אמרי שפר כ"ב תמוז ה'תשע"ח

״אי אפשר לשום אדם בעולם, לבוא אל התקווה הטובה, כי אם ע״י צער וייסורים ומרירות גדולה, שהיא בחינת אבלות שמתאבלים ומצטערים על חורבן בית המקדש. אבל גם כשמצטערים על החורבן, ובפרט על כך שאנו רחוקים מהקב״ה, גם אז אסור לאדם להישאר בזה ח״ו, אלא עליו לחזק את עצמו ולהתנחם, שבוודאי נזכה לצאת מהגלות לאור גדול״.  (הרה״ק רבי נתן מברסלב זי״ע (ליקוטי הלכות ביצים ה))

     אמר רבי אברהם יעקב (השני) מסדיגורא:  מכל ההמצאות החדישות למדתי: מהרכבת – שהמאחר רגע אחד עלול לאחר את הכול, מטלגרף – שכל מילה שווה כסף, ומהטלפון – ששומעים שם את אשר מדברים כאן.

     "כשיש קושיה אחת בסוגיה, מתרצים תירוץ אחד, שתי קושיות-שני תירוצים, אבל כשישנן כבר שלש קושיות ויותר בסוגיה-צריכים ללמוד את כל הסוגיה מחדש" (בשם ר' חיים מבריסק) 

     "ליצר משפחת היצרי, לשלם משפחת השלמי " בדרך שאדם רוצה לילך,  מוליכין אותו, - "ליצר" אם הוא רוצה ללכת בדרכי היצר-הרע, "משפחת היצרי" אז יש לו חברים רעים. אבל "לשלם", אם רוצה להיות בשלמות, " משפחת השלמי" צריך שיהיו לו חברים טובים.

התפילין שנשכחו ברחוב. (תודתי לרב יוסף יצחק חיטריק מצפת על הבאת הסיפור)

ידידי הרב מאיר קפלן הוא שליח הרבי באי ונקובר שבקנדה. הוא הקים באי בית חב"ד לתפארת אבל מאפיה של סופגניות טריות עדיין לא קיימת באי, כך שכשהגיע חג החנוכה והוא רצה להגיש לאורחיו סופגנייה חמה ומתוקה, הוא נאלץ לחשוב על דרכים לעשות זאת.

במרחק שעתיים וחצי מהאי, בעיר ריצ'מונד, יש מאפיה בכשרות מהודרת. כדי להגיע מריצ'מונד אל האי, יש לקחת מעבורת. הרב קפלן ביקש מיהודי שהיה אמור להיות בריצ'מונד בין כה וכה לאסוף שלוש מאות סופגניות טריות ולהביא אותם לכבוד המסיבה. אלא ש-24 שעות לפני המסיבה היהודי התקשר והתנצל. "בסוף אני לא אוכל להביא את הסופגניות" הוא אמר.

מה עושים?

הרב קפלן לא חשב פעמיים, והחליט לנסוע בעצמו. מה זה חמש שעות של נסיעות הלוך-חזור בשביל להמתיק ליהודים את שמחת החג? הוא לקח את המעבורת האחרונה שיצאה בלילה, ישן אצל השלוחים בריצ'מונד, ועם בוקר התפלל, מיהר למאפיה לאסוף את הסופגניות ותפס את המעבורת בדרך חזור.

ופתאום הוא שם לב שהתפילין שלו נעלמו. איפה הם יכולים להיות? הוא נזכר שכשהעמיס את הסופגניות ברכב, הוא הוציא את התפילין כדי לפנות מקום ולסדר את הבגאז', וכנראה שהתפילין נשארו שם ליד המאפיה! הוא התקשר למאפיה. "כן, באמת ראינו את זה כאן לפני איזו שעה בערך, תן לנו לבדוק... עוד רגע... אנחנו לא מצליחים למצוא אותם. הם היו כאן, אבל מישהו כנראה לקח אותם... אנחנו נורא מצטערים".

