אמרי שפר י"א אלול ה'תשע"ח

אך ישראל צדיק וחסיד, הבונה בית חדש, יאמר לנפשו כי עשיית מעקה הוא חסרון אמונה בה’, כיון שכל מעשיו ועליותיו וירידותיו הכול עבודת ה’, לא יכשל ולא יימוטו רגליו כי רגלי חסידיו ישמור, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: אם תבנה אתה בית חדש, ועשית מעקה כי יהא בך חטא שנתגלגל חובתו של זה בביתך, שאם תעשה מעקה מכל מקום זה יכשל במקום אחר כי חייב הוא, אבל על כל פנים בביתך לא יארע מכשול”.

    בחודש אלול אנחנו שואפים רחוק, רוצים הכול, ותמיד מנקרת תחושה של: לשנות הכול לא נצליח בחודש אחד, ולעשות קצת.. איזה משמעות יש לזה ביחס למכלול הנדרש? זה מרגיש חסר משמעות, בטל בשישים, וכך אנו נשארים עם הרצון לשנות הכול, וחוסר המוטיבציה לשנות מעט...

    בכך שהאב משתתף ומזדהה במשחקיו של ילדיו מפעם לפעם, הוא גורם לכך שדמותו של האב תהיה חלק מכל פרט ופרט מפרטי חייו של הילד. באופן כזה האב אינו מופיע בתת ההכרה של הילד רק כקשור לעבודת ה', אלא כדמות בלתי נפרדת מחייו, האוהבת ומתעניינת בכל פרט מפרטי חייו.

“המקבל טובה מחברו, ראוי להללו ולברכו בסתר ובגלוי, שלא להיות כפוי טובה. ואפילו על פרוסת לחם שאוכל האורח אצל בעל הבית, תיקנו רבותינו ז"ל שיברך לבעל הבית. והנמנע מלברכו, מקצר ימיו ושנותיו. וכל שכן המקבל טובה יתירה וכל מין הנאה בין כסף בין שווה כסף שמחויב לברכו, ובזה יחולו ברכות על ראשו"). רבנו אליעזר פאפו זצ"ל.

מזקנים אתבונן... II(ברינה יקצורו, עלון 368)

    למעלה מיובל שנות חינוך והרבצת תורה, יש לו לרב דוד פוקס, ומהן הוא מספר סיפור חיים נוסף שיש בו כדי ללמדנו על יחסם האבהי של גדולי ישראל לילדי ישראל שגדלו בעולמות רחוקים מתורה ומצוות.

    קיץ אחד בשנת (ה'תש"ל) לפני כ- 48 שנים, נסעתי באוטובוס בדרכי לירושלים. לצידי התיישב נער לא דתי. אמרתי לו "שלום" והוא חייך וענה "גם לך". משם קצרה הדרך לשיחה הנעימה שהתפתחה בינינו, שיחה שממנה למדתי שזה עתה סיים הוא את לימודיו בכיתה ט' בתיכון לא דתי ברחובות , ושאביו הוא לא פחות מאשר פרופסור ב"מכון ויצמן". הוא ציין שזו היא לו פעם ראשונה, שמשוחח עם אדם דתי-חרדי . הוא שאל אותי לעיסוקי ועניתי שאני מחנך בישיבה תיכונית-תורנית. "מה זו ישיבה תיכונית-תורנית"? שאל הנעD7 בעניין רב. הסברתי לו בכמה מילים על הרקע של עולם הישיבות, וציינתי שעד הצהריים לומדים שם לימודי קודש, ואחר כך לומדים למבחני "בגרות ". התפלא הנער ואמר: "אני כבר ב 'חופש הגדול' ואתם עדיין לומדים?! האם אוכל לבוא מחר בבוקר לראות את הלימודים אצלכם"? הייתי מופתע, אך עניתי כמובן בחיוב.

למחרת בבוקר התייצב הבחור לשיעור הראשון בגמרא.  להפתעתי הוא לא התייאש גם בשיעור השני והשלישי והמשיך אתנו עד הערב. אז ניגש הוא אלי ושוב הדהים אותי באמרו: "רוצה אני לעבור ללמוד אצלכם"...  הסברתי לו שהדבר אינו כל כך פשוט, ושעליו יהיה להתגבר על פערי ענק, אך הנער היה נחוש כברזל. אמרתי לו: "טוב,  אבל עליך לשאול קודם כל את הוריך". כעבור מספר ימים, אני מקבל ממנו תשובה שהוריו הסכימו... שוב הופתעתי.

    העליתי את העניין בישיבת המורים הקרובה - וכמובן שקם קול זעקה.. ישיבת "נתיב מאיר" דאז נהגה סלסול בעצמה , ואפילו נערים מבתים דתיים מצוינים לא תמיד היו מתקבלים - וכיצד יקבלו נער מבית לא דתי שאין לו כל מושג ביהדות?! הטענה הייתה מובנת ולכן הצהרתי שאני מוכן להיות הר"מ )ר"ת ריש מתיבתא - כינוי למורה המלמד כיתה בעולם הישיבות( הפרטי של הנער, ולטפל בכל בעיה שתיווצר.

