אין ספק כי הקשר החי והבלתי פוסק של האדם עם
הקב"ה מתבטא בעיקר בחיים של אמונה וביטחון, וכפי שמגדיר זאת מן החזון איש
זצוק"ל, שהאמונה היא ההלכה של הביטחון, והביטחון הינו קיום ההלכה למעשה של
האמונה.
"איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים
בתורה, וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן " )מגן
אברהם הקדמה לסי' תצד(
אמר
הרה"ק רבי ברוך ממעז'בוז זיע"א, שחג השבועות גדול עוד יותר מראש השנה,
כי בראש השנה דנים כל אדם על הגשמיות שתהיה לו במשך כל השנה, ואילו בחג השבועות דנים כל אחד על
הרוחניות שלו כל השנה.
חומש במדבר נקרא 'חומש
הפקודים', לפי שאתה מוצא בספר זה הרבה פקודים, מניינים, ספירות ומינויים שנצטוו
עליהם ישראל בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים.
אותות משמים (על-פי 'פטיש החזק')
אין ברירה, חשב רבי רפאל מזוז.
הקרבות בין בעלות הברית ובין הצורר הנאצי, שכבש את תוניסיה, מתקרבים אל העיר
תוניס. חייבים להימלט מאזור הסכנה.
השנה תש"ג. מלחמת העולם
השנייה בעיצומה. הצבא הנאצי השתלט במהירות על תוניסיה והחל להתעלל ביהודים, להוציא
אותם לעבודות כפייה, ואף לנסות לשלח אותם למחנות ההשמדה. עכשיו כוחות בעלות הברית
מתאמצים להדוף אותו מהמדינה.
המצוקה גוברת. ההכנות לחג
הפסח נמהלות בדאגה המכרסמת בלב היהודים. רבי רפאל קנה בשוק כבש גדול. את בשרו חילק
בין שכניו המפוחדים, כדי לעודד את רוחם.
כמה ימים קודם החג התקבל
בביתו של רבי רפאל מברק מידידו, אברהם כהן, מכפר בארדו, המרוחק מעט מעיר הבירה.
"בואו אלינו", הפציר הידיד. "התרחקו מהתופת המתקרבת לפתחכם. סביר
להניח שהבירה תוניס תהיה מרכז הקרבות". רבי רפאל בחן את הדברים בכובד ראש.
הוא חרד לגורל משפחתו. בסופו של דבר נענה להצעה.
שש נפשות מנתה המשפחה. בבוקר
י"ג בניסן המתינה להם עגלה גדולה, רתומה לשני סוסים חזקים. חפציהם כבר היו
מסודרים עליה. בני המשפחה תפסו את מקומותיהם, והעגלון פתח בנסיעה מהירה.
כעבור כעשרים דקות עצרה
העגלה. העגלון ירד לברר את פשר התקלה. הוא גילה שאחד האופנים נעקר ממקומו.
במקצועיות רבה תיקן את האופן והמשיך בנסיעה, לרווחת הנוסעים.
לא עבר זמן רב ושוב תקלה.
הפעם ניתק בורג מרכזי. ידיו המיומנות של העגלון פתרו את הבעיה חיש-מהר. ואולם
העגלה לא הספיקה לנסוע הרבה והאופן חזר ויצא ממקומו. רצף התקלות לא היה הגיוני.
"זו עגלה חדשה כמעט", הלין העגלון, "אינני מבין את פשר התקלות
הרבות".
רבי רפאל, שעד עתה ישב במקומו
וקרא פרקי תהילים בלי הפסקה, קם בנחישות. "עלינו לחזור הביתה!", קרא
לבני משפחתו, "יש כאן רמז מהשם שלא להמשיך במסע. אני מרגיש שאלו אותות
משמים!". בני המשפחה ניסו להניא אותו מכוונתו – לשווא. הוא היה איתן בדעתו כי
עליהם לחזור לתוניס, וכך עשו. הסוסים סבו על עקבותיהם וחזרו העירה.
