אמרי שפר ה' אלול ה'תשע"ז

 אדם הנתקף בתאווה מתעלם מהאמת כי האמת מפריעה למילוי רצונו.

     אלול ר"ת אסור ל 'התייאש ו 'רק ל 'התחזק.

     דרושה חכמה כדי להבין חכמה.

     החיים לימדו אותי ששני אנשים יכולים להסתכל בדיוק על אותו הדבר ולראות משהו שונה לחלוטין.

האדמו"ר ישעיהל'ה מקערעסטיער זצ''ל (קובי לוי(

     המעשה התרחש בשנים האחרונות, קבלן שיפוצים יהודי בבורו פארק – לצורך הסיפור נקרא לו ר' משה.  לר' משה יש שותף שהיה לו %50 ממניות העסק לאחר שנתן לו הלוואה שחלקה הפך מענק, מפני שר' משה הסתבך עם הבנקים ועמד בפני פשיטת רגל.  ממש בשעות האחרונות, לפני שנציגי הבנק עמדו לעקל את נכסיו ולהופכו לפועל זוטר וחסר כל, הוא הצליח לשכנע את סטיבן הוקברג, קבלן חשמל נוצרי, להלוות לו חצי מיליון דולר.

     במהלך חמש שנות השותפות החל הוקברג לזנב בר' משה, לנהל משא ומתן מאחורי גבו, ואף נתפס לא פעם ולא פעמים בגניבות ציוד וכסף.  הסכסוך בין השנים צבר תאוצה מבהילה כאשר בוקר אחד ניסה ר' משה לפתוח את דלת משרדו וגילה שהוחלף המנעול. מעטפה הודבקה לדלת הפלדה, ממונעת לר' משה. הוא פתח אותה וקרא: "יהודי נבל,  מהיום העסק כולו שלי ועדיף שתנטוש אותו מבלי לצייץ הרבה... ואתה מספיק חכם להבין..."  האיום היה ברור. בעקבותיו הוא נאלץ לנהל כמה שיחות קצרות עם כמה טיפוסים מפוקפקים, שמבלי לדבר הרבה רמזו לו שאם הוא לא פורש לחלוטין מבלי שום תביעות ממניות משותפות, אזי הוא צפוי להיעלם, ה' ישמור.

רבי משה התחיל לרעוד מבלי שליטה. לחץ הדם עלה לו פלאים. הרופא גילה אצלו סוכר 400 , ובקיצור תקפה אותו חרדה איומה. אחד משכניו, חסיד חביב ששמע מה עובר על שכנו השיפוצניק, הציע לו הצעה מיוחדת. ר' משה, סע לאדמו"ר ישעיהל'ה מקערעסטיער, תבכה על קברו, בקש שיסנגר עליך, בקש ישועה,  מובטחני שלא תצא מאוכזב, לאדמו"ר יש ניסיון מצויין עם גויים רשעים שמתעללים ביהודים.

     לאחר התייעצות עם רעייתו המודאגת שתחי' ובליעת כמה כדורי הרגעה, הזמין כרטיס טיסה, וכבר למחרת טס לאירופה לציון של האדמו"ר. הוא הרטיב את השיש בדמעותיו והתחנן שהאדמו"ר יסנגר עליו בפני בית דין של מעלה, ויסיר מעליו את הרעה החולה הזו בדמותו של השותף הגוי, שממלווה הפך לנושה ואחר כך למאיים.  אחרי יומיים וחצי, בג' אייר, ביום היארצייט של האדמו"ר, חזר ר' משה לבורו פארק ולתדהמתו נודע לו כי לפני מספר שעות שותפו המורשע עבר שבץ מוחי, וכל הניסיונות להצילו עלו בתוהו – ובאה הרווחה ל ר' משה.

