אמרי שפר כ"ח אייר ה'תשע"ז

אימתי האדם "יוצא ממצרים" - רק בשעה שהוא "מקבל את התורה"...    

     אנו מציינים את מעמד הר סיני כ"זמן מתן תורתנו" ולא כ"זמן קבלת תורתנו”, מפני שבמעמד הר סיני הייתה רק נתינת התורה, בעוד קבלתה תורה  זמנה בכל עת. 

     הגמ' במסכת חגיגה בדף ט עמוד ב' מביאה: "ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד". ההבדל בין לזכור ולשכוח הוא 101: שכח=328, זכר=227.   101=328-227

     התורה של אתמול איננה התורה של היום מכיוון שהאדם של אתמול איננו האדם של היום.

יומנו של לוחם בירושלים הנצורה

"נתנו לי רובה צ'כי בלי מחסנית. היה צריך להכניס כל כדור לקנה בעזרת האצבע. אמרו לי שבזה אצטרך להילחם ולהגן על ירושלים. זה היה חורף קר וקשה מאוד. לא נתנו לי בגדים חמים. הייתי צריך לצאת לשמירות עם המעיל שלי, מעיל צמר שחור".

בכתב יד צפוף מתאר הרב שלמה גורן , הרב הראשי לצה"ל במשך כחצי יובל שנים, את רגעי האימה של מלחמת השחרור. באותם ימים הוא היה אברך צעיר, אב לתינוקת. קטעי היומן פורסמו בספר 'בעוז ותעצומות', בהוצאת ידיעות ספרים ובעריכת אבי רט . עוד נשוב ליומן.

הניסים היו גלויים

"בתקופת מלחמת השחרור", אומר רט, "נוצרו ונוצקו היסודות למהות הקשר בין דת למדינה. העיקרון שקבע הרב גורן, שהקו המנחה הוא שיש עם אחד, תורה אחת וצבא אחד, וממילא פקודה אחת שתחייב את כולם, נהפך ליסוד מוצק".

הניסים שאירעו במלחמות מקבלים ביטוי בולט ביומנו של הרב גורן. "הרב מתאר לאורך כל השנים את תחושתו ש א-לוקי ישראל ניצב עם החיילים בכל רגע ורגע. הניסים היו גלויים, ותחושת ההשגחה האלוקית הניסית, שהגיעה לשיאה עם שחרור ירושלים וההגעה לכותל – הייתה מוחשית ועוצמתית. הרב שמח מאוד-מאוד על הזכות להיות חלק משחרור ירושלים, אולם הוא התעצב שהר הבית ניתן לוואקף, וחש שזו החמצה היסטורית שלא תיסלח", אומר רט.

עם הרובה השבור

ובחזרה ליומן מלחמת השחרור. "ירושלים באה מיד במצור", כותב הרב גורן. "שמו אותי יחידי בתחילת הלילה בבית קדימה. הלילה היה קר ומושלג, ואני עומד שם יחידי עם הרובה השבור. אמרו לי: 'היזהר לא לירות שלא לצורך, כי כל כדור שווה 7 גרוש'... ואני אכן נזהרתי. הייתי יורה כדור פעם בשעתיים, כדי להפגין נוכחות".

הרב גורן מתאר את נפילת העיר העתיקה: "זה היה בערב שבת. הייתי בעמדה שלי וקראו לי לבוא ולטפל ברבנים ובזקנים שלא נלקחו בשבי. את הזקנים העבירו להר ציון. ראיתי אותם יושבים על האדמה, את זקני ירושלים העתיקה, שהיו ביניהם גאונים גדולים בתורה. ראיתי לנגד עיניי את קינות תשעה באב על חורבן בית ראשון".

שירת 'ייבנה המקדש'

הרב טיפל בזקנים ובפצועים עד שעה מאוחרת בליל שבת. "שאלתי איפה יש פה בית כנסת. אמרו לי שחסידי ברסלב ב 'שערי חסד'  מתפללים מאוחר מאוד, ושם יהיה אפשר למצוא מניין לקבלת שבת.

"הגעתי לשם, ולאחר קבלת שבת ותפילת ערבית עמד הקהל והחל לרקוד ולשיר 'ייבנה המקדש עיר ציון תמלא'... התפילה הזאת, עם  השירה והריקודים, על רקע כל מה שראיתי ועברתי באותו יום, השפיעה עליי מאוד. מאז נהגתי לשיר בבית הכנסת שלי 'ייבנה המקדש' באותה מנגינה ששמעתי אז, בכל ליל שבת אחרי תפילת ערבית. את השבת  הזאת לא אשכח לעולם".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ' ניסן ה'תשע"ז

 "אהבת ישראל". ידוע שלכל יהודי יש אות בספר התורה, ואם נפסול יהודי אחד בלבד, נפסיד אות אחת ואז הספר כולו יהיה פסול ח"ו, ואיך נוכל לקבל כך את התורה בכך השבועות?! השמחה הכי גדולה היא שמחה של "בין אדם לחברו", כשאדם מחפש את הנקודה הא-לוקית שנמצאת בכל אחד, הוא מתקרב אל הבורא והוא נמצא כל הזמן בתוך "הטוב".

     "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו". כשעומדים באחדות ובאהבת חברים זו בחינה של קבלת התורה, ודיינו רק לעמוד לפני הר סיני כאיש אחד בלב אחד, וממילא כבר נזכה לקבל את התורה בשלמות.