מי שהצטער באמת היה הרב מאיר. הוא לא הפסיק לגעור בעצמו איך הוא הרשה לעצמו לשכוח את התפילין כך סתם, ברחוב העיר. למזלו, היו לו עוד זוג תפילין בעיר כי בנו עמד לחגוג בר מצווה בקרוב, אבל אובדן התפילין כאב לו מאוד.

כמה ימים לאחר-מכן הוא מקבל שיחת טלפון מפתיעה מאדם בשם ג'ואן בעל מבטא מקסיקני. "זה הרב קפלן? מצאתי את התפילין שלך!" "באמת? תודה רבה לך" התרגש השליח. "אני מוכן לשלם לך שתשלח את זה בדואר ישיר ומהיר מריצ'מונד אל האי". "זה בסדר" הגיב ג'ואן. "דווקא ייצא לי להיות באי בעוד כמה ימים, הייתי רוצה לפגוש אותך ולתת לך את התפילין באופן אישי".

ובכן, קוראים וקוראות יקרים, אתם יכולים לנחש מה היה סוף הסיפור?

אחרי שג'ואן הגיש לרב קפלן את התפילין, הסביר לו השליח מדוע הן כל כך חשובות לו. הוא אמר לו שזו מצווה שכתובה בתנ"ך ושאי-אפשר לרכוש תפילין חדשות באיזור. להפתעתו, ג'ואן ידע מה זה תפילין כי... סבתא רבתא שלו הייתה... יהודיה! וכן, מצד האימא, ולא, הוא לא ידע שלפי היהדות הוא נחשב ליהודי גמור.

ג'ואן הניח תפילין לראשונה בחייו. יהודי חזר אל המקורות בזכות זוג תפילין אחד שנשכחו ברחוב.

אחד מיסודות תורת החסידות הוא ההשגחה הפרטית שבורא העולם משגיח על כל אחד מאיתנו. לכל דבר יש סיבה, שום דבר לא קורה במקרה, ובכל מנהרה מסתתר אור גדול.

הלוואי שתמיד נראה את השגחתו הפרטית של הבורא בחיינו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ד ניסן ה'תשע"ו

אז ישיר משה" (שמות טו,א). אומרת הגמרא (סנהדרין צא): "שר לא נאמר אלא ישיר". אם האדם שר על העבר בלבד, אין ממש בשירו. העיקר הוא שירת השמחה בעתיד, התקווה והשאיפה לניסים ולשמחות לעתיד לבוא.(רבי משה מקוברין)

     איש אמו ואביו תיראו" אפי' שהוא "איש" שאינו זקוק לאביו ולאמו, מכל-מקום חיוב עליו לכבדם.

     ואהבת לרעך כמוך אני ה'. הקב"ה אומר שאיך שאתה מתנהג עם חברך כך אני יתנהג אתך (אוצר החיים(.

     ואהבת לרעך כמוך אני ה'. שני פעמים 'אהבה'  בגימטריא כ"ו כמו שם הוי"ה, אז יצטרפו שני האהבות לאני ה' . (רבי חיים ויטאל(

הגר"י אברמסקי ביקש להדביק את הבול במו-ידיו (פרי עמלינו, עלון 78)

