אמרי שפר כ"ד ניסן ה'תשע"ח

אומר המהר"ל: הזמן הזה מבקש, שנכבד ימים. תלמידי רבי עקיבא לא נתנו כבוד ולפיכך מתו מפסח ועד שבועות ומתו בל"ב ימים ראשונים (הם מתו במשך 32 ימים, עד ל"ג בעומר) . ול"ב – גימטריה כבוד, כי לא נהגו כבוד ו בל"ג בעומר, שהוא ח"י אייר, פסקו למות כי "אייר" בגימטרייה – אורך. וי"ח – חי. ו בל"ג בעומר, מתחיל אורך חיים. וכאשר קיבלו עונשם ל"ב ימים (בגימטרייה: כבוד), אז חזר אריכות ימים לעולם.

    "אם אתה אומר שרב לא יכול לשיר , או חזן לא יכול ללמוד , זה לשון הרע ... אבל אם אתה אומר שרב לא יכול ללמוד וחזן לא יכול לשיר , זה כמותו כרצח " (רבי ישראל סלנטר)

    אם האדם היה יודע מה שנעשה בגופו, מהרגע שהאוכל נכנס לפיו ועד שהוא יוצא מהגוף, היה שולח מברק לביתו, להודיעם שהכול עבר בשלום. (רבי ירוחם, המשגיח ממיר)

    החיים הם לא הדרך לאושר, האושר הוא דרך לחיים.

מהפך בטבריה (על-פי 'בית מאושר')  

הדרך מירושלים לטבריה הייתה ארוכה ומפרכת, ואולם צאצאיו של רבי משה קליערס הקפידו לעשות בכל שנה את הדרך הארוכה ולפקוד את קברו של סבם, רבה של טבריה, ביום השנה לפטירתו.

פעם אחת הבחין אחד הנכדים באדם מבוגר המשתתף באזכרה השנתית. הנכד נזכר כי האיש נכח באזכרה גם בשנה שעברה, ובעצם הוא מופיע במקום מדי שנה בשנה.

סקרנותו של הנכד התעוררה. הוא ניגש אל האיש והתעניין לפשר בואו בכל שנה.. האיש חייך חיוך צופן סוד. "אספר לך בשמחה", אמר, והחל לספר:

זמן לא רב אחרי נישואינו התערער שלום הבית אצלנו. ויכוחים ומריבות היו מנת חלקנו. המצב החריף והלך. בתוכי הצטבר כעס רב על רעייתי, והאווירה בבית נעשתה מתוחה ומעיקה. בשלב מסוים החלטתי לעזוב את הבית לזמן מה, להירגע ולתכנן את צעדיי.

ארזתי כמה פריטי לבוש ויצאתי מביתי שבירושלים לעבר טבריה. סברתי שהשהייה על שפת הכינרת תועיל להרגעת רוחי. התכוונתי להתבודד, להתכנס במחשבותיי ולהשקיט את נפשי הסוערת. שכרתי דירה קטנה על שפת האגם, והנוף המרהיב הִשרה עליי רוגע ושלווה.

לפנות ערב יצאתי לבית הכנסת, להתפלל מנחה וערבית. פגשתי שם את רב העיר, הרב משה קליערס, שקיבל את פניי בברכת 'שלום עליכם' חמה והתעניין לסיבת בואי לעיר. השבתי קצרות שבאתי מירושלים וששכרתי דירה בעיר. לא חלקתי עמו את הנסיבות האמיתיות לבואי לטבריה.

הרב הביע שמחה גדולה על האורח מירושלים עיר הקודש, ופתאום אמר: "למה לך להוציא הוצאות על שכירת דירה? בוא להתארח בביתי, וכך תזַכה אותנו בהכנסת אורחים. אל דאגה, נופה של הכינרת נשקף גם מביתי. אני מבטיח לך חוויה נעימה".

ברגע הראשון דחיתי את ההצעה. באתי לעיר להתבודד, וממש לא היה לי רצון להתארח בביתם של זרים. אך הרב הוסיף לשכנע אותי במתק לשונו. הוא הציע שאעשה ניסיון לכמה ימים. חשתי אי-נעימות לסרב, וכבר באותו ערב סידרתי את חפציי בחדר שהוקצה לי בביתו של הרב.

