‏הצגת רשומות עם תוויות ארון הקודש. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ארון הקודש. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 21 בינואר 2018

אמרי שפר ד' שבט ה'תשע"ח



בסיפור יציאת מצרים מופיעים שני המרכיבים האלה – גאולה לישראל ונקמה במצרים. אילו בני ישראל היו נגאלים והמצרים לא היו באים על עונשם, היה בכך משום חוסר צדק הזועק לשמים. לכן היה חשוב שהמשעבדים האכזרים יקבלו את גמולם, ובכך יוכח שסוף הצדק להיעשות וסוף הטוב לנצח.

    דוד המלך מבקש בספר תהילים: "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו" – שמחתו של הצדיק היא כשהוא רואה את הנקם שנעשה בעושי הרשע. ודוד המלך ממשיך ומפרט את התועלת החשובה של הגמול: "ויאמר אדם, אך פרי לצדיק, אך יש אלוקים שופטים בארץ". יש כאן מסר חיוני מאין כמותו – יש פרי וגמול טוב לעשיית צדק, ויש מי ששופט ומעניש את עושי העוול.

   הבורא מכונה "א-ל רחום וחנון", ובה בשעה "א-ל נקמות". כי יש מי שראוי לרחמים, ומי שחובה לקחת נקמה ממנו. הנקמה מוזכרת אין ספור פעמים במקורותינו ובתפילותינו. בימים הנוראים, מול ארון הקודש הפתוח, אנו מבקשים: "אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך".

    הרדיפה אחר תאוות העולם מביאה את האדם להתמקד רק בזה. ואז אדם יכול להשתטות, לוותר על ערכים, לזרוק את המשפחה, ללכת נגד האמונה שלו ולהזיק לעצמו בדרכים שונות, ובלבד שיצליח להשיג את אותה תאווה דמיונית שלא תספק אותו כלל, וגם אם יצליח להשיג אותה, מיד תגיע תאווה חדשה גדולה יותר במקומה.

המוניות והרב (אפריון שלמה, עלון 247)

    חברת נהגי מוניות במקום מגוריו של הרב ידעו, שרבי יצחק זילבר זצ''ל אף פעם לא עומד על המקח על מחיר נסיעה, אלא משלם כמה שיגידו לו. באחד הבקרים, והוא בכל בוקר, בשעה תשע, נסע מהבית לרבנות , וכמובן ידע טוב מאוד כמה עולה נסיעה כזאת — התערבו ביניהם נהגי המוניות: כשרבי יצחק יכנס למונית ליד ביתו בסנהדריה המורחבת, במקום 12-15 שקלים, שעולה הנסיעה לרחוב כורש, יגידו לו "מאתיים". האם הרב זילבר ישלם זאת או לא?! ההתערבות ביניהם הייתה על כסף. ואכן, הזמין רבי יצחק מונית. הנהג הסיע אותו, ובהגיעם ליעדם, הוא הביט קדימה ומבלי להסתובב, בארשת פנים של קור רוח מעושה, סינן בין שיניו: "מאתיים". אפילו רבי יצחק לא ציפה לזה! ומיד הוציא את כל תכולת כיסיו — כל הכסף, השעון, פנקס הצ'יי́קים, ואמר לנהג: "חכה, אל תפחד. קח את כל זה בתור משכון. לא ארמה אותך. אני עכשיו אקפוץ לרבנות ואֶלווה שם כסף. וגם על זמן ההמתנה אשלם לך. אל תדאג, לא ארמה אותך". אץ, לווה מאתיים שקל, חזר ושילם. נהגי המוניות סיפרו לי, שבמכשיר הקשר הפנימי הודיעו: "הרב זילבר שילם על הנסיעה מסנהדריה המורחבת עד לרחוב כורש מאתיים שקל! מאתיים!!!" כל מוניות החברה — שבעיםֿ שמונים מוניות — הגיעו לרבנות למשך חצי שעה כל האזור היה פקוק!! כל הנהגים באו אל רבי יצחק להחזיר את הכסף..



