ההתבוננות הגבוהה ביותר על
החיים היא לעשות את ההשתדלות המוטלת עלינו, אבל יחד עם
זאת להבין שהשם יתברך עושה את הכול.
הרה"ק רבי שלמה וירגה אומר: לתקן שקר אחד
צריך לומר כמה שקרים.
הרמב"ם הקדוש אומר:
המכזב – כמו שהוא מכזב בלשונו כן מכזב בקולמוסו.
המקווה
שחילץ את הקמצן (להגיד(
רבה של ירושלים בדור הקודם היה גאון
נורא רבי שמואל סלנט. הוא ניהל את העיר בחכמה רבה עשרות שנים, הוא היה פיקח וחכם
חרשים, כידוע ליודעים.
בתקופה מסוימת החלו לבנות מקווה חדש.
- דבר שהיה נחוץ מאד בירושלים דאז. התחילו, אך לא יכלו לממן את השלמתו. תושבי
ירושלים כידוע, היו עניים מרודים והפרוטות שנתרמו על ידם לא הספיקו להשלמת המקווה . יום אחד, לפתע, לבש רבי שמואל סלנט את מעילו, נטל את מקלו והודיע
לבני ביתו כי הוא יוצא והולך אל הגביר המפורסם וויטנברג, להשפיע עליו שיתרום מהונו
לבניית המקווה. בעיני
בני המשפחה והעסקנים, הליכה זו היתה תמוהה, כי העשיר וויטנברג ידוע היה - כקמצן
נורא. לכן, לא היה להם ספק שהרב מכלה את כוחותיו לריק.
רבותי, אתם יודעים מה זו קמצנות בטבע? זו מחלה קשה מאד, כמו למשל, אדם לא מסוגל
לחתוך לעצמו אצבע - כך הקמצן חש אם מוציא כסף מכיסו. אינו מסוגל - באמת קשה לו,
הוא מסכן מאד, חולה מאד - במחלה קשה.
העסקנים ובני הבית
לא אמרו מילה לרבי שמואל מסלנט, התעטפו בשתיקה, והביטו אחרי מעשיו. הרב יצא לדרכו. הוא נכנס לביתו של הגביר שקיבלו בכבוד גדול . רבה של ירושלים התיישב על אחת הכורסאות, הציע לפניו את בקשת התרומה
לבניית מקווה טהרה. אתם
מבינים כי מי שלוקה במחלת קמצנות, גם אם הוא מבין את נחיצות הענין של המקווה וגם
אם יושב לפניו רבה של ירושלים ומטעים לו את קדושת המצוה, קשה לו להתגבר על עצמו... כשסיים הרב להרצות את דבריו השתרר שקט מוחלט. וויטנברג לא קם ולא זע
ממקומו. ישב בשקט. לפתע פתח וויטנברג את פיו ושאל: "סקרן אני לדעת כבוד הרב
שליט"א, הרי אין חכם ונבון כמוך בירושלים עיה"ק, וא"כ איך הרב
מתנהג לכאורה בדרך של שטות - לבא אלי לבקש כסף עבור המקווה, בעוד שהרב וכל העסקנים
יודעים שאני לא תורם מאומה גם לאנשים החשובים ביותר, והרב מבין כי גם למקווה לא
אתן פרוטה שחוקה, וא"כ לשם מה טרח הרב עד לביתי ?!". אחז רבי שמואל סלנט במטהו, הביט עליו ואמר: אני אסביר, דע לך כי יום
יבוא ותמות. תבוא לקבורה כמו כל שאר היהודים, שם יאכלו התולעים את בשרך, הגוף ירקב
ועילה עליו ריקבון גדול ונורא . תעמוד לדין בשמים ככל יהודי "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין
וחשבון", ואחת השאלות שישאלו אותך שם, היא - מדוע לא סייעת בבניית המקווה
וכתוצאה מכך נחלשה הטהרה בעם ישראל? אתה בוודאי תמהר להשיב להגנתך "לא תרמתי,
כי לא ביקשו ממני, אנשים כבר פסקו לנקוש בדלתי (התייאשו ממני). לכן, לשם כך, באתי
לביתך עתה - הגביה רבי שמואל סלנט את קולו ברעדה - נכנסתי לבקש ממך כסף, ובכך
לשלול ממך את האפשרות הזו - שגם אפשרות זו של מענה בבית דין של מעלה לא תישאר בידך.
לפתע, וויטנברג החל להזדעזע בכל גופו,
ואמר לרבה של ירושלים: " במטותא מינייכו, בבקשה, יקח נא הרב את מפתחות הקופה
ויוציא ככל שיחפוץ, אבל אנא - שאני לא אראה בעיני!" אתם שומעים "קח אבל שלא
אראה". כל כך גדולה הייתה קמצנותו הטבעית שגם כאשר החליט לתת, לא יכול היה
לראות זאת בעיניו... הרב
עשה כבקשתו. מפי השמועה למדנו, כי מאותו רגע ואילך חלו בקרבו
שינויים. נפרץ סדק בחומת הקמצנות, נתינה זו הראשונה סייעה בידו להחלץ מהקמצנות.
מקרה זה היה פתחו של מחט שבסופו של תהליך - התרחב עד שנהיה לפתחו של אולם. ומעתה
עת השתנה וויטנברג - והיה לנדבן גדול.
כאן בירושלם קיימת
שכונה על שמו "בתי וויטנברג" - בה מצאו שיכון חינם עניי ירושלים, יראי
ה' מבני היישוב הישן. זכה איש זה באחרית ימיו, לעשות חיל במעשיו, לגנוז זכויות
לעולם הבא, ולהיות דוגמא לרבים בנדיבות לב. כדאי
היה הקושי בגיוס הכספים לאותו מקוה, כדי שבסופו של יום, מגבית זו תחלץ את הקמצן
מקמצנותו, וגם מדינים קשים לעולם הבא. זכות מצוותיו תעמד לו, והיום הזה זכויותיכם
במצות צדקה - לחימום המקואות, תגן עלינו מכל צער וצוקה נגע ומחלה. חזק וברוך.
חוויית השבוע שלי