     אשר תשיג ידו (יד, כב) אחד ממקורביו של מרן הגר"י אברמסקי זצ"ל סיפר לנו סיפור מופלא על האי גאון וצדיק, הממחיש בפנינו כיצד יש להתייחס למעשה של מצוה.  בעת זקנותו קרא הגאון לאחד מתלמידיו, וביקש ממנו שייגש אל סניף הדואר בשכונת בית וגן, ויקנה לו בול למשלוח-מכתב. התלמיד עשה את שהתבקש, עמד בתור בסניף הדואר, רכש את הבול, והביאו אל רבו.  שמחה גדולה ניראתה על פניו של רבי יחזקאל אברמסקי בעת שקיבל את הבול. הוא הוציא מכיסו מעטפה, הדביק עליה את הבול,  ועכשיו ביקש מהתלמיד שישלשל את המעטפה בתיבת הדואר הקרובה. התפלא התלמיד ושאל: יורנו רבנו, לשם מה ביקשני הרב להביא לו את הבול, כדי שידביקנו הוא על גבי המעטפה; הרי היה אפשר לבקש ממני דבר יותר יעיל, דהיינו להביא לי את המעטפה, לבקש שאקנה בול, ואדביק אותו בעצמי, ואז אשלשל את המעטפה לתיבת הדואר!  לשם מה הייתי צריך להביא את הבול אל הרב?  השיב לו מרן זצ"ל כהאי לישנא: במעטפה זו מונחים כספים שאני שולח לת"ח עני, ומדובר אפוא במצוה גדולה שאני זוכה לקיימה, והיא מצוות אחזקת תורה וצדקה. לימדוני רבותיי, ולימדונו כל בעלי המוסר, שערכו של כל חלק וחלק במצוה, לא יסולא בפז, וכשנגיע לבית דין של מעלה, לאחר מאה ועשרים שנותינו, יראו לנו את שוויו של כל חלק כזה, ואז נצטער שלא עשינו חובתנו כראוי, ולא קיימנו את כל חלקי המצוה בשמחה ובהתלהבות.  והנה המשיך הגאון ואמר, אני כבר זקנתי ושבתי, ואין בכוחי ללכת בעצמי עד לבית הדואר, ולקנות את הבול, ולשלשל את המעטפה. אם הייתי יכול לעשות זאת, הייתי עושה זאת בעצמי, אבל כיון שהדבר אינו בכוחי, ביקשתי להרוויח לפחות את מה שאני כן יכול לעשות...  והרי להדביק את הבול, אני עדיין יכול, וכאמור – גם מעשה זה של ההדבקה, שהוא חלק מהמצוה של משלוח הכסף לת"ח העני, הוא מעשה-של-מצוה, ושכרו גדול עד למאוד, ולכן ביקשתי ממך להביא את הבול אליי...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ד אדר ב' ה'תשע"ו

אל תאמר בעיותך לאחרים, 20% לא מעניין אותם ו80% שמחים שזו בעיה שלך ולא שלהם.

     בקשו ממני תרומה למקווה, אז תרמתי להם בקבוק מים.

     הגאון רבי דוד מזאבלוטוב זצ''ל שהיה חתן הרה''ק ר' משה לייב מסאסוב זי''ע היי נחלה קשות מאוד, אולם אשתו לא אבדה את התקווה, ולא עזבה את מיטת החולי שם התפללה לילות וימים על בריאות בעלה, עד שנעתר לה ד' וחזרה בעלה הקדוש לאיתנו כמקודם. לאחר זמן אמר לה ר' דוד לאשתו, שעכשיו מובן לו המדרש הנ''ל, שנדב ואביהוא מתו מחמת שלא נשאו נשים, שאם היה להם נשים, כבר היו הם מתפללים וקורעים גזר דינם בתפילותיהם החמות שבעליהם יישארו בחיים...

רבות מהמחלוקות שהן לשם שמיים – הן אכן לשם שמיים, אבל רק בדקה הראשונה. אחרי דקה כבר נכנסים פנימה אינטרסים.

חציל מטוגן - על נתינה אמיתית של ילד קטן) רונית כפיר)

"אחרי שתגמרי את הכדורים האלה, תעשי את הבדיקות ביום החמישי, וגם ביום העשירי, ואת אלה ביום העשרים. ואל תשכחי גם בדיקת הריון..."

"דוקטור", אזרתי סוף סוף מספיק אומץ לשאול לאחר חודשים ארוכים של בדיקות, בדיקות חוזרות ובדיקות עוד יותר חוזרות (שלמרות בורותי ברפואה הבנתי שאין בהן שום תועלת), "לפי התוצאות שיש לך, אני בכלל יכולה להיכנס להריון?"

