אמרי שפר ד' שבט ה'תשע"ח

בסיפור יציאת מצרים מופיעים שני המרכיבים האלה – גאולה לישראל ונקמה במצרים. אילו בני ישראל היו נגאלים והמצרים לא היו באים על עונשם, היה בכך משום חוסר צדק הזועק לשמים. לכן היה חשוב שהמשעבדים האכזרים יקבלו את גמולם, ובכך יוכח שסוף הצדק להיעשות וסוף הטוב לנצח.

    דוד המלך מבקש בספר תהילים: "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו" – שמחתו של הצדיק היא כשהוא רואה את הנקם שנעשה בעושי הרשע. ודוד המלך ממשיך ומפרט את התועלת החשובה של הגמול: "ויאמר אדם, אך פרי לצדיק, אך יש אלוקים שופטים בארץ". יש כאן מסר חיוני מאין כמותו – יש פרי וגמול טוב לעשיית צדק, ויש מי ששופט ומעניש את עושי העוול.

   הבורא מכונה "א-ל רחום וחנון", ובה בשעה "א-ל נקמות". כי יש מי שראוי לרחמים, ומי שחובה לקחת נקמה ממנו. הנקמה מוזכרת אין ספור פעמים במקורותינו ובתפילותינו. בימים הנוראים, מול ארון הקודש הפתוח, אנו מבקשים: "אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך".

    הרדיפה אחר תאוות העולם מביאה את האדם להתמקד רק בזה. ואז אדם יכול להשתטות, לוותר על ערכים, לזרוק את המשפחה, ללכת נגד האמונה שלו ולהזיק לעצמו בדרכים שונות, ובלבד שיצליח להשיג את אותה תאווה דמיונית שלא תספק אותו כלל, וגם אם יצליח להשיג אותה, מיד תגיע תאווה חדשה גדולה יותר במקומה.

המוניות והרב (אפריון שלמה, עלון 247)

    חברת נהגי מוניות במקום מגוריו של הרב ידעו, שרבי יצחק זילבר זצ''ל אף פעם לא עומד על המקח על מחיר נסיעה, אלא משלם כמה שיגידו לו. באחד הבקרים, והוא בכל בוקר, בשעה תשע, נסע מהבית לרבנות , וכמובן ידע טוב מאוד כמה עולה נסיעה כזאת — התערבו ביניהם נהגי המוניות: כשרבי יצחק יכנס למונית ליד ביתו בסנהדריה המורחבת, במקום 12-15 שקלים, שעולה הנסיעה לרחוב כורש, יגידו לו "מאתיים". האם הרב זילבר ישלם זאת או לא?! ההתערבות ביניהם הייתה על כסף. ואכן, הזמין רבי יצחק מונית. הנהג הסיע אותו, ובהגיעם ליעדם, הוא הביט קדימה ומבלי להסתובב, בארשת פנים של קור רוח מעושה, סינן בין שיניו: "מאתיים". אפילו רבי יצחק לא ציפה לזה! ומיד הוציא את כל תכולת כיסיו — כל הכסף, השעון, פנקס הצ'יי́קים, ואמר לנהג: "חכה, אל תפחד. קח את כל זה בתור משכון. לא ארמה אותך. אני עכשיו אקפוץ לרבנות ואֶלווה שם כסף. וגם על זמן ההמתנה אשלם לך. אל תדאג, לא ארמה אותך". אץ, לווה מאתיים שקל, חזר ושילם. נהגי המוניות סיפרו לי, שבמכשיר הקשר הפנימי הודיעו: "הרב זילבר שילם על הנסיעה מסנהדריה המורחבת עד לרחוב כורש מאתיים שקל! מאתיים!!!" כל מוניות החברה — שבעיםֿ שמונים מוניות — הגיעו לרבנות למשך חצי שעה כל האזור היה פקוק!! כל הנהגים באו אל רבי יצחק להחזיר את הכסף..

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ה' אב ה'תשע"ז

בימים אלו ימי בין המצרים יש לעבוד על המידות איך אמר גאון אחד בעניין שלום בית לוותר ושוב לוותר רק מוויתור מרוויחים, אדם אחד נכנס אליו והתלונן על אשתו שהיא לא מוכנה בשום אופן לוותר, אמר שכתוב טובים השניים מן האחד, פירושו, טובים השניים אם אתה רואה זוג שטובים השניים, תדע שזהו מן האחד שאחד מוותר, אם לא אין טוב מהשניים.  

     במס׳ פסחים )פו:( מובא: ״כל מה שיאמר לך בעה״ב עשה״,  ובסוגריים הוסיפו ״חוץ מצא״, ובמג״א סימן ק״ע סק״י מביא רבים מהאחרונים שגורסים חוץ מצא, ואמר הרה״ק ה׳אמרי אמת׳ זי״ע לבאר ענינו, דבתחילה כשבוייש בר קמצא ע״י ׳בעל הבית׳ שתקו כל החכמים כי סברו שעל בר קמצא לשמוע בקולו כי ׳כל מה שיאמר לך בעה״ב - עשה׳, אך לאחר שנוכחו לדעת כי הדבר גרם ל״ע לחורבן הבית ולהגלות השכינה דידן עד היום הזה, או אז הבינו שאף שכל אשר יאמר לך בעה״ב עשה, אך ׳חוץ מצא׳, אם רואים שבעה״ב מבייש ח״ו את האורח אזי אסור להעומד מן הצד לשתוק ולקבל באהבה את בזיונות חברו, אלא אדרבה, יענה כסיל כאוולתו ויציל המתבייש ממביישו, ובזה יחיש במהרה את גאולתינו ופדות נפשנו.

    בשם הרה״ק מבעלזא זי״ע, שבסיום מסכתא מותר לאכול בשר ולשתות יין, להורות, שכשיהודי לומד תורה אין אז כלל חורבן.

