נקודה שבועית, פרשת "קורח", ה'תשע"ז

בפרשת השבוע, פרשת "קורח", אנו קוראים את אחד האירועים המיוחדים בתורה, בטח ובטח העונש שבסיום האירוע, שהוא עונש מיוחד ושונה.

קורח ושאר עדתו מתקהלים אל מול משה ואהרון ודורשים גם הם להיות שותפים להנהגה ולכהונה.

בסופו של עניין ה' מכוון אותם לעריכת מבחן מסוים ובסופו מגלה קורח שאין הוא צודק והאדמה פותחת את פיה ובולעת אותו ואת כל עדתו.

מיד לאחר האירוע שכלל גם מגפה בה נפלו עשרים וארבע אלף ושבע מאות איש, עושה ה' פלא נוסף: "והנה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח". המטה של אהרון לפתע פורח וזוהי הוכחה נוספת על כהונתו של אהרון.

לכאורה, שואלים המפרשים, למה צריך עוד הוכחה אחרי שכבר קורח ועדתו נבלעו, נשרפו מקטירי הקטורת ונהרגו רבים במגפה!

מספר פרשנים כרמב"ן, אבן עזרא, רבנו בחיי ועוד מסבירים שמטרת הפלא עם הפרחת המטות הייתה לא להורות על הכהונה אלא על הבחירה של שבט לוי לעומת שאר השבטים.

הטענה המקורית הייתה שהם רצו שהבכורים ולא לווים יהיו משרתי המשכן כדי שלכל ישראל יהיה חלק בעבודת בית ה'.

אלא שזו עבודת אהרון ובניו הכוהנים שה' בחר בהם לעבודה, ופריחת המטה באה לתת אות לבחירה של הלווים שגם הם יעבדו שם.

שבט לוי בא במקומם של הבכורים. 

שריפת המחתות בויכוח עם קורח הייתה לאות על הכהונה, והפריחה היא אות על הלויה. 

כך גם מסביר רבנו בחיי שאחרי בליעת קורח ועדתו לא היה ספק בדחיית הבכורים שהרי קורח היה בכור, ושריפת המחתות והקטורת נתנה סימן לעניין הכהונה שה' בחר באהרון להקטרה, אך נשארה השאלה באיזה שבט לבחור במקום הבכורים ולשם כך בא האות עם פריחת המטות.

הנצי"ב בפירושו דווקא מסביר שאות המטות היה גם על הכהונה למרות שכבר על זה הייתה הוכחה. אלא שה' רצה לומר שיש קשר בין הכהונה ללויה: כשם שכהונה לדורות כך לוויה לדורות. לכן היה חרות שמו של אהרון על מטה בית לוי.

כך מסביר הרמב"ן ששמו של אהרון הופיע כנשיאם של בני לוי כשם ששמם של כל הנשיאים היה רשום על המטות.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר י"ח תמוז ה'תשע"ו

אדם אחד נכנס אל הרב והתלונן על אשתו שהיא לא מוכנה בשום אופן לוותר, אמר לו הרב שכתוב טובים השניים מן האחד, פירושו, טובים השניים אם אתה רואה זוג שטובים השניים, תדע שזהו מן האחד שאחד מוותר, אם לא אין טוב מהשניים.   

    אם ישראל עושים עבירות בלא לשון הרע,  נבראים מלאכים מקטרגים בלא פה שלא יכולים לומר לשון הרע ולהלשין, אבל כאשר אומרים לשון הרע, אותם מלאכים מקבלים פה, ומקטרגים .

     הייסורים הנשלחים לאדם מדודים בדקדוק עצום, ואין האדם מקבל יותר ממה שמגיע לו.

.ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם (לב,כג) - "ודעו חטאתכם" - איך תדעו מהי חטאתכם, באיזו עברה נכשלתם? - לפי "אשר תמצא אתכם", לפי העונש אשר מצא אתכם. העונש בא בהתאם לחטא, וממילא הוא מעיד על החטא. (ה"גבעת שאול

כלב נשאר כלב

     מעשה בבנש"ק אחד, שלא התנהג כראוי והגדיל לעשות דברים אשר כל השומע ירגיש תיעוב ממנו וממעשיו. ונהג להסתופף בצל אחד מצדיקי דורו. אבל האיש לא שת לב לדברי תוכחה ואף התפאר בייחוסו הרם לעומת שאר בנ"א. כשראה הרבי שהאיש אטם את לבו כי הוא מחשיב את עצמו בהיותו מגזע היחס, החליט הרבי להסבירו כהוגן האבסורד שבהתנהגותו. פ"א קרא לו אליו ויאמר לו: מעשה יש לי לספר לך בוא ותקשיב. ויישא משלו ויאמר: מלך גדול היה, שאהב מאוד לצאת לצייד ביערות כדרך המלכים ושרים מאז ומקדם, והיה לו כלב ציד אשר הריח חיות ובהמות מרחוק, וכשהתחיל לנבוח ידע המלך שציד לפניו. לימים נזדקן הכלב ולא עשה מלאכתו בשלמות כדרכו מימים ימימה, החליט המלך לפטר ממנו. אבל לא נתנו לבו לעשות כן לכלבו המסור, החליט המלך ולקח עורות מאריות ונמרים ודובים, וילבישהו בכל עורות הללו, למען ייראו ממנו כל יושבי היערות. ושוב פטרוהו לחיים ולשלום לתוך היער בברכת אריכות ימים ושנים.

     בראות החיות את החיה החדשה ומוזרה זו, שאלוהו מי אתה ולאיזה גזע אתה מתייחס, ענה הכלב אריה אני! אבל דא עקא, שהקול יצא בקול של כלב... ויפחדו החיות מאוד מחיה החדשה הזאת, אשר הקול קול כלב והידיים ידי אריה... טיכסו עצה ביניהם ובאו לכלל החלטה: יש לנו מלך החיות, הוא האריה אשר נודע בחיות גדול שמו, הבה נשאל את פיו לדעת מה זה ועל מה זה.

     כשמוע האריה את הסיפור, מיד נהם כארי ויבוא המלך בהופעה ממלכתית אל ה 'חיה החדשה', ויהי כראות הכלב את האריה וכשמוע את קולו, וארכובותיו דא לדא נקשן. וישאל המלך את פיו: מי אתה? א"ל הכלב: "עור של אריה יש עלי". א"ל המלך: בסדר, אבל מי "אתה"? התרומם הכלב ויאמר: בגדי נמרים יש עלי. א"ל המלך: אבל מי "אתה"??? ניסה הכלב את מזלו עוד פעם, ויאמר: גם הדוב האימתני - ממשפחתי הוא וגזע א' לנו. קצף עליו המלך: אבל אמור נא לי - למען ה', "מי אתה"?????? השפיל הכלב את עיניו ויאמר: אני, אכן איני אלא כלב... ואף הם ענו אחריו (וכאן הישיר הצדיק את מבטו והרים את קולו אל הבנש"ק): אכן העורות של אריות ונמרים הן, אבל אתה - כלב אתה ותו לא...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

נקודה שבועית פרשת השבוע "כי תצא" ה'תשע"ה

בפרשת השבוע, פרשת "כי תצא", מופיעה אחת הסוגיות הטעונות ביותר בתורה: "בן סורר ומורה": "בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא", וכאשר על פי הגדרים ההלכתיים המתאימים הבן יוגדר כסורר ומורה הוא ייענש בעונש חמור מאוד: "ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת וביערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו".

מדוע העונש כל כך חמור? חז"ל אומרים לנו שזה בגלל שסופו לצאת לתרבות רעה, ללסטם את הבריות ועדיף שימות בעודו זכאי עוד לפני שיפגע בזולת מאשר שימות חייב.

המדרש אומר בשם ר' יאשיה שאם ההורים מוחלים לבן הסורר על התנהגותו הקלוקלת אין מענישים אותו בעונש מוות וחטאו מתכפר: "סורר ומורה, אם רצו אביו ואימו למחול לו, מוחלים לו".

ר' שמואל בורנשטיין בעל הספר ה"שם משמואל" מעלה שאלה כיצד המחילה של ההורים יכולה למנוע את עונש ההריגה של הבן, הרי הוא לא פגע בהם, והסיבה לעונש המוות היא רק כדי למנוע פגיעה בעתיד באחרים, אז איך תועיל מחילתם?

ועל כך הוא עונה: "ונראה שמחמת ישראל הם בני אברהם יצחק ויעקב שהם בעצם נפשות טהורות וטובות שרק במקרה נתלכלכו בעבירות, אבל כשעושה תשובה, שוב מתעוררת בו הנקודה השורשית האחוזה בשלשלת הקודש עד האבות הקדושים ושופעת בו רוח חיים חדשים ממקור ישראל ובוודאי תתמיד תשובתו ויישאר נאמן להשי"ת ותורתו...ממילא זה בן סורר ומורה נפסק חיבורו מאביו ואימו ושוב אין לו חיבור בשלשלת הקודש בוודאי שלא יעשה תשובה... אבל כשאביו ואימו מוחלים לו הנה הוא נקשר בשלשלת הקודש שוב אינו נהרג שיכול להיות שעוד ישוב בתשובה שלימה המתקבלת".

ה"שם משמואל" מלמד אותנו ההורים שכאשר אנו מתייאשים מהתנהלות הילד אנו מנתקים אותו משלשלת הדורות וסופו להיהרג, אבל כאשר ההורים מאמינים בילד ומשוכנעים לחלוטין שבכוחו לתקן את דרכו ולחזור לדרך הישר אין סיבה לדון אותו על סופו, שבכוח האמון של הוריו בו הם מחלצים אותו ומשיבים אותו למוטב.

כאשר אנו מאמינים בילדנו בכל מצב אנו משדרים להם את הכוח שגם יאמינו הם בעצמם ומתוך כך יצמחו ויגדלו ולא ייסדק אמונם בכוחם וביכולותיהם.

שבת שלום ומבורך!  

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

תודות : לצחי מכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ב' אלול ה'תשע"ה

החיד"א הקדוש אומר: עצ"ת ה' היא תקום, ר"ת ענוה צדקה תורה - כי אלו השלושה נפלאים להינצל מכמה עברות - ולכפר עוונות.

     הבעל שם טוב הקדוש אומר: החוטא במחשבה - בניו מצערים אותו. בדבור חוטא - אשתו מצערתו. במעשה יש לו צער מרכושו.

     הרה"ק רבי מנדל מויטבסק אומר: יראת חטא - פירושו לפחד מפני החטא עצמו יותר מאשר מפני העונש הבא בעקבותיו.

     הרה"ק רבי יחיאל הרופא אומר: מי שאין לו בושת פנים, כבר הותרה העבירה בעיניו.

גלגל חוזר בעולם (פניני בית לוי, גליון 344)

     פעם אחת רצה הרה“ק רבי דוד מלעלוב זצ“ל לנסוע למורו ורבו הרה״ק הרבי ר‘ אלימלך מליז‘נסק זצ“ל, אולם לא היה לו כסף לתשלום עבור נסיעה בעגלה, והלך רגלי. פתאום ראה שנוסע חסיד אחד על אותו הדרך שהוא הולך, וחסיד זה היה עשיר ידוע בוורשה. ניגש ר‘ דוד אל העשיר ושאלו להיכן הוא נוסע, ענהו העשיר שהוא נוסע לעיר ליז‘נסק, לרבי אלימלך. ובכן, בקש ממנו ר‘ דוד, היות וגם הוא פניו מועדות לרבי, שירשה לו לעלות על אותה העגלה שממילא נוסעת לאותו מקום . הסכים העשיר, והרה“ק מלעלוב עלה על העגלה. באמצע הנסיעה התחיל העשיר ללעוג לר‘ דוד, כי לא הכירו וחשב שהוא ח“ו עני ואדם נחות, ואילו הרה“ק ר‘ דוד שתק ולא ענה לו כלום. כך היה כל משך זמן הנסיעה. הוא דיבר ושחק ממנו ורבי דוד לא ענהו.  כשבאו לליז‘נסק נכנס ר‘ דוד לפרוזדור של הרבי ר׳ אלימלך, אולם העשיר נכנס מיד לרבי, בעוד שר‘ דוד הבין שאין זה ראוי להיכנס מהנסיעה היישר אל קודש הקדשים, שהרי צריך מעט הכנה נפשית עד שנכנסים לפני ולפנים. ובכן חיכה ר‘ דוד מעט ואח“כ נכנס.  הרבי ר׳ אלימלך שוחח אתו זמן רב, כשעתיים. בסיימם את שיחתם , יצא ר‘ דוד אל פרוזדור הבית, ופנה לעשיר ואמר לו: סעו לכם לדרככם. כי אני אשאר כאן עוד איזה זמן, והוסיף עוד ואמר לו: אם תיסעו לעירכם ובאמצע הדרך תשמעו קול צווחה, תלכו אחר הד הקול, ותדעו אז מה שיש לעשות...