הייתי אמור ללמד בשנה הבאה את כיתה ט', והבחור כאמור עולה לכיתה יו"ד, ולכן נאלצתי למצוא ר"מ שיסכים להתחלף איתי ואכן מצאתי.  כך הפכתי לר"מ בכיתה יו"ד. די מהר התעוררו שאלות רבות על רקע הבית החילוני שבו חי הנער. למשל, אביו "הסכים"  לבוא אתו לבית כנסת בליל שבת ואפילו לעשות קידוש אחר כך, אך הבחור בא ושאל: "כיוון שאחרי ה"קידוש" אבי מדליק טלוויזיה, האם מותר לי לשתות מיין של מחלל שבת"...? שאלות מורכבות ולא תמיד קלות.  לבסוף חשתי שהשאלות גדולות מכפי מידתי והלכתי עם הבחור לרבי שלמה זלמן אויערבך זיע"א.  הרב זיע"א הנחה את הנער, שלא להגיע בשום אופן לשום עימות עם ההורים! הוא אף הורה לו (לימד אותו) שרשרת של הקלות הלכתיות, שאפילו אני הייתי המום לשמוע אותן... הרב גם הסביר לו ואמר: "...להלכה, איננו פוסקים כך, אך במקרה שלך, אני מקל כפי איזו דעה יחידה ". וכשראה הרב את עיני הקרועות לרווחה מרוב תדהמה,  הפטיר הוא לעברי: "הוא בא לשאול אותי, לא אותך"!...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ה' תמוז ה'תשע"ז

אדם מחפש תשובות ופתרונות לבעיותיו ולדברים המתרחשים סביבו ותולה עיניו בכל מיני גורמים שנראה לו שהם מבינים בתחום הבעיה שלו. אבל יכול הוא בסה"כ לפנות אל המקור, אל מי שברא את כולם והוא הפותר כל בעיה והשומע את כולם ואינו משיב תפילה ריקם.  בנוסף, על האדם להודות תמיד על כל מה שיש לו, ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו. כשאנו מתעוררים בבוקר, עומדים על הרגליים, רואים, מדברים, שומעים, זה הכל בחסדו של הבורא יתברך! כמה חשוב לומר תודה למלכו של עולם!

    אותיות תיבת "סלע" הם סמ"ך למ"ד עי"ן, אם נכה את אותיות הסלע פעמיים, כלומר נכה משני הצדדים ונוריד את האותיות הראשונות והאחרונות מהאותיות סמ"ך למ"ד עי"ן, ירדו לנו האותיות ס' ל' ע' הראשונות וכן ירדו האותיות ך' ד' ן' הסופיות ויישארו האותיות מ'י'ם'. 

    ''ותמת שם מרים" (כ, א(  מסופר על הרה"ק רבי אברהם מרדכי ה "אמרי אמת" מגור זיע"א שנפגש פעם עם רב אחד, ובשיחה ביניהם שאל הרב לשלומו של חסיד פלוני שנפטר ימים אחדים קודם לכן. לא רצה הרבי להיות איש בשורה רעה ואמר, הוא זקוק לרחמים רבים. מיד לאחר שנפרד הרב מן הרבי ה"אמרי אמת" נודע לו שאותו חסיד כבר נפטר. חזר אל הרבי וטען, הכיצד אמר לי כבודו דבר שאינו אמת? ענה לו הרבי, גם המתים זקוקים לרחמים, וכי אין אנו אומרים שלוש פעמים ביום "מחיה מתים ברחמים רבים"?

     ''ותשת העדה" (כ, יא(  שאלו פעם את הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זיע"א, מפני מה שותים החסידים יי"ש? השיב להם כי הם מברכים "שהכול נהיה בדברו".  אמרו לו, אי משום כך הם יכולים לשתות מים, שאף עליהם מברכים שהכול. אמר להם הרבי, יהודים אשר יודעים "שהכול נהיה בדברו" של ריבונו של עולם מגיע להם כוסית יי"ש.

השנה אין דרשה

     בספר "ישועה ונחמה" מתוארת דרכה האחרונה של רכבת אחת מיני רבות שהובילה לאושוויץ: הרחבה הייתה ריקה כעת. הד הצעקות, הבכיות והלחישות הסדוקות, עדיין עמד באוויר, על הרצפה התגוללו סימנים לזוועה שהתחוללה כאן עד לפני כמה שניות. ניירות פזורים, נעל שמוטה, חבילה קטנה שנשכחה באנדרלמוסיה. ואף על פי כן הייתה הרחבה ריקה כעת, ריקה כפי שלא הייתה מעולם. כמה פולנים עמדו מסביב לרחבה המגודרת. אפילו להצטער על מה שקרה כאן הם לא זכו. הם שוחחו ביניהם במרץ, אפילו בעליזות. רכבת נוספת מלאה ביהודים עומדת לעזוב את הרציף, עומדת לעזוב את וורשא. עומדת לעזוב את העולם! והם שמחו. הא. אפילו להצטער הם לא זכו. הדלתות הכבדות סגרו על היהודים בקרון. הם אמנם דיברו כבר קודם על הרגע הזה ושיערו כי הוא יבוא, אך עתה היו הם מבוהלים מאוד. מתנשפים וצפופים הם ישבו מי שיכול היה, או נשענו על מה שרק אפשר.

     באחד הקרונות ברכבת, יחד עם כל היהודים, היה רבי עזריאל דוד פסטג הי"ד, יהודי חשוב היה ר' עזריאל דוד, יודע ספר, חסיד ומשורר לבית מודז'יץ.  הרכבת הניעה בבעתה את גלגליה. התנועעה עוד דקה על גבי הפסים והגבירה את מהירותה. שועטת אל אושוויץ. אל הכבשנים.  והיהודים ידעו לאן הם נוסעים. היה מי ששמח שהוא הולך לפגוש באבא שלו. היה מי שהתפלל, נמצא גם מי שדאג לחברו למקום להניח את הרגל.  ודאי. נמצאו גם אחרים, אין ספק שהיה האוויר רווי כאב, אין אונים ומתח נוראי.  ודאי שהלחץ מילא כל כפיס בלוחות העץ של הקרון, אלא שהיה עוד דבר! משהו יהודי עצום שאף אחד לא יכול להבין אותו. המשהו הזה הוא הניגון ששרה נשמתו של יהודי, כל יהודי באשר הוא, הוא תמצית החיים של העם הזה ואושר חייו. אמונה קוראים לו, אף אחד לא יכול להבין זאת, ודאי לא הגרמנים ימ"ש ששמרו בחוץ, גם לא הפולנים הגסים שעדיין התגודדו ולהגו סביב הרחבה.  וכמו כל היהודים, גם ר' עזריאל דוד ידע לאן הוא נוסע. והוא היה יהודי גדול וגם משורר. ברגעים הללו שהגלגלים שקשקו והרכבת שעטה ורעש היה בקרון, ותנאים שלא עוזרים בכלל להתרכז ולחשוב, ברגעים הללו התבשל משהו בליבו. אין אנו רשאים לנחש מה חשב, אבל יודעים אנו מה עשה.  הוא לקח את תקוותם ותפילתם של כל היהודים והלחין לה מנגינה. לא. הוא לא הלחין. נשמתו הטהורה, נפשו הבוערת לא יכלה לעצור בעד עצמה והיא שרה את המילים שפיעמו בלב כל היהודי: "אני מאמין... אני מאמין... אני מאמין..." לאט לאט הוא שר את המנגינה, במתינות כזו של מי שיודע שהוא הולך לאבא שלו, בישוב הדעת.  ויש לך להבחין בין "יודע" ל"יודע". מרחק של שמים וארץ יש ביניהם. ומי ששר "אני מאמין" בדרכו לאושוויץ. מאמינים אנו שאת כברת הזו כבר עבר. המנגינה התפלה בלחש, התפללה באמונה. אלו צלילים זכים של אמונה! באמונה ובגאווה שאף על פי שאנו הולכים למות כעת, הרי הנצח הוא שלנו,  שאנחנו אלה השרים כעת, וזה עצמו הניצחון שלנו. אנחנו הם אלה שהקב"ה כרת איתם את בריתו, ונתן להם את הבטחתו לגאול אותם.