הרב והרבנית קיבלו אותי בסבר פנים יפות, והתייחסו אליי כאל אורח חשוב. עליתי על יצועי בתחושה נעימה, שנתי ערבה, ובבוקר התעוררתי מלא כוח ואנרגיה.

שמתי לב שהרב קליערס מתרוצץ בבית בקדחתנות. הוא הגיש לרעייתו הרבנית נטלה וקערה לנטילת ידיים, שפת קומקום על האש, וכשהמים רתחו מיהר להכין כוס קפה מהביל, והציב אותה על מגש לצד עוגיות ריחניות. במאור פנים הזמין את הרבנית אל השולחן.

כאשר המחזה הזה נשנה גם בבוקר יום המחרת הסקתי כי הרבנית כנראה חולה. חשתי מבוכה על שנעתרתי להפצרות הרב, בשעה שהדבר ודאי מכביד על רעייתו. אחרי התפילה פניתי אליו והודעתי שבדעתי לחזור לדירה השכורה, כדי שלא להטריח אותם בשעה זו.

הרב קליערס הביט בי כלא מבין. "מדוע אתה מבקש לעזוב את ביתנו?", שאל בנימת עלבון. "האם לא הנעמנו לך את שהייתך? האם קר בין כותלי הבית?". "חלילה", השבתי, והבהרתי שנוכחותי היא עול על הרבנית, שאינה מרגישה טוב, ואין רצוני להכביד עליה.

חיוך עלה על פני הרב. "הרבנית בריאה ושלמה, ברוך השם", אמר ברוגע. "השערתך נובעת בוודאי מהתנהגותי בבוקר. ובכן, דע שהסיבה למעשיי היא דברי האריז"ל ב 'שער הכוונות': 'קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת, צריך שיקבל עליו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על-ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי"'.

הוסיף הרב ואמר: "רבי חיים ויטאל, תלמידו של האריז"ל, הוסיף וכתב שמצוות נישואים נועדה לקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך. ובכן, במקום להתרוצץ ברחובות העיר ולחפש בני-אדם לאהוב אותם, חשבתי בלבי: בידי לקיים את המצווה הזו בביתי, בלי טרחה יתרה. לכן אני משתדל להרבות, ככל יכולתי, באהבת ישראל כלפי רעייתי".

או-אז הבנתי, המשיך האיש את סיפורו, מדוע התעקש הרב שאתארח בביתו. ברוב פיקחותו הבין את הסיבה לעזיבתי את ביתי, ולימד אותי מוסר השכל על-ידי דוגמה אישית מפעימה. כבר באותו יום ארזתי את חפציי ושבתי לירושלים, נתון לרושם העז של שהייתי בבית הרב.

אין צורך לספר שחיינו השתנו מן הקצה אל הקצה. באתי מפויס, והתחלתי לשים לב לתכונותיה החיוביות של רעייתי ולכבד אותה ככל יכולתי. בתחילה הייתה מופתעת מהמפנה שחל בהתנהגותי, אולם כשהבינה שהשתניתי – נהגה כמוני, והחלה להשיב לי באותו מטבע.

בזכות סבך, סיים היהודי את דבריו, ניצלו נישואינו. לכן אני אסיר תודה לרב קליערס, ומקפיד לפקוד את קברו בכל שנה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"א אב ה'תשע"ז

  באחד הימים פרצה בבית המדרש בראדום מריבה שנסבה אודות זהותו של החזן החדש שיבחר לבית הכנסת, לאחר פטירת החזן הקודם. חלק גדול מן הקהל צדד במעמד כלשהו שניחן בקול ערב במיוחד, וחציו השני של הקהל הקדוש העדיף לתמוך בחזן אחר שהיה ירא שמים מאד. לאחר שלא הצליחו להגיע לעמק השווה, החליטו לשאול את רבי נתן דוד משידלובצה. שמע הרבי את טענותיהם של אלו שביקשו חזן ירא שמים, ואחר את טענתם של האחרים, שביקשו את בעל הקול הערב, ואמרו כי באמצעות הקול הנאה שלו יצליח לעורר את הקהל להתפלל בכוונה גדולה יותר. הרהר מעט ופנה אל הקהל: אלו הייתי סבור שהקב"ה צריך את הרחמים שלכם, הייתי פוסק שיש צורך בחזן שיעורר את רחמיכם, אך כל זמן שאתם צריכים את רחמי הקב"ה, מוטב שהחזן יהיה ירא שמים ויצליח לעורר את רחמי הקב"ה עליכם...