     ''אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שאומרים ישראל שירה תחילה למטה". [תנא דבי אליהו זוטא, כ"ה[

     "היום יום". היום הוא יום וחובה לנצלו עד תום ואין רשות לדחות את היום ליום שלמחרת. אדם נוטה לדחות עבודת ה' מהיום למחר כיון שמדמה לעצמו שהיום הנוכחי אינו מסוגל לעבודת הבורא מרוב עיכוביו, טרדותיו שיש לו בזה היום, וכך עלול הוא לאבד חלילה ימים רבים ויקרים. מצות ספירת העומר מחדדת את הידיעה שכל יום ויום מנוי וספור הוא וצריך למלא בו את חובת היום, לחדור את המחיצה ולהגיע אל הטוב – "היום הזה אנכי מצווך", "אשר אנכי מצווך היום", "היום אם בקולו תשמעו". כל אלו מרמזים לו לאדם שמול עיניו ומחשבתו צריך להיות מיוצג רק "אותו היום", זה היום שעומד בו דווקא ולא יום המחרת.

     "המתנה". בחיים יש "המתן", לא תמיד אפשר לקבל הכל מיד. כדי לקבל מתנות מהקדוש ברוך הוא צריך להכין כלים, וכלים מכינים על ידי כיסופים והשתוקקות והרבה תפילות, ורק כך מגיעים לדבקות בה'. יעקב אבינו חיכה 7 שנים ללאה ועבד 7 שנים לרחל כי הוא ידע כמה צריך לעבוד כדי להיות ראוי להקים בית של תורה וקדושה, בית שממנו עתיד לקום עם שלם. סופרים 49 ימים וביום ה – 50 מקבלים את התורה – אומרים לנו "המתן".

     ואמר רבי יהושע בן לוי כל האומר שירה בעולם הזה, זוכה ואומרה לעולם הבא, שנאמר "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". [סנהדרין צא:[

    ''ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר". לכאורה היה צריך לומר הפוך - "ולפי שכפר בעיקר", גרמה הכפירה ש"הוציא עצמו מן הכלל", ולא שהיציאה מהכלל גרמה לכפירה ? ויש לתרץ, במה ששמעתי על גאון אחד, שאמר לו יהודי פוקר שיש לו קושיות על דרכי היהדות הנאמנה, וענה לו הגאון - אם קושיותיך היו קושיות הייתי יכול לתרצם, אך כיון שכל קושיותיך הינם תירוצים שתירצת לעצמך, אחרי שהרשעת, על מה שאינך הולך בדרך הישר, אני דרכי לתרץ קושיות ולא תירוצים... והיינו הך כאן, שכיון שהרשע יצא מהכלל ורצה לילך אחר תאוות ליבו, זה דווקא מה שגרם לו לכפור בעיקר, ולא להיפך ! )הג"ר איסר זלמן מלצר, אבן האזל, מעילה פ"ח ה"ח(

    "וספרתם לכם" – לכם, לעצמכם. כל אחד צריך לספור ספירת העומר לעצמו – כפי מה שהוא,

אשר נשיא יחטא" (ד, כב(   (מעשיהם של צדיקים(.

     לשון אשרי – אשרי הדור, שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו. (רש"י)

     לקהל המשתתפים בשמחת בר המצווה של אחד מילדי העיר בני ברק נכונה הפתעה: בפתחו של אולם השמחות נראתה לפתע דמות מוכרת. "הסטייפלר! " עברה לחישה מפה לאוזן . והכל קמו ממקומותיהם, מבקשים לחזות בהדרת פניו של הצדיק, אשר זה זמן רב אינו יוצא-מפאת חולשתו-מפתח ביתו.  נרגשים במיוחד היו בני משפחתו של חתן השמחה, נרגשים ונבוכים כאחת, הן אין הם קרובי משפחה של רבי יעקב ישראל קנייבסקי. על מה ולמה זכו הם אפוא, כי הצדיק, ששנים רבות אינו משתתף אף בשמחות משפחתיות יגיע דווקא לשמחתם?  עד מהרה התבררו הדברים. שכן, עם היכנסו לאולם השמחות בקש הסטייפלר לשוחח ביחידות עם חתן בר המצווה. נפעם לחלוטין שמע הנער מה בפיו של הצדיק הדור. ובתם השיחה,  עזב האורח הנכבד את המקום. "מה אמר לך? " הקיפו הנוכחים את הנער, "מה אמר לך הסטייפלר? " נחנק מהתרגשות הצליח הנער לפלוט: "הוא בא לבקש ממנו מחילה"... .

     הסתבר, כי אביו של חתן השמחה נוהג להתפלל בבית המדרש "לדרמן", בו התפלל הסטייפלר זצ"ל. בעת שהיה הילד כבן שבע שנים,  נדמה היה לו, למרן זי"ע, כי הילד לומד בזמן התפילה. הוא גער בו על כך, ואחר כך התברר לו כי סידורו של הילד דומה היה לגמרא, והילד אמנם התפלל ולא למד. כיון שכך, חפץ הצדיק לבקש את מחילתו של הילד אך לפי שקטנים (טרם בר-מצווה(  אינם בני מחילה – לא יכול לבקש את מחילתו. לפיכך בירר הסטייפלר זצ"ל מה שמו של הילד ומה גילו. שש שנים שמר את הדבר בליבו, ובהתקרב מועד בר המצווה של הנער, בקש לדעת היכן תיערך שמחת המצווה. ומיד עם צאת הכוכבים, ביום בו מלאו לנער י"ג שנים והוא יצא מגדר "קטן", מהר הצדיק לבקש את מחילתו... 