     עמד ר' עזריאל דוד בקרון הצפוף ושר את השיר הזה. ודאי היו אז עיניו עצומות ופניו בוערות כלפיד. שר את המנגינה פעם אחת, שר אותה פעמיים,  ובשלישית הצטרף אליו היהודי שלצידו. אולי ירדה דמעה מעיניו, אולי הבטיח בכל לבבו שהוא באמת מאמין, ואף על פי שהכבשן קרוב, הוא מקווה, ואוהב, והצטרף היהודי שמאחוריו, ושמשמאלו. ובפעם החמישית היה כל הקרון כולו שר.  בקרון הבא היו כמה יהודים המומים. הם שמעו ניגון וחשבו שהם חולמים. הם שמעו דרך קירות העץ המלוכלכים מילים טהורות ולא הבינו מה הם שומעים. אבל בפעם הבאה הצטרפו אף הם בלחש ואחר כך בכל הכח, בכל הנשמה . עוד יהודי מצטרף ועוד אחד, עוד קרון מצטרף וגם הקרון שלאחריו, הרינה עוברת מקרון לקרון, ורכבת שלימה לאושוויץ שרה 'אני מאמין'! הכפריים בסביבה כבר התרגלו לכל מיני דברים נוראיים, אבל "שיגעון" כזה – הם לא ראו! ואז, כך מסופר, השתתקה השירה, ור' עזריאל דוד, שידע להיכן הוא נוסע, פונה אל סביבתו ומכריז: "מי שיהיה מוכן לקחת את השיר, לקפוץ מהרכבת ולהביאו לרבי ממודז'יץ בארצות הברית, אתן לו חצי מהעולם הבא שלי!"  שני בחורים נענו לאתגר, הוא כתב להם את התווים באמצעות בדל עופרת, על גבי חתיכת סמרטוט שהובאה מאי שם, והם קפצו מהרכבת. אחד נהרג במקום, השני עבר את כל מוראות השואה וניצל. התגלגל והתגלגל, ולאחר השחרור הגיע לארצות הברית בערב יום הכיפורים.  

     הוא נכנס לרבי ממודז'יץ, הסתגר איתו שעה ארוכה בחדרו, וגולל באוזניו את סיפורו, איך נסע הניגון ברכבת המוות, איך התגלגל בכל המחנות, איך הדהד בעזות על פני ביצות אפילות, איך נמלט על חייו אל תוככי היערות ומצא לו מקום אף בבונקר פרטיזנים. כמקיים צוואה מקודשת סיפר האיש את הסיפור הזה, והניגון שהיה מפורסם בלאו הכי התפרסם עוד יותר. דקות אחדות לפני זמן אמירת 'כל נדרי', יצא הרבי ממודז'יץ מחדרו כשפניו לוהטות, והודיע לחסידיו: "השנה אין דרשה, השנה יש שיר!"

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ג' סיון ה'תשע"ז

בדרך אגב סיפר האדמו"ר מבאבוב שליט"א, שפעם נכנס חסיד אחד אל אביו הרה"ק מבאבוב זי"ע, ואמר לו שהוא רוצה להתחיל להוציא עיתון מטעם חסידות באבוב, וכאשר הרבי התנגד ושלל רעיון זה מכל וכל, התעקש האיש ושאל "למה נגרע? – למה נהיה שונים מחסידות פלוני ופלוני שיש להם עיתון מטעם החסידות?" השיב לו הרבי בנועם שיחו, וכך אמר לו: עיתון – ציייטונג – הרי הוא "פה" – אם יהיה לנו עיתון, נצטרך לומר על כל דבר ודבר "מיינונג", ולחוות דעות על דא ועל הא – וזה אינני נועם במדבר תשע"ז שיח ד רוצה! – אני רוצה לשבת בפינה שלי, ולקרב כל יהודי באשר הוא אל אבינו שבשמים – אני רוצה "פה" – הלא הוא "פה סגור"...

      הורה טוב מלמד את ילדיו לאן להביט, ולא מה לראות.

      הרה"ק בעל "פני מנחם" מגור זי"ע דקדק על הנאמר במשנה (מסכת אבות פ"א, משנה ו'): והוי דן את כל האדם לכף זכות, למה נאמר "לכף" זכות, ולא נאמר סתם "והוי דן את כל האדם לזכות" – מהו ה"כף" – ברם, כשיש קדירת חמין, ורוצים לחפש חתיכת בשר שמן הטמון בתחתית הקדירה למטה, אזי משתמשים עם כף כדי לחפש אחר הטמון למטה למטה, ולכן אומרת המשנה: הוי דן את כל האדם "לכף" זכות – עם כף – שתחפש חיפוש אחר חיפוש אצל האדם לדונו לזכות... 