     ״הסגולה הגדולה ביותר לזכות על ידה להתמדת התורה היא להתיישב ללמוד"... ואידך פירושא זיל גמור. וכבר אמרו "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה״ - הוי ממעט מההתעסקות סביב לימוד התורה אלא ״ועסוק בתורה״ בלא הכנות יתירות. (רבי חיים קרייזווירט זי"ע)

     הרה"ק ר' צבי מליסקא זי"ע, אחד בא בטענה שאחד פתח חנות בדיוק מולו וממש משיג גבול. אמר לו שהיה אחד שהיה לו תרנגול והיה לו אוכל, ופעם הביא עוד תרנגול חדש, בא התרנגול הישן ונשך את התרנגול החדש כי פחד כי אולי יקח התרנגול החדש את האוכל, אבל טיפש התרנגול שאם הבעל הבית הוסיף עוד תרנגול מכניס עוד אוכל.

     ואחד מחמישה דברים שאירעו את אבותינו בי״ז בתמוז ׳נשתברו הלוחות׳, ורמז יש בזה כי ׳שני לוחות׳ ישנם, על לוח אבן אחת חרוטים כל המצוות של בין אדם למקום כיאנכי׳ וילא יהיה לך׳, ואילו בלוח השני חרוטים כל המצוות הנוהגות בין אדם לחברו כ׳לא תרצח׳ ו׳לא תגנוב׳, וזהו נשתברו הלוחות, שחילקו בין לוח ללוח, באמרם הנה במצוות שביני לבוראי אקיים כל דיבור ודיבור, ואילו בעניינים שביני לבין אחרים לא אקיים מאומה, וזהו האסון הגדול בלוחות הברית שנשתברו.

    וידועים ומפורסמים המה דברות קדשו של רביה״ק המגיד הגדול ממעזריטש זי״ע המובאים בספה״ק עבודת ישראל, עה״פ (איכה א, ג) ׳כל רודפיה השיגוה בין המצרים׳, שהמרומז הוא שכל אדם מישראל הרודף קה, להמליך את השי״ת על עצמו ועל העולם כולו, יוכל להשיג יותר בימים אלו ימי בין המצרים,

     יעילות היא לא מקרית, היא תוצאה של מחויבות למצוינות, חכמה, תכנון ומאמץ מנוקד.

אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. (דברים טובים – חקת)

     האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית כשרק נוסעים מעטים יושבים בו. בשעות הבוקר והערב הקו הזה מלא עד אפס מקום בנוסעים שבאים וחוזרים מהיישובים הכפריים שסביב העיר הגדולה, אבל עכשיו, בשעת לפני צהרים מוקדמת, זו אינה שעת השיא, ואפשר לספור את הנוסעים שאכלסו את האוטובוס על אצבעות שתי ידיים. שקט שרר באוטובוס. כמה מהנוסעים התנמנמו או היו שקועים בהאזנה למוסיקה באמצעות אוזניות, אבל אודי הנהג אחז את ההגה ביד בוטחת ובערנות מוחלטת. הנסיעה בכבישים הצרים וההרריים מסוכנת ביותר, ומוטלת עליו האחריות להוביל את נוסעיו בשלום לבתיהם.  את מרבית הנוסעים אודי הכיר היטב. הוא נהג בקו הזה כבר כמה שנים, והנוסעים הקבועים הפכו ברבות הימים למכרים ותיקים. 'תראה את המטורף הזה,' אמר אודי לשגיא, בחור צעיר שהיה יושב תמיד באחד המושבים הקדמיים של האוטובוס. ' תראה איך הוא נוהג'. נהג האוטובוס התכוון למכונית פרטית מסוג מזדה שנסעה מאחוריו,  ונראה כי עשתה את כל המאמצים לעקוף את האוטובוס. נהג המכונית הפרטית ניסה כל הזמן להידחק ולעקוף, הוא אותת באורות הגבוהים וצפר לאוטובוס. 'ככה זה היום', נאנחה צילה, עוד נוסעת קבועה באוטובוס, 'כולם ממהרים, ממהרים,  ממהרים. אין סבלנות...' אודי האיץ מעט את מהירות האוטובוס, וקיווה שבכך ייפטר מהנהג הממהר, אבל המזדה לא הפסיקה לרדוף אחריו,  והנהג לא הפסיק לאותת לו בכל דרך אפשרית. הכביש הפך מעט רחב יותר, והמזדה הצליחה לנסוע עכשיו במקביל לאוטובוס. למרבה הפלא,  הנהג לא ניסה להתקדם ולעקוף, אלא נסע בסמוך לאוטובוס כשהוא עושה תנועות ידיים נמרצות לכיוון נהג האוטובוס. 'מה הוא רוצה מהחיים שלי?'  חשב אודי. הוא התחיל כבר לפחד. מי יודע מה הטיפוס הזה רוצה ממנו. חסרים מטורפים בעולם?  כשנהג המזדה ראה שנהג האוטובוס לא מבין אותו,  הוא החל לפתח מהירות עד שהקדים את האוטובוס. אודי נשם לרווחה וחשב שהוא נפטר ממנו, אבל רק אחרי כמה שניות הבין מה נהג המזדה מתכוון לעשות: הוא האט את נסיעתו עוד ועוד, עד שנעצר במרכז הכביש כשהוא מאלץ את האוטובוס לעצור. כל הנוסעים בקדמת האוטובוס עקבו בחרדה אחרי המתרחש. מתוך המזדה שעצרה במרכז הכביש הצר פרץ אדם כבן ארבעים , ובידו תיק שחור. הוא רץ לכיוון דלת האוטובוס וסימן לנהג לפתוח לו. 'מי זה? מה הוא רוצה?' שאל אודי בחרדה. באופן אינסטינקטיבי, ידו נשלחה אל האקדח שבחגורתו. מי יודע מה כוונותיו של האיש המוזר שמאלץ אותו לעצור באמצע כביש בודד. ' היי, אני מכיר אותו,' אמר לפתע שגיא, הבחור שישב במושב הקדמי. 'הוא גר אצלנו ביישוב. הוא רופא בכיר בבית חולים בתל אביב.' 'לפתוח לו ?' שאל אודי. 'הוא לא מחבל - זה בטוח,' אמר שגיא.  אודי לחץ על הכפתור ופתח את הדלת. הוא התכונן לצעוק עליו, אבל האיש לא נתן לו שהות. הוא זינק אל תוך האוטובוס בריצה, ורץ כאחוז אמוק לכיוון המושבים האחוריים. הוא ניגש לאדון כהן, שישב במושב האחורי ביותר, השכיב אותו במעבר שבין המושבים והחל לבצע בו החייאה. באותם רגעים נשמעה גם צפירה של אמבולנס מתקרב. לפני שאודי והנוסעים הבינו מה קורה, בלם האמבולנס ליד האוטובוס, וממנו ירדו שני חובשים שהמשיכו לטפל בקשיש שנראה חסר הכרה. 'אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה?' שאל אודי הנהג שעזב את מקומו והתקרב אל סוף האוטובוס. 'שמי ד'ר אלון גורמן', אמר האיש, 'אני רופא קרדיולוג בבית חולים איכילוב, וכשנסעתי מאחוריך, ראיתי מהחלון האחורי אדם מבוגר העושה תנועות פרכוס האופייניות למצב של התקף לב חריף. כשראיתי שזה נמשך, הבנתי שהוא לא מצליח לתקשר עם אף אחד בתוך האוטובוס, ושהוא יכול פשוט למות.  התחלתי לאותת לך לעצור, ובמקביל התקשרתי להזמין אמבולנס, אבל לא הבנת אותי ולא עצרת.  בסופו של דבר אילצתי אותך לעצור, וכנראה שזה מה שהציל את חייו של האיש'.

