באחד הימים פרצה
בבית המדרש בראדום מריבה שנסבה אודות זהותו של החזן החדש שיבחר לבית הכנסת, לאחר
פטירת החזן הקודם. חלק גדול מן הקהל צדד במעמד כלשהו שניחן בקול ערב במיוחד, וחציו
השני של הקהל הקדוש העדיף לתמוך בחזן אחר שהיה ירא שמים מאד. לאחר שלא הצליחו
להגיע לעמק השווה, החליטו לשאול את רבי נתן דוד משידלובצה. שמע הרבי את טענותיהם
של אלו שביקשו חזן ירא שמים, ואחר את טענתם של האחרים, שביקשו את בעל הקול הערב,
ואמרו כי באמצעות הקול הנאה שלו יצליח לעורר את הקהל להתפלל בכוונה גדולה יותר.
הרהר מעט ופנה אל הקהל: אלו הייתי סבור שהקב"ה צריך את הרחמים שלכם, הייתי
פוסק שיש צורך בחזן שיעורר את רחמיכם, אך כל זמן שאתם צריכים את רחמי הקב"ה,
מוטב שהחזן יהיה ירא שמים ויצליח לעורר את רחמי הקב"ה עליכם...
בשעה שרקד הרה״ק מרוז׳ין ריקוד של מצוה, נשמט האבנט מעליו ונפל ארצה.
גחן הצדיק מאפטא, הרים את האבנט וחגרו על מתניו של הרה״ק
מרוז׳ין, שהיה צעיר ממנו לימים. הרגיש האי סבא קדישא בקהל שתמהו על כך בלבם, ואמר
להם: מה
אתם תמהים? ״עשיתי גלילה לספר תורה״!...
בשעת צרה
אתה ב-'לחץ'. אם תוסיף את ה' לפני הלחץ ואת ה' אחרי הלחץ תקבל
'ה-צלח-ה'. (מתוק מדבש! עלון 104, הרב ברוך בוקרה
שליט"א)
החפץ-חיים זצ"ל היה אומר : מי שמאמין אין לו
קושיות, ומי שאינו מאמין לא יועילו לו תירוצים...
'הטרמפ''
בראשית סיפורו מבקש בעל המעשה לשבח בזאת את
יושב מרומים, השם נפשו בחיים ולא נתן למוט רגלו – על "ניסיך שבכל יום
עמנו". בנוסף לכך מבקש להעביר מסר ברור לנהגים ובעלי רכבים: "עשו חסד עם רכבכם, עיצרו
וקחו עמכם 'טרמפים – כמובן רק הגונים ומוכרים – ויהי לכם זאת לסגולה ולשמירה בדרכי
הכבישים דהיום, שבחזקת סכנה הם.
סיפור היה זה באחת ממוצאי שבתות בתחילת
החורף. עשיתי את דרכי ברכבי מבני ברק לביתי בירושלים. מזג האויר היה סוער, ערפל הקשה על הראות,
הנסיעה איטית ומתארכת. לפני עליית ה'קסטל' צדה עיני טנדר חונה בצידי הדרך, כשלידו
שניים מאותתים לעזרה. עצרתי, ריחמתי בליבי על המסכנים אלה העומדים במזג אויר שכזה
תחת כיפת השמים, ואין מושיע להם. שהתקרבתי לעברם אחד מהם אמר "שהמנוע
התקלקל" וזה שעתיים שאנו כאן, איש לא עוצר". "היינו אמורים להיות
בירושלים", הבהיר השני במרירות, "מתקיים שם עתה טקס חלוקת פרסים,
והפרסים איתנו ברכב...". תיכף ומיד הצעתי את עזרתי ונסענו ברכבי
לירושלים. הורדתי אותם באולם הכינוס, כשפיהם מלא תודה.
לאחר כחודש, אחרי יום נסיעות עמוס ומייגע,
לצורך סידור חניתי את רכבי בבני ברק ליד חנות הסמוכה ל'איצקוביץ' בכדי לקנות דבר
מה. ניצבתי בחנות עייף , והנה בא אדם מולי והושיט לי את ידו לשלום. לא הכרתיו אך
לחצתי את ידו. הלה הזדהה כאותו אדם שלקחתיו באותו לילה סגרירי לאולם הכינוסים
בירושלים. " אינך
יודע איזה חסד גדול עשית עמנו באותו לילה" אמר בהתרגשות. "היית שליח
משמים". והרעיף עלי ברכות חמות. "שהמצוה תגן בעדך ותשמור עליך",
הנהנתי בנימוס.