להריח טבק (סיפורי צדיקים, עלון 250)

     מסופר על הגה"ק החיד"א זיע"א,  שהיה רגיל להריח טבק, בכל עת ובכל זמן קופסת אבק הטבק לא זזה מידו כל היום וגם בלילה, היה ננער משנתו משעה לשעה, נוטל את ידיו ומריח מן הטבק וחוזר לישון. פעם בהיותו בדרך מסעיו כשד"ר שליח דרבנן מארץ הקודש בצרפת, שבת שבתו בביתו של אחד הגבירים, ולן אצל גביר שני כי כך היה המנהג,  שהיו קונים בתרומה גדולה לטובת ארץ ישראל את הזכות שהשליח ה שד"ר יסעד או ילון אצל מישהו,  ושנים זכו בו, אותה שבת אחד לסעודה ואחד ללינה. הימים מות החורף היו, שלגים ורוחות עזים השתוללו וסערו בחוץ. וכשניעור הרב כדרכו באמצע הלילה לשאוף טבק, חיפש וחיפש ולא מצא את קופסתו. בתוך כך נזכר כי שכח והשאיר קופסתו במקום הסעודה בבית הגביר השני. מיד התלבש בזריזות והלך למקום שסעד שם ודפק בשער. ירדו בני הבית לראות מי הדופק ונתחלחלו חיל ורעדה בראותם כי מרן החיד"א בכבודו ובעצמו בא באמצע הלילה ובמזג אויר כזה. הרב הרגיעם באמרו שרק שכח משהו באולם הסעודה, נכנס ונטל את קופסת הטבק, ומיהר וחזר לבית מלונו.

     משהגיע לאכסניה שלו ושכב על משכבו נתן לעצמו דין וחשבון, מה עשה, בשביל קופסת טבק העיר משנתם את בני ביתו של הגביר, ואף את משרתי הבית שבודאי היו עייפים ויגעים מעבודתם במשך היום ומתוקה שנת העובד. מיד נתמלא כל לבו חרטה וצער גדול על המעשה אשר עשה, הניח את קופסת הטבק הצדה ושוב לא נגע בה והדיר עצמו מן הריח, וכל הלילה נדדה שנתו מעיניו בשל רגשי נוחם ומוסר כליות. למחרת בשבת בבקר צוה הרב להכריז בעיר שידרוש בבית הכנסת הגדול אחרי קריאת התורה וכל בני העיר יתאספו לשם.  

     כשסיימו קריאת התורה, עלה הרב על הבימה ובקול ספוג דמעות סיפר לקהל כל אותו מעשה שהיה לו עם קופסת הטבק. והמשיך ואמר רבותי גם מקודם ידעתי גם ידעתי מיעוט ערכי הדל אדם מועט לעולם, אך מתוך מכשול הטבק שקרה לי נוכחתי כי חדל אישים הנני, שלא יכולתי למשול בעצמי ולשלוט על רצוני אפילו שעה קלה. רבותי במטותא מכם אם יש את נפשכם לחלק כבוד לארץ הקודש, אינני רשאי למנוע,  אבל לי לשמי עיניכם הרואות כי אינני כדאי וראוי לכבוד. הריני מבקש סליחה ומחילה, סיים מרן החיד"א מכל העובדים בבתי שני הגבירים ומבעלי הבתים, שהעזתי בהם פנים להפריע מנוחתם. ולשם תשובת המשקל הנני נודר בזה נדר גדול לא-לקי ישראל, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה, שמהיום והלאה לא אוסיף לשאוף טבק כל עיקר מעתה ועד עולם. ו ה' הטוב יכפר בעדי.  בשמעם את הדברים האלה געו כל העם בבכייה. ואמרו שמעולם לא נשמעה דרשה שתעורר להרהורי תשובה בכל הלבבות כדרשה זו שדרש מרן החיד"א באותה השבת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית פרשת "כי תשא" ה'תשע"ז

בפרשת השבוע שלנו, פרשת "כי תשא", אנו קוראים על אחד האירועים המכוננים בעם ישראל: חטא העגל. בשעה שמשה היה בראש הר סיני כדי לקבל את התורה חטאו בני ישראל ובנו להם עגל זהב. לאחר שירד משה אליהם וחזר אחר כך לדבר שוב עם ה' הוא פונה אליו בבקשות מיוחדות: "ויאמר משה אל ה' ...ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עימי ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני...הודיעני נא את דרכך...וראה כי עמך הגוי הזה...פני ילכו והניחותי לך...אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה...ונפלינו אני ועמך..."

רש"י מפרש את הפסוקים שה' לא הודיע למשה מה שהוא רצה לשמוע ממנו מה' עצמו, ולעומתו הרמב"ן שולל פירוש זה ואומר שה' נענה להנהיג את העם על ידי מיזוג מידות הדין והרחמים ומשה ביקש רק מידה של "פנים בפנים".

בספר עקידת יצחק מפרש בעל העקידה שיש בבריאה שלוש השגחות: אחת בכללות העולם, אחת מיוחדת באומה הישראלית, ואחת מיוחדת שבמיוחדות בחסידיו ושומרי מצוותיו. הסדר הזה מקביל לסדר בעולם הטבעי: כל אדם בעולמנו קרוב לחבריו ושכניו באשר הם, יותר קרוב לבני משפחתו, וקרוב ביותר לבני ביתו שלו אשתו וילדיו.

משה חשש שבגלל חטא העגל הקדוש ברוך הוא סילק את השגחתו המיוחדת מישראל והם יהפכו להיות כשאר העמים. לכן דייק משה ואמר "וראה כי עמך הגוי הזה" שהוא מסתמך על החן שמצא בעיני ה'. משה נרגע רק אחרי שהובטח לו שכלום לא השתנה ממה שהיה ומידותיו של ה' מעידות על רחמיו וחסדיו שהם חלק בלתי נפרד ממציאותו.

