אמרי שפר י"א אלול ה'תשע"ח

אך ישראל צדיק וחסיד, הבונה בית חדש, יאמר לנפשו כי עשיית מעקה הוא חסרון אמונה בה’, כיון שכל מעשיו ועליותיו וירידותיו הכול עבודת ה’, לא יכשל ולא יימוטו רגליו כי רגלי חסידיו ישמור, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: אם תבנה אתה בית חדש, ועשית מעקה כי יהא בך חטא שנתגלגל חובתו של זה בביתך, שאם תעשה מעקה מכל מקום זה יכשל במקום אחר כי חייב הוא, אבל על כל פנים בביתך לא יארע מכשול”.

    בחודש אלול אנחנו שואפים רחוק, רוצים הכול, ותמיד מנקרת תחושה של: לשנות הכול לא נצליח בחודש אחד, ולעשות קצת.. איזה משמעות יש לזה ביחס למכלול הנדרש? זה מרגיש חסר משמעות, בטל בשישים, וכך אנו נשארים עם הרצון לשנות הכול, וחוסר המוטיבציה לשנות מעט...

    בכך שהאב משתתף ומזדהה במשחקיו של ילדיו מפעם לפעם, הוא גורם לכך שדמותו של האב תהיה חלק מכל פרט ופרט מפרטי חייו של הילד. באופן כזה האב אינו מופיע בתת ההכרה של הילד רק כקשור לעבודת ה', אלא כדמות בלתי נפרדת מחייו, האוהבת ומתעניינת בכל פרט מפרטי חייו.

“המקבל טובה מחברו, ראוי להללו ולברכו בסתר ובגלוי, שלא להיות כפוי טובה. ואפילו על פרוסת לחם שאוכל האורח אצל בעל הבית, תיקנו רבותינו ז"ל שיברך לבעל הבית. והנמנע מלברכו, מקצר ימיו ושנותיו. וכל שכן המקבל טובה יתירה וכל מין הנאה בין כסף בין שווה כסף שמחויב לברכו, ובזה יחולו ברכות על ראשו"). רבנו אליעזר פאפו זצ"ל.

מזקנים אתבונן... II(ברינה יקצורו, עלון 368)

    למעלה מיובל שנות חינוך והרבצת תורה, יש לו לרב דוד פוקס, ומהן הוא מספר סיפור חיים נוסף שיש בו כדי ללמדנו על יחסם האבהי של גדולי ישראל לילדי ישראל שגדלו בעולמות רחוקים מתורה ומצוות.

    קיץ אחד בשנת (ה'תש"ל) לפני כ- 48 שנים, נסעתי באוטובוס בדרכי לירושלים. לצידי התיישב נער לא דתי. אמרתי לו "שלום" והוא חייך וענה "גם לך". משם קצרה הדרך לשיחה הנעימה שהתפתחה בינינו, שיחה שממנה למדתי שזה עתה סיים הוא את לימודיו בכיתה ט' בתיכון לא דתי ברחובות , ושאביו הוא לא פחות מאשר פרופסור ב"מכון ויצמן". הוא ציין שזו היא לו פעם ראשונה, שמשוחח עם אדם דתי-חרדי . הוא שאל אותי לעיסוקי ועניתי שאני מחנך בישיבה תיכונית-תורנית. "מה זו ישיבה תיכונית-תורנית"? שאל הנעD7 בעניין רב. הסברתי לו בכמה מילים על הרקע של עולם הישיבות, וציינתי שעד הצהריים לומדים שם לימודי קודש, ואחר כך לומדים למבחני "בגרות ". התפלא הנער ואמר: "אני כבר ב 'חופש הגדול' ואתם עדיין לומדים?! האם אוכל לבוא מחר בבוקר לראות את הלימודים אצלכם"? הייתי מופתע, אך עניתי כמובן בחיוב.

למחרת בבוקר התייצב הבחור לשיעור הראשון בגמרא.  להפתעתי הוא לא התייאש גם בשיעור השני והשלישי והמשיך אתנו עד הערב. אז ניגש הוא אלי ושוב הדהים אותי באמרו: "רוצה אני לעבור ללמוד אצלכם"...  הסברתי לו שהדבר אינו כל כך פשוט, ושעליו יהיה להתגבר על פערי ענק, אך הנער היה נחוש כברזל. אמרתי לו: "טוב,  אבל עליך לשאול קודם כל את הוריך". כעבור מספר ימים, אני מקבל ממנו תשובה שהוריו הסכימו... שוב הופתעתי.

    העליתי את העניין בישיבת המורים הקרובה - וכמובן שקם קול זעקה.. ישיבת "נתיב מאיר" דאז נהגה סלסול בעצמה , ואפילו נערים מבתים דתיים מצוינים לא תמיד היו מתקבלים - וכיצד יקבלו נער מבית לא דתי שאין לו כל מושג ביהדות?! הטענה הייתה מובנת ולכן הצהרתי שאני מוכן להיות הר"מ )ר"ת ריש מתיבתא - כינוי למורה המלמד כיתה בעולם הישיבות( הפרטי של הנער, ולטפל בכל בעיה שתיווצר.