הגיע ליל הסדר. יהודי העיר
ניסו להשכיח מליבם את הפחד, ולהתמקד בניסי יציאת מצרים. בבוקר החג עדיין נשמר
השקט. אך המתח עמד כל העת באוויר. פתאום נשמעו דפיקות בדלת. רבי רפאל ניגש אליה
בשקט, והסיר בזהירות את הבריח, פותח את הדלת כדי סדק צר.
רבה הייתה הפתעתו לגלות את
משפחת ידידיו מכפר בארדו מתפרצת פנימה. "מה קרה? מדוע באתם לכאן בעיצומו של
החג?", שאל.
"ראשית כול", התנשף
אברהם כהן, "עליכם להסביר מדוע לא באתם אלינו כמתוכנן".
בני משפחת מאזוז סיפרו על
התקלות המוזרות שפקדו אותם. הכוהנים הגיבו בתדהמה. "קרה לכם נס!", זעק
אברהם כהן. "חכם עדיף מנביא! אבוי לנו ולכם לוּ באתם אלינו".
והוא החל לספר: "בערב חג
הפסח המתנו לבואכם. כשהשעות נקפו וטרם הגעתם, הבנו שדבר מה אירע, והוא שמנע מכם
לבוא אלינו, על אף הסכנה הגדולה המרחפת מעל ראשכם בתוניס. לקראת ערב הגיעו לבארדו
ידיעות מצמררות: הקרבות מתקרבים לעיירה! התברר כי בניגוד לציפיות, בעלות הברית
פתחו במתקפה על העיירה הקטנה דווקא, במקום על עיר הבירה.
"ואכן, בתוך זמן קצר
נשמעו הדי הפיצוצים. עשן מלחמה מילא את האוויר. רגעים לפני כניסת החג, בשעה חמש
וחמש-עשרה דקות בערב, נשמעה אזעקה, והניסה את כולנו אל המקלט. בנס הצלחנו לחמוק אל
המחסה, ואז זה קרה. פיצוץ עז נשמע מעל ראשינו. הרעש היה נורא.
"חששנו שספגנו פגיעה
ישירה, ושמיד תתמוטט התקרה מעלינו. איננו צריכים לתאר את פחד האימים שאפף אותנו.
זעקנו 'שמע ישראל', לחשנו את מילות הווידוי, ורק כעבור שניות ארוכות של חרדה הצלחנו
להירגע ולהביט סביב.
"התברר כי אכן, פצצה
פגעה בביתנו, והפכה אותו לתל חורבות. הצלחנו לחלץ את עצמנו לעבר הפתח, אולם גילינו
שזה חסום לחלוטין. חמקנו החוצה מבעד לפתח האחורי. בצאתנו עברנו דרך המטבח, וגילינו
שזה החדר היחיד מכל הבית שנותר על עומדו. המצות וסימני הסדר לא ניזוקו. אספנו מעט
מזון ויצאנו לדרך. חשבנו לאן לברוח בשעה זו, והחלטנו לנסוע אליכם".
אברהם כהן סיים את סיפורו,
ודממה שרתה בבית. כולם ניסו לעכל את משמעות האירועים המופלאים שקרו כאן. "לוּ
באתם אלינו", הפר שוב אברהם כהן את הדממה, "סביר להניח שהמקלט היה קטן
מכדי להכיל את כולנו. היינו חוגגים את ליל הסדר בקומה העליונה, ואז,
חלילה...".
סיפור הנס של משפחת מאזוז וכהן הועלה על הכתב בידי רבי רפאל מאזוז
עצמו, ונשלח לעיר ג'רבה, שבשעת המלחמה הייתה מנותקת מהנעשה בבירה. בני המקום,
בראשות רבה של ג'רבה, רבי כלפון-משה הכוהן, ורבי רחמים-חי חויתה הכוהן, התאספו
בבית הכנסת והאזינו לקריאת מכתבו של רבי רפאל. ההצלה המופלאה העניקה תקווה לניצחון
כוחות הברית ולסילוקם המהיר של הנאצים מהמדינה, כפי שאכן קרה.
החוויה היהודית