 החוויה היהודית





יום ראשון, 29 באוקטובר 2017

אמרי שפר י' חשון ה'תשע"ח


בעיר אחת הרחיבו את צידו המזרחי של בית הכנסת, ולפתע מצאו את עצמם "יושבי המזרחרחוקים מארון הקודש. מאחר שנכבדי הקהילה רכשו מקומות בקיר המזרחי ולא בלב בית הכנסת, הם תבעו את הפרנסים לדין לתדהמתם פסק הרב, כי הצדק עם הפרנסים, וכראיה לדבריו הוא ציין את האות "יוד" שניטלה משרי והתווספה לו להושע. בעקבות זאת הפכה האות "הא", שהייתה בראש שמו של הושע בן נון, לאות השנייה מדוע לא התרעמה על כך האות "הא"? התשובה היא: את נותרת במקומך כפי שהיית - מה שהוסיפו לפניך, אין זה עניינך כלל... ("מעיינה של תורה", בשם שמועות טובות).
    האות "יוד" בשמה של שרי לא הייתה מנוקדת. אולם, בן נון כאשר הוסיפו אותה לשמו של הושע, היא זכתה לתוספת של שתי נקודות זו מתחת לזו, המציינות את ניקוד ה"שוא". מהיכן ניטלו נקודות אלו זהו פשר ניקוד ה"חיריק" במלה "בן נון" תחת ניקוד ה"סגול" שהיה ראוי לה. מה"סגול" ניטלו שתי נקודות שהועברו לאות "יוד" שנוספה להושע ונותר לו ה"חיריק בלבד"... ("קהלת משה").


     הנתינה היא היסוד של כל מערכת יחסים בעולם. כאשר שני אנשים מתרכזים בנתינה הדדית, מערכת היחסים ביניהם זורמת בשני כיוונים - מקשרת, מחברת ומגבשת את הקשר ביניהם. לעומת זאת, כאשר ישנה התמקדות ב"לקיחה" זה מזה, הדינאמיקה פועלת בכיוונים מנוגדים - תופעה שיוצרת מתח, לחץ וריחוק בין השניים.


