אמר הרה"ק מקאצק זי"ע לאחד שהתלונן שחתנו השאיר את ביתו
בביתו ונוסע לקאצק והוא לא מבין איך לא יתפלץ הלב להשאיר בת ישראל לבד בבית. אמר
הקאצקער "אם יש כבר לב איך לא מתפלץ על חורבן בית מקדשינו".
הכנה לימים הנוראים. בספה"ק מבואר שימי בין
המצרים הם הכנה לימים נוראים, וכ"א יום של ימי בין המצרים הם כנגד כ"א
הימים שמראש השנה עד שמיני עצרת.
"
הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, ר' יוסי אומר לא יצא" (ברכות
פרק א, מג). כשאדם מטיף מוסר לאחרים וצועק לצבור "שמע ישראל" ולא השמיע
את דברי המוסר לאזנו, אין זה אלא מן השפה ולחוץ, והדברים אינם יוצאים מן הלב, ואין
יוצאים בזה ידי חובת תוכחה. (באוצר הישן)
וכן מתאמרא בשם הרה״ק מברעזאן זי״ע ש״אין זמן
המסוגל לקבלת התפילות כימים אלו אשר הם בבחינת תפילה לעני כי יעטוף״.
הקב"ה יכול לתת וכבר נתן
היה פעם רב חשוב מאד בעיירה קטנה אחת אי
שם במזרח אירופה, כדרך רוב בני עיירות הקטנות היו גם יהודי עיירה זאת
עניים מרודים, וזה גרם שגם לרב לא היה פרנסה בשפע, לא זו בלבד אלא בושה לספר
שלעתים קרובות סבל הוא ומשפחתו חרפת רעב ממש, בני קהילתו הקטנה לא שילמו
לו משכורת קבועה משני "טעמים", א' לא היה להם ממה לשלם, ב' הם ידעו כי
לרב יש באיזו עיר רחוקה אח עשיר, והיו בטוחים כי הלה תומך באחיו זה שאיתרע
מזלו לשמש רב בעיירה כה ענייה.אולם לאמתו של דבר, לא ביקש ולא קיבל הרב
מאחיו אף פעם אפילו פרוטה אחת, ומצבו היה כמעט תמיד דחוק, ולא פעם אחת
היה חסר מביתו לחם לפי הטף, במיוחד סבלה מהמצב אשתו הרבנית, שבהכירה את
גדלותו של בעלה הרב, ולא רצתה להפריע אותו מלימודו ומעבודת הקודש שלו, סבלה בדומיה
עד כמה שיכלה, אולם בסוף פקעה סבלנותה, ניגשה אל בעלה ובדמעות בעיניה,
ביקשה אותו שיסע אל אחיו העשיר ויבקש ממנו עזרה מעטה.
הרב שהיה לו ביטחון גדול בהקב"ה, לא
רצה לבקש עזרה מאף אחד, אולם עד מתי הוא יכול לעמוד מנגד ולראות את אשתו
וילדיו סובלים חרפת רעב, לבסוף בלית ברירה, הוא הכין את עצמו לנסיעה, נטל טלית
ותפילין, נפרד לשלום מאשתו וילדיו, והתכונן לצאת לדרך לכיוון העיר בו גר
אחיו. אולם טרם ייצא את ביתו, נעצר הרב ליד הדלת, הניח ידו על המזוזה, שקע
בהרהורים, ולבסוף חזר על עקבותיו, נכנס הביתה והתיישב ללמוד. "מה קרה,
האם התחרטת ולא תרצה לנסוע?" שאלה הרבנית בחרדה, "ומה יהיה עלינו?
מה יהיה עם הילדים?" עיני הרבנית נתמלאו דמעות ואנחותיה קרעו לבבות,
אולם הרב הרגיע אותה ואמר: תראי נא איזו שטות היא לצאת לדרך ארוכה כדי
לבקש עזרה מאחי, קודם כל מי יודע אם אחי עודנו בחיים, שנית אפילו אם כן, מי
יודע אם יש לו ממה לתת לי, ואם יש לו, מי יודע אם הוא מוכן לתת לי, לעומת זאת
המשיך הרב ואמר לאשתו, הקב"ה הלא חי לעולמי עולמים, הוא יתברך שמו
בוודאי יש לו ממה לתת, והוא גם יתן לנו. בזאת סיים הרב את ענין הנסיעה,
ונשאר בביתו עוסק בתורה ובעבודה.
