חז"ל כתבו בפרקי אבות "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את
האדם מן העולם". חז"ל ראו בתאווה מידה בעלת כוח השפעה גדול מאוד, כזה
שיוציא את האדם מהעולם.
בפרשתנו, פרשת "בהעלותך", נופלים בני ישראל במידה זו.
בני ישראל בהליכתם במדבר הרבו להתלונן.
תלונתם השניה בפרשה באה בתחום האוכל: "וְהָֽאסַפְסֻף֙
אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם
בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר, זָכַ֙רְנוּ֙
אֶת-הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר-נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙
הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת-הֶחָצִ֥יר וְאֶת-הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת-הַשּׁוּמִֽים".
הם זוכרים רק את הדגה שאכלו במצרים בחינם אבל שוכחים את הסבל ושאר
הצרות שהיו שם.
הם אפילו משתמשים בלשון עתיד "אשר נאכל" כי הם מצפים
ורוצים לשוב למצרים כדי לאכול את הדגה שוב בחינם.
בעל העקדה מפרש שאין זו תאווה מיוחדת למאכלים מסוימים אלא מטרתה
להשתחרר מכל סמכות מוסרית ורוחנית. שיצאו ממצרים השתחרר גופם ונפשם השתעבדה
לאלוקים וכעת הם רוצים להשתחרר מהכבלים האלה.
אך אם נשים לב טענתם מתחילה בבשר ומסתיימת בדגים ובקישואים.
על כך מסביר אברבנאל שעיקר הטענה היה להשגת בשר אך שטענו להם שגם
במצרים לא אכלו בשר ענו ששם לפחות אכלו דגים וירקות וכאן במדבר גם את זה אין להם.
בעל העקידה מסביר שלא היה חסר להם בשר אלא תיאבון.
תלונתם הייתה שחסר טעם במאכלים מחוסר תבלין שיגוון וינעים את טעם
האוכל.
בני ישראל "התאוו תאווה" והם צעקו על חסרונה של תאווה
בקרבם לכל אוכל.
בשבילם האוכל במדבר תפל וחסר טעם לעומת מה שהיה שם במצרים.
אמנם המן אותו אכלו היה טעים כזרע גד לבן שהוא אחד מהתבלינים הטובים
ואפשר היה לאפותו אבל הם רצו דווקא טעמים שאין בו.
החפץ חיים אומר על עניין התאווה שהאדם השלם עושה את כל אשר בידו
להחליש תאוותו לעומת זאת האספסוף טיפח בעצמו תאוות. ולפי הכלי יקר התאווה לבשר הייתה
רק אמצעי ומכשיר לתאווה גרועה יותר.
הבשר מחמם את הגוף ומרבה תאווה ולכך שאפו המתלוננים, ולפי חז"ל
שמפרשים "בוכים למשפחותם" - על עסקי משפחותם.
שנזכה אנו להתגבר תמיד על מידת התאווה שבנו.
שבת שלום ומבורך!
החוויה היהודית
תודות : לצחי מיכאלי
לע"נ
יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו
במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם.