הייתי אמור ללמד בשנה הבאה את כיתה ט', והבחור כאמור עולה לכיתה יו"ד, ולכן נאלצתי למצוא ר"מ שיסכים להתחלף איתי ואכן מצאתי.  כך הפכתי לר"מ בכיתה יו"ד. די מהר התעוררו שאלות רבות על רקע הבית החילוני שבו חי הנער. למשל, אביו "הסכים"  לבוא אתו לבית כנסת בליל שבת ואפילו לעשות קידוש אחר כך, אך הבחור בא ושאל: "כיוון שאחרי ה"קידוש" אבי מדליק טלוויזיה, האם מותר לי לשתות מיין של מחלל שבת"...? שאלות מורכבות ולא תמיד קלות.  לבסוף חשתי שהשאלות גדולות מכפי מידתי והלכתי עם הבחור לרבי שלמה זלמן אויערבך זיע"א.  הרב זיע"א הנחה את הנער, שלא להגיע בשום אופן לשום עימות עם ההורים! הוא אף הורה לו (לימד אותו) שרשרת של הקלות הלכתיות, שאפילו אני הייתי המום לשמוע אותן... הרב גם הסביר לו ואמר: "...להלכה, איננו פוסקים כך, אך במקרה שלך, אני מקל כפי איזו דעה יחידה ". וכשראה הרב את עיני הקרועות לרווחה מרוב תדהמה,  הפטיר הוא לעברי: "הוא בא לשאול אותי, לא אותך"!...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י' אלול ה'תשע"ז

 אדם אחד בא אל הרה"צ רבי יחיאל מאיר מגאסטאנין זצ"ל, ונתן לו פדיון, ואותו האיש פשט רגל לנושיו, אמר לו כתיב בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' (שופטים ה, ב(.  בפרוע פרעות – מקודם לפרוע החובות, ורק אחר כך - בהתנדב עם – אפשר להתנדב.

     אמר רבי ישראל סלנטר זצ"ל "א גאנץ יאהר איז אלול, אבער אלול איז פארט אלול!" כל השנה הוא אלול, אבל סוף סוף אלול זה אלול - והיינו כי בכל השנה צריכים לחיות עם ה יראת שמים של אלול, אבל למעשה בכל זאת אלול הוא אלול! ה שמירת עיניים באלול הוא אחרת, הבין אדם לחברו באלול הוא אחרת, שנזכה לזה בס"ד!

     בכל יום מששת ימי בראשית כתוב 'כי טוב' ואילו ביום ששי שבו נברא האדם כתוב 'טוב מאוד' ובילקוט (שם) כתוב ש 'מאד אותיות אדם'. הרי שכל הבריאה כולה קיבל עילוי עצום ו מ 'טוב' נעשה 'טוב מאוד' מצד הצטרפותם למרכז תכלית העולם שהיא ה'אדם'

     החזנות הוא כלום אם הקהל חירש (שמואל אייזיקוביץ)

     הסבר מעניין לכך שהציבור לא אומר 'זכרנו לחיים' ו' נמי כמוך אב הרחמים' יחד עם הש"ץ. בשם מהר"ש מבעלזא מובא שבתפילת לחש תחילה מתפללים על 'זכרנו' שזאת בקשה 'קטנה' כהקדמה לבקשה העיקרית שהיא 'וכתוב',  כיון שכך, לאחר שהאדם כבר ביקש את בקשתו העיקרית אין זה ראוי שבחזרת הש"ץ הוא ישוב לבקש שוב את הבקשה המקדימה.

    ''והיה כשבתו על כסא ממלכתו", - אם ירצה המלך שישיבתו על כסא ממלכתו תהיה "כשבתו" – בדרך ענוה ושפלות, העצה לכך היא - "וכתב לו את משנה התורה הזאת" – ועל ידי שלא יזוז מספר התורה, יזכה להמשיך לשבת על ממלכתו בענווה, ובהרגשה שזו ישיבה שאינה קבועה.

    "ולקחת לך לאישה" (דברים כא,יא). זה האמצעי היעיל והבטוח ביותר "כנגד יצר הרע" – בשעה שהאדם שרוי בעמל ובטרדות ויש עליו עול אישה ובנים, אין דעתו נתונה ליצר הרע ולמחשבות חטא והבל. (תולדות יעקב יוסף)

     חז"ל דווקא מדגישים שהחסד האמיתי מתחיל בבית. הגמרא בסנהדרין מגדירה זאת במשפט אחד נפלא. משפט שאני,  באופן אישי, התרגשתי כשלמדתי אותו.  וכך אומרים חכמינו: "האוהב את שכניו , והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו , והמלווה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר (ישעיהו נ"ח) "אז תקרא וה' יענה". לאהוב את מי? את השכנים. לקרב את מי? את קרובינו. להתחתן עם מי? עם בת משפחתנו. כי חסד צריך לחפש קודם כל במעגל הקרוב ביותר אלינו.