    ''ויחן״ לשון יחיד. רק בכוח האחדות מסוגלים בני ישראל לעמוד ״נגד ההר״, נגד הר השנאה הסובבת אותם. (רבי משה מקוברין)

הדמיון  (סיפורים לפרשה)

     אדם שהלך ביער ואיבד את דרכו. בעודו תועה בין עצי היער, הוא מבחין לפתע בקוף גדול, ורגעים אחדים לאחר מכן מנצנץ רעיון במוחו.  הוא קורא לקוף ואומר לו: "אתה יודע שיש בינינו איזשהו דמיון"... "לא שמעתי על כך מעולם"- אומר הקוף- אבל מה העניין?" "הסתבכתי"- משיב לו האדם- "אולי תוכל להראות לי את הדרך החוצה?" "אין בעיה"- ענה הקוף, והשנים החלו ללכת בסבך העצים.

     לא חולף זמן רב ולפתע נשמע שאגה אדירה של אריה, וכעבור רגעים אחדים הם מבחינים באריה אימתני רץ לכיוונם.  האדם החוויר כסיד, אולם הקוף לא איבד את עשתונותיו. הוא עזר לאדם לטפס על העץ הקרוב שהיה שם ואמר לו: "אל דאגה,  לכאן הוא לא יגיע"...  האריה העומד למטה התנפל על הגזע ואיים בקול מבשר רעות: " אני רעב, לא אזוז מפה עד שאחד מכם ירד"... "אל תדאג"- מניח הקוף יד על האיש הרועד מפחד- "הכל יהיה בסדר" . הזמן חלף באיטיות מרגיזה, שעה ועוד שעה... הלילה ירד, והקוף פנה אל האדם: "כעת לילה, עלינו לערוך תורנות שינה, מי יהיה הראשון שיישן?" "לך לישון"- אומר האדם- "אני אשאר לשמור, בין כה וכה לא אצליח להירדם מרוב פחד" ... והקוף נתלה בזנבו על אחד העצים ונרדם.  נותר לו האדם לבדו עם הארי שמתחתיו, מי יודע עד מתי אהיה תקוע כאן, כמו עלה לעץ? הרהר בתסכול.  לפתע עלתה בו מחשבה כלשהי: אני אדם, והוא בסך הכל קוף...  האריה אמר שהוא רוצה אחד משנינו, אם כן- מי חשוב יותר? הוא עבד לאט לאט את רעיון, ואז נתן לקוף מכה חזקה והעיף אותו מהעץ...  הקוף התעורר בבת אחת, וברגע האחרון נתפס באחד הענפים ונצל מלועו הפעור של האריה.  כעת לא ידע האדם היכן לקבור את עצמו מרוב בושה... מה יעשה? הוא לא העז להרים את עיניו אל הקוף, מצילו היקר, אשר הוא השיב לו רעה תחת טובה... בלית ברירה חיבק את הענף שעליו ישב ונרדם.

     שעות אחדות לאחר מכן, העיר אותו הקוף ואמר לו: "קום, האריה הלך"... הוא עזר לו לרדת למטה, והראה לו את הדרך לצאת מן היער הנורא ולהגיע לישוב בני אדם.  מתחיל האדם ללכת, וכעבור רגעים ספורים הוא חש בטפיחה על שכמו. הוא מסתובב לאטו, הקוף עומד שם ואומר לו : "עשה לי טובה, ידידי, כשאתה מגיע לשם, אל תספר לאף אחד שיש בנינו דמיון" ... כזה הוא האדם, מחד גיסא הוא נזר הבריאה ותפארתה, ומאידך גיסא - מידותיו הרעות עלולות להפוך אותו לגרוע ולפחות בין בעלי החיים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ד טבת ה'תשע"ז

אדם שלא מתייעץ ושואל פשוט עושה הרבה טעויות בחייו.

     בנים ממשיכים -  על הפסוק (מלכים-א יא,כא) ״והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו״ אמרו חז״ל (בבא בתרא קטז): ״מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה, וביואב נאמרה בו מיתה? אלא דוד שהניח בן כמותו, נאמרה בו שכיבה״. כי מי שזוכה להניח אחריו בנים טובים, לא נקשר בו לשון 'מיתה', שכן חוט חייו לא נפסק, והוא קיים ונמשך בבניו. (המהר״ל מפראג)

      בצדק תשפוט עמיתך. פרש"י מסנהדרין הוי דן את חברך לכף זכות. דכשאדם רואה עבירה אצל חברו אזי סימן שהוא בעצמו צריך תיקון באותו דבר וכדי שיחזור הראו לו משמים, וכשידון האדם לכף זכות אזי מן השמים ידונו גם אותו לכף זכות כי כתוב "ה' צלך" כמו שהצל מחכה תנועות האדם כך ה'. (הבעש"ט)

     חסיד, תלמיד מבית מדרש הקוצקי, למד הלכות שחיטה,  כעבור זמן שאל אותו הרבי: " דומני שכבר כמה שנים הנך לומד הלכות שחיטה מדוע אם כן לא הוצאת עד הנה סמיכה ולא היית לשוחט ? השיב החסיד בתמימות: "בהלכות שחיטה הראשונות נאמר כי השוחט צריך להיות ירא שמים ואת הסעיף הזה אני לומד ולומד ועדיין לא הגעתי לקיומו.

אבא הטייס (אפריון שלמה, עלון 195)

     באחת הטיסות מישראל לניו יורק,  התיישב יהודי בן 40 ליד ילדה בת 8 . טוב, כמובן שחברות התעופה דואגות להעסיק את הילדים היטב במהלך הטיסה בכדי שלא יפריעו יותר מדי לשאר הנוסעים, והילדה הזו קיבלה ערכת יצירה.  