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

כי תשא,חטא העגל,הר סיני, מידות הדין והרחמים,פנים בפנים,אומה הישראלית,בעל העקידה,בעולם הטבעי,

אמרי שפר כ' שבט ה'תשע"ז

 אמר משה: במה שחטאתי לפניך, בו אני מקלסך. חטאתי לפניך ב'אז', שנאמר (שמות ה,כג) ״ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה״. לכן אני משבחך ב'אז', ״אז ישיר משה״. וכן הקב״ה, בדבר שהוא מכה, בו הוא מרפא. (שמות רבה)

     במסכת סוטה (יא) נאמר שבשעה שהקב״ה התגלה לבני ישראל בים סוף, הילדים שנולדו במצרים וגדלו בדרך ניסית הכירוהו תחילה, ופתחו ואמרו ״זה א-לי – שכבר ראיתי – ואנווהו״. קריאה זו של הבנים השפיעה על הוריהם, וגם הם ענו ואמרו ״אלוקי אבי וארוממנהו״. כך יהיה גם בגאולה העתידה, ככתוב (מלאכי ג) ״והשיב לב אבות על בנים״, ומפרש רש״י: על-ידי בנים. (הרבי מליובאוויטש)

     ״והר סיני עשן כולו״ (שמות יט,יח). 'עשן' ראשי תיבות ע ולם, ש נה, נ פש. 'עולם' זה גדר המקום; 'שנה' – זמן; 'נפש' – חיוּת. ה'עשן' שהיה במתן תורה נועד לתת את הכוח והיכולת לברר ולהעלות את המקום והזמן ולהכניס בהם אור וחיות א-לוקיים. (אדמו״ר הזקן)

    'ויחן שם ישראל', הכוונה שמצאו חן אחד אצל השני, ולכן התורה ניתנה בחודש סיון שהוא 'מזל תאומים' לומר כמו תאומים שאחד מפרגן לשני, )אבני נזר(

הכלבים מאומנים להריח בני אדם אך הם אינם מריחים תורה (פניני – מנהג)

     בבית הכלא הסובייטי כתב הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ״ל את חיבורו על ה׳תוספתא׳, כאשר לקחוהו הרשעים לבית הכלא התירו לו לקחת שני ספרים והרב נטל עמו תיק ותוספתא. על מה כתב את ספרו? ניר לא היה לו על כן הוא כתב על ניר דקיק ששימש את האסירים ליצירת סיגריות, רבי יחזקאל חסך מזון מפיו וקנה את ריבועי הניר ועליהן כתב את הערותיו בלי כל ספרי עזר.

     חלפו שנים רבי יחזקאל השתחרר בחסדי ה׳ והשלים את הספר. עתה רצה להדפיסו אך ברוסיה של פעם הדבר היה מסוכן מאד ורבי יחזקאל היה עלול למצוא את עצמו מושלך לכלא פעם נוספת. יום אחד הגיעה לביתו של הרב אחייניתו של הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ״ל מקמניץ. היא סיפרה לו, כי היא מתכוננת לברוח אל מעבר לגבול,  דבר שהיה כרוך בסכנה רבה והיא ביקשה את ברכתו של הרב. ענה הרב אברמסקי:  ״מוכן אני לברכך, אך מבקש אני כי תיקחי את כתבי היד שלי ותוציאי אותם אל מחוץ לרוסיה״. האישה הסכימה ולאחר כמה שבועות נודע לרב לגודל שמחתו כי בחסדי ה׳ יצא כתב ידו מרוסיה.

     חלפו עשרות שנים הרב אברמסקי זכה לצאת מרוסיה ועבר לעיר לונדון. גם כתב ידו הודפס לשמחתם של לומדי התורה. יום אחד נכנסה לביתו אישה ואמרה: ״אני אחייניתו של הרב ברוך בער ליבוביץ״. הרב הודה לה על עזרתה הרבה בהצלת כתב היד והאישה החלה לספר ספור מדהים: ״נלוויתי לקבוצה של כשלשים איש שניסו לעבור בחשאי את הגבול את כתבי היד תפרתי לגליל ארוך וכרכתי סביב גופי, צעדנו בשדות שוממים עד שהגענו לגבול,  לפתע צעק מורה הדרך: ״ברחו, אני רואה חיילים רוסים עם כלבי ציד, מיד נכנסתי לתוך ערימת שחת וראיתי כיצד כלב מטיל אימה מתקרב לערימה שהסתתרתי בה,  הוא רחרח ממש לידי אך מיד פנה לערימה אחרת והחל לנבוח כשהוא מגלה את הנמלטים, רוב הבורחים התגלו ואני הצלחתי לחצות את הגבול. כשהגעתי לוילנא באתי לביתו של הגאון רבי חיים עוזר גרודז׳ינסקי זצ״ל וסיפרתי לו את סיפורי. אמר לי רבי חיים עוזר: ״הכלבים מאומנים להריח בני אדם אך הם אינם מריחים תורה. ואני ידעתי שאת חיי אני חייבת לכתב ידו של הרב על התוספתא״.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ד' סיון ה'תשע"ו

   אחד סיפר לי שפעם אחת בכינוס השלוחים דחסידי ליובאוויטש,  כאשר הסבו כולם לסעודת מצווה, היה תור ארוך מאוד ליד המקום ששם נטלו ידיים,  כי כל אחד הקפיד על כל ההידורים בנטילת ידיים ולקח הרבה זמן,  ולפתע התחיל אחד למהר את האנשים וצעק בצחות "אזוי ווי אין דער היים] ''כמו בבית[.  

     בחג השבועות, חוזר מחדש יום הנישואין שלנו, עם הקב״ה. ביום הנישואין הזה, אומרים לנו חז״ל, שאתה צריך להראות שאתה מרוצה מהחתונה. ישנם אנשים, שאם היו מגיעים למה שאמרנו באגדה של פסח אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, היו מוכנים לעצור כאן. אם אתה רוצה להוכיח, שאתה מרוצה מהנישואין שלך עם הקב״ה,  אתה מרוצה מהחתונה הזאת, אתה מרוצה מהענין הזה של קבלת התורה. מה אתה מעלה ביום הזה, את הדברים היפים. להראות עד כמה אתה שמח בקבלת התורה.

