אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ז

אף אחד לא מתחרט על כך שהביא ילדים לעולם. לא משנה כמה שנקריב למענם, תמיד נשמח מהם ולא נהיה מוכנים לוותר עליהם בשום אופן. גם אם זה לא היה מתוכנן והם הגיעו בטעות בזמן לא מתאים, עדיין כל אחד מהם שווה בעינינו יותר מכל העולם.

     אנשים מביאים מעט ילדים ולאחר זמן הם מפנים גב להוריהם לבדם בלי אף אחד שיטפל בהם, או שהילדים עצמם לא מביאים ילדים כך שההמשכיות נפסקת, או שהילדים הולכים בדרכים לא טובות וכו’. אנשים לא יודעים?

     הנטייה הטבעית שלנו בתור בני אדם היא תמיד לפסול ולהגיד מה לא טוב באחרים. כדאי לנו לעשות מבחן עצמי ולראות האם אנחנו גם מסוגלים חוץ מלשלול ולהגיד מה לא טוב באחרים, להציע הצעה אחרת במקומם ההצעה ששללנו וכן דרכים להתייעלות. אין ספק שכולנו נגלה שאם נעבוד על עצמנו ונתרגל לפני שאנחנו שוללים ישירות דברים ש 'לא נראים לנו' לחשוב מה אנחנו מציעים במקומם, נראה שהחשיבה השלילית והביקורת שלנו כלפי אנשים תקטן בצורה משמעותית...

     הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו על פרייה ורבייה. מה ייצא, איך נסתדר, מה יהיה וכל שאר השאלות זה דבר שמשאירים להשם יתברך שיסדר. אף אחד לא יודע מה ילד יום. אנחנו צריכים לעשות את שלנו והשם יתברך יעשה את השאר.

וְעָשיתָ עִּמָדִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת..." )מה, ה(   וברש"י: חסד שעושים עם המת, שאינו מצפה לתשלום גמול.  [ברכת דוד[

     ר' ישראל מאיר בוירסקי ז"ל היה יהודי יקר שהתגורר בישיבת פוניבז' בבני ברק. ניצול שואה וגלמוד שחסה תחת כנפיו של הרב מפוניבז' זצ"ל. היה לו חדר בפנימיית הישיבה,  ושם לן ומחדר האוכל היה ניזון. קשה לומר שהוא ישן הרבה לילות בישיבה, משום שהוא עסק בעניין ייחודי: שמירה על מתים. במשך עשרות בשנים, יצא לשמור עליהם בבי"ח "איכילוב" בת"א. בעיניים של מי שחי בעולם הזה, נמצא הנפטר בסוף המסלול, "בדרכו האחרונה". אך למעשה הוא נמצא בעיקר ב"דרכו הראשונה" לעולם הבא. בשלב רגיש ושברירי זה של מעבר מעולם לעולם, ישנן רוחות רעות ו"חיצוניים" שרוצים להידבק לגופו של המת. לפיכך נהוג לשמור על המת - באמצעות נוכחות אנושית לצידו, שמונעת מהמזיקים להתקרב אליו. כמו כן משתדלים לומר פרקי תהילים שילוו את המת בדרכו הארוכה ורבת התלאות.

     ר' ישראל מאיר, שמר על המתים בעיקר בלילות. מדי פעם שהה בביה"ח שבת שלמה. כך המשיך במלאכתו עשרות בשנים. בשנותיו האחרונות התייצב מולו מכשול בדמות נערים פוחזים, שהיו לועגים לו בסביבת ביה"ח. הם היו מבזים אותו באכזריות ששמורה לכאלו שלא ראו מימיהם ספר מוסר. כאשר סיפר זאת למכריו, יעצו לו להפסיק לנסוע לשם. זהו, עשרות שנים שמרת על מתים, אתה כבר לא צעיר, הנערים מציקים, אז הגיע הזמן להפסיק! ר' ישראל מאיר היה מגיב לשידולים בשתי מילים: "כבוד המת"! הערך העליון של כבוד המת, גרם לו להמשיך בהרגל רב השנים,  למרות הקושי שבדבר. גם הפוחזים ולעגם לא יכלו לו. הוא עבר את השואה, הוא שרד מצבים קשים מנשוא - הוא ישרוד גם את זה! "

     בליל שבת האחרון לחייו ישבתי איתו", מספר בעל הסיפור, " והוא שוב סיפר לי שהשבוע מאוד הציקו לו. 'הם מבזים אותי, הם מציקים לי. אני כבר כמעט לא מסוגל להמשיך בעבודה זו'! אמר בכאב עמוק ומחלחל. "פניתי אליו בפעם המי יודע כמה ואמרתי לו: ר' ישראל מאיר, כנראה שאכן הגיע הזמן להפסיק! עשרות שנים אתה עושה זאת, מותר לך כבר לעזוב"! ממש התחננתי בפניו שיפסיק ללכת לאיכילוב, ואני לא הייתי היחיד שניסה לעצור אותו מלהמשיך לשמור על המתים. הוא נעץ בי את עיניו הטובות וענה: 'את העבודה הזאת אני לעולם לא אעזוב, מפני שיש בזה משום כבוד המת. לא, אני לא מוכן לוותר על זה! למרות גודל הצער, הביזיונות והעלבונות שהצעירים האלה עושים לי'!