חילול שבת (אפריון שלמה, עלון 221)

    20 שנים לפני מלחמת העולם הראשונה, לעשירי העיר היה מעמד מאוד נכבד בקהילות, ובקהילה מסוימת היה איזה עשיר אדיר שכל הקהל מאוד יראו ממנו . יראת הרוממות, יראת הכבוד, ואך בעיקר יראת העונש...  לימים נכנס בגביר הזה רוח שטות, והוא החל לזלזל בשמירת שבת בפרהסיא.  שבת אחת אחרי הצהריים העשיר עלה על עגלה רתומה לסוסים אבירים, והתחיל לטייל ברחובות העיר. כל העיירה הייתה כמרקחה, אבל אף אחד לא מעז לדבר...  במנחה של שבת הגיעה שמועה שהוא יצא לבקר את ידידו הנכרי שגר מחוץ לעיירה . אך במוצאי שבת הגיעו שמועות שבאמצע הדרך העגלה התהפכה, הסוסים מבהלה רמסו אותו, ומלאכת הזיהוי הייתה קשה ביותר.

     המשפחה התעקשה על כך שהוא יובא לקבורה מכובדת בקבר ישראל, אחרי הכל הוא היה ראש הקהל שנים ארוכות. ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא ! העמידו שלושה מספידים בלוויה... המספיד הראשון שיבח את ההגינות המסחרית שלו, ו ש-ה' ירחם שהעגלה נשברה ולא הייתה מספיק יציבה... ובלע המוות...  המספיד השני שיבח את העסקנות שלו, איך שהוא השכין שלום בין היהודים לבין השכנים הנוצרים, ו ש-ה' ירחם על הסוסים האכזרים שהשתגעו... ובלע המוות...  המספיד האחרון היה רב הקהילה והוא החל בוכה בכי מר. וכך אמר: "אחי ורעי,  שמעתי את ההספדים ונזכרתי בפסוק...", כולם נדרכים והקפיץ נמתח... " אלה ברכב, ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה'        א-לוקינו נזכיר".  המספיד הראשון תלה את המוות ברכב, בתקלה של העגלה ... המספיד השני תלה את הטרגדיה בסוסים הפראיים...  אבל אנחנו, אנחנו שיודעים שיש בורא לעולם, והוא לא זימן מיתה כזו משונה בחינם...  על חילול שבת בצורה מזלזלת - יש עונשים!  אומרת הגמרא: אע"פ שבטלו סנהדרין, דין ארבע מיתות בית דין לא נתבטלו! מי שחילל שבת ונתחייב סקילה – נופל מהגג, או חיה דורסתו. והנפטר הזה שחילל שבת בפרהסיא, גם נפל מהעגלה וגם חיות דרסו אותו... יש דין ויש דיין!

כוחה של תפילה!  III ("ברכי נפשי"(

     סיפר הגר"י זילברשטיין:  מעשה נורא הגיע אל גיסי מרן הגר"ח, בקיץ תשס"ז. בני זוג שלא נפקדו במשך כ- 15 שנה בזרע של קיימא, החליטו להיפרד ללא מריבות וחיכוכים,  ולפנות כל אחד לדרכו ולהצלחתו.  והנה, זמן קצר לאחר נתינת הגט, נודע שהאישה מעוברת. נו, לכאורה אין כל בעיה; יישא האיש את גרושתו מחדש, ויקיים בכך מצוות מחזיר גרושתו.  אבל, הבשורה הזו הכתה את בני הזוג לשעבר בהלם, שכן האיש היה כהן, וככזה אסור לו לשאת גרושה.  הבכיות והצער, עלו עד לשמי שמים.  הבעל בא אל הגר"ח קנייבסקי, כאשר כל אחד מבין שבפי הגאון לא הייתה יכולה להיות בשורה כלשהי. 'אינני רואה כל דרך שתוכל לשאת את גרושתך מחדש', אמר, והציע לו לעלות לביתו של חמיו, מרן הגרי"ש אלישיב.  הבכי הנורא חזר על עצמו גם בבית הגרי"ש, שספק ידיו בצער רב, ואמר שבודאי אסור לכהן לישא מחדש את הגרושה. גזירה היא משמים, 'ואתם קבלו דין שמים עליכם', כמו שאומר הפייטן בפיוט הנורא של עשרת הרוגי מלכות ביום הכיפורים. ' הדבר היחיד שביכולתי לומר לך הוא שתיגש לכותל המערבי ותתפלל להשי"ת שיושיע אותך', אמר מרן הגרי"ש.