     ביאר כ"ק אדמו"ר ה"דברי יואל" מסאטמר זצ"ל ,  ש"עולם הפוך ראינו". ביום ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, מתעסק עם ישראל בפירות, ואילו בחג השבועות שבו נידונין על הפירות, נוהגים לעטר את בתי הכנסת באילנות. הלא דבר הוא. אלא האילנות הם ההורים, האבא והאימא שבכל משפחה,  והפירות הם הילדים. בט"ו בשבט, שבו חל ראש השנה לאילנות, מביאים את הפירות, הם הבנים,  ובודקים את ההורים כיצד התנהגו עם ילדיהם, האם שמרו עליהם כפי מידת הצורך או שמא הפקירו אותם לחסדי הרחוב ולא בדקו עם איזה חברים הם נוהגים להתרועע. לעומת זאת, בחג השבועות, שבו נידונין הפירות בודקים את הבנים האם כיבדו את הוריהם, האם התייחסו אליהם כפי שההלכה דורשת וכו'.

     בספר מטעמים כתב בטעם שאוכלים מאכלי חלב בשבועות כי על ידי קבלת התורה נעשינו כבריה חדשה, וכקטן שנולד, ומאכלו של תינוק הנולד, היא חלב.

     הרה"ק מקאצק זי"ע מפרש הא דכתיב (שמות כ"ב, ל'): ואנשי קודש תהיון לי – כי מלאכי מרום הלא ישנם רבים לאין מספר,  אלא עיקר העבודה שחפץ בה הקב"ה הוא שנהיה 'אנשי' קודש – הייליגע מענטשן – דהיינו שצריך להיות קדוש וגם להיות בן אדם – א נארמרלער מענטש...

     ואיתא בילקוט שמעוני פ' משפטים (רמז שמ"ג) עה"פ (שמות כ"ב, ג'): אם המצא תמצא בידו הגנבה,  דשבעה גנבים הם , והראשון שבגנבים הוא זה שגונב דעת בני אדם,  ולכן אל לו להתהדר באיצטלא שאינה שלו..

     חג מתן תורתנו הוא להפוך את חיינו הגשמים ליותר רוחני, עד כמה ששייך.

     ידוע מה שאמר הרה"ק מקאצק זי"ע על הכתוב (שמות כ', י"ד): וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, שהרמז בזה הוא,  שאם האדם מתנועע בעת עסקו בעבודת ה' אך ורק משום ש"וירא העם וינועו" - הוא רואה שהעם מתנועעים סביבו,  ואין הדבר לפי כבודו שהוא אינו מתנועע – עס פאסט נישט – וכל נענועו הוא רק בכדי שלא להיראות שונה מכל העם,  הרי זה סימן ש"ויעמדו מרחוק" – הוא עדיין עומד רחוק מדרך המלך בעבודת השי"ת...

כוחו של משפט אחד שהציל יהודי מרדת לבאר שחת מנישואין לגויה (אמונה שלימה/ שמות)

     את כוחו של הדיבור אפשר ללמוד מהמעשה האמיתי הבא:  חורף תשע"א. הגאון הרב אהרן פלדמן שליט"א, ראש ישיבת "נר ישראל" בבולטימור, ארה"ב, ואשתו הרבנית תליט"א, יצאו מביתם שבמתחם הישיבה לשמחת חתונה בקרבת מקום. מזג האויר היה סוער מאוד ושלג קל ירד וכיסה את אדמת בולטימור.  הם חשבו שיגיעו לאולם תוך מספר דקות וישתתפו בחופה,  אך לא כך קרה: השלג התחזק והפך לכבד מאוד, ותוך דקות ספורות התכסו הכבישים במעטה לבן שהצטבר לשכבה עבה של שלג.  התנועה בכבישים הואטה, ולבסוף נעצרה כליל, לא היתה אפשרות להתקדם אפילו מטר אחד ברחוב הראשי.  הנוסעים ישבו ברכב והמתינו, אך הישועה לא נראתה באופק. לבסוף, פנה הנהג לרב ולאשתו ולנוסע נוסף שהיה ברכב, בבקשה שינסו לחזור הביתה מכיוון שאין כל סיכוי להתקדם הלאה. החופה כבר ממילא נערכה, ואין כל אפשרות להגיע לחתונה.

     הרב, הרבנית והמלווה, שהיו מכורבלים בבגדי חורף, החלו לפסוע בכיוון חזרה לביתם. הם התבוססו בשלג העמוק והתקשו מאוד בכל פסיעה ופסיעה. מלמעלה ירד שלג והפריע לשדה הראיה, ובקרקע השלג הגיע עד לברכיהם. כשסוף סוף פנו מהרחוב הראשי אל הכביש המוביל אל איזור מגוריהם, נותרו לפניהם עוד כעשרים דקות של הליכה ביום רגיל.  סובבה ההשגחה העליונה ולידם עצר רכב שטח "4*4" ובתוכו ישב בחור צעיר שהציע להם טרמפ. הרב, הרבנית והמלווה נענו בשמחה והודו לה' על הישועה.  תוך כדי נסיעה, התוודע אליהם הנהג ואמר שהוא יהודי שהוריו ירדו מישראל לארה"ב בילדותו, והוא למד בבית ספר יהודי מודרני, והיום לא נשאר לו שום סממן מיהדותו. הוא נראה היה כגוי גמור. והנה הגיעו למתחם הישיבה. הרב והרבנית הפצירו בו שיורידם בכניסה למתחם, אך הנהג שהיה בעל לב יהודי חם כדרכם של יהודים, התעקש להביאם אל פתח ביתם, למרות מחאותיהם, כדי שלא ייתקעו בשלג (כיוון שביתם שוכן בעמק האוגר לתוכו שלג רב) . לבסוף הרכב נתקע בשלג. מניסיון העבר, נחלצו השכנים לעזרה כשבידם כלי חפירה, פינו את השטח לפני גלגלי הרכב עד שלבסוף חולץ.  הנוכחים הודו זה לזה: הנוסעים הודו לנהג, והנהג הודה למחלצים. הרבנית פנתה לנהג ואמרה לו: "תבטיח לי דבר אחד! אל תינשא לגויה!" הנהג הבטיח ונסע לדרכו.