     הרופא ביקש להציל את חייו של יהודי, ולכן עשה מעשים שנראו מוזרים ואפילו מופרעים. אבל ברגע שהוא מסביר את מעשיו, מיד הכול מבינים את ההיגיון ואת הכוונה הטובה שהייתה לו. אנחנו רגילים להבין הכול,  וכשאנו רואים בעולם דברים שאינם מובנים לנו,  מיד אנו באים בטענות... התורה מלמדת אותנו בפרשת השבוע, שיש דברים שצריך לעשותם גם אם איננו מבינים אותם, וגם אם הם נראים לנו בלתי מובנים בעליל. מצוות פרה אדומה היא מצווה ששום טעם לא נאמר בה, ואפילו שלמה המלך החכם באדם, הודה שהוא אינו יודע את טעמה. ואף על פי כן, צריך לקיים את המצווה, כי דווקא זה הטעם הגדול ביותר שלה: ללמד אותנו שלא רק מה שאנו מבינים בשכלנו, אנו מחויבים לקיים, אלא גם מה ששכלנו לא מסוגל להבין, גם את זה עלינו לקיים, כי זה רצון ה'.

האיש שהיה לו הכל

במגדל דירות יוקרתי גר לו גבר צעיר ועשיר שחי עם אשתו, שני ילדיו וכל מה שרק ניתן לחלום עליו; כאשר הוא קם בבוקר הטבח שלו הכין לו אוכל, המטפלת העירה את ילדיו, העוזרת סידרה את מיטתו והנהג הסיע אותו לעבודה. הצעיר היה נערץ על ידי אנשים רבים שחלמו להצליח כמותו ולחיות חיי תענוגות שכללו מסעדות יוקרה, חופשות מפנקות, מכוניות מפוארות ועוד ועוד. למרות כל זאת, אותו עשיר לא הצליח למצוא שקט בלבו והיה מתהפך בלילות בשנתו מדאגות ומסתובב בימים חסר סיפוק ונרגן.

יום אחד שמע האיש העשיר על מורה רוחני מסתורי שחי בבדידות במדבר והצליח לעשות ניסים ונפלאות עבור כל מי שביקר אצלו בעבר, והחליט לנסוע אליו. בהגיעו בשעת ערב מאוחרת אל בקתה מרוחקת באמצע שום מקום, יצא הגבר הצעיר מרכבו וצעד אל פתח הבקתה. בהיכנסו פנימה התיישב על מזרן מרופט מול המורה הרוחני המסתורי, חלק איתו את תחושות העצבות והתסכול התמידיים שלו ופרץ בבכי מר. 

המורה הרוחני הקשיב למצוקתו של הגבר ואמר: "יש לי את הפתרון לכל הבעיות שלך. פסל העין הגדולה שמונח לפניך יוכל לעזור לך. הבט בו ואז תעזוב".  האיש העשיר שקיווה שמצא את נוסחת הקסם לפתרון צרותיו, התעקש לרכוש את הפסל כדי לקחת אותו והמורה הרוחני הסכים לכך, אך בתנאי אחד... " הנח את פסל העין על משקל המאזניים שמונח לפניך, אם תוכל לשים משהו שייטה את כף המאזניים, הפסל שלך" הוא אמר לגבר העשיר.

האיש העשיר הניח על המשקל את טבעת היהלום שהסיר מאצבעו, אך המשקל לא זז. הוא הוסיף את שעון הזהב היוקרתי שהוריד מפרק כף ידו והמשקל נותר בשלו. בלית ברירה הוא הוציא את ארנקו מהכיס ושם גם אותו על המאזניים אך הם נותרו ללא תזוזה. העשיר המתוסכל התעצבן על המורה הרוחני ואמר לו שכל החפצים שהניח שווים יותר מהפסל הפשוט שלו ושהוא דורש לקבל אותו תמורתם.

