אמרי שפר ל' שבט ה'תשע"ח

אורח בא לביתך, אתה יכול לכבדו עם אוכל, אבל לא עם תיאבון לאכילה, ואנו מתפללים "ומשביע לכל חי רצון" – היינו תיאבון, כי את התיאבון, רק הקב"ה יכול לתת.(רבי זושה מאניפולי)

אחד שבא לפני רבו והחל לספר לו דברים מופלאים ומוגזמים שלא שמעתן אוזן מעולם, לאחר שסיים, פנה הרב לתלמידיו ואמר: "כמה גדול כח הזיכרון של אדם זה?!", התלמידים לא הבינו כיצד רבם משבח אדם ריק שכזה. הסביר להם הרב: "ישנו אדם שזוכר מה שהיה לפני 20 שנה, ויש מי שזוכר מה היה לפני 50 שנה, ואילו איש זה זוכר אפילו דברים שלא היו מעולם!"

    אם חברך רוצה לומר לך חידוש תורה, ושואל אותך: האם כבר שמעת את הפירוש על פסוק פלוני, ובאמת כבר שמעת את הפירוש, מותר לך לומר "לא שמעתי" הואיל ויש לחברך הנאה בזה שאומר לך חידוש שעדיין לא שמעת, וגמלת חסד עמו כששמעת אותו שנית. (ואין למו מכשול)

    לו היה אדם יודע כמה גדול כוחה של האמת, לא היה משקר לעולם.(עיטורי תורה)

הילד שנולד על ההר (דברים טובים – שמות)

    צעיר לימים היה ה"שפת אמת" זצ"ל בעת שנתמנה כאדמו"ר המנהיג את החסידים. בין חסידיו הרבים היו, כמובן, גם אנשים באים בימים תלמידי חכמים ויראי שמים, הנודעים בצדקותם "כיצד זה אדם כה צעיר התמנה להנהיג אנשים מבוגרים, הידועים כתלמידי חכמים וצדיקים מופלגים?" התפלאו רבים. השיב להם על כך אחד החסידים במשל: אדם אחד עמד לרגלי הר גבוה עד מאד. "רצוני להעפיל לפסגתו!" אמר, ויישא עיניו למרומים, אל המקום שבו התנשאה פסגת ההר. בלי להסס החל צועד במעלה ההר. צעד יום, צעד יומיים אט אט התקדם, אך הפסגה הייתה עדין רחוקה מאוד מאוד. המשיך האיש בדרכו, ימים עברו חדשים חלפו, והאיש עדין בדרך אל הפסגה הגבוהה והרחוקה. שנים רבות הוסיף האיש להעפיל במעלה ההר. כוחותיו כמעט כלו אך הוא לא אמר נואש "עלי להגיע אל ראש ההר, ויהיה מה!" ואכן בתום שנים רבות של צעידה מאומצת הצליח האיש להגשים את שאיפת חייו פסגת ההר הלכה והתקרבה לעברו עד אשר באחד הימים מצא עצמו ניצב בראש ההר. ואז, באותו רגע בו חש עצמו מאושר כפי שבודאי רק מעטים חשים נתקלו עיניו בילד קטן העומד גם הוא על פסגת ההר. מרוב תימהון פער האיש את ידו ועיניו חשבו לצאת מחוריהן. הייתכן? חשב, הייתכן שילד כה קטן עומד לו במקום, שלא נדרשו לי שנים ארוכות ומאמצים על אנושיים כדי להגיע? אמור לי ילד" פנה לבסוף אל הפעוט "כיצד הצלחת להגיע הנה, והרי לי ארכה הדרך שנים רבות!" והילד השיב: "אתה הגעת הנה מתחתית ההר, וכדי להגיע לפסגה נאלצת להפעיל כוח רב במעלה ההר ואילו אני נולדתי פה על פסגת ההר הגבוה!" "ועתה", סיים המספר את משלו ופנה לנוכחים: "האם מבינים אתם את הנמשל? נכון הוא כי ה 'שפת אמת' צעיר לימים, ולמרות זאת מנהיג הוא אנשים באים בימים ונכבדים כי זאת לדעת : אותם אנשים זקנים וחשובים החלו דרכם בתחתית ההר, ושנים רבות היה עליהם לעמול עד שהגיעו למדרגתם הגבוהה. ואילו ה 'שפת אמת' נולד על הפסגה, ובמשך חייו החל את דרכו בעבודת הי. לא ייפלא איפה כי ראוי הוא למרות גילו הצעיר להיות מנהיגם של כל חסידיו", שקיבל נשמה גבוהה מאד.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ד שבט ה'תשע"ח

''ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" (יד, יד( בסימן שאלה, אתם רוצים שד' ילחם לכם ואתם שותקים, אלא תתפללו גם אתם אליו. )מהרי"ל דיסקין(

   הרבי חיים-שמחה ויטלס זצ"ל היה אומר בחיוך שזה מה שנאמר במשנה "על שלושה דברים העולם עומד – על הדין ועל האמת ועל השלום":יש שלושה דברים שגורמים שה 'עולם', הקהל, יהיה 'עומד' וממתין: – על הדין כאשר שואלים את הרב שאלה והוא צריך לעיין בספרים; – על האמת כאשר הרב משתהה עד שהוא מגיע ל 'אמת' שבסוף קריאת-שמע; – ועל השלום כשהרב מתמהמה לסיים שמונה-עשרה ולומר 'עושה שלום'...

    ''התייצבו וראו את ישועת ה'" [יד, יג]. אפשר לרמוז 'התייצבו' גימטריא 'חתן כלה', לרמוז מה שאמרו חז"ל קשה לזווגם כקריעת ים סוף (רבנו החיד"א)

    כשאתה יודע להסתכל על החיים בצורה הנכונה, כשאתה מפסיק להיות תלוי בנסיבות חיצוניות, כשאתה לומד להעריך את המתנות הנפלאות שיש לך באמת, את , את מי שאתה, את העולם הנפלא שאתה חי בו את החיים שיש לך אתה הופך לאדם מאושר באמת.

''וְעָשיתָ עִּמָדִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת..." )מה, ה(  II

    השיח הציבורי בעניין הקיום של החיים - שאחרי החיים, תופס את כלל שכבות הציבור, ולאורך השנים תמיד היו ויהיו כאלה, שייתהו ופעמים גם לא יאמינו, שיש חיים אחרי החיים. אך אחד מהדברים שחייב כל יהודי להאמין בו הוא, שיש חיים אחרי החיים וחייב להאמין בתחיית המתים. למעשה כשאדם הולך לבית עולמו, הוא מתחיל את החיים האמיתיים - חיי הנצח.

    כעת קוראים יקרים מובא לפניכם סיפור מדהים שאירע בדור שלנו, שייתן לנו פרספקטיבה נכונה בנושא זה. שלום רפפורט, תושב נתניה, ומנהל הפצה בעיתון 'ידיעות אחרונות', לא חלם מימיו שיתקרב אי פעם ליהדות. לאחר ביקור חטוף בעולם העליון - זה שלא האמין כלל כי הוא קיים, ולאחר המשפט שעמד בפניו וההזדמנות שקיבל להמשיך את חייו בעולם הזה ולתקן את מעשיו - כל חייו, שהסנגור שהגן עליו בפני בית דין של מעלה הינו לא אחר מאשר החייל שהציל במלחמת שלום הגליל לפני כ-28 שנים - כל אלו עוררו בו את הניצוץ היהודי החבוי.

    במלחמת שלום הגליל, היה שלום רפפורט בכוח שריון שנפגע מפגז סורי. הטנק של שמעון בן ציון, החל לעלות בלהבות והוא איבד את הכרתו. שלום שלף אותו מתוך הטנק בכוחות אדירים, והצליח להביא אותו לנגמ"ש הפינוי. הוא הציל את חייו. במשך 28 שנה, דרכיהם נפרדו. שמעון בן ציון חזר לישיבה, שבה כיהן כמגיד שעור, ולאחר מכן כמשגיח. בהמשך, כיהן בישיבה התיכונית של קריית ארבע, וכיום הוא משמש מגיד שיעור במכון מאיר. שלום חזר למושבו ולעבודתו, ושימש כאחד ממנהלי ההפצה של 'ידיעות אחרונות', כשהוא ממשיך את חייו בעולמו החילוני. בין השניים לא נוצר עוד כל קשר, ולכאורה גם לא היה אמור להיווצר ביניהם קשר, עד שמאורע דרמטי הפגיש אותם שוב. פגישתם הבאה הייתה לא פחות ולא יותר מאשר בבית דין של מעלה - בעולם העליון.

    בטבת תש"ע באמצע ישיבת עבודה, התמוטט שלום בעקבות התקף לב קשה. כשבמשך 10 דקות, שכב ללא דופק עד שצוות אמבולנס ביצע בו החייאה והבהיל אותו לבית החולים איכילוב - שם בוצעה בו החייאה נוספת. הרופא אמר למשפחתו שהוזעקה למקום: "הסיכוי שלו לשרוד את הלילה שואף לאפס, הוא לא זקוק למזל, אלא לנס של ממש . גם אם יחזור - הוא יהיה שבר כלי"... "אשתי נכנסה למקום שבו שכבתי" - מספר שלום. היא אמרה לי: "אם טוב לך שם בעולם הבא, אני משחררת אותך, אל תתאמץ לחזור "... באותו זמן עבר שלום תהליך מדהים בעולם האמת. "אני זוכר עד היום ברהיטות", הוא מספר, "עברתי בתוך מסדרון שהיה מואר באור לבן. ראיתי אנשים שכבר נפטרו ש)כאילו ( באו לקבל את פני. אמי ע"ה, חיילים שהיו אתי בצבא ונהרגו, דמויות שונות שאת חלקן הכרתי ואת חלקן לא. הגעתי לחדר שעל פי זיכרוני שהו בו כשני מנייני אנשים. התברר לי שאני נמצא בבית הדין. אמרו לי לשבת, והציגו בפני את האיש שאמור לסנגר עלי. לא אמרו לי את שמו. הפנים היו לי מוכרות מאוד. אלו היו פנים מבוגרות של מישהו שהכרתי, בעת שהיה צעיר יותר. המשפט החל. נאמרו בו דברים שעשיתי בעולם. דברים טובים ודברים רעים. אב בית הדין פנה לסנגור באלה המילים: 'שמעון, זכותך לדבר'. ואז - שמעתי נאום הגנה לוהט עלי. על מעשיי הטובים, על זכותי לחיות ולהתקיים , ועל הדברים שעומדים לזכותי בעולם הזה . לאחר הנאום החם של הסנגור, התכנס בית הדין לדון בגורלי. לאחר פרק זמן שקשה לי לאומדו, אמר אב בית הדין פחות או יותר כך: 'החיים במקום שאליו הגעת, הם הטובים ביותר שיש. אבל, עומדים לזכותך מעשים שבגינם אנחנו חושבים שמגיעה לך הזדמנות לחיות. אבל אנחנו משאירים בידיך את זכות הבחירה. אנחנו מבטיחים לך, שאם תחזור לעולם שבו חיית, ניתן לך שנות דור של חיים בבריאות מלאה. לא תהיה חולה בשום דבר, כולל בלב. ההמלצה שלנו היא: הישאר עמנו'. עניתי לבית הדין: 'ובכל זאת, אני רוצה לבצע את התיקון שאני צריך לבצע בעולמי, אני רוצה לחזור'. נפרדנו, ו... התעוררתי..

שלום חזר הביתה לאחר ניתוח שעבר, והשתקם במהירות. אחרי שהחלים, הוא התפנה לחפש מיהו הסנגור השמימי המופלא שהגן עליו. הפנים היו כל כך מוכרות לו... הוא ידע שקוראים לו שמעון, אבל לא זכר מיהו. באחת משיחות העומק שקיים עם אשתו, היא אמרה לו לפתע - 'אתה זוכר חייל בשם שמעון שהצלת את חייו בקרב? יכול להיות שזה הוא'! בבת אחת הבריק לו הברק! כן, אלו הם תווי הפנים שראה.

    באחד הימים צלצל חברו הטוב יוסי, שהסיפור של שלום מאוד הסעיר אותו, והוא יצר קשר עם מקובל מסוים, והוא העביר את המסר הבא: 'שלום חייב להיפגש עם שמעון בן ציון מקריית ארבע'. שלום מצא את הטלפון של הרב שמעון בן ציון, צלצל, וביקש להיפגש עמו בדחיפות. הרב שמעון בן ציון, התרגש מאוד לשמוע את קולו של האיש שהציל את חייו, לאחר 28 שנים שבהן לא התראו. הסיפור הטיל עליו אחריות כבדה. הוא אמר לשלום: 'לא זכור לי שהייתי אי פעם בבית דין של מעלה. אני מבטיח לך שבאותו לילה ישנתי טוב מאוד. אבל יתכן שהמעשה הטוב שעשית לפני 28 שנה התלבש בדמותי וסינגר עליך. אין ספק שזה מרגש מאוד'. כאשר נפגשו השניים, שלום החל לרעוד בכל גופו. כאשר ראה בדיוק את תווי הפנים שראה בבית דין של מעלה, התחוור לו מעבר לכל ספק שיש חיים אחרי המוות, יש מי שמשגיח על העולם ורואה את כל מה שאתה עושה. לא היה לו כל ספק - זה היה סנגורו. השניים החלו להיפגש בקביעות ללימוד משותף, וכפי שנאמר לו בבית דין של מעלה, שלום ממשיך את חייו בבריאות שלמה עם אמונה חדשה וחזקה. והחל אט-אט להתקרב ליהדות, וכיום הוא שומר תורה ומצוות.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ל' תשרי ה'תשע"ח

''גדולי החכמים - היו מהם חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהם כשנתנו להם". (הרמב''ם)

     ''האמת והצדק הם תכשיטי הנפש, ונותנים גבורה ובטח ונצח לגוף". (הרמב''ם)

    ''הבט נא השמימה וספור הכוכבים...כה יהיה זרעך" (ט"ו ה'). "הבט השמימה" למרות שיודע אתה מראש כי לא תוכל לספור את הכוכבים, הרי אתה מביט השמימה ומנסה לספור. "כה יהיה זרעך" כך ינהגו בניך, הם לא יעריכו את הרצון במידת היכולת, אלא את היכולת במידת הרצון. )רבי מאיר שפירא(

     ''הוציא לחם ויין" (י"ד י"ח). ס"ת "אמן", ללמדנו על ההשפעות הנפלאות הבאות כתוצאה מעניית אמן בכוונה אחר כל ברכה. (וכל מאמינים – בן גרני(

     ''ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות - כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשמעם, כל שכן לסבור אותם". (הרמב''ם)

     'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה', בששו"ן ראשי תיבות 'ב'ברכות 'ש'תים 'ש'הכל 'ו'בורא 'נ'פשות'

    ותבא אליו היונה לעת ערב ועלה זית בפיה טרף בפיה (ח, י") אומר אני שזכר היה (רש"י) מנין שהיה זכר? – פירשו דרך צחות, כי לו הייתה נקבה לא הייתה יכולה להחזיק את העלה בפיה זמן כה רב בלי להוציא הגה.

   ''חברות היא הדבר היחיד שהתועלת שלו מוסכמת על כל בני האדם", (הפילוסוף קיקרו) 

הטבחית (אפריון שלמה, עלון 227)

     מעשה שהיה כאן בעיה"ק ירושלים:  אישה בת 35 ,אימא ל-9 ילדים, חלתה במחלה קשה ב"מ. האימא כבר 3 שנים שוכבת בהדסה עין כרם, ובשנה האחרונה התייאשו ממנה כבר כל הרופאים, וזו שאלה של ימים ספורים.  הבת הגדולה דבורי, בת 14 צמודה לאימא, ולא עוזבת אותה לרגע . יום אחד האימא פותחת את העיניים ומבקשת מדבורי שתצא מהחדר. דבורי מבינה שכנראה הגיע הזמן, והאימא לא רוצה שיישאר לה זיכרון ורושם אחרון של מות אמה.  טוב, דבורי רצה אל הדלפק והיא מתקשרת לאבא שלה ובוכה...  היא בקושי יכולה לדבר, והיא אומרת לו: "אבא תבוא מיד...  ואבא, אתה ביקשת ממני שאני אזכיר לך ברגעים האלה להביא נרות נשמה, אז אני מזכירה לך...". האחות מתחילה להתכונן, גם היא מבינה שזו שעת שערי מוות. האחות לוקחת את דבורי והן נכנסות לחדר של אימא.  הן נכנסות לחדר ונשארות מאובנות. מה קרה? האימא הרימה את השמיכה מעל הראש, ופורצת בבכי... " ריבונו של עולם, אינני טיפשה, ואני מודעת היטב למצב שלי.  אני מרגישה שנשארה לי שעה, אולי שעתיים לחיות.  אבא שבשמיים, אני רוצה לשאול אותך שאלה...  איזו תועלת תהיה לך מעוד מצבה בהר המנוחות?  איזו תועלת תהיה לך מעוד שני פרקי תהילים ביארצייט שלי?  אבא שבשמיים, אני רוצה לעשות איתך עסקה. אתה מלך ממית ומחיה! אל רופא רחמן אתה! תן לי לחיות ותהיה לך ממני תועלת . אמנם אני פטורה מתלמוד תורה, אבל אני מבטיחה לך שאני אהיה שפחה בשבילך, ואת כל הבקרים במשך כל החיים שלי אני מקדישה ללומדי תורה. כל יום מ-8 עד 2 בצהריים, אני אעמוד ואבשל עבור לומדי התורה! בורא עולם תנסה אותי...".  ככה האימא בוכה, ותוך כדי בכי היא נרדמת.