     בשעה שרקד הרה״ק מרוז׳ין ריקוד של מצוה, נשמט האבנט מעליו ונפל ארצה. גחן הצדיק מאפטא,  הרים את האבנט וחגרו על מתניו של הרה״ק מרוז׳ין, שהיה צעיר ממנו לימים. הרגיש האי סבא קדישא בקהל שתמהו על כך בלבם, ואמר להם:  מה אתם תמהים? ״עשיתי גלילה לספר תורה״!...

    בשעת צרה אתה ב-'לחץ'. אם תוסיף את ה' לפני הלחץ ואת ה' אחרי הלחץ תקבל 'ה-צלח-ה'. (מתוק מדבש! עלון 104, הרב ברוך בוקרה שליט"א)

      החפץ-חיים זצ"ל היה אומר : מי שמאמין אין לו קושיות, ומי שאינו מאמין לא יועילו לו תירוצים...

'הטרמפ''

     בראשית סיפורו מבקש בעל המעשה לשבח בזאת את יושב מרומים, השם נפשו בחיים ולא נתן למוט רגלו – על "ניסיך שבכל יום עמנו". בנוסף לכך מבקש להעביר מסר ברור לנהגים ובעלי רכבים: "עשו חסד עם רכבכם, עיצרו וקחו עמכם 'טרמפים – כמובן רק הגונים ומוכרים – ויהי לכם זאת לסגולה ולשמירה בדרכי הכבישים דהיום, שבחזקת סכנה הם.

     סיפור היה זה באחת ממוצאי שבתות בתחילת החורף. עשיתי את דרכי ברכבי מבני ברק לביתי בירושלים.  מזג האויר היה סוער, ערפל הקשה על הראות, הנסיעה איטית ומתארכת. לפני עליית ה'קסטל' צדה עיני טנדר חונה בצידי הדרך, כשלידו שניים מאותתים לעזרה. עצרתי, ריחמתי בליבי על המסכנים אלה העומדים במזג אויר שכזה תחת כיפת השמים, ואין מושיע להם.  שהתקרבתי לעברם אחד מהם אמר "שהמנוע התקלקל" וזה שעתיים שאנו כאן, איש לא עוצר". "היינו אמורים להיות בירושלים", הבהיר השני במרירות, "מתקיים שם עתה טקס חלוקת פרסים, והפרסים איתנו ברכב...".  תיכף ומיד הצעתי את עזרתי ונסענו ברכבי לירושלים. הורדתי אותם באולם הכינוס, כשפיהם מלא תודה.

     לאחר כחודש, אחרי יום נסיעות עמוס ומייגע, לצורך סידור חניתי את רכבי בבני ברק ליד חנות הסמוכה ל'איצקוביץ' בכדי לקנות דבר מה. ניצבתי בחנות עייף , והנה בא אדם מולי והושיט לי את ידו לשלום. לא הכרתיו אך לחצתי את ידו. הלה הזדהה כאותו אדם שלקחתיו באותו לילה סגרירי לאולם הכינוסים בירושלים. " אינך יודע איזה חסד גדול עשית עמנו באותו לילה" אמר בהתרגשות. "היית שליח משמים". והרעיף עלי ברכות חמות. "שהמצוה תגן בעדך ותשמור עליך", הנהנתי בנימוס.  