     התורה רוצה ללמדנו שאל לו לאדם להסתתר בביתו וליהנות מהשפע שיש לו - ולחכות שהעניים יבואו עד אליו ויתחננו שיעזור להם, אלא עליו לחזר אחר העניים והמסכנים ולהושיט להם יד תומכת, ולמסור נפש על העניין וגם כשקשה וכואב.
 אין עוד מלבדו (אגישמקע ווארט, גליון 423)
     מעשה בהרה"ק רבי הלל מפאריטש זי"ע, מגדולי בני היכלא של הרה"ק אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש זי"ע, שישב עם קבוצת חסידים בביהמ"ד בליובאוויטש ואכלו בהתעלות את הסעודה המפסקת בערב יום הכיפורים. עודם מקיימים את מצוות היום באכילה ושתייה כשמאמרי חסידות עמוקים נוטפים משפתותיהם, ודלת ביהמ"ד נפתחת בבהילות, יהודי נכנס מבוהל כולו, דמעתו על לחיו ושח לחסידים על חתן יתום ומסכן שהתארס עם כלה יתומה, והפריץ העירוני שבה אותו והשליכו אל בור כלאו מחמת חוב כלשהו בהודיעו שאם עד צאת הכוכבים לא יניחו בכף ידיו 300 רובל כסף, סכום עצום לכל הדעות, יוציאנו מידית להורג, רח"ל
     רבי הלל עזב את הסעודה נסער ויצא בהול לקבץ מעות בבתי יהודי העיירה. לא קשה לשער מה כבר יכול היה לצמוח מיהודים קשי יום - כל השתדלותו לא הניבה יותר ממספר רובלים בודדים. רבי הלל לא התמהמה ובצעד הרואי חש אל בית המרזח המקומי שם, ידע רבי הלל, יושבים דרך קבע מספר יהודים מתבוללים ועשירים. מי יודע, אולי מהם תצמח הצלת הנפשות המתבוללים, כראותם אותו וכשומעם את בקשתו, פרצו בצחוק גס אחד מהם הצביע על בקבוק יי"ש חזק במיוחד שניצב על השולחן, והציע עסקה: "אם תשתה את הבקבוק כולו עד הטיפה האחרונה, הרי לך מאה רובל כסף". רבי הלל ניסה לדבר על ליבם לבל יבקשוהו לעשות כזאת בשעה זו של ערב יום הכיפורים כשהחמה תלויה כבר בראשי האילנות, אולם ליבם היה אטום ולא נותרה ברירה בידיו אלא לשתות את הבקבוק על כל תכולתו. כשכילה שולשלו לידיו מאה רובל טבין ותקילין. כעת היה זה תורו של המתבולל השני להצביע על בקבוק אחר, חריף עוד יותר מקודמו ולהציע תמורת שתייתו הכמעט בלתי אפשרית, מאה רובלים נוספים. רבי הלל כבר חש ברע וכל כולו דאב מהשתייה הראשונית אבל לא, הוא לא יחשוב על עצמו ועל מסוגלותו כשהחתן המסכן משווע מאחורי סורג ובריח. בכוחות לא לו הוא לגם את הבקבוק השני וקיבל לידיו הרוטטות מאה רובלים נוספים בסיבוב השלישי שוב הוצע לו לשתות בקבוק חריף ביותר תמורת מאה רובלים נוספים, ובמסירות נפש, כשמוחו מעורפל וראשו מיוסר, הוא שתה את הבקבוק השלישי עד תום. מבית המרזח הוא יצא מתנדנד וכאוב כשעיניו בקושי מזהות את הדרך לבית הפריץ, אך ליבו הטהור מלא באושר עילאי ענוג. הוא הגיע ברגעי דמדומי החמה לבית הפריץ ושחרר את החתן המסכן.
     בקושי רב הוא שירך את רגליו לבית-הכנסת, שם נפל על אחד הספסלים ושקע בשינה מעורפלתהרבי והחסידים כבר סיימו את התפילה המרוממת ורובם נשארו בבית- הכנסת ללימוד ולאמירת תהלים למשך הליל הקדוש כולו. לפתע ננער רבי הלל משנתו, קם ביראה נוראה מהספסל עליו שכב ומיד ניגש אל ארון קודש כשעיניו שטופות דמע ופניו בוערות כלפידים. באחת הסיט את הפרוכת הצידה, פתח את הדלת וקרא מנהמת לב ובזעקה אדירה: "אתה הוראת לדעת כי ה' הוא הא-לוקים, איד עוד מלבדו" - - -
     הקהל כולו עמד והשתומם, מלבד הרבי הקדוש שמיהר להי סביר: דעו לכם שכל חודש אלול ותשובתו, ראש השנה ושופרו עשרת ימי תשובה ותיקוניהם, יום הכיפורים וסליחתו, חג סוכות על לולבו וסוכתו - הכול אינם אלא אמצעי להגיע לשמחת-תורה ולהתרומם אל הרגע הזה, שעה שכל הרקיעים נפתחים בפני איש הישראלי והוא רואה בעיני בשר כי רק ה' הוא הא-לוקים - אתה הוראת לדעת כי ה' הוא הא-לוקים, אין עוד מלבדו - - - האדמו"ר האמצעי סיים ואמר רבי הלל בשכרותו שהגיעה מתוך מסירות נפש עצומה, זכה כבר הלילה, ליל יום הכיפורים, להגיע למדרגה זו של הכרת א-לוקים נשגבה... להגיע לפסגה!