     הכהן האומלל שמע את הדברים, ולקח אותם כ 'הוראה', ומיד בצאתו מבית הגרי"ש נסע לכותל המערבי. וזאת יש להדגיש, שהחל למן הרגע הראשון,  שבו נודעה בשורת העיבור, לא איבד מיודענו זה את עשתונותיו, והאמונה שפיעמה בו חיזקה גם את כל הסובבים אותו.  בבואו לשריד בית מקדשנו ניצב ליד האבנים ו 'הרעיש' את המקום בזעקות ובבכיות נוראיות. האנשים שמסביבו הבינו שמדובר בצרה גדולה במיוחד,  אך לא העזו לגשת אל המתפלל ולהציע את עזרתם.  לאחר זמן ממושך שבו עמד והתפלל ושפך את מרי שיחו לפני מי ששיכן את שמו במקום הזה, מרגיש הכהן בדפיקות על גבו. הוא מסתובב אחורנית,  ורואה לפניו אברך תלמיד חכם, המנסה להתעניין מה מציק לו . לאחר שהוא מספר את סיפורו המאוד מאוד כאוב, פונה אליו התלמיד חכם ושואל אותו 'האם יש לך אבא'. הכהן לא הבין את השאלה, אבל השיב שאכן יש לו אבא, אבל הוא זקן מופלג, ונמצא בבית אבות באמריקה, וכמעט שאינו מתקשר עם האנשים שמסביבו. ' אם אתה שואל לעצתי, טוס לאמריקה, וספר לאביך את שעבר עליך', אמר התלמיד חכם הלא מוכר, ופנה ללכת לדרכו.  הכהן עוד ניסה לומר לו שנית שאביו נמצא במצב שקשה מאוד לתקשר איתו, ובכלל – לשם מה לעשות את המאמץ הגדול הזה ולטוס לחו"ל כדי לספר לאבא הקשיש את הסיפור, אבל התלמיד חכם כבר לא שמע את הדברים, והלך לדרכו.

     התיישב הכהן בדעתו, וחשב מה עבר עליו ביממה האחרונה, והחליט שאם מרן הגרי"ש אמר לו לגשת ולהתפלל בכותל, ובעת התפילה בכותל ניגש אליו אדם שאיננו מכירו, ומייעץ לו כנ"ל, אולי בכל זאת כדאי לעשות את המאמץ הזה. לא חלפו דקות ספורות, והכהן הזמין כרטיס טיסה, וכעבור יממה וחצי הוא היה כבר ליד אביו, בבית האבות. האבא לא דיבר, אבל עשה רושם כמי שמאזין לדברי בנו. הצוות הרפואי שהיה צמוד לקשיש, אמר מראש לבן ש 'אבא שלך כבר לא הוציא מפיו מילה אחת במשך חודשים ארוכים', ולכן שלא יצפה שהזקן יפתח עתה את פיו.  בעת ספרו לאביו את שעבר עליו, הרבה הבן לבכות, והנה קרה הלא יאומן.  האבא פתח את פיו, ואמר לבן במילים ברורות, שהוא אינו הבן שלו, אלא ילד מאומץ שגידלו לאחר השואה, וממילא איננו כהן, ולכן אין לו כל בעיה להינשא מחדש לגרושתו --- אי אפשר לתאר את צהלות השמחה שנשמעו בחדרו של הקשיש בבית האבות באמריקה.גם כאשר נראה כי אפסה כל תקווה, תפילה נמשלה ל"עתר" שמהפך הכול מעבר לכל היגיון... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ד כסלו ה'תשע"ז

  אמר ה' ליעקב אל תירא עבדי יעקב". ואיתא בשם בעל התניא, בשבת בני ישראל הם במדרגה הגבוהה של ישראל, ובמוצאי שבת יורדים שוב למדרגה הנמוכה של יעקב, ולכן מזמרים באותה שעה "אל תירא עבדי יעקב", שלא לפחד כלל, גם כאשר נמצאים במדרגות הנמוכות.

     המשגיח דלייקווד, הגה"צ רבי נתן מאיר ווכטפויגל זצ"ל, סיפר ששמע ממרן ראש הישיבה רבי אהרן קוטלר זצ"ל, שבשעת מלחמת העולם הראשונה באו רבים אל ה"חפץ חיים" ושאלוהו אם זהו הקץ, וזוהי מלחמת גוג ומגוג? אמר להם ה"חפץ חיים": שאחרי מלחמה זו תהיה הפסקה, ואחר כך שוב תפרוץ מלחמה, אחרי כן יהיה הפסק נוסף ואחריו תהיה מלחמה נוספת, ועם המלחמה ההיא יבוא המשיח!

     הרבי הרש"ב אמר לבנו, הרבי הריי"צ: מי שלומד שלושים מאמרים למגרס, למד שלושים מאמרים. מי שלומד מאמר אחד שלושים פעמים בעיון — המאמר לימד אותו. והרי זו תכליתו של הלימוד.