     יושב לו ר' משה בינו לבין עצמו על מרפסת דירתו רגוע, שליו, נושם לרווחה, ומחליט שהוא חייב לאדמו"ר הכרת הטוב עצומה. מה עושים? פשוט מאד, "אני כותב ספר תורה לעילוי נשמתו של האדמו"ר ע"י סופר ירושלמי צדיק, חסיד וירא אלוקים מרבים, יעלה כמה שיעלה" – חשב.  החליט ועשה, ומיד אחרי שבת קודש עלה על מטוס בקו ניו יורק – תל אביב. ערך בדיקות ותחקירים מקיפים בקרב מכריו וידידיו בישראל, עד שקיבל את כתובתו של סופר סת"ם מעולה, מטופל במניין צאצאים, אברך אציל במידותיו והנהגותיו.  

     בשעת לילה נוקש ר' משה על דלתו של הסופר עדין הנפש – ר' בנימין אלתר הכטמן (שם בדוי). ונכנס לתוך דירה צרת מידות שרצפתה גדושה מזרונים ועליהם בניו המתוקים הנמים את שנת הלילה לקראת בוקר של תורה. לאחר שהשניים דילגו וקיפצו מעל גדולי הדור הבא, התיישבו להם על כסאות פלסטיק בפינת האוכל ושוחחו. " ר' בנימין מכובדי, שמעתי עליך גדולות ונפלאות. בוא נחתום עוד הלילה חוזה על כתיבת ספר תורה.  המחיר הוא החלק הזניח בעסקה בינינו. אני משלם מה שתבקש ולא מתמקח. ברור לי שאתה מקיים את כל ההידורים ההלכתיים. אם אתה משיב לי "כן", אני משאיר אצלך במזומן מקדמה, ומבחינתי עוד 18 חודש שהספר תורה יהיה מוכן במלוא הדרו", כך אמר ר' משה הנרגש, וליבו גדוש בהכרת הטוב לר' ישעיהל'ה.  ר' בנימין אלתר הסופר הביט בעין אוהבת בקבלן השיפוצניק ושאל: ר' משה, דע לך, אני לא זול!  כל מחיר מקובל עלי.. כבר אמרתי לך, קטע הקבלן את דברי הסופר, שתבין ר' בנימין, הספר שתכתוב הוא לעילוי נשמת האדמו"ר שלי שהציל את חיי, ר' ישעיהל'ה שטיינר קערעסטיער, זצוק"ל, והחיים שלי שווים כל מחיר ! ר' בנימין אלתר הזדקף ומבט משתאה הבזיק בעיניו: ר' ישעיהל'ה? הייתי לפני שבוע, בג' באייר יום פטירתו, על ציונו! ומה בקשת? שאל הקבלן. מסוקרן עד קטון הנימים של דמו.  מה אגיד לך ר' משה, אני אומנם סופר סת"ם מאוד אהוד, ומחזיקים ממני גדולי הרבנים והאדמורים, אך בשנה וחצי האחרונות לא כתבתי מילה. נסתמו הבארות המעין יבש... אפילו מזוזה קטנה לא הזמינו ממני. וכבר כלתה פרוטה מן הכיס ועוללי שואלים ללחם, ואין. יש לי שכן, חסיד חביב, ששמע על מצוקתי והציע לי: ר' בנימין, קח ממני הלוואה 300 דולר וסע לציונו של ר' ישעיהל'ה, בקש ממנו שיסנגר עליך,  ובעזרת ה' יפתחו לך מעיינות הישועה. בכיתי שם בדמעות והנה אתה כאן מזמין ספר תורה!

     שני יהודים יקרים שאינם מכירים זה את זה, האחד מבורו פארק, במצוקה עקב איומים, ורעהו מירושלים במצוקת מזומנים, מגיעים יום אחר יום לציון הצדיק מסלובקיה ומעתירים לישועה, ויד ההשגחה העליונה מחברת ומדביקה ביניהם באופן מדהים, ומקיימת את בקשתם כמעט באותו יום. ולא פחות חשוב – הנה הם שותפים לכתיבת ספר תורה לעילוי נשמת האדמו"ר ישעיהל'ה, המגלם, כמו קדושים רבים לפניו ואחריו את המימרא "צדיקים במיתתם קרויים חיים. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ט אלול ה'תשע"ו

 

אכן אדם הוא עולם קטן, אם הוא חושב שהוא עולם, אזי הוא קטן. אך אם הוא חושב שהוא קטן, אזי הוא עולם.