     האחות חוזרת לדלפק להירגע מעט, ודבורה'לה לא זזה.  אחרי 20 דקות האימא מתעוררת ומבקשת מעט מים לשתות.  כבר קרוב לשנה שהאימא לא לוגמת מים, אין ושט, הכול רקוב שם.  אבל דבורי יודעת שהצדיקים לפני שנפטרים מבקשים מים, כדי לברך 'שהכול נהיה בדברו', להצדיק עליהם את הדין.  דבורי יודעת שאם עכשיו האימא מבקשת מים זה הסוף...  אבל היא ניגשת למלא את רצונה האחרון של אמה, והאחות אומרת לה: "דבורי את תחנקי את האימא, אין לה ושט, אין לה קיבה, היא תיחנק על המקום...". אבל דבורי לא יכולה לסרב...  האימא מברכת 'שהכול נהיה בדברו', ולוגמת מן הכוס.  לא, היא לא נחנקת... היא מסיימת את הכוס ורוצה עוד כוס.  האחות פרצה בזעקה... האחיות האחרות ששמעו את הזעקה נכנסו לראות מה קרה, ולתדהמתם האימא שלא הכניסה לגופה כבר שנה מים, מתחילה לשתות כוסות...  הרופאים, וביניהם מנהל המחלקה, ראו שיש בלאגן, נכנסו גם הם לחדר, והם לא מאמינים למה שהם רואים...  האימא מסיימת כוסות של מים ומבקשת מדבורי משהו לאכול...!  המנהל אומר: אני כבר 40 שנה רופא, ולא ראיתי דבר כזה מימיי!  

פחות משבוע, והאימא יושבת במונית עם תעודת שחרור בדרך הביתה. אבל היא מבקשת מבעלה שיעצור בשכונת בית וגן, הבעל עולה לישיבה אחת, מספר לראש הישיבה את הסיפור, והיא מתקבלת לעבוד כטבחית... היא כבר עובדת שם 37 שנים!!!  צעד קטן של שינוי כיוון, ואפילו על שערי מוות אפשר להיוושע!

חליפה מענווה (עלינו לשבח(

     ר' אברהם יעקב בולימובסקי ז"ל, היה נוהג לספר פעמים רבות מעשה שהיה בימיו של רבי בונם מפשיסחא, והדברים הותירו רושם רב. וכך סיפר:

     בפשיסחא גר יהודי שהתפרסם כחייט מוכשר, וכמי שמוציא בגדים נאים מתחת ידיו. רבים מאנשי הקהילה היהודית וגם בכירי האצולה מבין הגויים הזמינו אצלו חליפות, והכול יצאו מרוצים, ושיבחו את מעשי ידיו.  יום אחד חזר הפריץ מביקור ממושך במדינות זרות, והביא משם בד יקר-ערך, ועז היה חפצו לתפור מבד זה חליפה יוקרתית, בה יופיע רק באירועים חגיגיים. יועציו אמרו לו שכדאי להזמין אליו את החייט היהודי, שאין כמוהו בכל האזור מי שיידע להפיק את המרב והמיטב מהבד היקר. שמע האציל לעצתם, והזמין את היהודי לארמונו, הראה לו את הבד המיוחד, וביקשו שיתפור ממנו חליפת-אצולה יוקרתית.  היהודי שב לביתו שבפשיסחא וכולו קורן מאושר, על הזכות שנפלה בחלקו לתפור חליפה לפריץ בעצמו ובכבודו. הוא לא היה מסוגל להתאפק, וסיפר זאת לכל מי שבא עמו במגע, ברחוב ובבית הכנסת, כל מי שנכנס לחדר העבודה שלו בשבועות שבהם היה עסוק במלאכת התפירה, שמע ממנו אודות ההזמנה המיוחדת של הפריץ.  והחייט אכן השקיע במלאכה זו את כל מרצו וכישוריו, ותפר לפריץ חליפה מהודרת ומיוחדת במינה . ויהי כאשר סיים את המלאכה, ארז את החליפה בצורה מהודרת,  ויצא לארמון הפריץ, ושוב – כשכולו קורן מאושר, והפעם בגלל הכסף הרב שיכנס עוד מעט-קט לכיסו. הוא מתדפק על שערי הארמון, ומוזמן להיכנס אחר-כבוד ללשכתו של הפריץ,  ובתנוחת גאווה בלתי-מוסרית שלף את החליפה מתוך האריזה.  אך הנה שוד ושבר; הפריץ מתבונן בחליפה, ופניו מצביעות על אי שביעות רצון מוחלטת מהיצירה של החייט היהודי. עיניו יוצאות מחוריהן מרו?? כעס, עד שהוא נשמע צועק: 'תתבייש לך,  זו החליפה שתפרת לי מהבד היקר שהפקדתי בידך?! האם זו נקראת בעיניך יצירה מלכותית?! הרי אין בחליפה זו מאומה מן היופי, מן החן וההדר, שציפיתי לראות בה! ועכשיו עוד הרסת לי את הבד, ותצטרך לשלם לי את מחירו המלא'! היהודי לא ידע את נפשו מרוב תדהמה, ולא ידע מה דופי מצא הפריץ בחליפה זו. הוא רצה לשאול את הפריץ על איזה פגם הוא מדבר, אבל זה השליך את החליפה מידיו מרוב כעס, עד שהיהודי נאלץ לעזוב את הארמון בבושת פנים, והחליפה בידו...