     אותו עשיר, שקודם לא החשיב את ר‘ דוד והיה בעיניו כאיש פחות ח“ו, הרי שכעת אחרי ראותו שהרבי ר‘ אלימלך שוחח אתו זמן כה רב, הבין כי הוא אינו איש פשוט והתחרט מאד על שעשה ממנו שחוק ולעג לו, ועל כן, אחרי שמעו את דבריו, הכניסם לליבו להיות לו לזכרון, ולבלתי סור מהם. כשהיה העשיר באמצע הדרך, סמוך לאיזה יער, שמע לפתע מרחוק קול צעקה איומה בשפה הפולנית, שתוכנה היה קריאה להצלה,  נזכר מיד בדברי ר‘ דוד וסטה מדרך המלך אל עובי היער, עד לאיזו ביצה עמוקה וטובענית, שם ראה שר אחד ששקע בביצה, הוא ועגלתו יחד עם הסוסים, עד כי לא הצליחו להיחלץ.  על מנת לחלצם, קשר העשיר חבל עבה לעגלה שלו שעמדה במרחק מה במקום יבש, חיבר את הקצה השני אל העגלה הטבועה בבוץ, התיישב בעגלה שלו, הצליף על גבי סוסיו ואחרי כמה רגעים משה את העגלה עם השר היושב עליה מתוך הבוץ, והציל את השר.  לאחר שחילצו, סיפר לו אותו שר כי יומיים שלמים היה שקוע שם,  באותה ביצה, עם עגלתו, בלי אוכל ושתייה. כאשר הוציאו העשיר,  היה השר מצונן כל כך עד שאבדה ממנו כמעט צלם אנוש.  העשיר הלבישו מיד במעיל עבה וחם, והאכילו והשקהו עד ששבה אליו נפשו. ”

     מאין אתה?“ שאלו העשיר, ”מוורשה“, השיבו השר. ”גם אני מוורשה“, השיבו העשיר בשמחה, ”ואני נוסע לשם עכשיו.  אהיה לך לחבר ותוכל לנוח בביתי עד שתחלים לגמרי !“ וכך אכן היה. כשהגיעו לביתו הפשיט ממנו את בגדיו הרטובים והמלאים טחב ובוץ, השכיבו על המיטה ונתן לו תה וקפה וכל טוב עד שנפלה עליו תרדמה חזקה, ובבוקר שב לאיתנו לגמרי.  העשיר הסיע את השר לביתו ונפרד ממנו תוך שהשר מודה לו מקרב ליבו בשמחה עצומה.  כמה ימים חלפו, והשר שלח לקרוא לעשיר. כאשר הגיע אליו,  שאלו: איזה תגמול ביכולתי לתת לך תמורת החיים שהחזרת לי, כי אילולי הגעת להצילני, הייתי מת בתוך זמן קצר מאפיסת כוחות!“ ” אין לי כל צורך בתגמול!“ ענהו העשיר, ”די לי בכך שהצלתי בן אדם ממוות, ושמחה זו היא תגמול מספיק עבורי!“ ” על כל פנים“, ענהו השר, ”אמור לי שמך וכתבתך, בכדי שאדע תמיד מי היה מצילי הרחום, ויהיה לי זה לזיכרון תמיד.“ ”נו,“ השיבו העשיר, ”את זה אוכל לעשות.“ אמר לו את שמו וכתובתו, השר רשם את הדבר ביומנו והעשיר שב לביתו.  עברו ימים, חלפו שנים, והגלגל החוזר בעולם נהפך על אותו העשיר, עד שאיבד כל רכושו והגיע לדיוטא תחתונה. איבד את מסחרו, מכר את ביתו ואת כל אשר לו, את מלבושיו היפים והמגוהצים, את רהיטי ביתו ואפילו את כל כלי ביתו שהיה להם איזה שווי כספי, ובלבד שיהיה לו במה להחיות את נפשו.