     בכייה מתוך שמחה - מסופר על הגה"ק רבי יצחק בלאזר זיע"א שעמד בחודש אלול בביהכ"נ ודרש בפני הקהל, פתח את ארון הקודש ואמר בפני ספרי התורה לעיני כל הקהל מתוך בכייה, "מודה אני לפניך ה' א-לקי השבח וההודיה לך שנתת לנו את חודש אלול הזה,  רבש"ע אנו מקבלים את ה אלול באהבה ובשמחה", וגעו כל העם בבכייה.

"     האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", שבאחרית הימים תהיה קרירות באמונה ("יקרא"), והפתרון לזה הוא "האספו" ו"אגידה", שתהיו מאוגדים יחד. )הרבי מקוצק(

     הטעם במנהג החסידים לשתות ״לחיים״ בשבעה.  בשלושים, ביארצייט, כאשר נמצאים בכזה מעמד ועולה זיכרונות מהנפטר, אלו אומרים המחלה כרסמה בו אלו אומרים לא כי אלא בגלל דברים אחרים הוא מת ואילו מהמחלה הוא יכול היה להחלים,  ואחרים אומרים הטעות הרפואית הרגה אותו. באים הנוכחים ושותים ״לחיים״ ועושים ברכה ומכריזים - ״שהכול נהיה בדברו״. לא המחלה הרגה אותו, לא זה וגם לא זה, אלא ״שהכול נהיה בדברו״, כי כך רצה השי״ת וזו הסיבה היחידה שמת. בכל צרה ומכאוב יהיה מה שרק יהיה,  על האדם לשנן לעצמו שוב ושוב שהכול, כל פרט ופרט, זה מהשי״ת וכשאדם ידע זאת, יוכל להתחזק ולברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, עם אותה שמחה והתלהבות. ואז גם יגיע לצידוק הדין,  ולהתעוררות בתשובה ולמצב כזה שהייסורים יגרמו לו לעליה ברוחניות ולא חלילה וחס ההיפך. .(שערי משה)

בנים אתם לה' א-לוקיכם... (יד', א'( (הרב קובי לוי שליט"א)

     הרב גדליה צנעני הוא רב אזורי של מספר מושבים לא דתיים במיוחד, הנטועים להם מזה עשרות בשנים סמוך ונראה לקו הירוק,  הרוחש תדיר עיניים זוממות של טרוריסטים ערלי לב שופעי שנאת ישראל.  המושבניקים בזכותו הרגישו היטב את החגים, את השמחות והאבל, כי רבי גדליה היה בכל מקום ובכל עת נע ככספית מפינה לפינה. לוחש לאבלים את מילות הקדיש, מניח כיפות על ראשי יתומים ושולט ביד רמה במבצעי חלוקת המזון למשפחות קשות יום באזורו.