"     וישלח" (ל"ב ד'). ידוע כי המלה 'וי' מרמזת על עצבות, ואין לאף יהודי להיות בעצבות אלא בשמחה כמש"כ "עבדו את ד' בשמחה" (תהלים ק' ב') לכן צריך כל יהודי לדעת "וי- שלח" את העצבות שלח ממך. )רבי נפתלי מרופשיץ(

כשאבא לילד חולה השליך נעל על תמונת הרב (גד שכטמן)

מעשה בהורים אשר בנם המתמיד גילה סימנים מדאיגים של עייפות וחוסר ריכוז. הם הביאוהו לבדיקות אצל רופא שפניו היו חמורות סבר: "אני מאבחן פגיעה מוחית קלה אצל בנכם, וישנו חשש רציני שהמדובר בגידול מוחי" קבע ובישר.

משך שעה ארוכה עמדו ההורים דוממים. ההלם היה נוראי.

החלו ביקורים תכופים אצל רופאים ואשפוזים ממושכים ובדיקות שאינן נגמרות. האב היה בעברו ממשפחה שומרת מצוות והתרחק מעט. כעת יעץ לו ידיד לכתוב לרבי מליובאוויטש את הבשורה הקשה ולהמתין לתשובתו.

כעבור ימים מעטים הגיעה תשובה פשוטה לכאורה. הרבי כדרכו ענה:

"אזכיר עה"צ" (על הציון). ופירושם של דברים: הרבי מבטיח להזכיר את העניין לברכה כאשר יהיה על הציון של חותנו, הרבי ריי"צ מליובאוויטש זי"ע.

ההורים התאכזבו מעט. ציפו לעידוד ולמשהו מעשי יותר. להבטחה בהירה. הוסבר לו שבתשובה כזו יש תקווה רבה. סימן שהרבי עושה מעשים שמימיים לבשורות טובות עבור הילד היקר. אבל כשהגיעו תוצאות הבדיקות היה המצב עגום. הרופאים לא נותנים כל תקווה. הדברים ברורים וחדים. הילד חולה במחלה ממארת, ולדבריהם נותרו לחייו רק שבועות אחדים...

ההורים מתהלכים כסהרוריים. שוב פונים אל מזכירות הרבי. בוכים על נפש הילד. ושוב משיב הרבי: "אזכיר על הציון".

המזכיר, דרכו עברה תשובת הרבי, מסביר לאב המודאג שנוסח תשובה זו אומר כמעט מפורשות "יהיה טוב". ההורים שבים אל מיטת בנם חדורים אמונה, בתקווה לראות שינוי לטובה.

עברו מספר ימים ומצבו של הילד לא השתפר. להיפך, הייתה ירידה תלולה. בשעה של חילוף משמרות, כשהאב שב לביתו למנוחה קצרה וטרופה הוא צונח תשוש אל הכורסה חולץ את נעליו מבלי לנסות אפילו להתיר את השרוכים.

כשהוא בוהה בחלל החדר ננעץ מבטו בתמונה התלויה מולו. תואר פניו של הרבי מליובאוויטש ניבט ממנו כשחיוך נסוך על פניו.

"הברכות שלך לא עוזרות, המצב רק מחמיר!" מצא את עצמו האב צועק אל התמונה... "אתה מחייך אבל אני לא יכול לחייך".

זעם ותסכול מילאו את מדעיו. ידו נשלחה כמו מעצמה אל הנעל המונחת בסמוך לו, הרימה והשליכה בחבטה אל התמונה...

מי יוכל לשפוט אב שבנו מוטל על ערש דווי...

כעבור שנתיים מאז:
למרות התחזיות הקודרות של הרופאים החל הילד מתאושש פלאים. תוך זמן קצר חזר לבריאותו. החיים חזרו למסלולם הרגיל. ההורים לעיסוקיהם והילד ללימודיו. כעת ממתינים לרגע בו יעברו לפני הרבי מליובאוויטש ויקבלו ממנו דולר לצדקה ולברכה.

והנה הם עוברים לפני הרבי. לא הספיקו לומר מילה והרבי פונה אליהם בחיוך אבהי: "נו, מה שלום ילדכם?"

ההפתעה הייתה גדולה: איך הכירם הרבי? וכיצד זוכר הוא את שעבר עליהם? האב התעשת מיד והשיב: "ברוך השם, הכול בסדר, בזכות ברכתו הקדושה של הרבי".

הרבי חייך חיוך רחב למשמע הבשורה הטובה, ואמר בפשטות ובחיבה:

"נו, ברוך השם", ובקול נמוך מהרגיל, הוסיף לאמור: "אך את המכה אני עדיין מרגיש"...
  