     משתמו כל נכסיו אותם יכול היה למכור, הפך העשיר לעני החוזר על הפתחים, הלך מעיר לעיר ומכפר לכפר והיה במצב נורא כזה תקופה של עשר שנים, עד ששכח לגמרי שפעם היה עשיר. הוא התרגל כל כך לפשוט יד, עד שלא הבחין אפילו למי הוא מושיט את ידו, ליהודי לנכרי, יהיה מי שיהיה ... סיבוביו הארוכים הרחיקוהו מעירו וורשה, ושוב חוזר חלילה, עד ששב לוורשה.  שהרי, חשב, מי יכיר אותו אחרי תקופה כה ארוכה? וגם, בוורשה , העיר הגדולה, אפשר לעשות כסף... וכך בבוקר השכם התחיל את סיבוביו על פתחי הנדיבים, ואפילו עצר אנשים באמצע השוק בבקשת נדבה.  בבוקר בהיר אחד, בשעה שעמד בשוק, ראה איזה אדון נוסע בכרכרה מפוארת, ניגש אל הכרכרה פשט את כובעו, הרכין ראשו כלפי האדון בהכנעה, והושיט את ידו לאמור ”תן איזה אגורת כסף“ . הביט עליו האדון ואמר לו ”בוא נא אתה, יהודי!“  הדברים הללו, כשיצאו מפי השר, היו לו כמהלומה חזקה. מי יודע איזה משפט רוצה האדון להגיש עליו? ומרוב פחד, נשא מיודעינו את רגליו וברח...  האדון ציוה על משרתו שירוץ אחריו ויתפשהו ויביא אותו אליו.  רץ אחריו המשרת, תפסו, אחז אותו בזרועו והביאו ככה אל כרכרת השר. בפיק ברכים עמד ה“יורד“ לפני השר הנכבד, שהיה מושל וורשה. ולמרבה הפתעתו, החל השר מסביר לו פנים ומדבר איתו באהבה וברחמים, ואמר לו: אל נא תפחד, יהודי, לא אעשה לך כלום, אל תפחד, הרגע מעט בבקשה“ וכהנה וכהנה עוד מילות הרגעה ונחמה.. משנרגע מעט, פנה אליו השר: ”אמור נא לי, מה שמך?“ אמר לו ה“עני“ את שמו. ”האם תכיר אותי?“ שאל אותו המושל. ”אני? את השר? איך זה אכיר?“ תמה מיודעינו. ”אם אינך מכיר אותי“, השיבו המושל, ”אזכיר לך! זוכר אתה שלפני כמה שנים הצלת את חייו של שר אחד כאן ביער הסמוך לוורשה?“ ”זוכר אני, השיבו העני“. ”ובכן, תאר לעצמך, אני הוא המדבר אליך! אותי הצלת ולי עשית כזו טובה במסירות נפלאה כל כך!“ ”שמח אני על הידיעה הזאת“ השיב העני בשברון לב ”על כך שכבודו מזכיר לי שהייתי פעם עשיר...“ שאל אותו השר איך הגיע למדרון נורא כל כך, וסיפר לו כל מה שעבר עליו מיום שעזב אותו, הוציא השר פנקסו ונתן לו שטר שיקבל אלפים רובל מחשבון הבנק שלו.

     בלי לחכות הרבה פדה העני את השטר, ויצא מיד לעשות עסקים ושוב הצליח ועלה ועלה עד ששב אל עשירותו הקודמת.  בכל אותו זמן, כבר הסתלק רבי אלימלך מליז‘נסק מהעולם והחוזה מלובלין כבר היה ממלא מקומו וגם הרבי ר׳ דוד‘ל מלעלוב היה כבר למנהיג בדורו והיה מפורסם מאוד כבעל מופת וכבעל מידות נפלאות.  העשיר, ששמע את שמעו, אולם לא הכירו ולא זכר כי הוא הוא זה שנסע איתו לרבי אלימלך, נסע אליו. אך דרך על מפתן ביתו, זכרו ר‘ דוד וביקש ממנו שיספר לו מה עבר עליו במשך השנים הללו. הרצה לפניו העשיר את עליותיו ומורדותיו ושוב את עלייתו העכשווית. משסיים, פנה אליו רבי דוד בזו הלשון: תדע, כי באותו הזמן שלעגת לי בנסיעתנו, נגזרה עליך מיתה מן השמים. אני ידעתי מהגזרה ונכנסתי להרבי ר‘ אלימלך לטכס עצה איך לבטל את הגזירה , והצלחנו להמירה באחרת: שתהיה עני, ועני חשוב כמת, ובזה יהיה לך כפרה על הלעג, אלא שהיות ואתה עשית טובה גדולה עמדי בהביאך אותי לליז‘נסק בעגלתך, השתדלתי לעשות לך טובה שאחר שתסבול הצרות הללו ישיבו ויושיבו אותך על כנך לעשירותך... 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