     בני שיחי' שב"ה התחתן לפני שבוע – רצה להיכנס אל המושב האחורי בכדי להתנמנם. משום מה ברגע האחרון נכנס להתיישב לידי, במושב הקדמי, ויצאנו לירושלים, דרך 'בן שמן' בכדי לקצר את הדרך.  ברגע מסוים, מסתבר שנרדמתי לרגע, סטתה מכוניתי באלכסון, מהנתיב הימני אל ה??תיב השמאלי.  אירע עמי נס ראשון שאף מכונית לא באה מולי ברגע קריטי זה. בני היושב לידי החל לזעוק 'אבא אבא',  ברגע זה התעשתתי, הטיתי את המכונית בחזרה לכיוון גדר הבטיחות שלימיני, אלא שאז דהרה המכונית במהירות אימתנית, שלא היתה ניתנת לשליטה, התנגשה חזיתית בגדר, עברה אותו והחלה להתהפך במורד ההר הסלעי.  קשה לי לתאר את הדקה הבאה, כעלה נידף התעופפה מטה קופסת הברזל הזאת, שאני ובני בתוכה,  מוטחת בעוז ובזעם מכל צדדיה בסלעי ענק. קולות נפץ של זכוכיות וקימוטי פח מתערבלים בזעקות אימים של 'שמע ישראל' וצווחות 'רבונו של עולם', שבקעו מגרוננו מבין למהלומות אדירות שעוד הלמו על הרכב המידרדר. אחר דקה, לדידנו היה זה יובל – שקט, דממה, הכל נח, זהו זה.  עודני דומם, אפוף בכאבים עזים בכל חלקי גופי לגודל שמחתי שאני חש בהם. ממקום שכיבתי, רואה אני את בני המצוי מעלי – גם הוא מביט בי וחי. "שמע", בוקע קולי המרוסק, "מילאתי לפני היציאה לירושלים – מיכל דלק שלם, העלול להתלקח בכל רגע".  בידים שלימות התרנו את חגורת הבטיחות, ברגלים שלימות זחלנו החוצה אל ההר, ניצבנו זה מול זה ונוכחנו לראות כי נותרנו לחיות בחסדי שמים. גופנו כואב ודואב, אך ממכות יבשות בלבד.  ממעלה ההר, מהכפר הערבי, החלו מספר 'בני דודים' לרוץ לעברנו. נופפנו להם כי אין צורך, שלמים אנחנו, לא חפצנו להכניס ראשנו בסכנה נוספת. מיד החלנו לדדות רגלי אל הכביש בטיפוס ודילוג על קוצים ומהמורות, סלעים ואבנים. שברי הפח, מכונית לשעבר, רחוקים היו מהכביש בכ-60 מטרים.  בהגיעי אל שפת הכביש עצר רכב לאיתותי בני, לשמע סיפורנו הציץ הלה לעבר גוש הברזל המקומט ומושלך בעמק, לא האמין כי יצאנו הימנו חיים. נסענו עמו לביה"ח הדסה הר הצופים. עוד באותו ערב שוחררנו הביתה 'מחוסר הוכחות' לנזקים כלשהם.  למחרת החל בני הגדול לסדר את ענין גרירת הרכב, או אז נוכחתי בנס הגדול:  החלק האחורי של הרכב היה מרוסק כולו, גג הרכב הגיע לקרקעיתו, הצטמררתי לחשוב מה היה קורה אילו היה בני מחליט לנמנם שם... כל חלקי הרכב היו הרוסים לחלוטין, רק שני המושבים הקדמיים נותרו בשלמותם, כאילו יד אוהבת עטפה אות?? והגנה עליהם.  בבוא הגורר לגרור את המכונית, שאל: "מה עם הנוסעים?". בני ענה לו 'כלום'. הלה סבר כי אכן 'כלום' – ה' ישמור, הנהן בראשו בהשתתפות בצער. בני העמידו מיד על גודל הנס. למשמע הדברים התרגש הלה ומאן להאמין, לא נחה דעתו עד שאץ למכוניתו, שלף מצלמה והנציח את גודל הנס – אשר אף הוא , כגורר במקצוע, ראה ביציאת אנשים חיים מרכב במצב כזה – נס אדיר ונדיר.

     אודה להשי"ת שאני הוא זה שכותב את הדברים. שכבתי בבתי והתאוששתי בחסדי השי"ת מהטראומה שעברה עלי, בראשי הכואב הדהדו באותם ימים שוב ושוב מילים עמומות: "שהמצוה תגן בעדך ותשמור עליך". כאשר נזכרתי מתי שמעתי את המילים, הבנתי כי יתכן שבזכות החסד גמלו עמי חסד, זיכוני לרחם על הבריות, בחסדי ה' ריחמו עלינו משמים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ג סיון ה'תשע"ו

    ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" נסוב "על החזן שאינו מקים ספר תורה להראות פני כתיבתו לכל". (הרמב"ן)

     דברים שהתקשה בהם משה, ר"ת "משה": מ'נורה, ש'קל (וי"א ש'רצים(, ה'חודש = המולד.

"     האוהב את שכיניו וכו' עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה תשווע ויאמר הנני"] יבמות ס"ג[

     ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'. האיש אשר יש לו טענות ולא שמח בחלקו, הוא רע בעיני ה'.

וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת (במדבר ג,מז(  (המגיד מדובנא זי"ע)

     משל נפלא המשיל המגיד מדובנא זי"ע בדרכי האמונה והביטחון,  מעשה בקבוצת אנשים עיוורים שהיו מהלכים יחדיו ברחובה של עיר, היה שם 'לץ' גדול שפנה אל העיוור הראשון שעמד בשורה ואמר לו בקול גדול (שישמעו כל בני לווייתו), הא לך מאה דינרים, ותן לכל אחד מחבריך ההולכים עמך כמה דינרים, ולא הניח ה'לץ' בידו אפילו דינר אחד, והנה כל העיוורים אשר אינם רואים מאומה ורק באוזניהם שמעו איך שהלץ אומר כן ל 'מנהיגם' תבעו מאתו את הממון המגיע להם,  אך הלה הכחיש ואמר שלא הניח אותו אדם בידו אפילו דינר אחד, פנו נא אל השני ההולך לאחורי – אולי הוא קיבל את האוצר הגדול בידו,  אך גם הלה טען לאמור שלא הגיע לידיו שום ממון כלל וכלל, לא האמינו להם כל בני הקבוצה, והחלו מריבים באלו השניים – החזירו מהר את ה 'גזלה' אשר בידכם, והללו בשלהם – לא בא מאומה לידינו, וכך נעשית שם מהומה ומריבה גדולה.

     והנמשל, כל באי עולם עיוורים הם בעיני שכלם, וחושבים ומדמים בנפשם שפלוני ופלוני ממון יש להם, ותצא נפשם מרוב קנאת איש מרעהו, ולא עוד אלא שעומד ומחשב עד כמה עושרו של רעהו נלקח ממנו ועל חשבון שלו – בהשיגו את גבולו וכיו"ב. ובאמת – לא דובים ולא יער, אף לזה אין מאומה בידו וגם להלה אין ממון, ואף אם יש לו, יש לו כמה וכמה דאגות וטרדות, אלא שנראה לך כך מחמת... וכו'. וכי אילו היו יודעים היו חוסכים מעצמם כל קנאה ויגון.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

ארור,חזן,מקים,משה,מנורה,שרצים,המולד,אוהב,מתאוננים,שמח בחלקו,גולגולת,

אמרי שפר ל' סיון ה'תשע"ה

הגרוע שבעניות, שהעני מאמין שהעשירות תוציא אותו ממצוקותיו. [רבי יששכר דב בארון]

     הרה"ק רבי אהרון מקרלין אומר: "לא תעשה לך פסל" (שמות כ,ד) - אל תעשה עצמך פוסל דעותיהם של אחרים.

     הרה"ק רבי מיכל מזלוטשוב אומר: מי שאינו מרגיש בצערו של חברו, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

"     ויקהל עליהם קרח את כל העדה..." )ט"ז, י"ט( לדבר מצווה לא קל לאסוף את כל הציבור, אבל לדבר מחלוקת – "כל העדה". (מטה אהרן)

חזן לימים נוראים

     בבית מדרשו של רבה של ירושלים הגאון האדיר רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל אירע,  שבחודש אלול שבק חיים לכל חי בפתע פתאום הבעל תפילה הקבוע של ימים נוראים,  ומיד התכנסו ראשי ופרנסי הקהל בביתו של המרא דאתרא לטכס עצה בדבר מינוי של חזן אחר לימים הנוראים,  אמר להם רבי יוסף חיים, היו רגועים, אני אטפל בעניין זה ואסדר הכול על צד היותר טוב.

     שעברו כמה ימים והגבאים לא שמעו עדיין מי יהיה השליח ציבור בימים הנוראים,  ניגשו שוב לרבי יוסף חיים ושאלו אם יש כבר חזן אחר,  כי צריכים לנסות את המועמדים לראות מי מתאים יותר לתפקיד , אמר להם רבי יוסף חיים : הלא אמרתי לכם כבר שאני מטפל בעניין זה , היו רגועים. כשהתקרב ובא ראש השנה,  ניגשו שוב ושאלו מה יהיה , ושוב השיב להם הרב שהכול יהיה בסדר גמור והוא מטפל בזה.  בראש השנה עצמו עדיין לא ידעו הגבאים מי נבחר להיות החזן,  ושאלו את רבי יוסף חיים על כך,  אך שוב,  הוא אמר להם שהכול יהיה בסדר.