החוויה היהודית




יום רביעי, 21 בספטמבר 2016

אמרי שפר י"ט אלול ה'תשע"ו

 

אכן אדם הוא עולם קטן, אם הוא חושב שהוא עולם, אזי הוא קטן. אך אם הוא חושב שהוא קטן, אזי הוא עולם.


     בכייה מתוך שמחה - מסופר על הגה"ק רבי יצחק בלאזר זיע"א שעמד בחודש אלול בביהכ"נ ודרש בפני הקהל, פתח את ארון הקודש ואמר בפני ספרי התורה לעיני כל הקהל מתוך בכייה, "מודה אני לפניך ה' א-לקי השבח וההודיה לך שנתת לנו את חודש אלול הזה רבש"ע אנו מקבלים את ה אלול באהבה ובשמחה", וגעו כל העם בבכייה.


"     האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", שבאחרית הימים תהיה קרירות באמונה ("יקרא"), והפתרון לזה הוא "האספו" ו"אגידה", שתהיו מאוגדים יחד. )הרבי מקוצק(


     הטעם במנהג החסידים לשתות ״לחיים״ בשבעה בשלושים, ביארצייט, כאשר נמצאים בכזה מעמד ועולה זיכרונות מהנפטר, אלו אומרים המחלה כרסמה בו אלו אומרים לא כי אלא בגלל דברים אחרים הוא מת ואילו מהמחלה הוא יכול היה להחלים ואחרים אומרים הטעות הרפואית הרגה אותו. באים הנוכחים ושותים ״לחיים״ ועושים ברכה ומכריזים - ״שהכול נהיה בדברו״. לא המחלה הרגה אותו, לא זה וגם לא זה, אלא ״שהכול נהיה בדברו״, כי כך רצה השי״ת וזו הסיבה היחידה שמת. בכל צרה ומכאוב יהיה מה שרק יהיה על האדם לשנן לעצמו שוב ושוב שהכול, כל פרט ופרט, זה מהשי״ת וכשאדם ידע זאת, יוכל להתחזק ולברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, עם אותה שמחה והתלהבות. ואז גם יגיע לצידוק הדין ולהתעוררות בתשובה ולמצב כזה שהייסורים יגרמו לו לעליה ברוחניות ולא חלילה וחס ההיפך. .(שערי משה)