המורה הרוחני הביט בו בגבר במשך דקה ארוכה ולבסוף ביקש ממנו להניח על פסל העין הגדולה את המטפחת שבצבצה מכיס מכנסיו. מבלי להבין את ההיגיון שבכך עשה הצעיר את מה שהמורה הורה לו לעשות ומיד אחר כך, כף המאזניים עליה הונח הפסל התרוממה מעלה בין רגע!

הצעיר המופתע והמבולבל פנה אל המורה הרוחני ושאל אותו למה המטפחת הפשוטה הצליחה לאזן את המאזניים והמורה ענה לו כך: "המטפחת לא שווה הרבה כסף וכמעט אין לה משקל, אך היא כיסתה את העין. פסל העין הזה הוא כמוך, ככל שהיא רואה יותר היא רוצה יותר ומשכיחה ממך את הדברים שבאמת יקרים לך. אם אתה רוצה להיות מאושר באמת, עליך ללמוד כיצד להפסיק לראות ולרצות יותר כל הזמן". 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ז

אף אחד לא מתחרט על כך שהביא ילדים לעולם. לא משנה כמה שנקריב למענם, תמיד נשמח מהם ולא נהיה מוכנים לוותר עליהם בשום אופן. גם אם זה לא היה מתוכנן והם הגיעו בטעות בזמן לא מתאים, עדיין כל אחד מהם שווה בעינינו יותר מכל העולם.

     אנשים מביאים מעט ילדים ולאחר זמן הם מפנים גב להוריהם לבדם בלי אף אחד שיטפל בהם, או שהילדים עצמם לא מביאים ילדים כך שההמשכיות נפסקת, או שהילדים הולכים בדרכים לא טובות וכו’. אנשים לא יודעים?

     הנטייה הטבעית שלנו בתור בני אדם היא תמיד לפסול ולהגיד מה לא טוב באחרים. כדאי לנו לעשות מבחן עצמי ולראות האם אנחנו גם מסוגלים חוץ מלשלול ולהגיד מה לא טוב באחרים, להציע הצעה אחרת במקומם ההצעה ששללנו וכן דרכים להתייעלות. אין ספק שכולנו נגלה שאם נעבוד על עצמנו ונתרגל לפני שאנחנו שוללים ישירות דברים ש 'לא נראים לנו' לחשוב מה אנחנו מציעים במקומם, נראה שהחשיבה השלילית והביקורת שלנו כלפי אנשים תקטן בצורה משמעותית...

     הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו על פרייה ורבייה. מה ייצא, איך נסתדר, מה יהיה וכל שאר השאלות זה דבר שמשאירים להשם יתברך שיסדר. אף אחד לא יודע מה ילד יום. אנחנו צריכים לעשות את שלנו והשם יתברך יעשה את השאר.

וְעָשיתָ עִּמָדִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת..." )מה, ה(   וברש"י: חסד שעושים עם המת, שאינו מצפה לתשלום גמול.  [ברכת דוד[

     ר' ישראל מאיר בוירסקי ז"ל היה יהודי יקר שהתגורר בישיבת פוניבז' בבני ברק. ניצול שואה וגלמוד שחסה תחת כנפיו של הרב מפוניבז' זצ"ל. היה לו חדר בפנימיית הישיבה,  ושם לן ומחדר האוכל היה ניזון. קשה לומר שהוא ישן הרבה לילות בישיבה, משום שהוא עסק בעניין ייחודי: שמירה על מתים. במשך עשרות בשנים, יצא לשמור עליהם בבי"ח "איכילוב" בת"א. בעיניים של מי שחי בעולם הזה, נמצא הנפטר בסוף המסלול, "בדרכו האחרונה". אך למעשה הוא נמצא בעיקר ב"דרכו הראשונה" לעולם הבא. בשלב רגיש ושברירי זה של מעבר מעולם לעולם, ישנן רוחות רעות ו"חיצוניים" שרוצים להידבק לגופו של המת. לפיכך נהוג לשמור על המת - באמצעות נוכחות אנושית לצידו, שמונעת מהמזיקים להתקרב אליו. כמו כן משתדלים לומר פרקי תהילים שילוו את המת בדרכו הארוכה ורבת התלאות.

     ר' ישראל מאיר, שמר על המתים בעיקר בלילות. מדי פעם שהה בביה"ח שבת שלמה. כך המשיך במלאכתו עשרות בשנים. בשנותיו האחרונות התייצב מולו מכשול בדמות נערים פוחזים, שהיו לועגים לו בסביבת ביה"ח. הם היו מבזים אותו באכזריות ששמורה לכאלו שלא ראו מימיהם ספר מוסר. כאשר סיפר זאת למכריו, יעצו לו להפסיק לנסוע לשם. זהו, עשרות שנים שמרת על מתים, אתה כבר לא צעיר, הנערים מציקים, אז הגיע הזמן להפסיק! ר' ישראל מאיר היה מגיב לשידולים בשתי מילים: "כבוד המת"! הערך העליון של כבוד המת, גרם לו להמשיך בהרגל רב השנים,  למרות הקושי שבדבר. גם הפוחזים ולעגם לא יכלו לו. הוא עבר את השואה, הוא שרד מצבים קשים מנשוא - הוא ישרוד גם את זה! "

     בליל שבת האחרון לחייו ישבתי איתו", מספר בעל הסיפור, " והוא שוב סיפר לי שהשבוע מאוד הציקו לו. 'הם מבזים אותי, הם מציקים לי. אני כבר כמעט לא מסוגל להמשיך בעבודה זו'! אמר בכאב עמוק ומחלחל. "פניתי אליו בפעם המי יודע כמה ואמרתי לו: ר' ישראל מאיר, כנראה שאכן הגיע הזמן להפסיק! עשרות שנים אתה עושה זאת, מותר לך כבר לעזוב"! ממש התחננתי בפניו שיפסיק ללכת לאיכילוב, ואני לא הייתי היחיד שניסה לעצור אותו מלהמשיך לשמור על המתים. הוא נעץ בי את עיניו הטובות וענה: 'את העבודה הזאת אני לעולם לא אעזוב, מפני שיש בזה משום כבוד המת. לא, אני לא מוכן לוותר על זה! למרות גודל הצער, הביזיונות והעלבונות שהצעירים האלה עושים לי'!