"לא!" הוא ענה בפסקנות, ואז נבהל מהטון שבו יצאה לו המלה, "לפי הבדיקות את לא יכולה להיכנס להריון בלי טיפולים אינטנסיביים", אמר בטון מעט מרוכך יותר, "אבל את צעירה, ולא הייתי רוצה להתחיל בטיפולים כאלה שיכולים לגרום לכל מיני תוצאות לא נעימות, לפני שאני מוודא עוד כמה דברים, ולפני שגם בן זוגך יעבור כמה בדיקות...".

בכוח עצרתי את הדמעות, כשהוא לקח את כל ההפניות הקודמות שרשם, יחד עם המרשם לכדורים המיותרים, והשליך אותם לפח. הצלחתי להתגבר גם במשך כל הזמן שבו הוא הסביר לי מהם השלבים הבאים שבהם עלי לנקוט - בדיקות והכנות לטיפול עתידי.

יצאתי מהחדר וצעדתי בעיוורון אל השירותים. שם פשוט התפרקתי. בכיתי בהיסטריה (ובשקט, שלא ישמעו) על קריסת החלומות שלי, היגרתי דמעות על מסלול הייסורים המיותר שבו הצעיד אותי הרופא במשך חודשים ארוכים, במקום להציע לי לנוח בבית עד שאהיה מספיק בשלה לטעמו, בכיתי מתוך אכזבה וחוסר אונים...

היגרתי דמעות על מסלול הייסורים המיותר שבו הצעיד אותי הרופא במשך חודשים ארוכים

בכוחות על אנושיים הצלחתי להפסיק את הבכי, לעלות על האוטובוס ולצאת לדרך הארוכה. למרות שהבכי וההתייפחויות היו מאחורי, הדמעות המשיכו לזלוג, ונאלצתי להודות בניע ראש לאישה שהתעניינה בשלומי, ושאלה אם יש משהו שהיא אולי יכולה לעזור. 'לא', רמזתי לה, 'אין מה לעשות'.

לאן? שאלתי את עצמי. לבית? להישאר שם לבד עד שבעלי יחזור בערב? או לעבודה, שם אני לפחות לא אהיה לבד?

החלטתי לנסוע למעון שבו עבדתי.

הנסיעה הממושכת עזרה לי לכלוא את הדמעות, ולעטות על פני מבט סתמי. ירדתי מהאוטובוס בצעדים מדודים, והתנהלתי לאיטי לכיוון המעון.

ליד שולחן האוכל ישבו הגננת והמטפלת השנייה – שהייתה החברה הקרובה ביותר שלי באותה התקופה. ויחד איתן ישב דניאל ואכל לאיטו את המנה החביבה עליו ביותר – חציל מטוגן. כל שאר הילדים כבר נרדמו במיטותיהם.

דניאל

נישקתי את דניאל, הוא היה ה"ילד שלי". פעוט חמוד בן שנתיים, שיש לו מתסמונת דאון. כל ילדי המעון היו ילדים מיוחדים, אבל דניאל היה לדעתי הילד המיוחד מכולם, באופן חיובי כמובן. לעיתים קרובות סובלים ילדים בעלי תסמונת דאון ממגוון רחב של בעיות נוספות על הפגם המוכר לכולם. גם דניאל סבל ממום מסוים בלב. לאחר לידתו לא הצליח לינוק, מה שאילץ בסופו של דבר את ההורים להאכיל אותו מבקבוק. אך כאן הסתבר שהגוף שלו לא היה מסוגל לעכל את תחליפי החלב השונים שהיו אז בשוק, והוא הואכל בנוטרימגן – תחליף חלב מיוחד שאמור להתעכל בקלות יתרה, ובו בזמן לכלות גם כל אגורה מחשבון הבנק של הוריו. הזמן חלף, דניאל גדל, אך לא הסכים לאכול שום דבר להוציא מי מרק זכים "יַק" בשפתו הילדותית.