     הסיפור היה יכול להסתיים בנקודה זו, אלא שלמרבה הפליאה היה לו המשך...  כשבועיים לאחר מכן, צלצל הטלפון בבית הרב. על הקו היה א. מבוגרי הישיבה שעובד לפרנסתו במשרד פלוני המעסיק עובדים רבים.  הוא סיפר, שיום אחד, כשהגיע לעבודתו ראה את המזכירה במצב רוח ירוד ודמעות בעיניה, כשבירר את סיבת הדבר אמרה לו: "הבחור שעמדתי להינשא לו,  שעובד כאן במשרד אתנו, הודיע לי היום שהוא מבטל את הנישואין אתי, ומדוע? מכיוון שהבטיח לרבנית אחת שהוא לא יינשא לגויה, ואני, כידוע, גויה!"  יהודי שעמד להתחתן עם גויה כיבד את מילותיו ועמד בהבטחתו!

 "ועמך כולם צדיקים" (הרב בנימין בירנצוייג, לקראת שבת מלכותא)

     מעשה נפלא סיפר מרנא החפץ חיים שמבאר לנו את ההבדל בין העמל במתנת הקב"ה לבין הלומד בלא עמל ויגע. והביא את דברי התנא באבות "ועמך כולם צדיקים, לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" , ולומדת המשנה בסנהדרין מפסוק זה: 'שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר " ועמך כולם צדיקים''! וא"כ למה ההטרחה והרעש לעשות עוד ולהתחזק עוד כשמובטח לכל אחד מישראל שהוא בן העולם הבא? קושיא זו נשאל מרן רבן של ישראל החפץ חיים זצ"ל, ותשובתו הייתה –

     שמעו ואספר לכם מעשה שהיה:  בקייב העיר הגדולה גר עשיר מופלג בשם ישראל ברודצקי, והיה לו עושר רב כמה וכמה בתי חרושת גדולים שבהם מאות פועלים, מנהלים,  רואי חשבון, עובדי משרד וניקיון. כל אחד קבל משכורתו לפי מעמדו וגודל משרתו. ידוע היה העשיר ברודצקי זה בנדיבותו הגדולה וידו הייתה פתוחה לכל דבר שבצדקה, ופיזר ממונו להחזיק מוסדות תורה ותמך ביד רחבה במשפחות רבות של עניים ונזקקים וכן של אנשים שירדו מנכסיהם, ידועה מאד הייתה דאגתו לקרוביו ובני משפחתו ואם היה ביניהם אחד חסר כל היה נותן לו תמיכה חודשית באומרו: הריני כאילו יש לי עובד נוסף.  מנהגו היה לבקר מידי פעם במפעליו ולהתעניין בנעשה והיה יושב עם המנהלים ובודק את מצב המפעלים.

     בהזדמנות אחת אמר לעצמו: אני תמיד מתעניין ויושב עם מנהלי המפעלים שלי, הגיע הזמן גם להתעניין בפועלים החרוצים ולעודד אותם על עבודתם והתאמצותם.  אומר ועושה, החליט ללכת לביקור אצל עובדיו במפעלים ובהזדמנות זאת גם להעניק להם מענק יפה על עבודתם, ועל חלקם בכל הצלחתו בעסקיו.  וכך הגיע לאחד ממפעליו ובשעת ההפסקה ניצבו כל העובדים בשורה וכך עבר אחד אחד והתעניין בעבודתו, עודדו על כך ושלשל מענק לכיסו.  הראשון בתור היה פועל ותיק שהציג את עצמו כבעל שמונה עשרה שנות ניסיון, טפח לו ברודצקי על שכמו והעניק לו מענק.  השני בתור הציג את עצמו בתור אחראי משמרת בוקר, עודדו ברודצקי והעניק לו מענקו.  השלישי הציג עצמו בתור מפעיל המכונה המרכזית במפעל, התרגש ברודצקי עודדו והעניק לו מענקו.  הרביעי נגש והציג עצמו בתור אחראי מחסן סחורות, חייך ברודצקי טפח לו והעניק לו מענק . וכך עבר על פני עשרות העובדים באותו מפעל, כל אחד הציג עצמו וברודצקי במאור פנים מודה לו ומעניק לו שכרו.  בסוף הוא נגש לאחרון ושואלו למעשיו ופעולתו במפעל, ועונה לו אותו אחד: אני בן דוד שלישי של אבא שלך ואני מסתובב כאן, כולם פורצים בצחוק וברודצקי עונה לו יפה מאד תמשיך להסתובב בתור משפחה, ולא העניק לו כלום.  סיים מרנא החפץ חיים ואמר: עכשיו אתם מבינים: באמת לכל ישראל יש חלק לעולם הבא! כולם משפחה! אך מה גדול שכרם של אלו שלא רק מסתובבים כאן בעולם בתור חלק ממשפחת עם ישראל, אלא גם עמלים בעבודתו של בעל המפעל של בעל הבריאה, מה רב שכרם ומה רב טובו של הקב"ה בעל הבירה עליהם . מה רע המצב בו אדם סתם מסתובב ומעביר זמנו ואז הוא צריך להגיד תודה על עצם זה שנותנים לו להמשיך להסתובב. כדאי וכדאי לעמול בתורה ולקיים מצוות קצת עם יותר עבודה כדי לזכות בתשורה במענק ובברכת בורא העולם.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "במדבר" ה'תשע"ו

בשעה טובה ומוצלחת הגענו אל החומש הרביעי הוא חומש "במדבר".

למעשה עם ישראל בנקודת הזמן הזאת לא נמצא הרבה אחרי יציאת מצרים ולמעט מעמד הר סיני שהם חוו הם עדיין עם הזיכרונות הקשים ממצרים וחשוב מאוד לגרום לעם ישראל לזקוף מחדש את קומתו.