    ''מי זה? של מי ההלוויה"? העוברים והשבים לא הצליחו ליישב את הסתירה הזועקת בין אלמוניות המנוח מחד גיסא,  לציבור העצום שהשתתף בהלווייתו מאידך גיסא. אלפים הילכו אחר המיטה, כאשר בראש מסע ההלוויה צועדים רבנים וראשי ישיבות, צדיקים ומשגיחים. הייתה זו הלווייתו של ר' ישראל מאיר בוירסקי ז"ל!  מהיכן הגיעו האלפים? מה גרם לראשי הישיבות להצטרף למסע הלילי? בדיוק באותו ערב מסר ראש ישיבת פוניבז ', רבי אלעזר שך זצ"ל, שיחה מוסרית בישיבה. השיחות לא היו תדירות, אלא נמסרו אחת לכמה חודשים. כיוון שכן היו מגיעים מאות ואלפים מרחבי העיר ואף מחוצה לה כדי לשמוע את הדברים.

     באותו יום בשעות הצהריים, פנה ר' ישראל מאיר לחדרו על מנת לנוח. תוך כדי שינה, לקה בדום לב ונפטר. הלווייתו יצאה מחדרו בישיבה, וכאן נראתה בעליל יד ה'! האלפים שסיימו לשמוע את השיחה של הרב שך, הצטרפו למסע ההלוויה, וכך זכה היהודי הגלמוד ללוויה גדולה חשובה ומכובדת. לו יכול היה ר' ישראל מאיר להציץ מבעד לטלית שכיסתה את גופו, לבטח היה מגדיר את מסע ההלוויה בשתי מילים: "כבוד המת"!... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ח תמוז ה'תשע"ו

אדם אחד נכנס אל הרב והתלונן על אשתו שהיא לא מוכנה בשום אופן לוותר, אמר לו הרב שכתוב טובים השניים מן האחד, פירושו, טובים השניים אם אתה רואה זוג שטובים השניים, תדע שזהו מן האחד שאחד מוותר, אם לא אין טוב מהשניים.   

    אם ישראל עושים עבירות בלא לשון הרע,  נבראים מלאכים מקטרגים בלא פה שלא יכולים לומר לשון הרע ולהלשין, אבל כאשר אומרים לשון הרע, אותם מלאכים מקבלים פה, ומקטרגים .

     הייסורים הנשלחים לאדם מדודים בדקדוק עצום, ואין האדם מקבל יותר ממה שמגיע לו.

.ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם (לב,כג) - "ודעו חטאתכם" - איך תדעו מהי חטאתכם, באיזו עברה נכשלתם? - לפי "אשר תמצא אתכם", לפי העונש אשר מצא אתכם. העונש בא בהתאם לחטא, וממילא הוא מעיד על החטא. (ה"גבעת שאול

כלב נשאר כלב

     מעשה בבנש"ק אחד, שלא התנהג כראוי והגדיל לעשות דברים אשר כל השומע ירגיש תיעוב ממנו וממעשיו. ונהג להסתופף בצל אחד מצדיקי דורו. אבל האיש לא שת לב לדברי תוכחה ואף התפאר בייחוסו הרם לעומת שאר בנ"א. כשראה הרבי שהאיש אטם את לבו כי הוא מחשיב את עצמו בהיותו מגזע היחס, החליט הרבי להסבירו כהוגן האבסורד שבהתנהגותו. פ"א קרא לו אליו ויאמר לו: מעשה יש לי לספר לך בוא ותקשיב. ויישא משלו ויאמר: מלך גדול היה, שאהב מאוד לצאת לצייד ביערות כדרך המלכים ושרים מאז ומקדם, והיה לו כלב ציד אשר הריח חיות ובהמות מרחוק, וכשהתחיל לנבוח ידע המלך שציד לפניו. לימים נזדקן הכלב ולא עשה מלאכתו בשלמות כדרכו מימים ימימה, החליט המלך לפטר ממנו. אבל לא נתנו לבו לעשות כן לכלבו המסור, החליט המלך ולקח עורות מאריות ונמרים ודובים, וילבישהו בכל עורות הללו, למען ייראו ממנו כל יושבי היערות. ושוב פטרוהו לחיים ולשלום לתוך היער בברכת אריכות ימים ושנים.

     בראות החיות את החיה החדשה ומוזרה זו, שאלוהו מי אתה ולאיזה גזע אתה מתייחס, ענה הכלב אריה אני! אבל דא עקא, שהקול יצא בקול של כלב... ויפחדו החיות מאוד מחיה החדשה הזאת, אשר הקול קול כלב והידיים ידי אריה... טיכסו עצה ביניהם ובאו לכלל החלטה: יש לנו מלך החיות, הוא האריה אשר נודע בחיות גדול שמו, הבה נשאל את פיו לדעת מה זה ועל מה זה.

     כשמוע האריה את הסיפור, מיד נהם כארי ויבוא המלך בהופעה ממלכתית אל ה 'חיה החדשה', ויהי כראות הכלב את האריה וכשמוע את קולו, וארכובותיו דא לדא נקשן. וישאל המלך את פיו: מי אתה? א"ל הכלב: "עור של אריה יש עלי". א"ל המלך: בסדר, אבל מי "אתה"? התרומם הכלב ויאמר: בגדי נמרים יש עלי. א"ל המלך: אבל מי "אתה"??? ניסה הכלב את מזלו עוד פעם, ויאמר: גם הדוב האימתני - ממשפחתי הוא וגזע א' לנו. קצף עליו המלך: אבל אמור נא לי - למען ה', "מי אתה"?????? השפיל הכלב את עיניו ויאמר: אני, אכן איני אלא כלב... ואף הם ענו אחריו (וכאן הישיר הצדיק את מבטו והרים את קולו אל הבנש"ק): אכן העורות של אריות ונמרים הן, אבל אתה - כלב אתה ותו לא...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ז אדר ב' ה'תשע"ו

אחת ההחלטות הכי קשות שתצטרך לקבל בחיים זאת הבחירה בין לוותר לבין לנסות חזק יותר ."    