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ה' חשון ה'תשע"ז

 

אדם שעוסק בצרכי ציבור ובביתו נוהג בכעס ובהקפדה איננו איש חסד. אדם נמדד כאיש חסד קודם כל ביחס שלו אל אשתו ובני ביתו. החסד מתחיל בבית. (רבי חיים ויטאל זצ''ל)

     אפיקורס גמור רח"ל שנהיה חולה מאד ואז החל להאמין ולהתחנן אליו יתברך שירפא אותו, הגיב ר' שלום ואמר, רואים של האפיקורסים לא חסר אמונה, חסר להם ייסורים!... או כלשונו, "אמונה חסר להם? ייסורים חסר להם!".. (הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל)

    העבר והעתיד - לך לך מארצך (יב א) בספר ׳אוצר אפרים׳ עמד על נקדה מעניינת המתגלה בעשרת הניסיונות שנתנסה אברהם אבינו. הניסיון הראשון שלו היה: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״. הניסיון האחרון היה עקדת יצחק, וגם שם נאמר: ״לך לך אל ארץ המוריה״. מה משתף בין שני הניסיונות הללו? ב״לך לך״ הראשון ציווה הקב״ה לוותר על העבר שלו, וב״לך לך״ האחרון ציווה לוותר על העתיד שלו, לשחוט את בנו ממשיך דרכו. ובשני הניסיונות עמד אברהם אבינו. (׳אוצר אפרים׳)

     ''ואעשך לגוי גדול' – סופי תיבות: כלי. שהוא ראשי תיבות – כוהנים, לויים, ישראל. בכך רמז ה' יתברך לאברהם כי עתיד לצאת ממנו עם ישראל המחולק לכוהנים, לויים וישראל ואשר עתיד לקבל את התורה שהיא 'כלי חמדה' – ורק אם ישמרו עם ישראל את התורה אזי יזכו להיות גוי גדול, גדול ברוחניות ובקרבתו לה' יתברך.

ישועה בהושענא רבה (קול ברמה, גיליון 258)

     מעשה שהיה ברבי מרדכי לבטון זצ"ל שהיה אדם יהודי שעבר על החוק והיה חייב מיתה למלכות וברח מעירו. לאחר כשנתיים המלכות שלחה גופה בארון מתים ליהודים שיקברוהו, ועל הארון רשמו את שמו של היהודי. לאחר זמן מה, אשתו שהייתה עדיין צעירה לימים, לא רצתה להישאר לבד והגיע אכן חתן וביקש לשאת אותה לאי שה. הלכו לבית הדין עם עדים שראו את הארון מתים שהגיע ושרשום על הארון את השם של בעלה, וממילא היא יכולה להתחתן. הרבנים בבית הדין נטו להקל אלא שהיה שם את הרב מרדכי לבטון זצ"ל וחקר את העדים היטב ושאל אותם האם הם פתחו את הארון מתים וראו את הגופה וזיהו שזה בעלה או לא? והעדים אמרו שהם לא פתחו אלא הסתמכו על מה שהמלכות אמרה וקברו אותו, אמר להם הרב שזה לא כל כך פשוט, ויש לעיין הרבה בדבר כי סוף סוף מדובר כאן בספק אשת איש, לכן נמתין קצת זמן וה' יעזור. כל אחד פנה לדרכו וכך עברו להם כמה חודשים, והרבנים האיצו ברב שיעשה היתר כי סוף סוף מדובר בעגונה והבעל לא חזר כבר מעל שנתיים וחצי וגם המשפחות של שני הצדדים לחצו אך הרב דחה ודחה וכך עברה לה עוד שנה, והרב מחפש בפוסקים איזה פתח להתיר אך לא מצא שום פתח, ושוב המשפחות באו לרב, אמר להם הרב נחכה עד פסח, אולי תבוא הגאולה לאישה הזו אבל גם כשהגיע פסח אמר להם הרב נחכה עוד קצת, אבל כאן כבר פקעה סבלנותו של החתן שהוא מחכה כבר ארבע שנים תמימות, ואמר לרב או שיש היתר או שהוא הולך לחפש כלה אחרת. וגם הרבנים לחצו על הרב, תשמע עד שיש חתן שמוכן לקחת אלמנה עם שני ילדים..., צריך לזרז את העניין. והרב שלא התרגש מכל הלחצים כי הלכה זו הלכה ואי אפשר לזוז מההלכה כמלוא נימא, אמר להם, הבה ונחכה עד סוכות, ואני אחרי סוכות אפסוק לכם לכאן או לכאן ואני לא אשאיר את העניין הזה בספק, והסכימו לחכות והרב התפלל לה' חזק שהאמת תתגלה בלי ספיקות, וכך עבר הקיץ והגיע סוכות. באו אליו שוב המשפ' וגם הדיינים בבקשה שיכין כבר את הפסק, אמר להם הרב תחכו עד שיגמר סוכות ובע"ה האמת תצא לאור.

