אמרי שפר ל' שבט ה'תשע"ח

אורח בא לביתך, אתה יכול לכבדו עם אוכל, אבל לא עם תיאבון לאכילה, ואנו מתפללים "ומשביע לכל חי רצון" – היינו תיאבון, כי את התיאבון, רק הקב"ה יכול לתת.(רבי זושה מאניפולי)

אחד שבא לפני רבו והחל לספר לו דברים מופלאים ומוגזמים שלא שמעתן אוזן מעולם, לאחר שסיים, פנה הרב לתלמידיו ואמר: "כמה גדול כח הזיכרון של אדם זה?!", התלמידים לא הבינו כיצד רבם משבח אדם ריק שכזה. הסביר להם הרב: "ישנו אדם שזוכר מה שהיה לפני 20 שנה, ויש מי שזוכר מה היה לפני 50 שנה, ואילו איש זה זוכר אפילו דברים שלא היו מעולם!"

    אם חברך רוצה לומר לך חידוש תורה, ושואל אותך: האם כבר שמעת את הפירוש על פסוק פלוני, ובאמת כבר שמעת את הפירוש, מותר לך לומר "לא שמעתי" הואיל ויש לחברך הנאה בזה שאומר לך חידוש שעדיין לא שמעת, וגמלת חסד עמו כששמעת אותו שנית. (ואין למו מכשול)

    לו היה אדם יודע כמה גדול כוחה של האמת, לא היה משקר לעולם.(עיטורי תורה)

הילד שנולד על ההר (דברים טובים – שמות)

    צעיר לימים היה ה"שפת אמת" זצ"ל בעת שנתמנה כאדמו"ר המנהיג את החסידים. בין חסידיו הרבים היו, כמובן, גם אנשים באים בימים תלמידי חכמים ויראי שמים, הנודעים בצדקותם "כיצד זה אדם כה צעיר התמנה להנהיג אנשים מבוגרים, הידועים כתלמידי חכמים וצדיקים מופלגים?" התפלאו רבים. השיב להם על כך אחד החסידים במשל: אדם אחד עמד לרגלי הר גבוה עד מאד. "רצוני להעפיל לפסגתו!" אמר, ויישא עיניו למרומים, אל המקום שבו התנשאה פסגת ההר. בלי להסס החל צועד במעלה ההר. צעד יום, צעד יומיים אט אט התקדם, אך הפסגה הייתה עדין רחוקה מאוד מאוד. המשיך האיש בדרכו, ימים עברו חדשים חלפו, והאיש עדין בדרך אל הפסגה הגבוהה והרחוקה. שנים רבות הוסיף האיש להעפיל במעלה ההר. כוחותיו כמעט כלו אך הוא לא אמר נואש "עלי להגיע אל ראש ההר, ויהיה מה!" ואכן בתום שנים רבות של צעידה מאומצת הצליח האיש להגשים את שאיפת חייו פסגת ההר הלכה והתקרבה לעברו עד אשר באחד הימים מצא עצמו ניצב בראש ההר. ואז, באותו רגע בו חש עצמו מאושר כפי שבודאי רק מעטים חשים נתקלו עיניו בילד קטן העומד גם הוא על פסגת ההר. מרוב תימהון פער האיש את ידו ועיניו חשבו לצאת מחוריהן. הייתכן? חשב, הייתכן שילד כה קטן עומד לו במקום, שלא נדרשו לי שנים ארוכות ומאמצים על אנושיים כדי להגיע? אמור לי ילד" פנה לבסוף אל הפעוט "כיצד הצלחת להגיע הנה, והרי לי ארכה הדרך שנים רבות!" והילד השיב: "אתה הגעת הנה מתחתית ההר, וכדי להגיע לפסגה נאלצת להפעיל כוח רב במעלה ההר ואילו אני נולדתי פה על פסגת ההר הגבוה!" "ועתה", סיים המספר את משלו ופנה לנוכחים: "האם מבינים אתם את הנמשל? נכון הוא כי ה 'שפת אמת' צעיר לימים, ולמרות זאת מנהיג הוא אנשים באים בימים ונכבדים כי זאת לדעת : אותם אנשים זקנים וחשובים החלו דרכם בתחתית ההר, ושנים רבות היה עליהם לעמול עד שהגיעו למדרגתם הגבוהה. ואילו ה 'שפת אמת' נולד על הפסגה, ובמשך חייו החל את דרכו בעבודת הי. לא ייפלא איפה כי ראוי הוא למרות גילו הצעיר להיות מנהיגם של כל חסידיו", שקיבל נשמה גבוהה מאד.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית, פרשת "בהעלותך", ה'תשע"ז

חז"ל כתבו בפרקי אבות "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". חז"ל ראו בתאווה מידה בעלת כוח השפעה גדול מאוד, כזה שיוציא את האדם מהעולם.

בפרשתנו, פרשת "בהעלותך", נופלים בני ישראל במידה זו.

בני ישראל בהליכתם במדבר הרבו להתלונן.

תלונתם השניה בפרשה באה בתחום האוכל: "וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר, זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת-הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר-נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת-הֶחָצִ֥יר וְאֶת-הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת-הַשּׁוּמִֽים".

הם זוכרים רק את הדגה שאכלו במצרים בחינם אבל שוכחים את הסבל ושאר הצרות שהיו שם.

הם אפילו משתמשים בלשון עתיד "אשר נאכל" כי הם מצפים ורוצים לשוב למצרים כדי לאכול את הדגה שוב בחינם.

בעל העקדה מפרש שאין זו תאווה מיוחדת למאכלים מסוימים אלא מטרתה להשתחרר מכל סמכות מוסרית ורוחנית. שיצאו ממצרים השתחרר גופם ונפשם השתעבדה לאלוקים וכעת הם רוצים להשתחרר מהכבלים האלה.

אך אם נשים לב טענתם מתחילה בבשר ומסתיימת בדגים ובקישואים.

על כך מסביר אברבנאל שעיקר הטענה היה להשגת בשר אך שטענו להם שגם במצרים לא אכלו בשר ענו ששם לפחות אכלו דגים וירקות וכאן במדבר גם את זה אין להם.

בעל העקידה מסביר שלא היה חסר להם בשר אלא תיאבון. 

תלונתם הייתה שחסר טעם במאכלים מחוסר תבלין שיגוון וינעים את טעם האוכל.

בני ישראל "התאוו תאווה" והם צעקו על חסרונה של תאווה בקרבם לכל אוכל.

בשבילם האוכל במדבר תפל וחסר טעם לעומת מה שהיה שם במצרים.

אמנם המן אותו אכלו היה טעים כזרע גד לבן שהוא אחד מהתבלינים הטובים ואפשר היה לאפותו אבל הם רצו דווקא טעמים שאין בו.

החפץ חיים אומר על עניין התאווה שהאדם השלם עושה את כל אשר בידו להחליש תאוותו לעומת זאת האספסוף טיפח בעצמו תאוות. ולפי הכלי יקר התאווה לבשר הייתה רק אמצעי ומכשיר לתאווה גרועה יותר.

הבשר מחמם את הגוף ומרבה תאווה ולכך שאפו המתלוננים, ולפי חז"ל שמפרשים "בוכים למשפחותם" - על עסקי משפחותם.

שנזכה אנו להתגבר תמיד על מידת התאווה שבנו.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם.