אמרי שפר ז' סיון ה'תשע"ז

בדרך צחות אפשר לומר כי באותיות "עש''ב"  מרומזים שמות החג, ואלו הן: "עצרת ", " שבועות ", " ביכורים"...

     הנה, חמשת הדברות הראשונים ארוכים ומלאים – "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (כ, ב), כמו כן "לא יהיה לך" וכל השאר מרבים בדברים. מדוע, אם כן, כאשר מגיעים אל הלוח השני, כתובים הדברות בקצור נמרץ – "לא תרצח" וזהו אין יותר מילים בהקשר למצווה זו. וכך גם הלאה – "לא תנאף", "לא תגנוב". הדבר תמוה, מדוע אין פרופורציה בין הלוחות – הלוח הראשון מלא, ולעומתו הלוח השני כמעט ריק – למה הקב"ה עשה שיהיה כך? אומר המבי"ט דבר נפלא: כך רצה הקב"ה, שעל הלוח השני יהיו כתובות רק מעט מילים. מדוע? כי אז האותיות של "לא תרצח" ו"לא תגנוב" יהיו גדולות יותר ובולטות יותר, וזהו מה שחפץ הקב"ה – שה"בין אדם לחברו" יהיה גדול,  שיראו אותו טוב!  פלאי פלאים. ) יחי ראובן(

     הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי''ע היה אומר: מפני מה כפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית? אלא כדי שתהיה כנסת ישראל מקבלת את התורה באונס, ויהיה לה דין "אנוסה"... ובאנוסה הדין הוא " – לא יוכל לשלחה כל ימיו"... ויהיה הקשר שלנו עם הקב"ה קשר ניצחי שאין להתירו...

     הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע כך היה דורש לענין בעלי תשובה: "שובו בנים שובבים –" " שובו בנים – עשו תשובה ", שובבים –" על תשובתכם, כלום כך שבים בתשובה? !

"לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" [קדושים - יט, יא].  (נצוצות).

     סיפר הרב יצחק הרשקוביץ שליט"א: את הסיפור הזה שמעתי בימי ה"שבעה" שישבתי על אבי, שנפטר בגיל תשעים בשיבה טובה.  יום אחד הגיע לבית אבי יהודי כבן שבעים. הוא דיבר ממפתן הדלת והצליח לסקרן את כולנו. אחר כך נכנס התיישב ודיבר,  כשכל בני המשפחה מרותקים למשמע אוזניהם. "

     האמת היא, שהיה מגיע לכם לרשת עכשיו אלפיים דולר, אני מוריש לכם סיפור על אביכם", כך הוא אמר  . נדהמנו. אבא שלי היה אדם דל אמצעים ממש. הדירה שלו היתה שכורה, הרהיטים היו ישנים ומטים ליפול, ובבנק הייתה תמיד רק הקצבה המצומקת, כדי מחיה צנועה. אגב, את השכירות שילמנו אנחנו, הילדים, בתשלומים שווים. ופתאום, מגיע יהודי זה ומספר לנו שהוא חייב לאבא אלפיים דולר. ובמקום להחזיר, הוא משיב לנו סיפור. נדרכנו.

     אחי הבכור התעשת ראשון. " אתה מתכוון לומר שאבא שלנו השאיר אלפיים דולר?" הוא שאל בדריכות. לא היינו חומדי ממון. פשוט רצינו להבין מה קורה כאן. "השאיר" הודה היהודי. "ואתה לקחת אותם?".  "הוא השאיר לי את הכסף, ואני באתי לספר את הסיפור", הסביר היהודי.  כעת כבר היה העניין מסקרן עוד יותר. אבא שלנו, שאהב את ילדיו, עשה בעבורם המון, ראה לנכון להוריש למישהו אחר אלפיים דולר?! היה כאן משהו לא ברור . ואז האיש התחיל לספר. "הוא היה בן שלושים, צעיר ומצליח, כשאבא שלכם הגיע אליו. יהודי די מבוגר, ששרד את ימי השואה,  הקים משפחה וכעת הוא מנסה לחפש אחר עבודה כדי לפרנס את משפחתו. לעומת זאת", מספר אותו יהודי, "אני הייתי בעל מפעל גדול למזון. אדם עשיר, צעיר ומצליחן. אבא שלכם הגיע אלי שחוח, עייף ממשא החיים, אבא לילדים קטנים שעליו לפרנס.  הוא נישא לאחר השואה בגיל מאוחר, והתוצאה – ילדים צעירים כמעט בגיל זקנה. הוא התחנן אלי שאקבל אותו לעבודה, ואני הסכמתי. לא עשיתי זאת מפני שריחמתי עליו, אלא מפני שאז לא הייתה תחרות כל כך גדולה בשוק. מפעלים רבים פרחו ושגשגו,  ומי שחיפש עבודה, צלחה ידו ובדרך כלל הוא מצא. כך נכנס אבא שלכם לעבודה אצלי במפעל. הוא התגלה כאדם חרוץ ברוחו,  בעל כוונות טובות רבות, אבל כמעט בלי כח פיזי לעבודה. בשלב הזה כבר ריחמתי עליו, כיון שאבא שלכם ניגש אלי ואמר שהוא מוכן לעבוד בכול סכום שהוא, העיקר להביא הביתה כסף בסוף החודש. התאמתי לו משכורת מיוחדת, ובהתאם גם תפקיד די קל. מה היה בדיוק התפקיד הזה? ובכן, אבא שלכם היה בעצם מנהל עבודה, אבל כזה שרק דואג שהכל תקין ובסדר. הוא הסתובב במפעל הלוך ושוב, לוודא שהמכונות פועלות כראוי, שהפועלים עובדים, שהכל נעשה כשורה. המפעל היה גדול למדי,  ודרש בכל פעם סיבוב של חמש דקות. אביכם היה הולך עשר דקות במפעל, נח חמש דקות ושוב מסתובב. לפועלים האחרים היה ברור שהתפקיד "נתפר" בדיוק עבור אבא, אבל הוא כלל לא סבר כך. הוא הסתובב ברצינות ועשה את מלאכתו נאמנה.

     המפעל עסק ביצור חלבי, והיה ברור לכל שאסור להכניס מאכלי בשר לאזור העבודה ולמפעל בכלל. חלק מתפקידו של אבא,  מלבד שדאג לכך משגיח הכשרות היה לוודא שבמשך כל הזמן לא נכנס מאכל בשרי למפעל. הוא עשה את תפקידו במסירות רבה,  הוא לא התרשל ולא לרגע אחד בלבד. אך אני כל הזמן הרגשתי, שאני עושה עימו חסד בכך שאני נותן לו משכורת. כי בסך הכל, המפעלים, שלא כמו היום, היו ברובם ידניים ודרשו יותר כח עבודה פיזי – דבר שאבא שלכם לא היה בנוי לו כלל.  במפעל עצמו עבדו גם ערבים, בימים הטובים ההם. הם היו חלק בלתי נפרד מכל מפעל באשר הוא. הם נהגו לאכול ארוחת בוקר בשעה אחת-עשרה, בעוד שהיהודים סעדו בשעה עשר.

      יום אחד, בו נעדרתי מן המפעל, ניצלו הפועלים הערבים את ההזדמנות ואמרו לאבא שנתתי להם אישור לאכול במפעל.  אבא בדק את המזון, ולכאורה לא נראתה כל בעיה. פיתות וחומוס – זה מה שהם קנו וביקשו להכניס. אבל אבא שלכם היה זהיר.  הוא שם לב למשהו חשוד, ובכל אופן החליט לעקוב אחריהם. הוא עמד בדממה בצד, ואז גילה את אשר חשש. אחד מהם הוציא מהשקית נקניק בשרי ועמד לכבד בו גם את חבריו. אבא ניגש אליהם בזהירות. אלא שאז התרחשה תקלה מצערת. הפועל נבהל כשראה את אבא. הוא ידע שתפקידו להשגיח גם על נושאי הכשרות על מנת לעזור למשגיח, והוא גם ידע היטב את כללי המפעל המחמירים... כשראה את אבא ניגש אליו, הוא השליך במהירות את שקית הנקניק הפתוחה הצידה, כך שחלק ממנה הגיע למכונה המערבלת את המזון. בלי להכביד במילים, אבא שלכם עצר מיד את המכונה. ראשית, הוא הפסיק את הזרימה של מוצרי המזון.  כך הוא הציל את שאר המכונות, וכך בדיוק הוא הציל המוני יהודים מאכילת בשר וחלב. הוא פעל בקור רוח. הוציא את הפועלים החוצה וטלפן אלי הביתה כדי ליידע אותי במצב.  אני לא יכול לתאר את ההיסטריה שאחזה בי. קודם כל, תארו לעצמכם, שאבא שלכם לא היה מגלה את העניין של הנקניק,  כי אז הייתי אני מכשיל את הרבים, ה' ישמור. ודבר שני, שהוא משני לחלוטין וקשור רק לעניין הכספי, שהיה כרוך בהגעלת הקערה עם המערבל הגדול, וכן הלאה לגבי כל המפעל. בקיצור, מדובר בנזק כספי שלא ניתן לשער אותו.  אך אבא שלכם הציל אותי. הציל אותי מלהחטיא את הרבים, הציל את כספי, הציל את המפעל ואת עתידי.  אבא שלכם זכה לשבחים רבים. לא רק מפי, אלא מפי כל מי ששמע על פעולתו המסורה. הוא הרי היה היחיד שקיבל ברצינות את העבודה שלו – ובזכות רצינותו זו הצליח לגלות את אשר קרה. אני ושאר העובדים ידענו כל הזמן, שמדובר בסך הכל בעובד שצריך משכורת ועל כן נותנים לו עבודה קלה, צדקה של ממש. אבל הוא היה שווה את כל המשכורת של כל העובדים שלי.

     אחרי כל הסידורים הרבים שהתרחשו במפעל כתוצאה ממקרה זה, קראתי לאבא שלכם הצידה. הוצאתי מהארנק אלפיים דולר ונתתי לו אותם כאות הוקרה על מסירותו. הוא היה המום. הוא הביט בכסף כמעט בעלבון. "מה זה?" שאל בשקט. "זה תשורה על כך שהצלחת לתפוס בזמן את ה..." אבא שלכם קטע אותי באמצע ואמר: "זה היה תפקידי, לשמור. לכן אתה משלם לי.  מה פתאום אלפיים דולר נוספים?" " כאות מתנה שתפסת את ה..." התחלתי לומר שוב, אבל אבא שלכם קטע אותי בחוסר סבלנות: "זה היה תפקידי, לכן גם שילמת לי עד עכשיו. כדי שאם ובמקרה משהו יקרה, אני אהיה אחראי. הכסף הזה בשום אופן לא מגיע לי"  . נדהמתי. ידעתי היטב שאבא שלכם צריך את הכסף, ולא הבנתי מדוע הוא לא לוקח אותו. אבא שלכם נימק את החלטתו בכך שהוא לא לוקח מתנות. סך הכל הוא עשה את תפקידו ועל כך לא מגיע לו שום אות הוקרה מיוחדת.  בכל אופן, החלטתי לשלוח את הכסף, כי ידעתי עד כמה הבית דל אמצעים ומשווע למעט מזומנים. שלחתי שליח שיביא את המעטפה עם הדולרים. הנחתי אותו למסור את המעטפה לאבא שלכם, וללכת מיד. בתוך המעטפה היה דף ברכה עם דברי הוקרה לאבא שלכם, וכמובן, הדולרים. למעשה, כמעט ושכחתי את הסיפור הזה שהיה עם אבא שלכם, כיוון שאז, אם זכור לכם,  עברתם דירה ואבא שלכם פנה לעבודה אחרת. בתוך ליבי נשאר הזיכרון אודות ההצלה הגדולה, אבל לא מעבר לכך.  והנה, לפני יומיים הגיע אלי שכני והושיט לי מעטפה לבנה. אני מסתכל עליה ושואל את עצמי מאיפה היא מוכרת לי. השכן אמר,  שמישהו אמר לו למסור לי את המעטפה הזו לאחר שילך לעולמו. כעת הוא נפטר, והוא ממלא את שליחותו. לקחתי את המעטפה,  פתחתי וגיליתי כסף עם דף ברכה. קראתי ונזכרתי. קראתי והשתוממתי!  הגעתי לכאן לספר לכם איזה אבא צדיק היה לכם. כמה נזהר שלא לקחת כסף שאולי לא מגיע לו. למרות שהבאתי לו את הכסף כהוקרה ובמתנה גמורה, הוא לא לקח. אתם יודעים באיזה דלות ופשטות הוא היה שרוי כל ימי חייו, ובכל אופן, מעולם לא פתח את המעטפה. הוא החזיר לי את הכל.

     השכן סיפר לי, שלפני כחצי שנה ניגש אליו אביכם וביקש ממנו שימסור לי את המעטפה לאחר מותו. השכן מילא את רצונו.  ועכשיו, אני כאן, מספר לכם את הסיפור, וחושב שראוי לכם לקחת את הכסף הזה, אחרי הכל הוא שייך לאבא שלכם". היהודי סיים את דבריו, ואנו הסתכלנו בתמיהה אחד על השני. אחיותיי החלו לבכות לאחר ששמעו את הסיפור המרגש,  אבל אני ואחי היינו יותר מעשיים וגם נחרצים בדעתנו. "יפה מצידך שבאת לספר את הסיפור. הוא חשוב לנו מאוד", אמרנו , "ולמרות זאת, הכסף אינו שייך לנו, הוא שייך לך, כפי שאבא רצה" . היהודי היה נראה שבע רצון. "זו תשובה שבוודאי עושה לאבא שלכם נחת רוח גדולה", אמר. הוא הוסיף ואמר דברי שבח על אבא,  סיים באמירת "המקום ינחם" ויצא.  

     היום, קצת אחרי השבעה, אני יודע שאבא שלי לא השאיר לנו ירושה משמעותית, אבל כן הותיר לנו סיפור על אבא מיוחד במשפחתנו – אבא שהוא מקור לחיקוי ודוגמא. ואני מאחל לכל אחד, אבא שמשאיר ירושה כל כך מדהימה. ירושה של מידות טובות, יושר, יראת שמיים, ירושה של טוהר ואמת 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ' אלול ה'תשע"ו

 

  אומרים שהרבי מברדיטשוב התבטא אחרי התקיעות, אנחנו תקענו 200 תקיעות בשני ימים, ואנו מבקשים מהקב"ה רק תקיעה אחת,  והיא שופרו של משיח שיתגלה במהרה בימינו אמן.

     אמנם מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס באמת. כל מי שפקר ידע בפנים בקרב ליבו שמתעלם הוא מן האמת ומה שאינו רואה ואינו שומע היינו שאינו רוצה לראות ואינו רוצה לשמוע.

     את החיים צריך לראות במבט קדימה , אבל מבינים אותם רק כאשר מתבוננים לאחור .

     בחודש אלול חובה להתאמץ להיות מעשרה הראשונים.  מהותו של חודש אלול, חודש של אהבה בוערת לה'. גם בדבר הגדול ביותר יש הרגל, אם אדם יבוא לכותל המערבי כל יום, גם יתרגל ולא יתפעל מקדושת המקום. אסור שיקרה דבר כזה, שיתרגלו לאלול ותרד אח"כ ההתפעלות!  הרב צדקה זצ"ל מפרש, "את ד' אלוקיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים, [פסחים כ"ב] שגם הם צריכים להתעורר עם יראת שמים, משום שהם נמצאים כל היום בבית המדרש מתרגלים למקום, לכן צריכים הם כל הזמן חיזוק ביראת שמים. (הגה"צ רבי דניאל זר שליט"א(

     הרמב"ן אומר שמי שעושה הגבהה לספר תורה כראוי נכלל בברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת.

     ושמת בטנא. שיעור ביכורים אחד משישים, אומר הבעל הטורים שזה מרומז בתיבת "טנא" שהיא בגימטריא 60 , גם בכל פרשת ביכורים אין את האות ס'.

     חבל שאנשים הם לא כסף,  ככה היה אפשר להסתכל באור ולדעת מי אמיתי ומי מזויף. ..

     חבר אמיתי רואה את העצב בעינייך , כשהשאר מאמינים לחיוך שעל שפתייך.

המנוחה שהצילה (הרב ראובן זכאים - מרצה בכיר ב’הידברות’)

     לפני כמה שנים, בימי ‘בין הזמנים’, הצפנתי ליישוב עין יעקב, יישוב פורח די מבודד בגליל.  טוב, זו לא הייתה מנוחה פר אקסלנס, אחרי הכול, שני הטלפונים היו עמי, כמו גם המייל.  הם עבדו כרגיל, כלומר: במלוא הקיטור. ומה?! אתם באמת חושבים שלא התבקשתי למסור דרשות בבית הכנסת שם?! שלא בדקתי את כשרותו של המקווה?! שלא נשאלתי שאלות הלכתיות?! הגזמתם. אבל אני לא מתלונן. היה, ברוך השם, מצוין.

     אתא בוקר מן הבקרים, ובמעון הקיט הזמני שלנו, החלב אזל. סרתי למינימרקט היישובי.  של אלבז, כבר אמרנו?! מה כבר ביקשתי? שתי שקיות חלב. כולה. (לא תאמינו! גם בצפון הרחוק מצאתי תנובה במקררים. עולם קטן...) אבל מהר מאוד הבנתי שגם כשאתה בחופשה, שום כניסה למינימרקט/ סופרמרקט/ קיוסק/ מכולת, לא תסתיים רק בשתי שקיות חלב. הוסיפו לכך את העובדה, שבני שיחיה שהיה אז כבן שנתיים וחצי התלווה לקנייה, תרם באדיבותו כמה עצות כלכליות לעילא, ואף נטל שכר טרחה מפולפל מאבא . זהו. סוף סוף סיימתי, וניגשתי לקופה. היה תורצ'יק קטן. ומה עושה יהודי בינתיים? סוקר את המינימרקט מארבע רוחותיו. נו, מה כבר הוא רואה?! ניחשתם נכון: מוצרים ומוצרים.  אך היה מדף אחד, קרוב קרוב לדלפק, שמשך משום -מה את תשומת ליבי, בקבוקי שמפנייה עמדו שם, סדורים וערוכים כחיילים במסדר בוקר. התווית לא הייתה מוכרת לי כלל, (ולא שאני מבין גדול בשמפניה...) ודי אינסטינקטיבית, וגם בגלל התור המזדחל,  התקרבתי למדף וסובבתי בקבוק אחד, וחשכו עיניי: על התווית האחורית מופיעות המילים: "לא כשר!" אוף, מה אני עושה עכשיו?!  קול ראשון אמר לי: "עזוב. הרי אינך טיפוס ששש להעיר הערות לאנשים, על אחת כמה וכמה כשאתה בסך הכול אורח לרגע. מה אתה מבקש?! להרגיז אותו על הבוקר? שחלילה ישנא אותך ואת שכמותך? שיצעק וירטון עליך לעיני כל הקליינטים?! תתעלם. תתעלם" . אפילו, אפילו התחלתי לחשוב על מונחים של חילול השם חס וחלילה. . - אה, וחוץ מזה כאן אתה לא רב ולא מרצה ולא מקרב לבבות, אתה בחופש, לא?!... אבל היה גם קול אחר,  רועם יותר, ואמתי יותר, לא הרפה ממני: "ראובן, מה אתך?! מה אתה מתחמק?! היכן מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך"?! הלא מאוד יכול להיות שבעל הבית כלל לא מודע לעניין, לא הוא, ובטח שגם לא הקונים שלו. יש לך הזדמנות, על כל פנים לנסות... אחרי הכול, מדובר כאן באיסור חמור של יין נסך שנחשב כמו איסורי אכילה חמורים ביותר. גם אם לא ישמע לך, אתה עשית את שלך!"  

     הרבה זמן להתלבט לא עמד לרשותי. תורי כבר הגיע. בהחלטה של רגע, העדפתי להמתין לתום החשבון. 'גם אם יזרוק אותי מהחנות', חשבתי לעצמי, 'לפחות שיקבל קודם את התמורה שמגיעה לו...' החשבון הסתיים. ואני אזרתי מעט אומץ. הבטתי בעיניו של בעל הבית, ובחיוך רחב אמרתי לו: "ראשית, תודה על חוויית הקניה שהענקתם לי. ותודה שאתם כאן, מטר מהבית. "שנית”, המשכתי, “אני מבקש מראש סליחה ממך, איני מתערב בחייך, ובטח שלא בהעדפותיהם של הקונים שלך. ההחלטה מה למכור ומה לא מסורה בידך, כמובן. אני רק מבקש לשאול: האם אתה לכל הפחות מודע לכך שהשמפניה העומדת במדף שלצידנו לא כשרה, כלומר, היא יין נסך?!" . הוא אך שמע את צמד המילים הללו, 'יין נסך', ודרש הסבר דחוף. הסברתי בקצרה, והלה רק הבין ממני במה דברים אמורים, וזעקה נמלטה מפיו: "מה?? שאני אמכור כאן יין נסך?! שאני אכשיל את אחיי עצמי ובשרי?!" רק אתמול", סיפר המוכר בבהלה, "אחד המשווקים הציע לי למכור אותם. נס שעוד לא מכרתי אף בקבוק!!!" וכאן הכריז חגיגית בקול שהגיע ומילא את כל פינות הסופרמרקט: " כבוד הרב! אני מודה לך מאוד על שהארת את עיניי. אני רוצה שתהיה בטוח, גם אם הוא לא יחזיר לי אגורה שחוקה, אני זורק הכול! אתה תראה כבוד הרב שמחר לא יהיה כאן ולו בקבוק אחד!" האמנתי לו. ניכרים דברי אמת. אבל בסתר לבבי לא חשבתי שהוא באמת יעשה זאת כה מהר. אך למחרת, כשנכנסתי שוב (מבטיח לכם שלא "חיפשתי" אותו,  החלב פשוט אזל שוב, בלי עין הרע), הופתעתי לראות בקבוקי שוופס בכשרות מעולה ממלאים את מקומם של בקבוקי השמפניה הבלתי כשרים שהיו שם אך אתמול. "אני מתפעל ממך! כל הכבוד!" חיבקתיו. עכשיו תמונה, ביקשתי, כי אני מאוד רוצה שכל עם ישראל ידע: שאין, פשוט אין, יהודי חילוני! אני לא נאיבי. ראיתי את זה. אני פשוט יודע על מה אני מדבר! 

הצדקה שהצילה – (בספר "עולם חסד יבנה" )

       ר' יחזקאל - גבאי צדקה היה. פעם נזדמנה לידו מצות הכנסת כלה. החתן יתום, ואין ידו משגת אפילו להוצאות עריכת החתונה. גם הורי הכלה אינם יכולים לעזור הרבה. הבית דל, האב חולה, וההוצאות כבדות מאוד . מספר ר' יחזקאל: הלכתי למספר אנשים שאני מכירם כנדיבים, ואספתי מה שאספתי. אבל עדיין היה חסר לי סכום גדול. נזכרתי שיש לי מכר טוב, איש עשיר מאוד שידו פתוחה תמיד לכל דבר מצווה. בטוח הייתי שייתן בעין יפה למצווה חשובה זו של הכנסת כלה. מיד לאחר תפילת שחרית הלכתי אליו, כי ידעתי שבשעה זו אמצא אותו בבית. כשעמדתי ליד הדלת, היה נדמה לי שאני שומע קול בכי חנוק. היססתי האם אצלצל בפעמון, או שמא אין השעה כשירה לכך? אבל הרי אני שליח מצווה, הזמן דחוק, ואסור לי לאכזב את החתן והכלה ומשפחותיהם. לחצתי קלות על פעמון הדלת. שמעתי צעדים מהירים, מישהו ניגש לדלת ופתח. היה זה מכרי,  בעל הבית עצמו. פניו היו חיוורים מאוד, ועיניו נראו אדומות ועייפות כאילו לא ישן כל הלילה. הוא ברכני בשפה רפה. "מה קרה? האם מישהו חולה?? שאלתי בלחש. "כנראה לא באתי בזמן מתאים. אבל העניין שבגללו רציתי לדבר אתך חשוב וגם דחוף". מכרי רמז לי לשבת ליד השולחן ולומר את מבוקשי.

     סיפרתי לו על החתן והכלה העניים, על הצרכים הרבים ועל הסכום הגדול שעדיין חסר, ושאותו אני מקווה לקבל ממנו... הוא התנצל לפני: "אינני יכול לעסוק עכשיו בשום דבר. אנא סלח לי ובוא נא בפעם אחרת, אין ראשי צלול עתה... בנינו היחיד חלה במחלה מסוכנת מאוד, מצבו הולך ומחמיר. בקושי נושם. אנו מצפים בכל רגע לרופא שיבוא. אבל אפילו יבוא, מה יוכל לעשות?! הרי החולה במצב של גסיסה, חלילה, כמעט שלא נותרה בו רוח חיים!" לא ידעתי מה לומר לאב האומלל, שבנו יחידו נוטה למות. חשבתי שמוטב אלך ולא אפריע. אבל אז – מה יהיה על החתן והכלה העלובים? פתאום נצנצה במוחי הארה מלמעלה. נזכרתי בדבר ששמעתי בשם גדולי ישראל.  אחזתי בשרוולו של בעל הבית ואמרתי לו: אנא, הקשב לי רגע קט, הרי אתה יודע, מה אנו אומרים בכל בוקר בס"ד 2 בברכות השחר: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא... וביקור חולים והכנסת כלה ולווית המת..." חכמינו ז"ל הכניסו את מצות "הכנסת כלה" באמצע, בין "ביקור חולים" ל"הלווית המת". ולא במקרה נכתב הדבר. חז"ל ברוח קודשם באו ללמדנו, כי מצות הכנסת כלה - בכוחה להגן ולחצוץ בין החיים ובין המתים! סגולה מיוחדת יש בה שהחולים יבריאו, ולא יצטרכו להגיע למצב של "הלווית המת"...

     האב המיואש התעודד. חשב מספר שניות והחליט. נכנס לחדר סמוך, וכעבור דקות מספר חזר ובידו כל הסכום שהיה נחוץ להכנסת כלה. דמעות עלו בעיני. ברכתי אותו בכל ליבי: "ה' יתברך ישלח במהרה רפואה שלימה לחולה בתוך שאר חולי ישראל", ויצאתי. וראה זה פלא! לא עברו שעות מועטות, ומכרי מופיע בביתי,  כולו נרגש מרוב שמחה, תפס בידי בהתרגשות ומודיע לי: "מן השמים נשלחת אלי היום, להציל את חיי בני.  מיד כשיצאת מביתנו, הגיע הרופא והיה מופתע מאוד מהשינוי הפתאומי. והמצב של בננו הולך ומשתפר, הוא ממש מתאושש משעה לשעה. ברוך ה', והוא כבר יצא מכלל סכנה!".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ג תמוז ה'תשע"ו

  ''אדם ובהמה תושיע ה''' בגמטריא 'רבי שמעון בר יוחאי' (מגדיל ישועות מלכו מבארניב נה(

     אדם חייב לעצב את אישיותו כבן תורה, מתוך הכרה שההלכה תלווה אותו גם בעיסוקים אחרים.(הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א)

      אדם חכם זקוק רק לכמה מילים. על תוף טוב אין צורך להכות בחזקה. (פתגם סיני)

     אדם טוב אינו זה אשר נותן מהעודפים שלו משפע שלו אלא הוא זה אשר מחלק איתו את המעט שיש לו—

     "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, כורך אותה בגמי לסימן ואומר: הרי זו ביכורים" (ביכורים ג). אדם היורד לתוך שדהו, ונפשו חומדת לאכול את התאנה שביכרה, כורך מעליה גמי – יחסום את תאוותו ויסגור בעדה. (רבי אלימלך מליז'נסק)

      אדם יכול לתת מבלי לאהוב - אבל הוא לא יכול לאהוב מבלי לתת.

     אדם ירא שמים נזהר שלא להישבע אפילו לדבר אמת!...   

     אנו מגשימים את המחר באמצעות מה שאנחנו לומדים היום.

ְבזכות שִמַירת ֵעַיניִם (פניני עין חמד, גיליון 594)

ִ     לפנינו מעשה מפעים ומרתק , שסיפר הרב חיים זאיד שליט"א שיאלפנו מוסר כמה ה' מחזיר למוסרים נפש עבורו: "המעשה המדהים אירע במעונה של משפחה חרדית בשכונת 'קריית הרצוג' שבבני ברק. אותה משפחה, כמו משפחות רבות , תכננה מספר חודשים טרם הגיע הקיץ, יציאה לנופש בבית מלון. אבי המשפחה שהיה אדם ירא שמיים המקפיד על קלה כבחמורה, בירר על מספר מלונות בארץ ובדק שהם אכן מתאימים לרוח משפחתו.  לאחר מספר בירורים, סגר האב עם אחד מבתי המלון, שהיה מיועד אף לציבור החרדי, הכולל הפרדה מלאה וצניעות בשעות פעילות הבריכות, אוכל כשר בכשרות מהודרת ואווירה רוחנית טובה, בה תוכל המשפחה גם לנפוש ולהחליף כוחות, וגם לשמור על קדושת הילדים והמשפחה.  העסקה נסגרה והאב שילם בכרטיס אשראי עבור ארבעה ימי נופש לכל משפחתו 12,000 ש"ח . חופשת הקיץ החלה ותאריך הנופש הגיע. כולם קמו מוקדם עם שחר בהתלהבות,  הכניסו את התיקים והמזוודות והחלו בנסיעה לחופשה.  ההתרגשות הייתה רבה , ולאחר מספר שעות של נסיעה הם הגיעו אל היעד. המזוודות הורדו מהרכב , והם שעטו בשמחה אל לובי בית המלון.  

     בעודם ממתינים בלובי לקבלת מפתחות החדרים, רואה האב אל מול עיניו מראות של חוסר צניעות. הוא ניגש למנהל ושואל: "סליחה, הלא אמרתם , שזה נופש לציבור החרדי?!".  המנהל התנצל וסיפר , שאמש בשעת לילה הגיעה משפחה שנתקעה ללא מלון, אך אל דאגה, עוד היום הם ישובו לביתם. " טוב, אם הם עוזבים הערב, אני מוכן להתפשר", אמר האב שדאג לקדושתם וחינוכם של עולליו הרכים. הם עולים במעלית בהתלהבות, נכנסים לחדרים הממוזגים ורצים למרפסת לצפות בנוף. "אבא, בוא תראה את הבריכה איזו גדולה", אומר אחד הילדים. האב מגיע למרפסת ומזדעזע שוב ממראה עיניו. הבריכה אומנם ניתנת בשעות נפרדות לגברים ולנשים, אך כל אנשי המלון יכולים לצפות בנעשה בתוכה בכל רגע נתון!.  הוא לא יכל לחשוב , שילדיו יטמאו את עיניהם וליבם. אך זה לא הסוף, כשירדה המשפחה לחדר האוכל , היא מגלה שהאוכל לא בכשרות שהובטחה להם. לבסוף נתברר , כי הנופש בבית המלון היה מיועד לחרדים, אך כיוון שהמלון לא מילא את מכסת האנשים שרצה, פתח הוא את שעריו לציבור הרחב. האב לא ידע את נפשו.  הוא צלצל אליי מיד", ממשיך הרב חיים זאיד, "ושאל מה לעשות. השבתי לו , כי זהו ניסיון קשה, אך וודאי מן הראוי לעזוב את בית המלון. האב הוסיף להסביר לי את התלבטותו , שהרי אם יעזוב הוא את הנופש, הוא מאבד את כל – 12,000 ששילם כבר ללא קבלת החזר. אמרתי לו , כי אני בדיוק בדרך לנהריה, אל הצדיק ר' דוד אבוחצירא שליט"א ואספר לרב על כך, אך אמרתי לו , כי יש לו ניסיון גדול ואם יעשה מסירות נפש לכבוד ה' – ודאי לא יפסיד.

     האב , שהיה ירא שמיים וידע לחשב את ההפסדים ברוח ובנפש מול ה'רווחים' מהנופש, החליט , כי הוא מוכן לוותר על 12,000 ובלבד שילדיו ומשפחתו ישמרו על קדושת וטהרת נפשם. הוא כינס את בני המשפחה והסביר להם בנחת את הבעיות הרבות בבית מלון הזה , וכי אין לה' נחת רוח מנופש שכזה. לבני המשפחה, ובפרט לילדים הרכים, היה קשה מאד עם הבשורה, אך אף הם שקיבלו חינוך בקדושה מאביהם, הבינו , כי אין להם מה לעשות במקום כזה, והשלימו עם ההחלטה באהבה. הם ארזו את החפצים וחזרו בחזרה ל'קרית הרצוג''.

     באותו לילה, סיפרתי זאת לר' דוד אבוחצירא", ממשיך הרב זאיד, "ור' דוד התפעל כל כך ואמר: 'ה' יחזיר להם , על כך פי שלושה בעזרת ה'". מיהרתי להתקשר לאב המשפחה ולספר לו על הבטחתו של ר' דוד. האב שמח ובישר זאת למשפחתו , שעמדו בניסיון בגבורה.  לאחר חודש ימים, מתקשר אליי האב ומספר לי: "הרב זאיד , אתה לא תאמין!". "מה קרה?", שאלתי. "לפני כארבע שנים נגנב לי הרכב וחברת הביטוח טענה , כי היא לא תשלם על כך,  מפני שבדיוק ביום הגניבה נגמר לי הביטוח. אני טענתי , שהם טועים מפני שהביטוח נגמר ביום למחרת, אך מאז לא קיבלתי דבר. והנה, היום הם מתקשרים אליי ומספרים לי , כי אכן הייתה להם טעות, הם התנצלו והעבירו לחשבוני סכום של 36,621.₪ ! הברכה של ר' דוד אבוחצירא ממש התקיימה" . שמחתי מאד לשמוע על כך, אך אז המשיך האב ואמר: "אבל ר' דוד הבטיח שאקבל פי שלושה, אם כן, הייתי אמור לקבל 36,000 ₪ ומדוע קיבלתי עוד 621 נוספים?!". נדהמתי משאלתו, אך אמרתי לו , שיחשב גם כמה עלה הדלק הלוך חזור וכמה הוצאות הוציא בדרך על הקניות, כי בוודאי ה' מחזיר על מסירות נפש עד לשקל האחרון. הוא הוציא את חשבון ההוצאות ונדהם לגלות: 300 ₪ הוצאתי על הדלק ו- 20 נוספים הוצאנו על קניות בסופר בדרך לבית מלון. " מדהים, יחד זה יוצא 620 אבל עדיין", הוא המשיך לשאול, " אם כך הייתי צריך לקבל החזר משמיים של 36,000 ₪ מחברת הביטוח, ומדוע קיבלתי עוד שקל נוסף?!". חייכתי ואמרתי לו , שינסה להיזכר אולי קנה עוד משהו קטן בשקל בדרך לבית המלון. הוא חשב קמעא ונעתקה נשמתו: "נכון, זה מדהים! טרם נסיעתנו למלון, קניתי לבני מסטיק , שעלה שקל, בחנות ליד ביתי". התפעלתי אף אני מההשגחה ואמרתי: "ראה כיצד בורא העולם לא נשאר חייב ומשלם שכר , למי שמוסר נפש עבורו".

החסיד שזעק

     חסיד קרלין הגיע לווינה. שם צריך היה להישאר עד אחרי שבת. הוא נכנס אל הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב זצוק"ל, ובקש את רשותו של הצדיק להתפלל בבית מדרשו. תמה הרבי למשמע בקשה מוזרה זו. "למה צריך לבקש רשות כדי להתפלל בבית המדרש? לשם מה יש לנו בית מדרש, אם לא כדי שהיהודים יתפללו בו?". הסביר האורח: "חסיד קרלין אני. דרכנו להתפלל ברגש ובקול זעקה. יודע אני שאצלכם רגילים להתפלל בשקט ובנחת. לכן שואל אני, האם צעקותיי לא תפרענה לכם לתפלה". נענה הרבי: "אכן, אין זו דרכנו בתפלה. אם אכן תרצה להתפלל עמנו אבקש ממך להתפלל כמנהג המקום". חשב לו האורח וקבל עליו את דברי הרבי. "אתאפק בכל כחי, לא אסער ולא אצעק", החליט.

     בשבת הגיע לתפלה. עד ל"נשמת" הצליח להתפלל בשקט, אולם כשהגיע לשם - שכח עולם ומלואו, נעלמה ממנו הבטחתו, לבו רגש לאל-חי והוא שאג במלא גרונו. "עד הנה... אברים שפלגת בנו... ורוח ונשמה שנפחת באפנו"... לאחר התפלה – הבין האורח שעבר על התנאי המפורש שהתנה עמו הרבי מטשורטקוב, ועורר סערה בבית המדרש של הצדיק בתפילתו הבוערת. נכנס אליו כדי להתנצל, להביע צער ולבקש סליחה ומחילה. רצה להסביר שלא שלט ברוחו, ומרוב התלהבות שכח את הבטחתו. שוב תמה הרבי למשמע הבקשה. "למה יהודי שמתפלל בהתלהבות צריך להתנצל על כך?" – שאל. התבלבל החסיד. "הרי לפני שבת אמר לי הרבי כי הוא אינו מסכים שאתפלל בקול רם. בתנאי זה קבלתי רשות להתפלל, ועברתי על התנאי!" חייך הרבי ואמר: אינך מבין? לפני שבת באת כדי להודיע מראש שאתה עומד לצעוק. קולות מזומנים איני סובל. לא זה מה שהקב"ה רוצה. אבל כשבאת להתפלל והתלהבת התלהבות דקדושה עד שפרץ מקרבך הזעקות הללו – נו כך נאה וכך יאה"!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ט"ז סיון ה'תשע"ו

אמר הרה"ק רבי יצחק מביאלה זי"ע "תתורו" לשון היתר ,  וחלילה לכם לרצות למצוא בתורה את ההיתר לעשות מה שלבכם חומד, "אחרי לבבכם". . .

    

     בזכות שלושה דברים נברא העולם שנאמר בו בראשית ברא, בשביל חלה שקרויה ראשית עריסותכם, תרומה שנקראת ראשית דגנך, ובכורים שנאמר בהם ראשית ביכורי אדמתך.

     ”הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא“.

     ''ויאמר ה' סלחתי כדבריך''. כפי עוצם תשובתו ובקשתו של האדם כך עוצם הסליחה שהקב"ה סולח לו - ''ויאמר ה' סלחתי כדבריך'' , כפי אופן דיבורך ובקשתך. )בוצינא דנהורא(

התורה הקדושה (פניני עין חמד, גיליון 589)

     לעיתים עלול האדם לחשוב חלילה, כי הנוסח בברכות המופיע בסידור מן הראוי לשנותו מתקופה לתקופה, שכן הניסוח לעתים נקבע על ידי רבותינו מלפני שנים רבות,  ולעיתים נראה לנו במבט ראשוני, כי המצב השתנה. אולם עלינו לדעת, שאין כן הדבר. ומעשה שהיה - כך היה:

     ד"ר יצחק ש., המפקח על בתי הספר 'כוח הדיבור המאוחדים ' בדרום אפריקה, היה צריך לנסוע נסיעה ארוכה של -כ 760 ק"מ, מיוהנסבורג לעיר איסט־לונדון, לצורך עבודתו.  אשתו רחל החליטה לנצל את ההזדמנות ולהצטרף אליו ,כדי לטייל בדרך ארוכה של כבישים צרים ופתלתלים, דרך מרהיבה שכללה הרים וגבעות, עמקים וגאיות, נופים מיוחדים של אפריקה וכן לדאוג לבעלה שלא יירדם חלילה בנסיעה הארוכה. מזג האוויר היה אמור להיות גשום וחם.  יצחק ורעייתו החלו את נסיעתם באמירת תפילת הדרך.  לאחר נסיעה רבת שעות הגיעו ללסוטו, ממלכה עצמאית המובלעת בתוך דרום אפריקה. הם החליטו ללון במלון המרכזי במקום, ולהמשיך למחרת בדרכם בכוחות רעננים.

     בשעת בוקר מוקדמת קמו בני הזוג, התפללו שחרית ויצאו לדרך.  הפעם הכביש הצר היה מסוכן ביותר, וחייב נהיגה זהירה במיוחד. מימין היתמרו הרים וצוקים גבוהים , ומשמאל השתרעו מדרונות תלולים היורדים אל תהומות שקיצם לא נראה. נוסף לכך , החל לרדת גשם עז שהקשה על שדה הראייה.  יצחק, ששימש כשליח ציבור ובעל קורא בבית הכנסת הגדול ביוהנסבורג, קרא את תפילת הדרך מילה במילה ובכוונה גדולה, בתקווה שלא יסטה, חלילה, באיזה סיבוב חד אל התהום הפעורה. אשתו ענתה "אמן" בכוונה ויצאה ידי חובתה, אבל כמה מילים מנוסח תפילת הדרך הפריעו לה משום מה.  היא פנתה אל בעלה ואמרה: "נו, באמת! מדוע אי אפשר להסתפק באמירת "ותצילנו מכף כל אויב ואורב וליסטים בדרך ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם?!" .  מדוע צריך לומר בימינו את המילים " ותצילנו... מחיות רעות בדרך"? אולי אפשר להשמיט את המילים 'חיות רעות', הרי כבר לא מסתובבים - אפילו בכבישי אפריקה - אריות או נמרים. אין חיות רעות בכבישים!", סיימה את דבריה בנימה נחרצת.  יצחק המשיך לאחוז בהגה, ופניו בחנו היטב את העיקול החד שנמצא לפניהם. הוא אמר בסבר פנים חמור מבלי להביט באשתו: "איך את מסוגלת להעלות על דעתך דבר כזה?! נוסח תפילה קדוש שקבעו חז"ל לא משנים! יש חיות רעות על הכביש או אין חיות רעות על הכביש - לא משנים את נוסח התפילה! ."  בשנייה שבה סיים את דבריו נשמע רעש מחריד והורגשה חבטה אדירה. שני תיישים גדולים נחתו ממרומי ההר המסולע הסמוך על זגוגית רכבם וניפצו אותה לרסיסים! דמם של התיישים הותז לכל עבר , ולאחר שנחבטו ברכב עפו ונפלו ללא רוח חיים לצד הדרך. מעוצמת הנפילה המכונית סטתה שמאלה ונעצרה, כאשר גלגליה הקדמיים עומדים ממש על פי התהום .!

     היא הייתה בפאניקה גמורה, לא רק בגלל התאונה והמצב המסוכן , שאליו נקלעו, אלא בעיקר מהמילים שיצאו מפיה דקה קודם לכן "אין חיות רעות בכבישים! . " היא הייתה המומה מהעיתוי. מילותיו האחרונות של בעלה " - לא משנים את נוסח התפילה! - " חזרו והדהדו בראשה.  מכוניתם התנדנדה בחריקה על פי התהום בחוסר שיווי משקל. "מהר! מהר!", צעק יצחק לעבר אשתו , שישבה לצדו, " תעברי מיד אל המושב האחורי! המכונית עלולה להידרדר למטה!" כמו בתוך חלום צייתה לו אשתו וזחלה לעבר המושב האחורי.  החריקות פסקו והמכונית התייצבה. למזלם היו לבדם על הכביש השומם, ולא היו כלי רכב , שיפריעו להם בניסיון לחזור למסלול. יצחק נסע אחורה וקדימה כמה פעמים , עד שהצליח לחזור אל הכביש.

     אחרי זמן ממושך החל לנסוע. לא היה קל להמשיך בנסיעה עם חלון קדמי מנופץ, שברי זכוכית בכל פינה טבולים בדם תיישים, והרגשת בהלה , שעדיין לא פגה לחלוטין. בני הזוג הגיעו לאיזו עיירה קטנה , ושם מצאו מוסך נידח. להפתעתם , נמצאה שם זגוגית חלון חדשה , שהתאימה בדיוק למכונית הטויוטה שלהם. אחרי עיכוב של כשעה להתקנת הזגוגית, המשיכו הלאה בנסיעתם לאיסט-לונדון.  כל הדרך לא הוציאה רעייתו הגה מפיה. היא ציפתה , שבעלה יאמר דבר מה , על מה שאירע להם, אבל גם הוא היה המום לגמרי ולא היה מסוגל לבטא את הזעזוע במילים.

     מאותו יום אשתו מספרת את סיפורה בכל הזדמנות,  ומדגישה בסיום , שכעת היא מתפללת את כל תפילותיה , מבלי להרהר על שום מילה בסידור.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/