     לאחר כשעתיים במרומים, לפתע נדלקו נורות האזהרה שיש על הנוסעים לחגור חגורות בטיחות משום שהמטוס נכנס כרגע ל 'כיס-אויר'...  חלק מהנוסעים נלחצו, אך כמובן שהילדה לא שמה לב לנורות האזהרה, והמשיכה לצייר מבלי משים לב.  לפתע המטוס החל להיטלטל מצד אל צד, וכל כמה שניות נראה כאילו הוא צונח...  הנוסעים החלו להילחץ, וחלקם אף נבהלו עד מאוד, והילדה בשלה... כשהמצב החל להיות חמור יותר, ואנשים כבר הרגישו כמו בלונה-פארק, כבר החלו צווחות וצרחות במטוס, אך הילדה אפילו לא מנידה עפעף, היא ממשיכה לצייר כאילו כלום לא קרה, וכשהטושים עפו לה מצד לצד, היא החזיקה אותם בפיה...  תמה היהודי שישב לידה... "אולי היא שוטה, כיצד היא אינה מבחינה בכל המהומה המתרחשת פה סביבה, וכי אינה מודעת לסכנה...?!".  פנה אליה ושאל: "ילדה, את לא רואה שהמצב חמור, כיצד את יכולה להתנהג בכזו שאת-נפש, ולהישאר רגועה...?". ענתה לו הילדה: "אם היית יודע מי זה אבא שלי, אז כבר היית מבין...". " מי זה אבא שלך?", שאל היהודי... "אבא שלי הוא הטייס של המטוס הזה, לכן איני מפחדת, כי כל זמן שהוא מנהיג את המטוס, אין סיכוי שיארע לי שום דבר רע...".

     יהודי צריך לדעת, גם במצבים הקשים של החיים, שמי שמנהיג את ספינת החיים שלו הוא אבא שלו. ולכן אם אבא הוא הטייס, גם אם המצב נראה בכי-רע, הוא יכול להיות רגוע ושלו, אין מה להיבהל... כי כל זמן שאבא שלו הוא הטייס אין שום סיכוי שיארע לו שום דבר רע...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ז חשון ה'תשע"ז

 

אזהרה היא לראשי חברות צדקה, הנוהגים לפעמים לערוך ערבי התרמה שאינם ברוח התורה: ״ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה״ – יש לקבץ צדקה בדרך המוסרית והטהורה, ״בדרך ה׳״, ולא בדרך של פריצות ופריקת עול. (ילקוט הגרשוני)

     הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער שניאורסון) מליובאוויטש אמר לחסיד אחד ב 'יחידות': "כשם שיהודי חייב להניח תפילין בכל יום, כך מוכרח כל יהודי לייחד חמש-עשרה דקות ביום למחשבה איך ביכולתו לעשות טובה ליהודי, בגשמיות או ברוחניות".

"     והוא יושב פתח האוהל" (יח, א( ופירש רש"י: "לראות אם יש עובר ושב ויכניסם לביתו". ואמר אא"ז )הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר( זי"ע: פירוש "לראות אם יש עובר ושב", היינו לראות אם יש אדם שעבר עבירה חלילה ורוצה לשוב בתשובה ואינו מוצא הפתח של תשובה, "ויכניסם בביתו", אברהם הראה לו הפתח של תשובה.

     ''ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ (בראשית יח,יט). יהודי שלם הוא מי שמקיים את שני הדברים – ״צדקה ומשפט״. הוא מקיים הן את המצוות שבין אדם למקום הן את המצוות שבין אדם לחברו. ולא כפי שלפעמים רואים שעושי צדקה פוטרים את עצמם מ״משפט״, ועושי ״משפט״ מתחמקים מצדקה. (מאוצרנו הישן)

'הנעלבים ואינם עולבים''  (נועם שיח)

     הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מספר על תלמיד חכם אחד שלא זכה להיפקד בזרע של קיימא, ולמרות שנקט כבר בכל הפעולות והסגולות, והרבה בתפילה ובתחנונים, ואף פקד קברי צדיקים והתדפק על דלתותיהם של צדיקי הדור החיים עמנו עד מאה ועשרים, לא נושע מצרתו, האיש הזה היה גם כמה פעמים אצל הגאון האדיר רבי חיים קניבסקי שליט"א, אלא שבפעם האחרונה הרבה לבכות ולהתחנן שישיאו לו עצה הגונה, לאחר דקות ארוכות של בכיות נוראות, אמר לו הגאון רבי חיים, שיחפש אדם העונה לתואר של "הנעלבים ואינם עולבים", ויבקש ברכה ממנו ובעז"ה ייוושע.