     עם שובו לביתו, נכנס החייט למרה שחורה, ושכב במיטתו ללא נוע. הדיכאון העמוק פגע בו בהעלותו על לוח-לבבו את הבושה שתהיה לו עתה מכל אלה שסיפר להם על 'התפירה המלכותית'. מה יענה עכשיו לכל מכריו וקרוביו שיבקשו לדעת מה עלה בגורל החליפה? אבל, כאשר הפרנסה הציקה לו, קם היהודי והחליט לשאול בעצת הרבי מפשיסתא, ולהיוועץ בו ובפקחותו הנודעת. אולי הוא יידע את דבר-הפגם שמצא הפריץ בחליפה ! הרבי שומע את הדברים, מליט את ראשו בכפות ידיו כמי ששוקע במחשבה עמוקה, ולאחר כמה דקות הוא אומר לחייט:  בוא ואיעצך עצה טובה. קח את החליפה שהפריץ החזירה לך,  תפרום אותה לחלוטין, ותתפור חליפה חדשה מאותו בד, ובדיוק באותה גזרה שתפרת את הראשונה, ותביא אותה שוב לידי הפריץ . החייט הביט ברבי ולא יכול היה להאמין שהוא שומע את הדברים יוצאים מפיו. הוא כבר היה בטוח שגם הרבי שוחק למשובתו... אבל הרבי חזר על דבריו בשנית. 'לך ועשה כדבריי ותראה שלא תפסיד', אמר. בלית ברירה חזר החייט לביתו,  ועשה כדבריו של הרבי, ובתוך ימים אחדים הביא את החליפה 'המחודשת' לארמונו של הפריץ.  וראה זה פלא, כדבריו של הרבי כן היה. הפריץ התלהב עד מאוד מהחליפה, ולא גמר לשבח את החייט היהודי על כישוריו המיוחדים. ואף קרא לאשתו ולבני ביתו שיראו את החליפה ברוב הדרה. 'בדיוק לחליפה כזו ציפיתי', אמר בהתפעלות, ושילם לו על כך בטבין ובתקילין.

     עכשיו חזר החייט אל בית מדרשו של הרבי, ושאלו לאמור,  ילמדנו רבנו מה שונה החליפה ?הראשונה מן השנייה? השיב לו הרבי: הפסוק אומר 'ולענווים ייתן חן', לכן בחליפה הראשונה שתפרת, והתגאית בה בפני כל חבריך ומכריך, והוצאת את העיניים לכולם, לא מצאת חן בעיני הפריץ, וממילא גם חליפתך לא מצאה חן בעיניו, והוא סילק אותך בבושת פנים. ברם, כאשר נפשך הייתה שפלה, והתנהגת בענווה, ובצורה זו תפרת לו את החליפה. הרי שהקב"ה נתן את חינך בעיניו, והסוף היה טוב.  וזו גם הדרך לתשובה...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ד' תמוז ה'תשע"ה

למשפחתי היקרה, אם אני לא הייתי אני – אז אתם לא הייתם אתם (שמואל אייזיקוביץ)

     לעולם אל ישתדל אדם להיות "הכי טוב" מכולם, אדם צריך להיות "טוב" וזה בהחלט מספיק.. כי: להיות "הכי טוב", (היינו: אין אחרים עמו בדרגתו) זו כבר גאווה...! שכן למי שהוא "הכי טוב" מגיע כבר הכול. ואנחנו חוזרים בזה שוב ל...אנוכיות.

     ''לעולם אל תאמר את האמת לאנשים שלא ראויים לה''

     לעולם אל תכנס לדבר שאינך יודע כיצד תצא ממנו. (עצות דברי יאשיהו)

כוחה של קללה

     עד כמה עלינו להיזהר מכל מה שיוצא מפינו ובעיקר מקללה. לעיתים האדם סובל בעולם ואינו מודע שדווקא הוא שגולל על עצמו את גורלו בגין קללה שיצאה מפיו. להלן סיפור המעשה המעובד מהספר "העיתונאי" של הרב קובי לוי ומעשה שהיה-כך היה:

     שפרה שגיב עמדה לסגור שידוך. חלום חייה , להינשא לאחד העילויים של ישיבת "קול התור" , הולך להתגשם. חננאל גרוסבלום הוא הבחור של הישיבה, ושמו הולך לפניו לא רק באיכות הלימוד שלו, לא רק בחידושים ובקונטרסים הרבים שהספיק להוציא, אלא בעיקר על רקע אישיותו הכובשת והחביבות שהוא מקרין כלפי סביבתו.

     שפרה הייתה מאושרת ושמרה בסוד את מהלך התרקמות הקשר בינה לבין חננאל. היו אלה ארבע פגישות שנמשכו שעה וחצי כל אחת, אך תוכנן היה עמוס ביראת-שמים, אמונה ובטחון בקב"ה, ובעיקר ברצון לבנות בית יהודי על יסודות התורה. בפגישה הבאה, הרביעית, היו אמורים לסגור תאריך לאירוסין ולחתונה.