אחד מהגורמים שיכולים לבנות אישיות של עם זה עריכת מפקד בו כל חלקי החברה זוכים לתחושת חשיבות ראשונית כחלק ממרכיבי העם.

פרשת "במדבר" הפותחת את החומש עוסקת בכך: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני...שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם במספר שמות" - רש"י בשם המדרש מסביר מדוע נערכת הספירה: "מתוך חיבתן לפניו (לפני אלוקים) מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן. וכשנפלו בעגל, מנאן לידע מנין הנותרים. וכשבא להשרות שכינתו עליהם - מנאם" - הספירה הזאת נתנה לעם צורה ועיצוב אחרי שאיבדו את האישיות הלאומית שלהם כשהיו במצרים. זו ספירה מדויקת ומחושבת עד האדם האחרון שבכל שבט.

ודווקא אלוקים שהרי יודע את מניינם הוא זה שמחייב לבצע את המניין אולם הספירה הזאת נעשית עבור העם, עבור התחושה האישית שלהם כדי שירגישו את הערך העצמי שלהם. "מתוך חיבתם מנאם" כפי שכתוב במדרש.

כאשר בני ישראל ערכו מפקדים במדבר הם קיבלו את ההרגשה "שסופרים אותם" שמתייחסים אליהם. שיש להם כל אחד מהם ערך וייחוד.

הם ראו בהתעניינות בהם מעלה חשובה מאוד שהביאה אותם להשתחרר לאט לאט מהעבדות ששנות העבדות הטמיעו בהם.

אלא שציווי הספירה הוא מיוחד, לא נאמר סתם לספור אלא: "שאו את ראש בני ישראל" - והרמב"ן כותב: "ואין לשון שאו אלא לשון גדולה" - הספירה הזאת תביא את העם להרים את הראש, לזקוף קומה, ולהגיע לתחושת ערך עצמי שהיא כה חשובה כעם שמתהווה.

הספירה הזאת הייתה קשורה ישירות למשפחות שבתוך השבטים עצמם. כשהיו עבדים הם היו למעשה נעדרי משפחות במובן המקובל של המושג וכעת הם בונים מחדש את  התאים המשפחתיים שלהם והם זקוקים לרוממות המשמעות של המשפחה פנימה.

שבת שלום ומבורך!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם.

טובה,מוצלחת,במדבר,הר סיני,זיכרונות,מפקד,ספירה,עגל,מונה,תחושה,להשתחרר,גדולה,השבטים,המשפחה,

אמרי שפר ל' סיון ה'תשע"ה

הגרוע שבעניות, שהעני מאמין שהעשירות תוציא אותו ממצוקותיו. [רבי יששכר דב בארון]

     הרה"ק רבי אהרון מקרלין אומר: "לא תעשה לך פסל" (שמות כ,ד) - אל תעשה עצמך פוסל דעותיהם של אחרים.

     הרה"ק רבי מיכל מזלוטשוב אומר: מי שאינו מרגיש בצערו של חברו, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

"     ויקהל עליהם קרח את כל העדה..." )ט"ז, י"ט( לדבר מצווה לא קל לאסוף את כל הציבור, אבל לדבר מחלוקת – "כל העדה". (מטה אהרן)

חזן לימים נוראים

     בבית מדרשו של רבה של ירושלים הגאון האדיר רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל אירע,  שבחודש אלול שבק חיים לכל חי בפתע פתאום הבעל תפילה הקבוע של ימים נוראים,  ומיד התכנסו ראשי ופרנסי הקהל בביתו של המרא דאתרא לטכס עצה בדבר מינוי של חזן אחר לימים הנוראים,  אמר להם רבי יוסף חיים, היו רגועים, אני אטפל בעניין זה ואסדר הכול על צד היותר טוב.

     שעברו כמה ימים והגבאים לא שמעו עדיין מי יהיה השליח ציבור בימים הנוראים,  ניגשו שוב לרבי יוסף חיים ושאלו אם יש כבר חזן אחר,  כי צריכים לנסות את המועמדים לראות מי מתאים יותר לתפקיד , אמר להם רבי יוסף חיים : הלא אמרתי לכם כבר שאני מטפל בעניין זה , היו רגועים. כשהתקרב ובא ראש השנה,  ניגשו שוב ושאלו מה יהיה , ושוב השיב להם הרב שהכול יהיה בסדר גמור והוא מטפל בזה.  בראש השנה עצמו עדיין לא ידעו הגבאים מי נבחר להיות החזן,  ושאלו את רבי יוסף חיים על כך,  אך שוב,  הוא אמר להם שהכול יהיה בסדר.

     רגעים אחדים בטרם התחילו לתקוע בשופר,  ניגש רבי יוסף חיים לבנו של החזן שנפטר,  ואמר לו:  אתה תהיה החזן במקום אביך ותיגש לתפילת מוסף של ראש השנה...  בנו של החזן החוויר מאוד,  ושאל את הרב : אני ?? הרי לא הכנתי את עצמי בכלל להתפלל! השיב לו הרב:  על זה אינני דואג,  אינך צריך להכין את עצמך,  הלא שנים רבות שמעת את אביך מתפלל – תמשיך להתפלל בנוסח אותה התפלל אביך והכל על מקומו יבוא בשלום...  ומיד התחיל הרב לומר את הפיוטים ולהכין את עצמו לתקיעת שופר , ואח"כ ניגשו מיד לתפילת מוסף כשהחזן הוא באמת אותו הבן של הנפטר.