בני שיחי' שב"ה התחתן לפני שבוע – רצה
להיכנס אל המושב האחורי בכדי להתנמנם. משום מה ברגע האחרון נכנס להתיישב לידי,
במושב הקדמי, ויצאנו לירושלים, דרך 'בן שמן' בכדי לקצר את הדרך. ברגע
מסוים, מסתבר שנרדמתי לרגע, סטתה מכוניתי באלכסון, מהנתיב הימני אל ה??תיב השמאלי. אירע
עמי נס ראשון שאף מכונית לא באה מולי ברגע קריטי זה. בני היושב לידי החל לזעוק
'אבא אבא', ברגע
זה התעשתתי, הטיתי את המכונית בחזרה לכיוון גדר הבטיחות שלימיני, אלא שאז דהרה
המכונית במהירות אימתנית, שלא היתה ניתנת לשליטה, התנגשה חזיתית בגדר, עברה אותו
והחלה להתהפך במורד ההר הסלעי. קשה לי לתאר את הדקה הבאה, כעלה נידף
התעופפה מטה קופסת הברזל הזאת, שאני ובני בתוכה, מוטחת בעוז ובזעם מכל צדדיה בסלעי ענק.
קולות נפץ של זכוכיות וקימוטי פח מתערבלים בזעקות אימים של 'שמע ישראל' וצווחות
'רבונו של עולם', שבקעו מגרוננו מבין למהלומות אדירות שעוד הלמו על הרכב המידרדר.
אחר דקה, לדידנו היה זה יובל – שקט, דממה, הכל נח, זהו זה. עודני דומם, אפוף בכאבים עזים בכל חלקי
גופי לגודל שמחתי שאני חש בהם. ממקום שכיבתי, רואה אני את בני המצוי מעלי – גם הוא
מביט בי וחי. "שמע", בוקע קולי המרוסק, "מילאתי לפני היציאה
לירושלים – מיכל דלק שלם, העלול להתלקח בכל רגע". בידים שלימות התרנו את חגורת הבטיחות,
ברגלים שלימות זחלנו החוצה אל ההר, ניצבנו זה מול זה ונוכחנו לראות כי נותרנו
לחיות בחסדי שמים. גופנו כואב ודואב, אך ממכות יבשות בלבד. ממעלה ההר, מהכפר הערבי, החלו מספר 'בני
דודים' לרוץ לעברנו. נופפנו להם כי אין צורך, שלמים אנחנו, לא חפצנו להכניס ראשנו
בסכנה נוספת. מיד החלנו לדדות רגלי אל הכביש בטיפוס ודילוג על קוצים ומהמורות,
סלעים ואבנים. שברי הפח, מכונית לשעבר, רחוקים היו מהכביש בכ-60 מטרים. בהגיעי
אל שפת הכביש עצר רכב לאיתותי בני, לשמע סיפורנו הציץ הלה לעבר גוש הברזל המקומט
ומושלך בעמק, לא האמין כי יצאנו הימנו חיים. נסענו עמו לביה"ח הדסה הר
הצופים. עוד באותו ערב שוחררנו הביתה 'מחוסר הוכחות' לנזקים כלשהם. למחרת
החל בני הגדול לסדר את ענין גרירת הרכב, או אז נוכחתי בנס הגדול: החלק
האחורי של הרכב היה מרוסק כולו, גג הרכב הגיע לקרקעיתו, הצטמררתי לחשוב מה היה
קורה אילו היה בני מחליט לנמנם שם... כל חלקי הרכב היו הרוסים לחלוטין, רק שני
המושבים הקדמיים נותרו בשלמותם, כאילו יד אוהבת עטפה אות?? והגנה עליהם. בבוא
הגורר לגרור את המכונית, שאל: "מה עם הנוסעים?". בני ענה לו 'כלום'. הלה
סבר כי אכן 'כלום' – ה' ישמור, הנהן
בראשו בהשתתפות בצער. בני העמידו מיד על גודל הנס. למשמע הדברים התרגש הלה ומאן
להאמין, לא נחה דעתו עד שאץ למכוניתו, שלף מצלמה והנציח את גודל הנס – אשר אף הוא , כגורר במקצוע, ראה ביציאת
אנשים חיים מרכב במצב כזה – נס אדיר ונדיר.
אודה להשי"ת
שאני הוא זה שכותב את הדברים. שכבתי בבתי והתאוששתי בחסדי השי"ת מהטראומה
שעברה עלי, בראשי הכואב הדהדו באותם ימים שוב ושוב מילים עמומות: "שהמצוה תגן
בעדך ותשמור עליך". כאשר נזכרתי מתי שמעתי את המילים, הבנתי כי יתכן שבזכות
החסד גמלו עמי חסד, זיכוני לרחם על הבריות, בחסדי ה' ריחמו עלינו משמים.