     לשפרה, בתו של ראש ישיבה נודע ובעל ייחוס חשוב הייתה חברה טובה מאד, ידידת נפש ממש. אסתר מורן. לה היא גילתה הכול. מה דיברו, מהם דעותיו ועל הישגיו המופלאים של הבחור שכל רבותיו משבחים ומהללים, ועל המחשבות היכן לגור, כאן, או אולי באחת מערי הפריפריה. אסתר הייתה קשובה והביעה שמחה עצומה ואוהבת על השידוך המוצלח. "יהי רצון שהזיווג יעלה יפה" ברכה בחום ליבה את חברתה "ובקרוב נוכל לחגוג את נישואיכם". "אמן. תודה", הודתה שפרה. "גם אני מאחלת לך מכל הלב, שתזכי בקרוב, להצעת שידוך נפלאה, ונזכה שתינו לשמוח אחת בשמחת חברתה . "

     היא הייתה המומה. היא לא האמינה למשמע אוזניה . השדכן התקשר הבוקר לאביה ומסר לו בצער: "צר לי הרב שגיב, אבל חננאל החליט מסיבות השמורות עמו, לא להמשיך בקשר. הוא מתנצל, הוא ממש דיבר בקול שבור, אינני יודע מה הסיבה, אך כנראה שמשמים חושבים אחרת. מסור לבתך שיש לי כמה הצעות משובחות לא פחות עבורה. ואני מאד מאד מתנצל בשמו. סליחה ".

     שפרה רצה לחדרה ופרצה בבכי גדול. "אבא שבשמים, הייתי בטוחה שזה השידוך שלי, לא העליתי בדעתי אפילו ברמז שחננאל יחזור בו... הוא היה כל כך נחוש בדעתו שבפגישה הבאה נדבר על תאריכים וכו'... אחרי שעה של בכי ושתיקה היא חייגה... אסתר הייתה על הקו, וניסתה לרכך במילים טובות את המשבר, אך ללא הועיל. שפרה הייתה שבורה ומצולקת, כפי שלא הייתה בחייה, למרות שבסך הכול היא בת 21 היא הייתה בטוחה שהצלקת הזו לא תגליד לעולם... היא לא טעתה בהרבה .

     עשרה חודשים אחר כך קיבלה שפרה הזמנה בדואר. אסתר חברתה נישאת בשעה טובה. למי? לחננאל גרוסבלום. השיברון והדמע חזרו אליה והפעם בכוויות יותר עמוקות. דווקא חברתי הטובה אסתר, ידידת הנפש שלי, היא הזיווג של חננאל?! היא הרגישה איך ליבה מתמלא כעס והקפדות, גם שניהם. היא חשה נבגדת, היא הישירה עיניה למרומים ושאלה: "אבא, ריבונו של עולם, אני מרגישה , שאני נכנסת לניסיון נורא , שאינני יכולה לעמוד בו ." מאז הסתיים הקשר ביני לבין חננאל דחיתי את כל ההצעות. הייתה בי עוד תקווה שנחזור להיפגש שוב... ועל הכול אסתר שמעה, והכול היא ידעה... איך היא יכלה לעשות לי את זה. דווקא היא?!?! החברה הכי טובה שלי!?.

     שפרה אזרה עוז והחליטה לצאת לחופה. רגליה היו כבדות, ליבה כאוב, ונחשול דמעות רוויות מקנאה עמד לפרוץ מעיניה . היא הביטה אל הרב המקדש, אל כוס היין ועל טקס הנישואין . אחרי חצי שעה היא ביקשה לחזור הביתה. בדיוק באותה שנייה ירדו החתן והכלה במדרגות לכיוון האולם. היא הבחינה בהם, ואז היא סיננה מילים נוראיות. היא הרגישה, שאין לה כוח לעצור את הקללה האיומה הזו: היא חיפשה פינה להסתתר וקראה תהילים. ואמרה: "ריבונו של עולם, אני מבקשת , שלא יהיו להם ילדים לעולם...שלא ייהנו מהזיווג שלהם ".!

     החתן והכלה נבלעו באולם. שפרה השבורה החלה לצעוד ברחוב. אסתר כבר לא תוכל להיות חברתה הטובה. מה שנותר לה לשפרה, זו התקווה האכזרית, שהזיווג הזה לא יזכה לפרי בטן. אל תשאלו איך ולמה, אבל שפרה הרגישה, שהקללה הזו תתקיים. חלפו 25 שנה.  שפרה קנול פנתה לעלות על גרם המדרגות לכיוון עזרת הנשים. לפתע היא מבחינה באשה בת גילה, מוכרת לה, ומסביבה כמה ילדות קטנות ומתוקות להפליא. אסתר? שפרה? "לא התראינו 25 שנה לפחות" אמרה אסתר "מה שלומך?". ברוך השם. ואיך אצלך? הפטירה שפרה במבוכה. " הודו לה', את רואה את 4 הקטנטנות האלה, הן הנכדות שלי, הן שובבות וחכמות. סיימנו את התפילה והן מבקשות: סבתא עכשיו טיול. " שנה טובה אסתר יקרה. שיהיה לך נחת עם הנכדים והבנים. מכל הלב". אמרה שפרה ועלתה בזריזות על גרם המדרגות לעזרת הנשים,  כאשר היא נזכרת בפעם האחרונה , שראתה את אסתר ביום חתונתה עם חננאל -, וכמובן , את הקללה הנוראה!