ואז חל המפנה. דניאל גילה שלאחר שכל הילדים שוכבים לישון, הוא יכול לזכות במנת תשומת לב אישית מאוד ממני. וכך, הוא היה ממתין עד שנתיישב לאכול, ומתחנן שאוציא אותו מהלול. הוא היה יושב על כיסא לידי, ומסתכל איך אני אוכלת. באחד הימים הוא ביקש לטעום משהו שאכלתי. נתתי לו, והוא אכל בהנאה. הדבר חזר על עצמו, עד שבעיית האכילה נמוגה אט-אט, בתנאי ששנינו היינו אוכלים מאותה צלחת!

באחד הימים אמא של דניאל הקדימה להגיע, ומצאה אותו יושב על ברכי, ואוכל ארוחת צהריים עשירה מהצלחת שלי, כשהוא אוחז בכפית בעצמו. היא עמדה מאחורינו בשקט, ולא הצליחה לעצור את דמעות ההתרגשות שזלגו מעיניה. "סוף סוף אני רואה אותו אוכל", היא ניסתה להסביר לי אחר כך. אני כבר כמעט שכחתי שהיו איתו אי פעם בעיות.

במשך הזמן, דניאל כבר אכל הכול, גם בבית וגם במעון, ומתוך הצלחת האישית שלו. וכמו שאמרתי, המאכל האהוב עליו ביותר היה, כמה שזה נשמע מוזר לגבי ילד בגילו, חציל מטוגן.

חציל מטוגן

באותו הצהריים עם חזרתי מהבדיקה אצל הרופא... התיישבתי בכבדות על כיסא קטן ליד השולחן. אתי ודינה הבחינו מייד שמשהו אצלי לא בסדר, ואני לא התאפקתי וסיפרתי להן בשקט על אירועי אותו היום. הבכי הגדול כבר היה מאחורי, ורק שפת הפנים והגוף שידרו עד כמה אני מרגישה שבורה באותו רגע.

"למה באת לעבודה?" שאלה אתי בפליאה.

"לאן אני אלך, לבית? להיות לבד?" עניתי בשאלה.

המשכנו לשוחח בשקט, ולא שמנו לב שדניאל הפסיק לנגוס במעדן האהוב עליו. הוא ישב, ותלה בי שתי עיניים חכמות, של ילד חריג. ואז, לרגע הבטתי בו ומבטינו הצטלבו. הוא נעץ את המזלג בחציל, הרים אותו אט אט, והושיט לעברי את המתנה הכי גדולה שהייתה בידו באותו רגע. את המאכל שהוא הכי אהב, ובמקרה דווקא היום הוא גם קיבל – חציל מטוגן.

נתינה

לפעמים כיום, שנים רבות לאחר אותו מקרה, כשאני חושבת על כוחה של הנתינה, אני נזכרת בדניאל. איזו תחושה נפלאה של הכרת הטוב הייתה בי באותו רגע. כמה אהבה זרמה אלי מאותו תינוק מתוק שהיה מוכן לוותר למעני על הדבר היקר לו יותר מכל, וממני אליו בחזרה. וכמה נחמה הייתה טמונה באותה מחווה ילדותית שלו.

נכון שכאשר מעניקים מתנה חשוב מאוד להשתדל לקלוע לטעמו של המקבל. חשוב מאוד גם לנסות להבין מהו הדבר הנחוץ לו באמת. שמחת המקבל לא תמיד תעמוד ביחס ישר להשקעה הכספית של המעניק, אם הנתינה תפספס את הצורך האמיתי שלו. אבל, לעיתים קרובות, הצורך הכי אמיתי שלנו הוא ההרגשה שלמישהו איכפת מאיתנו. כל מתנה  תהיה שולית למסר שהיא נושאת בחובה – "אני רואה שקשה לך. אני רואה שאת עוברת התמודדות לא קלה. אני רואה שאת מרגישה בודדה בדרך החתחתים שלך... אבל רק רציתי להזכיר לך, שאני אוהב/ת אותך, שאיכפת לי ממך, ושאת באמת לא לבד!"

תודה דניאל. את החציל תוכל לאכול לבד, אבל את האהבה שלך, לא אחליף בשום דבר אחר!!!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/