     בסיום התפילה הייתה בית הכנסת כמרקחה,  כולם ניגשו לרב בתימהון:  באמת החזן התפלל מאוד יפה , כאביו,  אמנם הלא הוא עוד באמצע השלושים,  ובשו"ע מבואר שאבל אסור לו להתפלל לפני העמוד בראש השנה,  ולמה א"כ התפלל בנו של הנפטר. השיב להם הרב : הלא בשו"ע כתוב עוד דבר , הלא מבואר בשו"ע שבדליכא אחר שיתפלל מותר לו לאבל להתפלל , ולכן היה האבל רשאי להתפלל.  שאלוהו הגבאים:  והלא ישנם עוד אנשים שיכולים להתפלל , ולמה אומר הרב שאין אחר שיוכל להתפלל. אמר להם הרב במתק שפתיו:  הלא אתם יודעים שבעזרת נשים נמצאת גם האלמנה של החזן שנפטר , תארו לעצמכם את הרגשתה וצערה כשתשמע שבמקום בעלה החזן שהתפלל לפני העמוד כ"כ הרבה שנים,  מתפלל עכשיו אדם אחר – הלא אין לשער את עוצמת היגון והאנחה שתהיה מנת חלקה – ולכן החלטתי שבנו של הנפטר יתפלל,  כך שכשתשמע שבנה ממשיך להתפלל לא תצטער כ"כ כמו שהייתה שומעת אדם אחר מתפלל, ויהיה לה זה לחיזוק גדול – ובכהאי גוונא זה מיקרי דליכא אחר, כי אין אחר כבנו של הנפטר שיוכל לרפא את שברון לבה של האלמנה כדי שלא תצטער,  ובדליכא אחר הלא נפסק בשו"ע שמותר לו לאבל להתפלל...

     ואח"כ המשיך הרב ואמר:  ומה שלא אמרתי לכם את החלטתי קודם ראש השנה, זאת הוא משום שאז הייתם מתווכחים אתי על כך, ולכן הייתי כמחריש עד תקיעת שופר, שאז כבר לא תוכלו לעשות כלום בנידון...

   חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ב' סיון ה'תשע"ה

התורה עוצרת - מדוע קראו חכמים לחג השבועות 'עצרת'? מפני שביום הזה ניתנה התורה, העוצרת את עם ישראל מללכת בדרכי היצר הרע. (רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)

     "והר סיני עשן כולו" (שמות יט,יח). "עשן" ראשי תיבות ע ולם, ש נה, נ פש. משמעות ה'עשן' שבמתן תורה על חובת לימוד התורה היא: ב'עולם', מקום – ללמוד תורה בכל בית ובכל מקום. ב'שנה', זמן – להרבות בכמות הזמן המוקדש ללימוד התורה. ב'נפש', חיוּת – להוסיף באיכות הלימוד, שהלימוד יהיה בחיוּת יותר, וממילא האדם יֵדע וישיג בעומק יותר. (הרבי מליובאוויטש)

     ויתייצבו בתחתית ההר" (שמות יט,יז). "מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית" (שבת פח). הקב"ה עשה זאת כדי שכנסת ישראל תקבל את התורה באונס, ויהיה לה דין אנוסה, ובאנוסה הדין הוא – "לא יוכל שלחה כל ימיו" (דברים כב,כט). כך הקשר שלנו עם הקב"ה יהיה קשר נצחי, שלא ניתן להתירו. (חידושי הרי"ם)

      "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כו,ו). והלוא כבר נאמר בפסוק הקודם   "וישבתם לבטח בארצכם"? אלא שהכוונה לשלום פנימי, ביניכם לבין עצמכם, בין איש לרעהו. ישרו ביניכם אהבה, שלום ורעות. (עיטורי תורה)

הכנסת אורחים בהידור II (סיפורי צדיקים עלון 145)

     מסופר על הגה"ק ה"חפץ חיים" זיע"א שפעם אחת התארח בביתו רבה של לוצק הגאון רבי זלמן סורוצקין זיע"א ה"חפץ חיים" שהיה כידוע מפורסם במדת החסד , קיבלו בכבוד גדול וקיים בו מצות הכנסת אורחים על כל דקדוקיה , מיד עם בואו מהדרך, ערך לפניו שלחן ועליו סעודה דשנה, הם שוחחו בדברי תורה וה"חפץ חיים" השתדל מאד להנעים לו את השהייה בביתו. כאשר הגיע הזמן ללכת לישון, התחיל ה"חפץ חיים" לסדר לאורח את חדרו ולהציע לו את מיטתו, האורח נבוך מאד, היתכן! ה"חפץ חיים" מגדולי הדור בכבודו ובעצמו יהיה זה הטורח עבורו בהכנת מטתו? לא, אינני מסכים פנה הרב סורוצקין ל"החפץ חיים", לא יתכן שכבודו ישרתני,  אנכי אוכל לעשות זאת בעצמי, ה"חפץ חיים" לא השיבו מאומה, והמשיך בהכנת הכרים והכסתות.

     למחרת בבוקר הלכו ה"חפץ חיים" ואורחו לבית הכנסת להתפלל תפילת שחרית, את הטלית ואת התפילין נתנו לתלמיד שליוה אותם כדי שיביאן לבית הכנסת,  כאשר הגיעו לבית הכנסת, חיפש הרב מלוצק את הבחור כדי שיקבל ממנו את טליתו ואת תפיליו, אך הבחור איננו. בצר לו פנה הרב סורוצקין אל ה"חפץ חיים" ושאלו מה עם התפילין? שמא יודע מר היכן אותו בחור? אמר לו ה"חפץ חיים" מדוע על כבודו לטרוח בהנחת התפילין? אני אוכל לעשות זאת במקומו. אז הבין הרב האורח כי לא בחנם טרח ה"חפץ חיים".בעצמו במצות הכנסת אורחים,  ולא נתנה לבני ביתו או לתלמידיו, ללמדך כי מצות הכנסת אורחים היא מצוה כשאר מצוות, שעל האדם לטרוח בה בגופו, ורק כך מקיימים את המצוה בשלמות

 חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il