שוב הגיעו ימי מחסור ורעב לבית הרב, אשתו
שוב התאוננה על הקשיים, אך הרב לא איבד את בטחונו הגמור בהשם יתברך ובישועתו
הקרובה לבוא. כעבור ימים אחדים נעצרה ליד בית הרב בשעות הערב המאוחרות,
כרכרה הדורה ממנה ירד אדם אציל בעל הדרת פנים, הוא נכנס הביתה וביקש
לדבר עם הרב ביחידות, לאחר שנכנסו לחדר הפנימי, הציג האורח את עצמו באומרו כי
הוא אציל פולני שבא לכאן כדי לקנות שדות וכרמים, יש אצלו סכום כסף גדול,
ומאחר שהוא חושש כי עלולים לגנוב ממנו את הכסף, או שהוא עלול לבזבזו בשתיית
הוללות, הוא החליט להפקיד את כספו למשמרת בידי אדם מהימן. לאחר שהתעניין נאמר
לו כי אין אדם ישר ומהימן יותר מהרב היהודי של העיירה, ולכן הוא מבקש את הרב
לקבל את כספו לפיקדון, באומרו זאת הוציא האורח ארנק כבד מלא מטבעות זהב,
והניחו על השולחן.
לפני שהלך אמר הפריץ" לרב כי אם
הוא לא יחזור כעבור שלושה ימים, יהיה הכסף שלו של הרב ויעשה בו כטוב בעיניו.
האורח המוזר הלך כלעומת שבא, והרב הצפין את הארנק בתחתית מגירת שולחנו.
עברו שלושה ימים ועוד פעם שלושה, עברו שבועות וחדשים והפריץ לא בא לקחת את
הפיקדון, הרב הסיח דעתו לגמרי מכל הענין, חזר לתלמודו והמחסור בבית נשאר
כמו שהיה, כך הגיע חודש ניסן, מספר ימים לפני החג, לאחר שהרבנית כבר ניקתה את
כל הבית ורק שולחנו של הרב נותר אחרון, היא קבלה שוב באזני בעלה כי
הנה החג מגיע, ואין להם כסף לא למצות, לא לארבע כוסות, ואין צריך לומר על
צרכי החג האחרים הנחוצים, הרב שומע את דברי אשתו הרבנית, אך אינו נראה מודאג
כלל, הוא לומד בשקידה, שקוע בספריו ובוטח בה' שישלח עזרתו מקודש, הוא
ניסה להרגיע את הרבנית בדברי נועם, חיזק אותה במידת הביטחון, שהקב"ה הזן
ומטיב לכל, בוודאי לא יעזוב אותנו ויפרנסנו ברווח ועוד יבואו ימים של רווחה.
הרבנית קיבלה את הדברים בשתיקה,
והמשיכה במלאכת הנקיון לקראת חג הפסח, לפתע בעת שהיא ניקתה את אחת
המגירות בשולחן הרב, נתקלה ידה בארנק מלא מטבעות זהב בידיים רועדות היא
נטלה את הארנק הראתה אותו לרב, ואמרה לו כי הנה אפשר לקחת מכאן מספר
מטבעות כדי להכין את החג.
עתה נזכר הרב באורח המוזר שביקר אצלו לפני
זמן רב, ואמר לאשתו כי אי אפשר בשום פנים לקחת מהארנק זה, וזה לא בא בחשבון
כלל, לאחר שהכסף הזה הופקד בידיו בתור פיקדון. אולם הרבנית לא נתנה
שידחה אותה בקש, היא נזכרה שבעלה סיפר לה על דברי הפריץ שאמר, כי אם לא יבוא
לקחת את הכסף תוך שלושה ימים, הרי ששוב לא יבוא והכסף יהיה שייך לרב,
ומלבד זאת טענה שאם לא לקחת, אז וודאי שמותר ללוות מספר מטבעות מהארנק
כדי שיהיה ממה לעשות את החג כך היא טענה חזור וטוען, וככל שהחג התקרב
יותר ויותר נשמעו טענותיה בתקיפות יתר.
לאחר שהבין שאין לו כל ברירה, ולא רצה לקחת
אחריות על עצמו לקחת או ללוות מהכסף, החליט הרב לנסוע ללובלין אל
ה"חוזה" המפורסם אשר נחשב לאיש קדוש אשר כל רז לא אניס ליה,
הוא ישאל את ה"חוזה" מה דינו של כסף זה? ומה שהוא יגיד כך
ייעשה.
לובלין לא הייתה רחוקה מעיירת מולדתו של
הרב, והוא קם ונסע, איך שהוא הגיע ללובלין ונכנס אל חדרו של
ה"חוזה" הקדוש, ועוד לא הספיק לומר לו את מטרת בואו, והצדיק קידם
את פניו במאור פנים, ובבת שחוק על שפתיו אמר לו: "הקדוש ברוך הוא
חי לעולמי עולמים, הוא יכול לתת, הוא ייתן, והוא כבר נתן, זכיתם בכסף זה
בדרך כשרה ביותר תשתמשו בו לבריאות ויהיה לכם חג כשר ושמח".
חוויית השבוע שלי