     בסוף המגילה נכתב 'ודורש שלום לכל זרעו', יש לומר שאפילו כאשר מרדכי היהודי נעשה מקורב למלכות, ולא סתם מקורב אלא 'משנה למלך', עם כל זה היה אומר 'בוקר טוב' לכל ילד, ולא הרגיש פחיתות כבוד בזה! ("פניני רבנו הגרי"ז"(

     בפורים,  בשכונת הבוכרים, כל ילד יצא מביתו כשבידיו מגש מלא במיני מאכלים ותבשילים של אמו ואחיותיו. עבר ודפק בכל דלתות השכונה.  בכל דלת לקחו ממנו שתי מנות והחזירו תחתיהן שתhים אחרות,  כל אחד לפי מידת עושרו או עוניו.  נמצא שחזר לביתו עם מגש מלא, עמוס בתבשילי השכונה!!! ) "נר לשולחן שבת" מהר"ר א"ב(

     הרה"ק רבי יצחק אייזיק מקומרנה אומר: כל אדם זקוק למידה ידועה של דאגות או יסורין. ספינה ללא מטען – מטלטלת ואף עלולה להתהפך

הזו שמחת פורים? (ברינה יקצורו, עלון 249)

"     פורים שמח, שלומי" - נראתה דמותו של אבא הלבוש בגדי יום טוב בפתח חדר בית החולים. "איך אתה מרגיש היום,  אתה חש טוב יותר, היד כואבת לך פחות"! אבא הביט בי בדאגה וחיכה לתשובה, אך במקום לענות פרצו להן הדמעות... הכל התחיל לפני מספר ימים, שבתי מהתלמוד תורה שמח ומאושר, כי אמא אמרה לי שתסיים היום לתפור לי את התחפושת המיוחדת שלי - תחפושת כהן גדול. "מחר , אלבש אותה במסיבת פורים שבתלמוד תורה, לא מתאר לעצמי היכן אהיה בעוד שעות מועטות...

     בקצה השדרה,  מאחורי עץ גדול, הצטופפו מספר ילדים שהעיפו מבטים חטופים לכל עבר. נראה היה, כי הם חוששים שמא יתגלו מעשיהם! נורה אדומה נדלקה במוחי והתריעה לעברי: אל תתקרב אליהם אך הסקרנות שכבשה את ליבי, הכניעה את חוש הזהירות. בצעדים מהוססים התקרבתי לעברם ואז הם קפצו בעליזות תוך שהם קוראים קריאות התלהבות: שלוש, ארבע ו... אז הם רצו לאחור, נותרתי עומד סמוך למקום הסכנה מבלי לדעת כמה היא קרובה אלי, שבריר של שניה חלף כשלפתע נשמע "בום" נוראי מחריש אזנים, משהו התלקח לאש איומה וכאב חתך את ידי, באיחור קלטתי שהם התעסקו בנפצים ואני נפגעתי במשחק המסוכן הזה. "

     היד שלי, הצילו" צווחתי בקול לא לי, ההמשך נדמה לי כטיסה מסחררת, אנשי "הצלה" טיפלו בי, הרבה בכיות וצעקות נשמעו סביבי, הרופא רכן מעלי והזריק לי זריקת הרגעה, באמבולנס נרדמתי והתעוררתי בביה"ח מטושטש מכאבים, כשידי תפורה וחבושה ואזני מצלצלות ברעש אדיר. לצידי עמדו אבא ואמא מודאגים ושאלו לשלומי. ידי שיגרה לי כאבים עזים והרעש באזנים היה בלתי נסבל אך לא רציתי לצער את הורי המסורים. אמרתי: "קצת כואב לי היד וחוץ מזה למה מרעישים בביה"ח כ"כ? "מה פתאום"?  נבהלה אמא, "הכל כאן שקט ורגוע", אבא מיהר להזעיק רופא ולתאר לו את תלונתי, כעת נוספה להורי הדאגה לבריאות אוזני. רופא אף-אוזן-גרון בדק את אזני היטב ובישר בקול שמח: "חסדי שמים, עור התוף שלם, אני מקוה שהרעשים יחלפו בקרוב".

     "שלומי, אתה בוכה מכאבים? אולי אזעיק את הרופא"? "אין צורך אבא, כי יותר מהכאב ביד, כואבת לי העובדה שביום פורים במקום לחגוג יום נפלא זה בשמחה ולהפוך ל"כהן גדול" אני לבוש בפיג'מה הדומה לתחפושת של אסיר ציון... איזה תחליף עלוב! לולא הפציעה הזאת, היינו כעת בדרכנו לסעודת פורים משותפת בבית סבא וסבתא, ואת כל זה אני מפסיד, בגלל אותם כלי משחית מסוכנים. למה בכלל משתמשים בהם ילדים ומה משמח ב"בום" הנורא הזה המהדהד באזני? מתי הם ילמדו שאסור להסתכן ולסכן אחרים בשביל הנאה מפוקפקת שכזאת"?