בנים אתם לה' א-לוקיכם... (יד', א'( (הרב קובי לוי שליט"א)
     הרב גדליה צנעני הוא רב אזורי של מספר מושבים לא דתיים במיוחד, הנטועים להם מזה עשרות בשנים סמוך ונראה לקו הירוק הרוחש תדיר עיניים זוממות של טרוריסטים ערלי לב שופעי שנאת ישראל המושבניקים בזכותו הרגישו היטב את החגים, את השמחות והאבל, כי רבי גדליה היה בכל מקום ובכל עת נע ככספית מפינה לפינה. לוחש לאבלים את מילות הקדיש, מניח כיפות על ראשי יתומים ושולט ביד רמה במבצעי חלוקת המזון למשפחות קשות יום באזורו.
     הרב האזורי שלנו, התגורר עם רעייתו ושמונת ילדיו בבית צנוע בפאתי אחד המושבים, ונע תדיר על אופניו. לא טרמפים, לא טרנטה, שומכלום, גדליה היה לוחץ על הדוושות וכובש את הכבישים ממושב למושב כמעט מבלי להרגיש, קילומטרים על גבי קילומטרים. היה לו רישיון נהיגה אבל מכונית מעולם לא רכש. ' אין לנו מילים על האיש הזה, כולו חן, כולו חסד, כולו אופניים אבל רק דבר אחד מוציא אותנו מדעתנו. מדוע הכובע שלו רחב השוליים תמיד תקוע על ראשו? עמוק עמוק בפדחתו כמעט עד גבות עיניו, ותמיד אותו כובע מיושן, דהוי, לא בדיוק כובע שאומר כבוד '. התמיהה הזו על הכובע של רבי גדליה מעסיקה מזה 25 שנה את המושבניקים, וכל הניסיונות לשדל אותו להסביר מדוע הוא צמוד לכובע מהשחרית ועד קריאת שמע שעל המיטה, עלו בתוהו הוא היה מחייך חיוך מסתורי ולוחש - למי שרצה לשמוע- 'מכובע כזה לא נפרדים'.  אתם לא תאמינו, אבל בביתו של רבי גדליה היו מונחים להם על גבי ארון הבגדים באופן קבוע, חמישה שישה כובעים חדשים שרכשו לו מפעם לפעם - בעל כורחו - מזכירי המושבים, אבל אלה היו עושים את דרכם לראשיהם של חתנים צעירים בוגרי ישיבות במסגרת גמ"ח הכנסת כלה של משפחת צנעני שתחיה. מכיוון שאף אחד מאיתנו לא חתום על חוזה של הצלחה מובטחת בחינוך הבנים, בעיקר בעידן רווי פיתויים ומותרות כשלנו, אזי גם רבי גדליה, לא יכול להציג חוזה כזה שמבטיח לו שכל גוזל בקנו יעלה ויפרח כאחד הצורבים בארץ 
     הרב שמרל ברנגולד ראש הישיבה של ששון, בנו השלישי, הודיע לו בוקר אחד לקונית: 'צר לי רבי גדליה אבל ששון יורד מן הפסים ההתראות לא עזרו, שיחות הנפש התמסמסו להן, ששון בקושי מתפלל, השיל מעליו את החליפה והכובע וחי את חייו לעצמו. מה עושים? אני עוד סבלן אבל אם החבל יימתח עוד קצת, אזי אאלץ להוציאו מן הישיבה. תבין אותי ר' גדליהרבי גדליה נסע לירושלים, והמתין ליד חדרו של ששון. בשעה 11 בלילה ששון הגיע לחדרו מאיזשהו מקום... בוודאי לא מסדר שלישי. אביו סימן לו לרדת עמו. 'אני רוצה לשוחח איתך בארבע עיניים מחוץ לישיבהרבי גדליה התניע את המכונית המיושנת שהשאיל לו מזכיר המושב ונסע צפונה. נע בפיתולים החדים לכיוון רמאללה, סמוך לאחת ההתנחלויות הוא סטה ימינה לדרך עפר צדדית ונעצר אחרי 300 מטר מול סלע בגודל בינוני כוכבים נצנצו בשמים וירח זחוח משהו ניסה לחייך ולעדן את המפגש המתוח. ' כן אני שומע אותך ששון' אמר רבי גדליה. '