    ''מי זה? של מי ההלוויה"? העוברים והשבים לא הצליחו ליישב את הסתירה הזועקת בין אלמוניות המנוח מחד גיסא,  לציבור העצום שהשתתף בהלווייתו מאידך גיסא. אלפים הילכו אחר המיטה, כאשר בראש מסע ההלוויה צועדים רבנים וראשי ישיבות, צדיקים ומשגיחים. הייתה זו הלווייתו של ר' ישראל מאיר בוירסקי ז"ל!  מהיכן הגיעו האלפים? מה גרם לראשי הישיבות להצטרף למסע הלילי? בדיוק באותו ערב מסר ראש ישיבת פוניבז ', רבי אלעזר שך זצ"ל, שיחה מוסרית בישיבה. השיחות לא היו תדירות, אלא נמסרו אחת לכמה חודשים. כיוון שכן היו מגיעים מאות ואלפים מרחבי העיר ואף מחוצה לה כדי לשמוע את הדברים.

     באותו יום בשעות הצהריים, פנה ר' ישראל מאיר לחדרו על מנת לנוח. תוך כדי שינה, לקה בדום לב ונפטר. הלווייתו יצאה מחדרו בישיבה, וכאן נראתה בעליל יד ה'! האלפים שסיימו לשמוע את השיחה של הרב שך, הצטרפו למסע ההלוויה, וכך זכה היהודי הגלמוד ללוויה גדולה חשובה ומכובדת. לו יכול היה ר' ישראל מאיר להציץ מבעד לטלית שכיסתה את גופו, לבטח היה מגדיר את מסע ההלוויה בשתי מילים: "כבוד המת"!... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ד אדר ה'תשע"ה