     לחשושים מהוסים מהפתח, הסבו את תשומת לבנו. מספר ילדים בליווי מבוגר, עמדו נבוכים פניהם היו מוכרים לי, הם נראו אבלים וחפויי ראש. "אנחנו... זאת אומרת רצינו... באנו לבקש סליחה" פלטו במהירות. דממה כבדה עמדה בחדר, "בניי מתנצלים מאוד, הם אמנם לא זרקו את הנפצים אך הם מרגישים נקיפות מצפון שהיו באותה חבורה ולא הזהירו אותך להתרחק, האם אתה סובל מכאבים"? שאל המבוגר. "ה' יעזור, בעוד כמה ימים יפחתו הכאבים...", השבתי "אנו מבטיחים שיותר לא נתקרב לאזור בו מתעסקים עם הצעצועים המסוכנים הללו", ניסיתי לחייך לעברם בעידוד "כעת שרואה אני כמה אתם מתחרטים אשתדל לסלוח", אמרתי והרגשתי פתאום איך המילים הללו נוסכות בי כוח. הם נפרדו ממני בתחושת הקלה ובברכת רפואה שלמה.

     בחרתי להביא את הסיפור הקשה הזה, כדי שנפסיק את הסכנה לנפש ולגוף מאותם סוגי נפצים, בכל שנה נפצעים ילדים נערים בחורים ומבוגרים. אנו המבוגרים היודעים לאמוד את הסכנה בהם, נעמוד על המשמר שמא אחד מ'הפוחזים', ישתמש בכלי משחית כזה שלא ברור מה מושך ב"בום" בפורים, וזה לבטח אינו מצוה מתרי"ג המצוות. ונוסיף עוד, ש"המבעית את חבירו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים" וזה אומר שיש עליו קטרוג גדול ומעיינים בפנקסו שם למעלה וחושבים במה להענישו על מעשהו החמור כי הוא ''רק'' חייב בדיני שמים ומי רוצה שיום הפורים שלו יהיה כמו יום הכיפורים במישור החמור הזה ?... ישמע החכם ויוסיף לקח. "

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ט"ז סיון ה'תשע"ה

לב אחד יכול לדעת מהי האמת

     ל"בערך" אין ערך.

     לגברים תקופת האושר ארוכה יותר, שהרי, ראשית הם מאחרים יותר להינשא, ושנית הם מקדימים יותר למות.

     “לדעת תמיד לוותר! האדם לא בעל הבית בעולם הזה, יש בעל הבית לעולם!” (שמש ינון)

ואהבתם את הגר (האמנתי ואדברה(

     יש לנו משפחה ברוכת ילדים, עשרה במספר כ"י,  הבן הבכור שלנו, בן ישיבה בן 32, תלמיד חכם לתפארת, עדין ואציל מידות, אך איך אומרים הוא 'מעוכב שידוך'. בעלי ואני נכנסנו למועקה לא קטנה. 'מתי, מתי נזכה להכניס את יענקי אל מתחת לחופה?' שאלה זו לא הרפתה מעמנו בעשור האחרון, ולפעמים מנעה מאיתנו שינה. יענקי, עשה הכל כדי לזכות ולהקים בית נאמן. חבריו וידידי המשפחה, כולל כל השדכנים המוכרים - פעלו נמרצות. אך בשנתיים שלוש האחרונות פסק זרם ההצעות והפך לטיפטוף קטן ודי מדאיג. יענקי הוא ה'אלטער' (הקשיש) של ישיבתו, כל חבריו מזמן אבות לילדים. בחתונות של אחיו ואחיותיו הקטנים הוא ניצב ליד אביו ועיניו בורקות מאושר. הוא משמח ומרקיד בחתונות המשפחתיות, ואף אחד לא מסוגל לעלות בדעתו שיש לו צלקת מדממת בלב. אני אמא שלו, אני יודעת שהבחור האציל הזה הוא צדיק אמיתי שיודע להתמודד עם הכאב הפרטי שלו באופן הראוי לקנאה.

     ביום י"ח בתמוז תש"ע נחתנו, בעלי ואני, בנתב"ג לאחר טיסה מעייפת. חזרנו מארה"ב,  משמחת ברית המילה של אחד מנכדינו. יצאנו לפתח הטרמינל עם המזוודות, קנינו שתיה קלה כדי להפיג מעט את החום, ואחר כך היינו אמורים לעלות למונית ולהגיע הביתה לשנת לילה נעימה.  עודנו ישובים והנה ניגשת אלינו עלמה צעירה כבת עשרים ושואלת: 'האם את מדברת אנגלית? (לימים סיפרה לי שהגיעה שעה קודם בטיסה אמריקאית, נטלה מזוודותיה, התיישבה מחוץ לטרמינל וקראה שעה תהלים עם דמעות, התפללה שהקב"ה ישלח לה גואל ומושיע). עניתי לה 'כן, אני דוברת אנגלית'. 'אולי את יודעת היכן אוכל להשיג פלאפון מוזל?' בעלי שהקשיב לשיחה,  צלצל לידיד קרוב ובירר כיצד ניתן להשיג פלאפון כשר במחיר אטרקטיבי. שאלתי את הבחורה 'לאן פניך מועדות?' ותשובתה הפתיעה אותי מאד. ' אני לא כל כך יודעת', אמרה. תשובה מוזרה לכל הדעות. ניסיתי לשאול אותה לפרטים אחדים.  שאלתי: 'למדת בסמינר? באיזה סמינר?' 'אור נאוה' בפלטבוש. סמינר שמיועד ל'גרים'. ענתה, כשההטעמה במלה היא מלעיל. 'אה את חסידת גור?' 'כן', השיבה 'אני גיורת... רק לפני שלושה שבועות סיימתי את תהליך הגרות כהלכה'. היא גיורת ואני חשבתי שהיא חסידת גור...  