     אבא קשה לי, אני לא מצליח להתחבר לסוגיות, הראש שלי בחוץ אני כבר לא צדיק כמו פעם. קשה לי עם התפילות, קשה לי עם החליפה והכובע, אולי אחפש לי עתיד אחר. אל תכעס עלי אבארבי גדליה פתח את דלת המכונית, צעד כמה צעדים, הסיר את כובעו המרופט מעל ראשו, והניחו על ראש הסלע. ' ששון בני היקר, לא באתי להטיף לך מוסר, אתה עוד מעט בן 19 וכבר שמעת המון שיחות מוסר. רציתי לספר לך סיפור קטן אבל מאד משמעותי בחיי, שכל המושבניקים היו רוצים לשמוע הסיפור שלי התרחש כשהייתי בן 19 , ולמדתי כאן בישיבה 'תפארת ירושלים'. כמוך בני, חוויתי משברים לא קלים, אבל חרקתי שיניים והמשכתי ללמוד. ענין אחד גרם לי אי נוחות גדולה וכמעט גרם לסילוקי מן הישיבה. הכובע, הכובע הזה הוציא אותי מדעתי לא יכולתי לשאת אותו על ראשי, הוא העיק עלי, הוא היה כבד מנשוא וביקשתי דרך להיפטר ממנו. התחננתי לראש הישיבה שיתיר לי להסתובב בלי כובע, אך הוא סרב נחרצות 'אתה בן תורה גדליק'לה ואלו המדים של חיילי צבא השם, חליפה וכובע. מי שמוותר על הייצוגיות הזו, מקומו לא בישיבה' השיב לי.
     אותו יום היה עבורי מכריע, והחלטתי לצאת למרחבי צפון ירושלים להתבודד עם בוראי, לעשות חשבון נפש. החזקתי את הכובע בידי ותכננתי את צעדי אל מחוץ לישיבהלפתע צץ מאחרי אחד השיחים 20 מטר ממני, מחבל ערבי עם זוג עיניים רעות אוחז אקדח והחל לירות לעברי, כדור ועוד כדור אימה וחלחלה אחזתני. אימת מוות. התכופפתי רצתי כאחוז תזזית למצוא מחסה מאחורי הסלע הזה, כולי אחוז אימה מתפלל לישועה. לפתע עלה במוחי רעיון, הנחתי את הכובע על ראש הסלע כאילו אני זוקף ראשי, והערבי ירה קליע ועוד קליע, ושניים מהם חדרו וניקבו את הכובע. המחבל היה בטוח שנהרגתי כי הכובע נפל. הוא סיים לירות את הכדורים שהיו באקדח ופתח במנוסה לעבר הוואדי. רק אחרי חצי שעה התאוששתי מן ההלם הרמתי את הכובע המנוקב מול עיני, ולא מאמין בגודל הנס . הכובע שכל כך רציתי להיפטר ממנו היה המגן והחומה שלי, הוא הציל את חיי. חזרתי לישיבה עם החלטה ברורה אני נשאר בעולם התורה לנצח, ומאמץ לעצמי את הכובע הזה שכובען מומחה הצליח לאחות את שני נקביו. כמעט 30 שנה אני צמוד לכובע המרופט הזה. חוץ ממך ואימא שלך, אין לאף אחד מושג מה הסיבה שאיני מחליפו '. 'ראה ששון יקירי, אני אומנם רב של מושבניקים, אבל בנפשי אני איש פשוט ולא אעמוד בדרכך. גם אם תטעה בדרכים, אשאר אביך, עם חיבוק ואהבה, אבל בקשה קטנה לי אליך בני יקירי, קח את כובעי הישן, הוא שלך ורק שלך, ולאן שתלך שא אותו עמך , הבט בו ותיזכר באבא שלך, בדמות דיוקני, תיזכר בהשגחה הפרטית שלי ותהרהר בעובדה המדהימה שדבר שכה רציתי להיפטר ממנו, נתן לי את החיים במתנה. זה הכל'. רבי גדליה חיבק את בנו חזק חזק, והשניים הבליעו דמעות שרק אבות ובנים יודעים להבליע. הוא הניח את כובעו על ראש בנו ותמרן את הטרענטע לכיוון ירושלים.
     ששון נשאר בישיבה והוא כבר אבא לתינוקות של בית-רבן, לימים יאמר לכל החפץ לשמוע: 'החיבוק של אבא עשה עלי הרבה יותר רושם מאשר הסיפור על הכובע'... הורים יקרים! מסגרת תורנית היא זכות נפלאה שאתם מעניקים לילדיכם, אבל היא לא תהווה תחליף לדבר אחד שרק אתם מסוגלים לתת לילדיכם: חיבוק חזק ואמון תמידי ביכולותיהם...  חבקו את ילדיכם חזק, שדרו להם תמיד כמה שהם מוצלחים וכמה אתם מאמינים בהם, בין כל המשברים שהם עלולים לחוות ולעבור - אין ספק שלחיבוק שלכם יהיה תפקיד מכריע . וזכנו לגדל בנים ובני בנים... אוהבי ה' יראי א-לוקים...

החוויה היהודית