     שמע התלמיד חכם את העצה והתעודד ביותר, הוא יצא מבית הרב והחל לחפש אחרי יהודי העונה לתואר המכובד הנ"ל, בתחילה היה בטוח שזו משימה קלה, אבל מיד לאחר מכן התברר לו שהחיפוש ייקח זמן רב, שכן לא כל כך פשוט למצוא אדם שכזה. והנה סיבב מסובב כל הסיבות וממש באותם ימים התעורר ויכוח סוער בין שני שכנים המתגוררים בשכונה מסוימת בבני ברק , וגם לאחר שהיטלטלו כבר בכמה בתי דין וביקרו בבתיהם של כמעט כל הרבנים בעיר לא הגיעו לידי הסכמה.  ויהי היום, והאברך הנ"ל מגיע לחתונה של קרובי משפחתו,  וכאשר כל המסובים ישבו לסעודה, נכנס לאולם איש פלוני, ופתח בצעקות ובחרפות בגידופין והעלבות בוטות נגד אדם אחר שכבר הסב לסעודה, דבריו היו כל כך בוטים עד שכל הנוכחים היו המומים למשמע אוזניהם, וראה זה פלא, האדם שהעליבו אותו לא הגיב במאומה לדברי הגידופים שהומטרו עליו, הוא המשיך להתנהג כמי שהדברים אינם קשורים אליו, אבל גם האיש המעליב לא התייאש, והמשיך להמטיר עליו עוד ועוד חרפות.  כל האירוע התרחש סמוך מאד לשלחן שבו ישב האברך שהיה זקוק לישועה, והוא שהבין לפתע שהנה התגלגלה לו הזדמנות פז למצוא אדם מה"נעלבים ואינם עולבים", התרגש מאוד לנוכח המראה, ונעמד על רגליו והביט באדם שפגעו בו כדי "להשגיח" שאכן לא יענה לדברי הביזיונות שהוטחו בו. בשלב מסוים כאשר האיש המעליב החל להשמיע דברים שממש אין הדעת סבולתם, עלתה חמתו של הנפגע, והוא עשה סימנים כמי שמתכונן להשיב מלחמה שערה. ברגע זה זינק אליו התלמיד חכם שהמתין לישועה, וזעק באוזניו בקול גדול "עשה לי טובה ואל תענה ולו במילה אחת". כשהאיש הביט בו בתימהון, כרוצה לשאול מה הוא קשור לאירוע, השיב לו "אענה לך אחר כך אבל עשה עמדי חסד ואל תשיב לפגיעות שהלה פוגע בך", והאירוע חוזר על עצמו כמה פעמים, ככל שהתרבו והוחמרו הפגיעות, כך גברה חמתו של השני שרצה להשיב, אבל הלה ממשיך להתחנן לפניו שלא יגיב, כך במשך שעה ארוכה עד שהמעליב ההוא התייאש ועזבו לנפשו.  אז קם התלמיד חכם וסיפר לנפגע את העצה ששמע בבית הרב וביקש שיברכו. הנעלב ההוא נבוך מאוד ולא ידע את נפשו מרוב השתאות, אבל בירך בו במקום את התלמיד חכם לזרע של קיימא, וכעבור פחות משנה נפקד הת"ח בזש"ק כאשר נולד לו בנו בכורו למזל טוב ובשעטו"מ.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ז אב ה'תשע"ו

 

אדם לא צריך להשליך את שכלו כשהוא שומע מהרב דברים שהם לא כהלכה. כך אומר הפסוק: "הטה אוזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי" - "הטה אוזנך ושמע דברי חכמים ללמד חוכמתם, ושים עם זה לבך לדעתי ולא תישען על דברי החכמים לבדם, רק במה שיסכים מהם עם מה שהודעתי לך המיוסד על יסודות התורה" (משלי כ"ב, ורלב"ג שם על פי חגיגה טו.( 

     אומרת התורה: תן צדקה, וכמה שתיתן - הנתינה תביא לך מזל. "עשר" (חלק בעשר) את המילה "תעשר": עשירית של האות ת' יוצאת האות מ'. עשירית של האות ע' יוצאת האות ז'. עשירית של האות ש' יוצאת האות ל'. עשירית של האות ר' יוצאת האות ך'. קיבלנו: "מזלך". המעשר - הוא מזלו והצלחתו של האדם.

     הרה"ק רבי דוד מטאלנא זיע"א שאל פעם את אחד מחסידיו הנה הגיע חדש אלול וצריך אדם לפשפש במעשיו, האם אתה עושה כן, ענה לו החסיד העולם אומר אלול בא ואלול חולף ובעל הבית לעולם עומד, א"ל הרה"ק ואנו אומרים בעל הבית בא ובעל הבית חולף ואלול לעולם עומד

     חכמה זה לדעת את הצעד הבא, כשרון זה לדעת איך לעשות את זה, וגדולה זה פשוט לעשות אותו.

'ה' יילחם לכם, ואתם תחרישון'. (דברים טובים – פרשת דברים)

     עשן סמיך היתמר מבין חורבות הכפר הסמוך לעיר יל. גדוד חיילים מותשים, רכובים על סוסים מאובקים, נכנס אל הכפר. אלו היו חיילי חטיבה 4 של הלגיון הצרפתי. החיילים רכבו בדממה ברחובות הנטושים עד שהתרכזו בכיכר המרכזית. קול רעמי התותחים נדם בשעות האחרונות, מאז נכנסה הפסקת האש לתוקפה . במשך ימים ארוכים נלחמו שני הצדדים,  הצרפתים והגרמנים, משני עברי קו הביצורים הידוע בכינויו 'קו מאז'ינו', עד שבצד הגרמני של הגבול הכריזו על הפסקת אש. מפקד הגדוד הצרפתי החליט לנצל את ההזדמנות ולקחת חלק מחייליו אל הכפר המרוחק כקילומטר וחצי מקו הביצורים, כדי להשיג אוכל ולהתארגן לקראת המשך הלחימה. החיילים ירדו מעל סוסיהם, ונשכבו למנוחה קצרה כשתרמיליהם משמשים להם ככרים למראשותיהם. טבחי הגדוד הבעירו אש במרכז הכיכר והעמידו עליה דוד ענק. הם שפכו לתוך הסיר חלב, סוכר וסולת,  על מנת להכין דייסה לגדוד החיילים הרעב והמותש. ריח הדייסה המגרה כבר החל להתפשט באוויר, והחיילים ציפו בקוצר רוח לסעודה, אבל אז הגיח רץ בהול מקצה הכפר. 'המפקד! המפקד!' קרא בקול חסר נשימה, 'הגרמנים החלו לתקוף! הם הצליחו להבקיע את קו הביצורים והם מתקדמים לעברנו!'

     תרועת חצוצרות פילחה את חלל האוויר. 'חיילים,' נשמע קולו הרועם של המפקד, 'אנחנו תחת התקפה! כולם לעלות על הסוסים! אנו יוצאים לכיוון החזית!' החיילים זינקו כאיש אחד על סוסיהם, והחלו לדהור לכיוון החזית. תוך דקות אחדות התרוקנה הכיכר מאדם ושקט מוחלט השתרר בה. רק מחלון אחת הבקתות החרבות, הציץ ראשו של טוראי ז'אן בוטאנקו, חייל צעיר מכפר קטן ליד מרסיי. הוא הביט לכל הכיוונים כדי לוודא שכולם עזבו, ואז יצא וניגש אל סיר הדייסה שנותר מבעבע על האש במרכז הכיכר . ז'אן היה חייל צעיר ומפונק שלא הורגל במלחמות, והרעב הציק לו. הוא שלף את שתי מימיות המתכת הקשורות בחגורתו, ומילא אותן בדייסה הרותחת. לאחר מכן קשר אותן משני צידיו של אוכף הסוס, ויצא בדהרה להדביק את חבריו לגדוד.