     שפרה התיישבה על הכסא הראשון בעזרת הנשים ופרצה בבכי קורע לב: "הוי אבאל'ה שבשמים" , זעקה . "עכשיו ערב ראש השנה, ואני מבקשת מחילה סליחה וכפרה על הקללה הנוראה , שקיללתי אותה ביום חופתה. ואני מודה לך מעומק הלב – ריבונו של עולם – שהקללה הזו לא התקיימה בה , וברוך השם שהיא זכתה לפרי בטן ומהלכת עם נכדותיה המתוקות ברחובה של עיר. אני מאושרת בשבילה, אבל עצובה בשבילי. עכשיו , אבאל'ה , אני מבינה , מדוע לא נפקדתי עד היום בפרי בטן. מדוע עקרה הנני, ללא ולד, וללא סיכוי אי פעם לזרע של קיימא. הקללה שקיללתי אותה, פגעה בי. הרגשתי באותן שניות מזוויעות, שהקללה תתקיים, אך לא האמנתי שהיא תתקיים דווקא בי ."

     אומרת הגמרא במסכת מועד קטן: "ברית כרותה לשפתיים" – לאדם יש כוח עצום בפה, אשר לעיתים ככל אשר הוא מוציא מפיו, נגזר בשמיים , שכך יהיה וכך יעשה! וכדברי הגמרא במסכת כתובות: "כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו , אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה , נהפך עליו לרעה –" כמה צריך האדם להיזהר בדבריו! 

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ט"ז סיון ה'תשע"ה

לב אחד יכול לדעת מהי האמת

     ל"בערך" אין ערך.

     לגברים תקופת האושר ארוכה יותר, שהרי, ראשית הם מאחרים יותר להינשא, ושנית הם מקדימים יותר למות.

     “לדעת תמיד לוותר! האדם לא בעל הבית בעולם הזה, יש בעל הבית לעולם!” (שמש ינון)

ואהבתם את הגר (האמנתי ואדברה(

     יש לנו משפחה ברוכת ילדים, עשרה במספר כ"י,  הבן הבכור שלנו, בן ישיבה בן 32, תלמיד חכם לתפארת, עדין ואציל מידות, אך איך אומרים הוא 'מעוכב שידוך'. בעלי ואני נכנסנו למועקה לא קטנה. 'מתי, מתי נזכה להכניס את יענקי אל מתחת לחופה?' שאלה זו לא הרפתה מעמנו בעשור האחרון, ולפעמים מנעה מאיתנו שינה. יענקי, עשה הכל כדי לזכות ולהקים בית נאמן. חבריו וידידי המשפחה, כולל כל השדכנים המוכרים - פעלו נמרצות. אך בשנתיים שלוש האחרונות פסק זרם ההצעות והפך לטיפטוף קטן ודי מדאיג. יענקי הוא ה'אלטער' (הקשיש) של ישיבתו, כל חבריו מזמן אבות לילדים. בחתונות של אחיו ואחיותיו הקטנים הוא ניצב ליד אביו ועיניו בורקות מאושר. הוא משמח ומרקיד בחתונות המשפחתיות, ואף אחד לא מסוגל לעלות בדעתו שיש לו צלקת מדממת בלב. אני אמא שלו, אני יודעת שהבחור האציל הזה הוא צדיק אמיתי שיודע להתמודד עם הכאב הפרטי שלו באופן הראוי לקנאה.

     ביום י"ח בתמוז תש"ע נחתנו, בעלי ואני, בנתב"ג לאחר טיסה מעייפת. חזרנו מארה"ב,  משמחת ברית המילה של אחד מנכדינו. יצאנו לפתח הטרמינל עם המזוודות, קנינו שתיה קלה כדי להפיג מעט את החום, ואחר כך היינו אמורים לעלות למונית ולהגיע הביתה לשנת לילה נעימה.  עודנו ישובים והנה ניגשת אלינו עלמה צעירה כבת עשרים ושואלת: 'האם את מדברת אנגלית? (לימים סיפרה לי שהגיעה שעה קודם בטיסה אמריקאית, נטלה מזוודותיה, התיישבה מחוץ לטרמינל וקראה שעה תהלים עם דמעות, התפללה שהקב"ה ישלח לה גואל ומושיע). עניתי לה 'כן, אני דוברת אנגלית'. 'אולי את יודעת היכן אוכל להשיג פלאפון מוזל?' בעלי שהקשיב לשיחה,  צלצל לידיד קרוב ובירר כיצד ניתן להשיג פלאפון כשר במחיר אטרקטיבי. שאלתי את הבחורה 'לאן פניך מועדות?' ותשובתה הפתיעה אותי מאד. ' אני לא כל כך יודעת', אמרה. תשובה מוזרה לכל הדעות. ניסיתי לשאול אותה לפרטים אחדים.  שאלתי: 'למדת בסמינר? באיזה סמינר?' 'אור נאוה' בפלטבוש. סמינר שמיועד ל'גרים'. ענתה, כשההטעמה במלה היא מלעיל. 'אה את חסידת גור?' 'כן', השיבה 'אני גיורת... רק לפני שלושה שבועות סיימתי את תהליך הגרות כהלכה'. היא גיורת ואני חשבתי שהיא חסידת גור...  

