בפרשת השבוע, פרשת
"קורח", אנו קוראים את אחד האירועים המיוחדים בתורה, בטח ובטח העונש
שבסיום האירוע, שהוא עונש מיוחד ושונה.
קורח ושאר עדתו מתקהלים אל
מול משה ואהרון ודורשים גם הם להיות שותפים להנהגה ולכהונה.
בסופו של עניין ה' מכוון
אותם לעריכת מבחן מסוים ובסופו מגלה קורח שאין הוא צודק והאדמה פותחת את פיה
ובולעת אותו ואת כל עדתו.
מיד לאחר האירוע שכלל גם
מגפה בה נפלו עשרים וארבע אלף ושבע מאות איש, עושה ה' פלא נוסף: "והנה
האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח". המטה של אהרון לפתע פורח וזוהי הוכחה נוספת
על כהונתו של אהרון.
לכאורה, שואלים המפרשים,
למה צריך עוד הוכחה אחרי שכבר קורח ועדתו נבלעו, נשרפו מקטירי הקטורת ונהרגו רבים
במגפה!
מספר פרשנים כרמב"ן,
אבן עזרא, רבנו בחיי ועוד מסבירים שמטרת הפלא עם הפרחת המטות הייתה לא להורות על
הכהונה אלא על הבחירה של שבט לוי לעומת שאר השבטים.
הטענה המקורית הייתה שהם
רצו שהבכורים ולא לווים יהיו משרתי המשכן כדי שלכל ישראל יהיה חלק בעבודת בית ה'.
אלא שזו עבודת אהרון ובניו
הכוהנים שה' בחר בהם לעבודה, ופריחת המטה באה לתת אות לבחירה של הלווים שגם הם
יעבדו שם.
שבט לוי בא במקומם של
הבכורים.
שריפת המחתות בויכוח עם
קורח הייתה לאות על הכהונה, והפריחה היא אות על הלויה.
כך גם מסביר רבנו בחיי
שאחרי בליעת קורח ועדתו לא היה ספק בדחיית הבכורים שהרי קורח היה בכור, ושריפת
המחתות והקטורת נתנה סימן לעניין הכהונה שה' בחר באהרון להקטרה, אך נשארה השאלה
באיזה שבט לבחור במקום הבכורים ולשם כך בא האות עם פריחת המטות.
הנצי"ב בפירושו דווקא
מסביר שאות המטות היה גם על הכהונה למרות שכבר על זה הייתה הוכחה. אלא שה' רצה
לומר שיש קשר בין הכהונה ללויה: כשם שכהונה לדורות כך לוויה לדורות. לכן היה חרות
שמו של אהרון על מטה בית לוי.
כך מסביר הרמב"ן ששמו
של אהרון הופיע כנשיאם של בני לוי כשם ששמם של כל הנשיאים היה רשום על המטות.
שבת שלום ומבורך!
החוויה היהודית
לע"נ יעקב בובר, שבתאי
טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו
נצר אחרון למשפחתם