     מימיות הדייסה הרותחות הציקו לסוס, והוא פרץ בדהירה מטורפת. ז'אן הגיע אל הגבעה שסביבה התחפרו שני הצדדים, אך התקשה לעצור את הסוס. שתי המימיות רתחו והכאיבו לסוס, והוא המשיך בדהירה חסרת רסן לכיוון החיילים הגרמניים. ז'אן נופף בידיו לכל עבר כדי שמישהו יעצור את הסוס, ומפיו בקעו צרחות מבוהלות. אבל הגרמנים לא הבינו מה מתרחש. הם ראו פרש צרפתי בודד מגיח לעברם בלי פחד, כשהוא מנופף בידיו וצורח בכל כוחו. הגרמנים נבהלו ממתקפת היחיד של החייל הצרפתי הנועז, והחלו לסגת לאחור מהגבעה.  חיילי הלגיון הצרפתי שאגו בשמחה, הצליפו בסוסיהם, והסתערו בעקבות ז'אן אל תוך השטח הגרמני, כשהגרמנים נסוגים ובורחים כל עוד נפשם בם. המתקפה הגרמנית הסתיימה בכישלון חרוץ.

     ז'אן הפך לגיבור הגדוד, והמפקד המליץ להעניק לו את אות הכבוד של הלגיון הצרפתי על גבורתו הרבה. המלחמה תמה, וז'אן חזר לכפר מגוריו הקטן ליד מרסיי. גם שם הוא התקבל כגיבור מלחמה, ומועצת הכפר ערכה טקס קבלת פנים מיוחד לבן הכפר שהפגין אומץ כה רב והכריע בעצמו קרב גורלי. בתחילה ז'אן חשב לספר שהוא לא גיבור ולא אמיץ, ובסך הכול המימיות הרותחות מלאות הדייסה גרמו לסוס לדהור לכיוון הגרמנים, אבל זה היה מאוחר.  אביו ואמו התגאו בו והכפר כולו העריץ אותו. אם הוא היה מספר את האמת, הייתה נגרמת לכולם עגמת נפש ואכזבה רבה, והוא היה נידון לבוז ולקלון.

     ז'אן התחתן ונולדו לו ילדים. ומדי שנה הוא היה מוזמן לטקס הרשמי לכבוד מקבלי אותות הגבורה של הלגיון הצרפתי. אבל הסוד הגדול העיק עליו והכביד על ליבו. הוא ידע שהוא זוכה בכבוד הגדול בלי שום הצדקה, ולמעשה הוא בסך הכול פחדן שרצה לגנוב מעט דייסה כדי לשבור את רעבונו. אבל למי הוא יכול לומר את זה? עם מי הוא יכול להתייעץ? ברגע שהוא יגלה את הדבר לאיש אחד - זה כבר לא יהיה סוד, והדבר לא יהיה בשליטתו.

     ז'אן כבר היה זקן,  ולעת זקנה החל לחזור ולהיזכר בילדותו. הוא נזכר כיצד אמו הדליקה נרות בשבת, וכיצד אביו היה הולך בחגים לבית הכנסת. הוא נזכר כיצד פעם אחת סבו לקח אותו לרב יהודי זקן וחכם,  ורעיון חדש צץ במוחו: 'אולי אתייעץ עם רב', הרהר ז'אן. 'אני יהודי, וכשיש לי בעייה, עלי להתייעץ עם רב. הרב הוא אדם חכם, ונראה לי שהוא לא יגלה את הדבר לאיש בלי רשותי' . ביקש ז'אן להתקבל לשיחה אצל רבה של העיר הסמוכה לכפר מגוריו, ושטח לפניו את ההתלבטות שלו. 'אני חי בשקר כל ימי', אמר ז'אן, 'אנו זוכה בכבוד על דבר שלא עשיתי'. השיב הרב הזקן לז'אן: 'בתורה יש פסוק האומר: 'ה' יילחם לכם, ואתם תחרישון'. מי שעושה את המלחמות ומי שמחליט איזה צד ינצח הם לא החיילים ואפילו לא הגנרלים. הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם, והוא קובע מי ינצח במלחמה.  גם הגיבור הגדול ביותר, לא היה מצליח לעשות את מעשה גבורתו, אם ה' לא היה נותן בליבו את האומץ. ובכן, מי שנתן את האומץ בליבו של האמיץ, הוא אשר נתן את הדייסה במימייה שלך.  אתה היית שליחו של הקדוש ברוך הוא להפחיד את הגרמנים ולגרום להם לברוח. ולכן, נצור את הסוד הזה בלבך, ותן לילדיך ולמשפחתך להעריך ולכבד אותך, והשתדל להיות אדם טוב וראוי,  כיאה למי שהקדוש ברוך הוא בחר בו להיות שליח'.

     הפסוק הזה, שאותו רב זקן ציטט, מופיע בפרשת השבוע שלנו, פרשת דברים. הפסוק הזה ממלא אותנו באמונה ובביטחון. הקדוש ברוך הוא מבטיח לנו שהוא יילחם עבורנו בכל אויבינו, וינצח אותם. ככל שנחזק את האמונה שלא טילים ולא מטוסים עושים את המלחמה,  אלא הקדוש ברוך הוא מחליט מה יקרה, כך נזכה שה' יילחם למעננו, וימגר את כל אויבינו. אבל חשוב לזכור: הדבר נכון גם למלחמות הפנימיות שעוברות על האדם בימי חייו. לאדם יש מלחמות נגד היצר הרע, נגד תכונותיו ומידותיו השליליות ונגד הסביבה שלפעמים לא מעודדת אותו להשתפר. גם במלחמה הזו, מלחמת החיים שלנו, מבטיח לנו הקב'ה לעמוד לצידנו ולהילחם למעננו. מי שרק רוצה ומבקש - הקדוש ברוך הוא נותן לו את כל הכוחות להתקדם ולהתעלות, ונלחם בשבילו נגד כל המפריעים.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ב אייר ה'תשע"ו

" איש" בגימטריה "לרעהו". והדבר מרמז לנו, מיהו זה הראוי להקרא

"איש", רק מי שעושה חסד עם "רעהו". (רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל,)

אל תחשוב כיצד להוסיף שנים לחיים שלנו, אלא חשוב איך להוסיף חיים לשנים שלנו.