     והנה בליל הושענא רבה הרב שומע דפיקות בדלת והוא ניגש לפתוח, והוא רואה מולו אדם מגודל שיער וציפורניים והבגדים שעליו לא ראויים למלבוש, וגם רואים שאולי שנתיים עברו עליו בלי מקלחת, והרב קיבל אותו והושיב אותו בסוכה והביא לו לאכול ולשתות, ובינתיים קרא הרב לאשתו ואמר לה שתכין לו בגדים והראה לו הרב את מקום המקלחת והזמין בינתיים את הספר לביתם, למרות חול המועד והספר החל לספר אותו מהשיער הארוך והמפוזר, והנה, כשסיפר את שערו, החל לזהות את פניו ואמר לרב: "ה' ירחם הוא מת איך הוא קם והגיע לביתו הרי זה בעלה של העגונה..." ונפל הספר על הרצפה כמתעלף. מיד הרב הקים אותו ואמר לו "אני גוזר עליך לא לספר שום מילה, אתה יודע את הסוד ותצפנהו בליבך". והרב חקר את התימהוני שהגיע אליו וגם הוא הסביר לרב שזה אכן הוא והוא כבר בורח הרבה שנים, ופוחד לחזור לביתו שמא אשתו כבר התחתנה עם מישהו אחר ולכן רגליו הוליכוהו לביתו של הרב. והרב הקצה לו חדר בביתו ואמר לו אל תדאג הכול יסתדר ואל תצא בינתיים מהבית. והרב שמח שהקב"ה האיר לו את הדרך ויותר אין ספיקות, והלך לבית הכנסת בשמחת תורה וכולם ראו שהרב שמח, ואמרו זהו, הרב בוודאי יחתן את הזוג ואין בעיות.

     ולמחרת כבר על הבוקר באה משפחת הכלה עם הכלה ומשפחת החתן עם החתן ואמרו הדיינים לרב, זהו הגיע הזמן לחתן אותם כמו שהרב אמר שהיום יהיה הפסק. אמר להם הרב לדיינים האם אתם בטוחים שבעלה מת? בוודאי שאנו בטוחים אמרו הדיינים, והאם את בטוחה שאל הרב את האישה, והאישה אמרה אני חושבת שכן, לפי זה שגופתו הגיעה וכבר כמה שנים טובות שהוא לא חזר ולא שלח מכתב או שליח להודיע שהוא חי זה סימן בשבילי שהוא מת! אמר לה הרב: "בסדר. אם כך, כדאי למצוא לך חתן טוב". אמרו הדיינים: "אבל יש כבר חתן". ) והרב פנה לעגונה ואמר: "אני אביא לך חתן אחר, רק תיפגשי אותו לכמה שניות אם ימצא חן בעינייך מה טוב ואם לא תיקחי לך את החתן שאת רוצה", והאישה הסכימה, ואז הרב קרא בשמו של בעלה הקודם שהיה בחדר צדדי ליד הדיינים והוא נכנס פנימה, וכשאשתו ראתה אותו מיד התעלפה במקום, וזה היה האות הסופי שהעגונה אכן מזהה אותו וזהו בעלה האמתי. הכלה התעוררה מעלפונה והכול חזר על מקומו בשלום והם חזרו לחיות ביחד ומאז אותו יום, נודע שמעו של רבי מרדכי לבטון שהוא איש אלוקים קדוש.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ד אדר א' ה'תשע"ו

"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" – (קהלת רבה א לב)

     "באיזה בגדים היה לבוש אברהם אבינו?"  שאל אחד המשכילים את הרה"ק רבי בונים מפשיסחה זי"ע. השואל התכוון ללעוג, כי ברור שאברהם אבינו לא לבש קפוטה ושטריימל, לא מעיל רבני ולא מגבעת ישיבתית. הביט הצדיק בבגדים המודרניים של יהודי זה, והשיב, "בכל מקום שהתגורר אברהם, באור כשדים ובחרן, בארץ כנען, במצרים ובפלישתים, הביט סביבו מה לובשים הגויים המקומיים, ואברהם היה מתלבש בדווקא באופן שונה." הרבי למְדוֹ ש'אברהם העברי', כדברי המדרש 'כל העולם כולו מעבר אחד,  והוא מעבר אחד', הניח תשתית לעם היהודי. אברהם לימד על עיקרון הנבדלות. המטרה היא להיות שונה!

     הצבעים הבולטים ב'לבוש חרדי' הם שחור ולבן, ולא בכדי. עדות יש כאן על תפיסת עולם חדה ולא מתפשרת. 'כל צבעי הקשת' מסנוורים ומטשטשים את קווי הגבול המתוחים בין קודש לחול ובין ישראל לעמים. כמרחק בין אור לחושך, כך המרחק בין ישראל לעמים, ויש להשאירו כך!

     טוב שלא כולם חושבים אותו דבר: חילוקי דעות, הם-הם שעושים את מרוצי הסוסים.