כל החיות שוות, חוץ מהחיות ששוות יותר (ג'ורג' אורוול) "כל המאריך אפו לעולם לא יתחרט". ("ספר הישר") ''כל המרבה בכבוד הספרים לכבוד שמים כבודו מתרבה'' (פלא יועץ) כל העונה אמן יהא שמה רבא בכל כחו, אפילו היה בו שמץ מינות, מוחלין לו (שבת קיט,ב) חטא קטן חורבן גדול (הרב קובי לוי) "שלום לך מיסטר קובי לוי, זה רונלד צוקרמן ידידך הטוב מאמריקה מתקשר אליך, אחרי חודשיים של דממת תקשורת. מה שלומכם שם בישראל, אתה יודע שאנחנו כאן בבית הכנסת שלנו בניו-יורק כל הזמן מתפללים בשביל חיילי צה" לשנלחמים, ואנחנו מבקשים מבורא עולם שיעשה שלום עלינו, מהר, עלינו ועל כל ישראל". נו, ואם רונלד צוקרמן מתקשר בשעת בוקר מוקדמת, אני מהרהר לעצמי בין ברכה לברכה, וודאי יש לו סיפור מעניין לספר לי, שבוודאי יוסיף חוכמה מוסר ויראת שמיים למי שירצה לשמוע. הלוא כן רונלד? "יס, יס, מיסטר לוי, יש לי סיפור מרתק ומעניין, עם מוסר השכל, שמתאים לכל זמן ולכל שעה, בעיקר לאותם חלושי אמונהשלא תמיד מבינים עד כמה חטא קטן גורם חורבן גדול. אבל הפעם תשמע את הסיפור לא ממני, מחבר שלי. "הקדמה קטנה לפני. ערב אחד ישבנו כמה חברים אחרי תפילת ערבית, ובדרך יציאה מבית הכנסת שוחחנו בדאגה על המצב. אתה יודע, מלחמה מתחילה בגפרור קטן, והשם ישמור לאן זה יכול להגיע. בין לבין, עבר לידינו סוחר יהודי, יליד מרוקו, שהקשיב לשיחה, ואמר לנו "אתם צודקים, גפרור קטן עלול להצית שריפה גדולה, אבל שתדעו לכם שהרבה יותר חמור מזה, הוא אותו חטא קטן, עבירה על מצווה שנעשית מבלי לשים לב, מתוך עצלנות, או מתוך זחיחות-הדעת, יכולה לגרום חורבן ענק בעולמות העליונים של הבריאה. יהודי, כל יהודי פשוט או גדול תורה, יש בידיו עולמות נצחיים המסורים בידו לבנייה ולצמיחה, או חלילה לחורבן. ואני לא מספר לכם זאת סתם כך, אני זוכר שבימי נעורי במרוקו, עת למדנו בחיידר בעיר פאז, הרבי שלנו סיפר לנו סיפור נורא שאירע באותה העיר לפני כ- 200 שנה". "אתה שומע מיסטר לוי, הסוחר ממרוקו הצית בי מיד את יצר הסקרנות במיוחד כשמדובר על סיפור אמיתי. אז ברשותך אני מעביר את המיקרופון לאלברט אלמוסלינו. "שלום הרב לוי, מדבר אלברט, אחרי ההקדמה של צוקרמן, הנה הסיפור: ובכן, לפני 250 שנה במרוקו בעיר פאז, התגורר גביר עשיר שעסק הרבה בצייד. הוא למד את רזי הצייד, והצליח ללכוד חיות רבות, ביניהן חיות טרף אותן היה מעביר לידי גן החיות המלכותי של מרוקו. פעם אחת, הצליח הגביר ללכוד גור אריות קטן וחביב, אבל שלא כבפעמים הקודמות, הוא החליט להשאירו בבית ולגדלו. הוא הצליח לשכנע את בני ביתו ורעייתו, ואכן הגור הלך וגדל לתפארת המשפחה, וכאשר כבר הפך לייצור מסוכן, קנה הגביר חבל עבה מאד קשר אותו לצוואר האריה המשפחתי מן הצד האחד, ואת הקצה השני של החבל קשר על סורגי הברזל של גדר האבנים שהקיפה את חצרו. החבל היה קצר מספיק, וטווח הטיולים של האריה לא היה גדול במיוחד. משרתיו של הגביר נהגו להניח לו את מזונו כאשר הלה נם במלונתו. "נו, יופי יופי. האריה הפך לאטרקציה חביבה ולא מזיקה, אבל מה לעשות, לא כולם ידעו שאריה מסוכן קשור לחצירו של הגביר... והנה באחד הימים הגיעו לפאז שני סוחרים מהעיר אגדיר דומני. הללו רכשו בדים וכלים מאחד המפעלים בעיר וקשרו את סחורתם לעגלתם הגדולה. ובעודם נוסעים בדרך, נקרע אחד החבלים שהחזיקו את סחורתם, וזו נפלה על הארץ והתלכלכה. מה עושים? מה עושים? הנה לפתע הבחין אחד הסוחרים בחבל עבה הקשור לסורגים התקועים להם בגדר אבנים, הוא שלף אולרו מכיסו ופנה לחתוך את החבל. "עצור" צעק חברו הסוחר השני "עצור, אל תחתוך, זה גזל גמור. אני מוכן לנסוע למרכז העיר ולרכוש שם חבלים עבורנו. אל תיקחחבל שאיננו שייך לך...". "אך הסוחר הראשון היה עקשן וגם תרוץ היה לו מן המוכן: "נכון שזה גזל, אבל מדובר בחבל ישן וחסר שימוש, ואני מוכן לשלם עבורו בכסף מלא, אחתוך אותו, נסדר ונקשור את הסחורה, ואחר כך אשלם לבעליו של החבל...". הויכוח הזה נמשך דקות ארוכות, אך לשווא. הסוחר העיקש אמר לידידו בסופו של דבר "אכן כדבריך, מדובר בעבירה, אבל זה חטא קטן ולא משמעותי, אתה עושה מזה עסק יותר מדי גדול". "אמר ועשה. הוא חתך את החבל באיטיות והחל למשוך אותו לעברו, מושך ומושך... בעודו מושך חזר הסוחר השני והתיישב על מושב העגלה בצער גדול... והלה מושך עד שלפתע ביצבץ ראשו של האריה מבין הסורגים... הביט האריה בסוחר ההמום, ועשה חשבון חכם של כפירי יער, והבין שהוא בעצם חופשי לעצמו, גם הוא אמר ועשה, לקח נשימה ארוכה וניתר ניתור ענק, חלף מעל הגדר האבנים ונחת ארצה. כשהביט הסוחר שעל העגלה לדעת מה פשר הרעש שבסמוך, לא נותר לו אלא לגלות שהאריה טרף את חברו. אני מחזיר את המיקרופון לרונלד, הא כן, שכחתי לציין, שלאחר פטירתו של הסוחר הטיפש ישבו 20 איש שבעה. אשתו, הוריו, אחיו ואחיותיו, בניו ובנותיו. היה שם חכם מרוקאי ישיש, שהשיח לפי תומו: "לא יאומן כי יסופר, בן אדם חותך חתיכת חבל, ועשרים אנשים מתאבלים... יתומים... אלמנות... שכול... הרס גדול... הנה רונלד". תודה אלברט. "מיסטר לוי, זה שוב צוקרמן, נו מה אתה אומר? לדעתי זה סיפור אמיתי וענק, שמלמד אותנו שפעולה קטנה, חטא קטן יכול להביא חס ושלום חורבן גדול. ולא מגיעה לי מילה טובה אדון לוי, שדאגתי לך כדי להנציח אותו עלי ספר, למען ייראו ויראו"? כל הכבוד ידידי צוקרמן, חבל קטן, ואסון גדול. לא יאומן. והחי ייתן אל ליבו. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/