     רגעים אחדים בטרם התחילו לתקוע בשופר,  ניגש רבי יוסף חיים לבנו של החזן שנפטר,  ואמר לו:  אתה תהיה החזן במקום אביך ותיגש לתפילת מוסף של ראש השנה...  בנו של החזן החוויר מאוד,  ושאל את הרב : אני ?? הרי לא הכנתי את עצמי בכלל להתפלל! השיב לו הרב:  על זה אינני דואג,  אינך צריך להכין את עצמך,  הלא שנים רבות שמעת את אביך מתפלל – תמשיך להתפלל בנוסח אותה התפלל אביך והכל על מקומו יבוא בשלום...  ומיד התחיל הרב לומר את הפיוטים ולהכין את עצמו לתקיעת שופר , ואח"כ ניגשו מיד לתפילת מוסף כשהחזן הוא באמת אותו הבן של הנפטר.

     בסיום התפילה הייתה בית הכנסת כמרקחה,  כולם ניגשו לרב בתימהון:  באמת החזן התפלל מאוד יפה , כאביו,  אמנם הלא הוא עוד באמצע השלושים,  ובשו"ע מבואר שאבל אסור לו להתפלל לפני העמוד בראש השנה,  ולמה א"כ התפלל בנו של הנפטר. השיב להם הרב : הלא בשו"ע כתוב עוד דבר , הלא מבואר בשו"ע שבדליכא אחר שיתפלל מותר לו לאבל להתפלל , ולכן היה האבל רשאי להתפלל.  שאלוהו הגבאים:  והלא ישנם עוד אנשים שיכולים להתפלל , ולמה אומר הרב שאין אחר שיוכל להתפלל. אמר להם הרב במתק שפתיו:  הלא אתם יודעים שבעזרת נשים נמצאת גם האלמנה של החזן שנפטר , תארו לעצמכם את הרגשתה וצערה כשתשמע שבמקום בעלה החזן שהתפלל לפני העמוד כ"כ הרבה שנים,  מתפלל עכשיו אדם אחר – הלא אין לשער את עוצמת היגון והאנחה שתהיה מנת חלקה – ולכן החלטתי שבנו של הנפטר יתפלל,  כך שכשתשמע שבנה ממשיך להתפלל לא תצטער כ"כ כמו שהייתה שומעת אדם אחר מתפלל, ויהיה לה זה לחיזוק גדול – ובכהאי גוונא זה מיקרי דליכא אחר, כי אין אחר כבנו של הנפטר שיוכל לרפא את שברון לבה של האלמנה כדי שלא תצטער,  ובדליכא אחר הלא נפסק בשו"ע שמותר לו לאבל להתפלל...

     ואח"כ המשיך הרב ואמר:  ומה שלא אמרתי לכם את החלטתי קודם ראש השנה, זאת הוא משום שאז הייתם מתווכחים אתי על כך, ולכן הייתי כמחריש עד תקיעת שופר, שאז כבר לא תוכלו לעשות כלום בנידון...

   חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ו' אדר ה'תשע"ה

אם לא תהיה ליהודים ברירה, הם יעזבו את אירופה, אבל לאן אירופה תלך. "האורך הממוצע של חיבוק בין שני אנשים הוא 3 שניות. אבל חוקרים גילו משהו פנטסטי: כאשר חיבוק נמשך 20 שניות ומעלה, יש לו השפעה תרפויטית עמוקה על הגוף והנפש. הסיבה לכך היא שחיבוק טוב מייצר הורמון הנקרא אוקסיטוצין, המכונה גם 'הורמון האהבה'. לחומר זה יש יתרונות רבים לבריאות הפיזית והנפשית שלנו. אוקסיטוצין עוזר לנו, בין השאר - להרפות, להרגיש בטוחים ולהרגיע את הפחדים והחרדות שלנו. חומר מרגיע, טבעי ונפלא זה מוצע ללא תשלום בכל פעם שיש אדם בזרועותינו, כשאנחנו מערסלים ילד, או כשפשוט מחבקים כתפיו של חבר'' הדברי שמואל היה אומר שאומרים אמאליגע (הצדיקים של פעם) צדיקים, נכון שפעם היה אבל הקב"ה הוא אותו הקב"ה. הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין אומר: כשם שקשה לרע לב לדעת את צרכי הזולת, ככה קשה לטוב לב לדעת את צרכי עצמו. חיים של ניסים (שיחת השבוע גליון 1437) קרוב לשלושים שנה משמש ניסים קינן כתב 'קול ישראל' בדרום. הוא מלווה את כל האירועים, רואה את ההתרחשויות מקרוב ומעביר את הקולות מהשטח. בימים האלה הוא מתרוצץ במוקדי נפילות הרקטות בדרום ואין לו הגדרה למתרחש אלא נס: "אני לא מתבייש להגיד – כל מה שקורה במבצע הזה הוא נס אחד גדול. אין מקרה, יש נס". קינן מוסיף ואומר: "מי שאינו מאמין בניסים, מוזמן לבוא לדרום. רק לפני יממה נחת טיל על קרווילה בבאר-שבע. הוא פירק את כל הבית ופיזר אלף כדוריות מוות מסביב. בפנים שהתה קשישה בת 86, והיא חולצה מתוך ההריסות במצב קל. בשניות שקדמו לפיצוץ היא אמרה תהילים. זה בלתי-נתפס". שדרן וחזן קינן מוערך מאוד בעולם התקשורת, ואף זכה לפרסי הוקרה: פרס רשות השידור ופרס ירושלים. קולו נהפך לפסקול של הדרום. הוא מתגורר בבאר-שבע, אב לשלושה ילדים. בעודנו מדברים איתו שטף העדכונים זורם למכשיר הסלולרי שלו. עוד עדכון על נפילה, יירוט, פגיעה ברכבים, או שרֵפה שפרצה. העבודה האינטנסיבית שלו נגדעת בבת אחת, בערב שבת. "אני שומר על השבת כהלכתה", אומר קינן. קולו לא נשמע ברדיו במהלך השבת, אבל הוא נשמע במקום אחר: "במשך שנים אני עובר לפני העמוד בבית-הכנסת שאני מתפלל בו, 'רינת מרים' בבאר-שבע, וגם קורא בתורה". ואיך מקבלים זאת ברדיו? שאלנו. "זה תמיד היה ככה", הוא משיב. "הם מכבדים את הקפדתי על שמירת השבת". לסיים את המלאכה קינן מדבר בנחרצות: "פעם אחת ולתמיד צריך לסיים את הסאגה הזאת. שרון עשה טעות ראשונה כשניתק את היהודים מרצועת עזה, אלא שהוא לא התנתק ממש. אחרי שאחרון היהודים יצא היה צריך להפסיק את החשמל לרצועת עזה. לא כצעד מעניש, אלא לבצע פשוט התנתקות מלאה. גם לא לספק מים."הם האויבים שלנו. גם היום, בשעת מלחמה, אנחנו ממשיכים לספק להם משאיות של מוצרים אין-ספור. זה אבסורד. הכול הולך לחמאס. אנחנו אשמים בכל הסבבים הללו. היה צריך להפסיק את זה מזמן". קולות גם בעזה פעמים רבות הביע קינן בשידור את צערו על שלא סיימו את המבצעים הקודמים. במהלך אחד השידורים ב'עמוד ענן', כמו כדי להמחיש את דבריו, שיגר חמאס עשר רקטות לבאר-שבע. "לפתע שמעתי פיצוץ אדיר", הוא משחזר. "ראיתי פטריית עשן מול עיניי. הבנתי שהטיל נחת אצל השכנים. עזבתי מיד את המיקרופון ורצתי כדי לנסות ולהציל חיים. לתדהמתי ולמרבה הנס, הטיל נפל על הממ"ד שאותו סיימו לבנות שעתיים קודם לכן! חייה של המשפחה – ניצלו". על אף כל הקושי, קינן טוען כי כל התושבים דורשים שהממשלה תסיים את המלאכה. "למרות הסבל, כולם מוכנים להמשיך ולתת גב למבצע – אבל שהסיפור הזה ייגמר אחת ולתמיד. אני שומע קולות גם מקרב תושבי עזה שמתבטאים בחריפות על החורבן שחמאס המיט עליהם. אחד מהם אמר: 'המזון שלנו מגיע מישראל, ואנחנו משיבים להם ברקטות'". חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/