נקודה שבועית פרשת "חוקת"

פרשת חוקת לכאורה נמצאת רק בתחילתו של החלק השני של חומש במדבר אלא שבפרשה זו אנו מתחילים לקרוא את החלק השלישי של הליכתם של ישראל במדבר לקראת הכניסה לארץ ישראל. החלק הראשון היה בפרשות הראשונות שעסקו בעיקר במפקדים ובחנוכת המשכן וזמנם היה בשנה הראשונה להליכה במדבר. החלק השני התחיל באמצע פרשת "בהעלותך" עד לפר שה שלנו, פרשת "חוקת", ועסק בעיקר בתנועה ערה ותוססת עם הרבה אירועים במדבר. זמן התקופה הזאת ארך למעשה את רוב ההליכה של בני ישראל במדבר, כ - 38 שנים אך בפועל אנו לא קוראים הרבה אודות הזמן הממושך הזה. החלק השלישי של ההליכה מגיע באמצע פרשתנו עם הבשורה על מות מרים בשנה הארבעים להליכתם במדבר ותלונות ישראל על מחסור במים. במהלך הליכתם במדבר מתלוננים בני ישראל פעמיים על צורך במים: בתחילת המסע ברפידים, וכאן בפרשה לקראת סיום ההליכה כשהם בקדש שבמדבר צין. שני המקרים על אף הדמיון בתלונה למים שונים זה מזה וכך גם בעונש. ברפידים משה נצטווה להכות בצור לאחר שאסף איתו את זקני ישראל וכאן משה נקרא עם אהרון לדבר אל הסלע כדי להוציא מים, אך הם לא קיימו את הציווי במדוייק ומשה היכה את הסלע ונענש על כך עונש חמור, אי כניסה לארץ ישראל, וכך גם נענש אהרון אחיו. ניתן להבחין שברפידים ובשאר תלונות העם בזמן ההליכה במדבר פנה העם אל ה' בכעס וטרוניה. כל פניה שנעשתה אל אהרון ומשה למעשה היתה מכוונת אל ה' על כך שהוציא את אותם ממצרים. נוצר פה רושם שהתלונות נעשו כשגרה בפיהם ולא משנה אם הם זכרו מה היה במצרים או אם הם מתגעגעים אלא זו חזרה על הדברים ששמעו מאבותיהם דור יוצאי מצרים. בפרשה שלנו העניין שונה. עכשיו התלונה לא מופנית לה' אלא למשה דווקא: "ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרון, וירב העם עם משה ויאמרו לאמרו ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה', ולמה הבאתם אות קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו" - ומתוך כך בהמשך המקרה הזה לא העם הוא שסופג את העונש על כפיות הטובה שמאפיינת אותו לאורך כל הדרך אלא דווקא המנהיגים, משה ואהרון, שנענשים על שינוי מסויים של הפעלת הנס שרצה ה' לעשות, שתפקידו היה להיות מופת חינוכי לעם. המנהיגים, משה ואהרון, על אף העונש הסופי שלהם, לא זונחים את העם וממשיכים לעמוד בראשו עד שתגיע שעתם להעביר את התפקיד לממשיך הבא אחריהם. נלמד מכאן שככל שגדולתו של האדם תעלה במרום התפקיד והמעלה הוא מראה שהוא רק כלי לביצוע רצון ה' בעולם, ואם ייקרא להחלפתו, מכל סיבה שהיא, הוא יפנה את מקומו לבא אחריו וקיום העם והנהגתו תמשך על ידי אחרים. שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מיכאלי אתר : חוויית השבוע שלי http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/ להצלתם וחזרתם הביתה של החטופים והצלחת ושמירתם של חיילי צה"ל ומערכת הביטחון במשימתם. לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס ושמואל פולק שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם