה מפריש מעשר ותרומה יותר,  נמצא אדם זה, אע"פ שמפריש מעשרותיו ותרומותיו כראוי,  מ"מ גוזל את הקב"ה מעשר ותרומה, שהיה יכול ליתן על ידי תוספת ברכה של עד בלי די, עכ"ל.

     הג"ר נפתלי אמסטרדם זצ"ל התבטא בפני רבו גאון ישראל הרב ישראל סלנטר זצ"ל "אילו זכיתי לראש חריף כ'שאגת אריה', לב רוגש כ'יסוד ושורש העבודה', ואף מידות נעלות כְשֶּלְָך, רבי ומורי, הייתי נעשה עובד ה' כראוי!" השיב לו רבו "ר' נפתלי! במוח שלך, ובלב שלך ובמידות שלך עליך להיות עבד ה' אמיתי.".

     הקב"ה הוא בבחינת "צִּלְָך עַּל יַּד יְמִּינֶָך" (תהלים פרק קכא, ה). כשם שהצל "מגיב" ומחקה את התנהגות האדם, כך הקב"ה מגיב אלינו ומחזיר לנו מידה כנגד מידה. קירבה כנגד קירבה וריחוק, ל"ע כנגד ריחוק . וכך, אם האדם פותח את ידו לצדקה, אזי גם הקב"ה יפתח לאדם את ידו כביכול, להשפיע לו ברכה (תורת המגיד נ"ך תהלים. בשם המגיד ממזריץ'(.

     ''ונתת על השולחן לחם" )כ"ה ל'(. כשחסידים אומרים זה לזה "לחיים" - זה מסוגל לפרנסה. כי כאשר שני היהודים )יודים( הולכים נשאר לחם . )רבי מאיר מפרימשלאן(

ההגיון של 'מלך החיות' (עוגת פר''ג – פרשת משפטים)

     שועל אחד הרגיש שהוא חייב לקחת חופש, אחרת, הוא לא יוכל לתפקד, לכן הוא חייב להתנתק קצת ולצאת מהיער.  הגיע השועל לאריה מלך היער וביקש ממנו חופש. אמר לו האריה כי מתוקף תפקידו של השועל, הוא חייב להישאר ביער ולכן הוא לא יוכל לקחת חופש. השועל התעקש ואמר לאריה כי החופש הכרחי והוא מוכן לקחת חופשה ללא תשלום, העיקר לצאת להתאוורר ולנקות את הראש. האריה הסביר לשועל כי אם הוא יצא לחופש יהיו חייבים לקחת מישהו במקומו ולא בטוח שהתקן שלו יישאר לשועל לכשיחזור. השועל הסכים ולקח את החופש.

     כעבור שלושה חודשים חזר השועל ליער והגיע לאריה לצורך ראיון חזרה לתפקידו. כשהגיע לראיון הסביר לו האריה כי התקן של השועל כבר תפוס וכי לא יוכל לחזור ליער. השועל לא הסכים ואחרי דיבור קצר עם האריה, הוא הציע לו כתפקיד זמני להיות על תקן ארנב ביער וכשיתפנה תקן השועל יחזור להיות שועל. השועל הסכים והחל לתפקד כארנב. עבר כחודש בו השועל קופץ ובורח מחיות אחרות עד שנמאס לו מתפקידו כארנב והחליט לגשת לאריה ולבקש לעבור תפקיד. האריה הסביר לארנב כי עדיין לא נפתח התקן של השועל והוא צריך להמשיך לשמש כארנב.  השועל התעצב מהבשורה המרה והתהלך לו בדיכאון ברחבי היער. לאחר ששוטט ביער, ראה להפתעתו ארנב. השועל ניגש אל הארנב ושאל אותו: "תגיד ארנב, מה אתה?" ענה לו הארנב: 'אני, אני שועל'. השועל אמר: 'תגיד, איך זה שאני שועל ונמצא על תקן ארנב ואתה ארנב ונמצא על תקן שועל?" ענה לו הארנב: 'זה מה שקורה כשיש חמור על תקן אריה...'

     מוסר השכל: בחיים וגם בעבודה-כשהאנשים הלא נכונים מגיעים לעמדות מפתח, כל השאר סובלים.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/