     נזכרתי שבעלי פעם סיפר לי, שהרב שמעון שוואב זצוק"ל נסע פעם אל מרן החפץ חיים זצוק"ל בהיותו בחור, כדי להתברך ממנו. שאלו הח"ח 'אתה כהן, לוי, או ישראל?' השיב הצעיר: 'ישראל'. 'אם כן' , אמר הח"ח 'דע לך שאני כהן, וכשיבוא משיח צדקנו נרוץ כולנו לבית המקדש. אנחנו הכהנים נטוהר ומיד נכנס פנימה, אבל אתם הישראלים תישארו בחוץ. וכל כך למה? שכאשר משה רבינו קרא: 'מי לה' אלי', אבות אבותי רצו אליו ועמדו לימינו, ואילו אבות אבותיך התמהמהו. אז דע לך, לכל יהודי יש לו במרוצת חייו את הקריאה הזו, המאותתת לו לא להתמהמה, לחטוף את המצווה, לא להחמיץ אותה , כי אחרת היא תתפוגג ותאבד לו לעד' . 'אתה מבין', אמרתי לבעלי, 'מדובר פה בגרת צדק בודדה שאין לה בית ומשענת... מה עושים? האם אין זו אותה בת קול החודרת עתה לאזנינו 'מי לה' אלי'? מי ירים את המצווה הזו?' בעלי לא היסס לרגע. ' את צודקת, צריך לעזור לה. אבל יש לנו ילדים בבית, צריך ליידע אותם'. הוא צלצל הביתה וסיפר לילדינו הקטנים יותר: 'אבא ואמא חוזרים עם שתי מזוודות כולל מתנות, ועם אורחת חשובה, בתו של אברהם אבינו, תקבלו אותה במאור פנים'. הילדים שמחו. לא כל יום מזדמן לארח גיורת במעוננו - זו בעצם הפעם הראשונה...

     נסענו עם שרה בת אברהם לביתנו בירושלים. הכנו לה סעודה כיד המלך והקצינו בעבורה חדר פרטי עם כל התנאים. בין לבין ביררתי ממנה את ההיסטוריה הפרטית שלה,  אחר כך התקשרתי לארה"ב ושם אימתו את כל מה שאמרה. היא צדקת גדולה וגרת צדק אמיתית', ציין בפנינו יהודי חשוב שליווה אותה במהלך הגיור.  בחצות של ליל שישי התבשרנו כי בתנו ילדה את בנה הבכור. השמחה הרקיעה שחקים, והחלטנו לארח את שרה הגיורת גם לשבת. בעלי התקשר למורו ורבו לספר לו על האורחת כדי לקבל הדרכה הלכתית. וגם עלתה שאלה של נוחות. הבת והנכד אמורים להגיע אלינו ביום ראשון לתקופה של מנוחה, והחדר של שרה צריך לעמוד לרשותם... הרב פסק לבעלי: 'אתם לא עוזבים את האורחת האמיתית עד לסידורה המלא במקום מבטחים.  חפש לה מוסד פנימייתי מתאים או משפחה אומנת.  היא חייבת לקבל קרקע יציבה. עד אז יש לארח ולתמוך בה. דע לך שבמצווה נדירה שכזו, 'ואהבתם את הגר', לא כל אדם זוכה. אל תתן למצווה לברוח.  כן נוח, לא נוח, הקב"ה אוהב גרים ומצוה אותנו להרבות עמם חסד ומאור פנים, כי גרים היינו בארץ מצרים, ותחושת הגרות והריחוק מכבידה. כל עזרה קטנה היא חסד ששווה עולם מלא. ומובטחני - סיכם הרב - שמצווה זו תביא לכם הרבה ברכה,  נאמן ה' לשלם שכר'.

     שלושה שבועות שהתה שרה בביתנו, ונתנו לה הרגשה שהיא כמו בת שלנו. ובאמת כך חשבנו. היא מצידה השיבה המון אהבה והכרת הטוב. לבסוף הצלחנו לסדר לה מוסד חינוכי מתאים שהקצה לה חדר מכובד, והוסיף לה המון תורה ויראת שמים.  הקשר בינינו היה יומיומי, ונוצרו יחסי ידידות בינה לבין בנותינו וכלותינו. בכל חגי תשרי היא התארחה אצלנו כאחת הבנות. בחול המועד סוכות פגש בעלי בבית הכנסת יהודי חשוב העומד בראש מוסד לבעלי תשובה, ושאלו לגבי שידוך לשרה. הלה השיב לו כי יש לו תלמיד בעל תשובה כשלוש שנים, איכותי מאוד, שיכול להתאים לה. אחרי תפילת ערבית ניגש בעלי לשוחח עם הבחור ומצאו כלי חמדה בתורה ובמידות טובות. יומיים לאחר מכן נערכה הפגישה הראשונה בביתנו. ארבע חמש פגישות, ונסגר ווארט בשעה טובה.  מסיבת האירוסין נערכה בביתנו באופן הכי מהודר ומכובד, עם המון חום ואהבה לזוג הצעיר.

     אודה ולא אבוש, הייתי מרוגשת מאד. ממש בכיתי מאושר לראות בת יקרה זו, שהצליחה בכוחות על לנטוש את משפחתה ואומתה, ולמסור נפש ממש על קיום היהדות... ולבחור בעניות ובדחקות כדי לקיים את מצוות התורה. במידה רבה חשנו כולנו שהיא מהוה לנו אות ומופת, והתרומה הרוחנית ששרה תרמה לנו איננה פחותה ממה שהעניקו לה.  

     ועכשיו ליהלום שבכתרו של הסיפור. שרה התארסה ביום א' בשבוע... שבוע לפני כן יענקי יצא לפגישה האחרונה עם בחורה נפלאה, והיה ווארט. באותו שבוע ביום חמישי חגגנו גם את האירוסין של יענקי.  שני אירוסין בשבוע אחד. כן, גם החתונות נערכו בסמיכות רבה. רקדנו ושמחנו בשתי החתונות, אבל כאן המקום והזמן להודות שכולנו חשנו כמשפחה,  כי למעשה שרה הגיורת זיכתה אותנו במצווה כה נעלה ונדירה, מצווה שפתחה אומנם שערים לה, אך גררה בעקבותיה פתיחת שער לזיווג הגון ומושלם לבננו בכורנו יענקי. 

 חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il