     נזכרתי שבעלי פעם סיפר לי, שהרב שמעון שוואב זצוק"ל נסע פעם אל מרן החפץ חיים זצוק"ל בהיותו בחור, כדי להתברך ממנו. שאלו הח"ח 'אתה כהן, לוי, או ישראל?' השיב הצעיר: 'ישראל'. 'אם כן' , אמר הח"ח 'דע לך שאני כהן, וכשיבוא משיח צדקנו נרוץ כולנו לבית המקדש. אנחנו הכהנים נטוהר ומיד נכנס פנימה, אבל אתם הישראלים תישארו בחוץ. וכל כך למה? שכאשר משה רבינו קרא: 'מי לה' אלי', אבות אבותי רצו אליו ועמדו לימינו, ואילו אבות אבותיך התמהמהו. אז דע לך, לכל יהודי יש לו במרוצת חייו את הקריאה הזו, המאותתת לו לא להתמהמה, לחטוף את המצווה, לא להחמיץ אותה , כי אחרת היא תתפוגג ותאבד לו לעד' . 'אתה מבין', אמרתי לבעלי, 'מדובר פה בגרת צדק בודדה שאין לה בית ומשענת... מה עושים? האם אין זו אותה בת קול החודרת עתה לאזנינו 'מי לה' אלי'? מי ירים את המצווה הזו?' בעלי לא היסס לרגע. ' את צודקת, צריך לעזור לה. אבל יש לנו ילדים בבית, צריך ליידע אותם'. הוא צלצל הביתה וסיפר לילדינו הקטנים יותר: 'אבא ואמא חוזרים עם שתי מזוודות כולל מתנות, ועם אורחת חשובה, בתו של אברהם אבינו, תקבלו אותה במאור פנים'. הילדים שמחו. לא כל יום מזדמן לארח גיורת במעוננו - זו בעצם הפעם הראשונה...

     נסענו עם שרה בת אברהם לביתנו בירושלים. הכנו לה סעודה כיד המלך והקצינו בעבורה חדר פרטי עם כל התנאים. בין לבין ביררתי ממנה את ההיסטוריה הפרטית שלה,  אחר כך התקשרתי לארה"ב ושם אימתו את כל מה שאמרה. היא צדקת גדולה וגרת צדק אמיתית', ציין בפנינו יהודי חשוב שליווה אותה במהלך הגיור.  בחצות של ליל שישי התבשרנו כי בתנו ילדה את בנה הבכור. השמחה הרקיעה שחקים, והחלטנו לארח את שרה הגיורת גם לשבת. בעלי התקשר למורו ורבו לספר לו על האורחת כדי לקבל הדרכה הלכתית. וגם עלתה שאלה של נוחות. הבת והנכד אמורים להגיע אלינו ביום ראשון לתקופה של מנוחה, והחדר של שרה צריך לעמוד לרשותם... הרב פסק לבעלי: 'אתם לא עוזבים את האורחת האמיתית עד לסידורה המלא במקום מבטחים.  חפש לה מוסד פנימייתי מתאים או משפחה אומנת.  היא חייבת לקבל קרקע יציבה. עד אז יש לארח ולתמוך בה. דע לך שבמצווה נדירה שכזו, 'ואהבתם את הגר', לא כל אדם זוכה. אל תתן למצווה לברוח.  כן נוח, לא נוח, הקב"ה אוהב גרים ומצוה אותנו להרבות עמם חסד ומאור פנים, כי גרים היינו בארץ מצרים, ותחושת הגרות והריחוק מכבידה. כל עזרה קטנה היא חסד ששווה עולם מלא. ומובטחני - סיכם הרב - שמצווה זו תביא לכם הרבה ברכה,  נאמן ה' לשלם שכר'.

     שלושה שבועות שהתה שרה בביתנו, ונתנו לה הרגשה שהיא כמו בת שלנו. ובאמת כך חשבנו. היא מצידה השיבה המון אהבה והכרת הטוב. לבסוף הצלחנו לסדר לה מוסד חינוכי מתאים שהקצה לה חדר מכובד, והוסיף לה המון תורה ויראת שמים.  הקשר בינינו היה יומיומי, ונוצרו יחסי ידידות בינה לבין בנותינו וכלותינו. בכל חגי תשרי היא התארחה אצלנו כאחת הבנות. בחול המועד סוכות פגש בעלי בבית הכנסת יהודי חשוב העומד בראש מוסד לבעלי תשובה, ושאלו לגבי שידוך לשרה. הלה השיב לו כי יש לו תלמיד בעל תשובה כשלוש שנים, איכותי מאוד, שיכול להתאים לה. אחרי תפילת ערבית ניגש בעלי לשוחח עם הבחור ומצאו כלי חמדה בתורה ובמידות טובות. יומיים לאחר מכן נערכה הפגישה הראשונה בביתנו. ארבע חמש פגישות, ונסגר ווארט בשעה טובה.  מסיבת האירוסין נערכה בביתנו באופן הכי מהודר ומכובד, עם המון חום ואהבה לזוג הצעיר.

     אודה ולא אבוש, הייתי מרוגשת מאד. ממש בכיתי מאושר לראות בת יקרה זו, שהצליחה בכוחות על לנטוש את משפחתה ואומתה, ולמסור נפש ממש על קיום היהדות... ולבחור בעניות ובדחקות כדי לקיים את מצוות התורה. במידה רבה חשנו כולנו שהיא מהוה לנו אות ומופת, והתרומה הרוחנית ששרה תרמה לנו איננה פחותה ממה שהעניקו לה.  

     ועכשיו ליהלום שבכתרו של הסיפור. שרה התארסה ביום א' בשבוע... שבוע לפני כן יענקי יצא לפגישה האחרונה עם בחורה נפלאה, והיה ווארט. באותו שבוע ביום חמישי חגגנו גם את האירוסין של יענקי.  שני אירוסין בשבוע אחד. כן, גם החתונות נערכו בסמיכות רבה. רקדנו ושמחנו בשתי החתונות, אבל כאן המקום והזמן להודות שכולנו חשנו כמשפחה,  כי למעשה שרה הגיורת זיכתה אותנו במצווה כה נעלה ונדירה, מצווה שפתחה אומנם שערים לה, אך גררה בעקבותיה פתיחת שער לזיווג הגון ומושלם לבננו בכורנו יענקי. 

 חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il