     הרב האזורי שלנו, התגורר עם רעייתו ושמונת ילדיו בבית צנוע בפאתי אחד המושבים, ונע תדיר על אופניו. לא טרמפים, לא טרנטה, שומכלום, גדליה היה לוחץ על הדוושות וכובש את הכבישים ממושב למושב כמעט מבלי להרגיש, קילומטרים על גבי קילומטרים. היה לו רישיון נהיגה אבל מכונית מעולם לא רכש. ' אין לנו מילים על האיש הזה, כולו חן, כולו חסד, כולו אופניים,  אבל רק דבר אחד מוציא אותנו מדעתנו. מדוע הכובע שלו רחב השוליים תמיד תקוע על ראשו? עמוק עמוק בפדחתו כמעט עד גבות עיניו, ותמיד אותו כובע מיושן, דהוי, לא בדיוק כובע שאומר כבוד '. התמיהה הזו על הכובע של רבי גדליה מעסיקה מזה 25 שנה את המושבניקים, וכל הניסיונות לשדל אותו להסביר מדוע הוא צמוד לכובע מהשחרית ועד קריאת שמע שעל המיטה, עלו בתוהו.  הוא היה מחייך חיוך מסתורי ולוחש - למי שרצה לשמוע- 'מכובע כזה לא נפרדים'.  אתם לא תאמינו, אבל בביתו של רבי גדליה היו מונחים להם על גבי ארון הבגדים באופן קבוע, חמישה שישה כובעים חדשים שרכשו לו מפעם לפעם - בעל כורחו - מזכירי המושבים, אבל אלה היו עושים את דרכם לראשיהם של חתנים צעירים בוגרי ישיבות,  במסגרת גמ"ח הכנסת כלה של משפחת צנעני שתחיה. מכיוון שאף אחד מאיתנו לא חתום על חוזה של הצלחה מובטחת בחינוך הבנים, בעיקר בעידן רווי פיתויים ומותרות כשלנו, אזי גם רבי גדליה, לא יכול להציג חוזה כזה שמבטיח לו שכל גוזל בקנו יעלה ויפרח כאחד הצורבים בארץ.  

     הרב שמרל ברנגולד ראש הישיבה של ששון, בנו השלישי, הודיע לו בוקר אחד לקונית: 'צר לי רבי גדליה אבל ששון יורד מן הפסים,  ההתראות לא עזרו, שיחות הנפש התמסמסו להן, ששון בקושי מתפלל, השיל מעליו את החליפה והכובע וחי את חייו לעצמו. מה עושים? אני עוד סבלן אבל אם החבל יימתח עוד קצת, אזי אאלץ להוציאו מן הישיבה. תבין אותי ר' גדליה' רבי גדליה נסע לירושלים, והמתין ליד חדרו של ששון. בשעה 11 בלילה ששון הגיע לחדרו מאיזשהו מקום... בוודאי לא מסדר שלישי. אביו סימן לו לרדת עמו. 'אני רוצה לשוחח איתך בארבע עיניים מחוץ לישיבה' רבי גדליה התניע את המכונית המיושנת שהשאיל לו מזכיר המושב,  ונסע צפונה. נע בפיתולים החדים לכיוון רמאללה, סמוך לאחת ההתנחלויות הוא סטה ימינה לדרך עפר צדדית ונעצר אחרי 300 מטר מול סלע בגודל בינוני.  כוכבים נצנצו בשמים וירח זחוח משהו ניסה לחייך ולעדן את המפגש המתוח. ' כן אני שומע אותך ששון' אמר רבי גדליה. '

     אבא קשה לי, אני לא מצליח להתחבר לסוגיות, הראש שלי בחוץ,  אני כבר לא צדיק כמו פעם. קשה לי עם התפילות, קשה לי עם החליפה והכובע, אולי אחפש לי עתיד אחר. אל תכעס עלי אבא' רבי גדליה פתח את דלת המכונית, צעד כמה צעדים, הסיר את כובעו המרופט מעל ראשו, והניחו על ראש הסלע. ' ששון בני היקר, לא באתי להטיף לך מוסר, אתה עוד מעט בן 19 וכבר שמעת המון שיחות מוסר. רציתי לספר לך סיפור קטן אבל מאד משמעותי בחיי, שכל המושבניקים היו רוצים לשמוע.  הסיפור שלי התרחש כשהייתי בן 19 , ולמדתי כאן בישיבה 'תפארת ירושלים'. כמוך בני, חוויתי משברים לא קלים, אבל חרקתי שיניים והמשכתי ללמוד. ענין אחד גרם לי אי נוחות גדולה וכמעט גרם לסילוקי מן הישיבה. הכובע, הכובע הזה הוציא אותי מדעתי,  לא יכולתי לשאת אותו על ראשי, הוא העיק עלי, הוא היה כבד מנשוא וביקשתי דרך להיפטר ממנו. התחננתי לראש הישיבה שיתיר לי להסתובב בלי כובע, אך הוא סרב נחרצות 'אתה בן תורה גדליק'לה ואלו המדים של חיילי צבא השם, חליפה וכובע. מי שמוותר על הייצוגיות הזו, מקומו לא בישיבה' השיב לי.