יותר קל לזרוק את הילד מאשר לזרוק את הבקבוק (למען אחי, גליון 712)

בפרשת ''וירא'' מוצאים אנו מסר מדהים בנושא חינוך הילדים, ישמעאל בנה של הגר, ואחיו למחצה של יצחק, מתנהג באופן מאיים ובלתי הגון רועה בשדות זרים, וא"כ יפה שעה אחת קודם, והמתבקש הוא להרחיקו מאחיו יצחק, ושרה אמנו מוצאת לנכון לבקש מאברהם לגרש את ישמעאל מהבית. ישמעאל ואמו הגר יוצאים לנדוד במדבר. לאחר זמן לא רב אוזלים המים שברשותם. " ויכלו המים מן החמת (הבקבוק) ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" (בראשית, כא, טו(.  ולכאורה היה מקום לשאול שאלה (שאולי נראית קצת מגוחכת אך שכרה עימה ) כלומר שאלה שנראית מובנת מאליה אך לא נשאלת ובכ"א לצורך הענין נעלה אותה, גב' הגר הייתה ברת דעת אז אם הבקבוק התרוקן והמים אזלו, למה היא זורקת את הילד? שתזרוק את הבקבוק?! אולם לדאבון לב לפעמים נראה, שכאשר מזווה המזון מתרוקן וכמות המזומנים בכיסנו הולכת ומתדלדלת, הראשונים שיסבלו הם הילדים. היתרה בבנק נמוכה? כיצד נחשוב אפילו על חינוך יהודי שורשי? הרי שכר הלימוד יקר. על מותרות ונוחיות למיניהם לעולם לא נוותר. אך את חינוך ילדינו נקריב בשם החיסכון.

     כמו ששמעתי פעם שסיפרו על אמא יהודיה שבאה ממזרח אירופה והצטרפה לבנה בארה"ב. כשהגיעה, התחלחלה לראות שהוא גילח את זקנו והשליך את כיפתו. "מה קרה לך, יענק'לה שלי?" היא שאלה. "אמא", הוא אומר, "אמריקה אינה ה'שטעטל' (העיירה) של מזרח אירופה" . וכשראתה אותו הולך לעבודה בשבת, הוא שוב אמר לה שאמריקה זה משהו אחר. וכאשר פתחה את המקרר וראתה מיני שרצים שמעולם לא ראתה במטבח היהודי, הוא שוב הסביר לה שאמריקה זה לא כמו "בבית הישן". לבסוף,  כשהכל היה בשבילה יותר מדי, היא שאלה אותו , "יענק'לה, תגיד לאמך הזקנה את האמת. האם אתה עדיין מהול ?" ולדאבוננו זה לא סיפור של ההיסטוריה זה סיפור טרי מחיי היומיום, האמינו לי שברור לי שאין אבא או אמא שלא ירצו לראות מילדיהם וצאצאיהם את מירב הנחת היהודי הטהור , וכל אחד יודע שלכל דבר יש מחיר, ופה בעצם הקונפליקט, מצד אחד אכן הוא רוצה את הטוב ביותר, וטוב עולה בדמים )תרתי משמע(, לא ניתן לחנך ילד ברמה הרוחנית הגבוהה והטובה ביותר מבלי השתתפות של ההורים ונשיאתם בנטל, ואז בפני ההורים היקרים מוטלים שתי דרכים האחת היא דרך שקצת תייקר להם את לימודי הילד,  והשניה הכל חינם לימודים חינם, וכו'. אבל המוצר והתוצאה בהתאם, נו מה עושים, תשובה של חלקם ויחסית רבים מהם, הכסף מדבר, לא! שלא נחשוב לרגע שבמחיית הבית הוא חסך ולא נדמיין כלל לעצמנו שהוא לא הזמין כבר רכב חדש 2017 ובוודאי גם השיפוץ המקיף של הדירה לא יעצר לרגע המזומנים ימשיכו לזרום,  אבל על חינוך לשלם מה פתאום? במילים אחרות הבקבוק נגמר, ואין!!! במה ל"מלאות"  אז זורקים את הילד. זהו גם קו המחשבה אך של הגר.  אנו כיהודים האמונים על שמירתם של אותם פקדונות שקבלנו מהקב"ה אין לנו את היכולות להתפנק ולהחליט מה טוב עבורם, שאיפתנו הגדולה היא להבין ולכוון מה רצון בוראנו לעשות איתם, והמציאות תוכיח שכל אלו שבחרו לא לתת לילדיהם חינוך יהודי תורני מסורתי. נכנסו לספרי ההיסטוריה ונותקה השרשרת מבית האבא הגדול אאע"ה כי שאין חינוך ערכי, הילדים תוהים מדוע עליהם לא לעשות מה שבני גילם עושים. והכסף שחסכנו משכר הלימוד הולך עכשיו לטפל בהם לא כל מה שנפלו לדאבוננו שאין כאן המקום לעלותם.

     ילדינו זקוקים ליציבות וסביבה בעלת מערכת ערכים בריאה. לא משנה מה קורה אצל השכן ואפילו שלפעמים נראה ירוק יותר או מפתה יותר, הכל אחיזת עיינים חובה עלינו לקום ולצעוק את הצעקה ההיסטורית, ואיך אעלה אל אבי והנער איננו איתי – ילדי ישראל לא עמנו,  לא יודעים אפי' פסוק של ק"ש וכד', בואו הורים יקרים לא נחזור על טעויות של הגר נצמד לדרכו של אבהם, ונראה נחת מכל יוצאי חלצינו.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/