     אותו יום היה עבורי מכריע, והחלטתי לצאת למרחבי צפון ירושלים להתבודד עם בוראי, לעשות חשבון נפש. החזקתי את הכובע בידי ותכננתי את צעדי אל מחוץ לישיבה. לפתע צץ מאחרי אחד השיחים 20 מטר ממני, מחבל ערבי עם זוג עיניים רעות אוחז אקדח והחל לירות לעברי, כדור ועוד כדור.  אימה וחלחלה אחזתני. אימת מוות. התכופפתי רצתי כאחוז תזזית למצוא מחסה מאחורי הסלע הזה, כולי אחוז אימה מתפלל לישועה. לפתע עלה במוחי רעיון, הנחתי את הכובע על ראש הסלע כאילו אני זוקף ראשי, והערבי ירה קליע ועוד קליע, ושניים מהם חדרו וניקבו את הכובע. המחבל היה בטוח שנהרגתי כי הכובע נפל. הוא סיים לירות את הכדורים שהיו באקדח ופתח במנוסה לעבר הוואדי. רק אחרי חצי שעה התאוששתי מן ההלם,  הרמתי את הכובע המנוקב מול עיני, ולא מאמין בגודל הנס . הכובע שכל כך רציתי להיפטר ממנו היה המגן והחומה שלי, הוא הציל את חיי. חזרתי לישיבה עם החלטה ברורה אני נשאר בעולם התורה לנצח, ומאמץ לעצמי את הכובע הזה שכובען מומחה הצליח לאחות את שני נקביו. כמעט 30 שנה אני צמוד לכובע המרופט הזה. חוץ ממך ואימא שלך, אין לאף אחד מושג מה הסיבה שאיני מחליפו '. 'ראה ששון יקירי, אני אומנם רב של מושבניקים, אבל בנפשי אני איש פשוט ולא אעמוד בדרכך. גם אם תטעה בדרכים, אשאר אביך, עם חיבוק ואהבה, אבל בקשה קטנה לי אליך בני יקירי, קח את כובעי הישן, הוא שלך ורק שלך, ולאן שתלך שא אותו עמך , הבט בו ותיזכר באבא שלך, בדמות דיוקני, תיזכר בהשגחה הפרטית שלי ותהרהר בעובדה המדהימה שדבר שכה רציתי להיפטר ממנו, נתן לי את החיים במתנה. זה הכל'. רבי גדליה חיבק את בנו חזק חזק, והשניים הבליעו דמעות שרק אבות ובנים יודעים להבליע. הוא הניח את כובעו על ראש בנו,  ותמרן את הטרענטע לכיוון ירושלים.

     ששון נשאר בישיבה והוא כבר אבא לתינוקות של בית-רבן, לימים יאמר לכל החפץ לשמוע: 'החיבוק של אבא עשה עלי הרבה יותר רושם מאשר הסיפור על הכובע'... הורים יקרים! מסגרת תורנית היא זכות נפלאה שאתם מעניקים לילדיכם, אבל היא לא תהווה תחליף לדבר אחד שרק אתם מסוגלים לתת לילדיכם: חיבוק חזק ואמון תמידי ביכולותיהם...  חבקו את ילדיכם חזק, שדרו להם תמיד כמה שהם מוצלחים וכמה אתם מאמינים בהם, בין כל המשברים שהם עלולים לחוות ולעבור - אין ספק שלחיבוק שלכם יהיה תפקיד מכריע . וזכנו לגדל בנים ובני בנים... אוהבי ה' יראי א-לוקים...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/