את המילה "ידידי" נתן לקרוא ישר והפוך, כלומר, מאיזה צד שנבחר לקרוא

אותה, נמצא אותה מילה - "ידידי". למה מרמז הדבר? לומר לנו: אימתי היא

ידידות אמת, אם היא משני הצדדים, שאין האחד מתנשא על חברו ( חכמת חיים -

ומתוק האור)

שאלו התלמידים, חסיד מהו? וענה, חסיד זה היודע לצום בשעת אכילה,

להתבודד בין אנשים, ולערוך גלגול שלג בשכבו במיטה חמה ונקיה. (הרה''ק ר'

מנחם מענדיל מווארקא)

שאלו להחידושי הרי''מ זצ''ל למה אמרו שמשיח יבא כעני ורוכב על חמור,

כלום מרכבה מהודרת אינה מתאימה לו. והשיב כדי שלא יחשוב כל עשיר שהוא

משיח.

שאלו לחכם: מהי הצניעות? וענה: שיתבייש האדם מעצמו. שלא יעשה בסתר

את מה שמתבייש לעשותו בגלוי-- [הרשב"ג}

שבו לכם פה (כ"ב, ה') 'פה' רומז ל'פה' המדבר, 'שבו לכם פה', צריך

להתיישב לפני שמוציאים דבור מהפה. (ה'ישועות משה זי"ע)

"שגגת הרופא כוונת הבורא"

"זה השער לה' – צדיקים יבואו בו"

בפתח תאי הגזים של מחנה ההשמדה טרבלינקה הייתה תלויה באורח משונה

פרוכת, שככל הנראה נשדדה על ידי הנאצים, באחד מבתי הכנסת בהם עברו. על

הפרוכת, היו רקומות מילים בעברית, שלא כולם הבינו, שכן לא כולם ידעו

לקרוא בעברית. אולם מי שהבין - הצטמרר עד עמקי נשמתו. על הפרוכת היו

רקומות המילים: "זה השער לה', צדיקים יבואו בו", ומדי יום, חלפו על פניה

עשרות אלפי יהודים בדרכם למותם, במחנה ההשמדה השני בגודלו, שבו נרצחו

כ-870,000 יהודים תוך 13 חודשים בלבד.

את המניע האמתי למעשה אי אפשר לדעת בוודאות, אולם היו שסברו כי כשתלו את

הפרוכת, מחשבתם של הנאצים היתה נתונה לטשטש את המעשים הנוראים שנעשים

בחדר אליו צפויים היהודים להיכנס, ולהפחית את ההתנגדות שבכניסה אליו, על

ידי זיהוי של חפץ אותנטי שמזכיר להם את הבית ואת האמונה. אולם היו גם מי

שחשבו שהפרוכת נתלתה כאקט ציני ומשפיל. אולם אף אחד כמעט לא ידע כמה צדקו

הנאצים כשתלו את הפרוכת עם המילים הקדושות והסמליות. שכן, שם, במחנה

ההשמדה ההוא, בתוך חדר הגזים ההוא, עלו על המזבח ומסרו את נפשם קרוב

למליון יהודים, ללא עוול בכפם. למעט "עוול" אחד שהואשמו בו – עובדת היותם

יהודים.

וכולם, קטנים כגדולים, שומרי מצוות כרחוקים מחיי תורה, דקות לפני

מותם, זעקו את קריאת שמע בכוחות אחרונים. הנרצחים, לא קראו את הקריאה

בשקט, כמו רק לעצמם, אלא זעקו חזק כל כך, עד שהקריאה הגיעה גם לאנשי

ה'זונדר קומנדו', שהיו היהודים שעסקו במלאכה הבלתי אנושית של פינוי

הגופות מן החדר, לאחר שמתו על קידוש ה'. כל יהודי, ברגעיו האחרונים, כמו

התחבר לבורא העולם וזעק: ריבונו של עולם, אני לא יודע כלום. לא יודע למה

זה קורה, ולמה כל זה נגזר על עם ישראל, בניך אהובייך, אבל אני יודע שכל

מה שנדמה בעיני כטוב או רע, אחד הוא, טוב גמור. שכן אין רע יורד מלמעלה.

שהאמת, הראשונה והאחרונה, הבסיסית והיסודית היא, שאתה אחד ושמך אחד,

ושניהם אמת. "זה השער לה' – צדיקים יבואו בו".

בהמה (ומתוק האור)

בחור שעמד להתקלקל ולסטות מן הדרך, בא לשוחח עם רבי שלום שבדרון

זצ"ל. שאל אותו רבי שלום: "מי יותר מאושר אתה או הפרה?" "אני" ענה הבחור

- "מדוע?" - " מפני שהפרה שותה מים ואוכלת קש, ואילו אני שותה קפה ואוכל

עוגות. הפרה ישינה בבוץ ואילו אני יושן במטה על מזרון. על הפרה יורד גשם

ולי נעים בבית" . - "האם ראית פרה שהולכת לרופא כי כואב לה הגב?" - "לא".

- "האם ראית פרה שהולכת לרופא להתלונן על קלקול קיבה?" - "לא" . - "אם כן

מה יעזור לך לישון על מזרון ולחיות בבית חם ונעים בחורף, או לאכול מאכלים

משובחים?!" התחיל הבחור לבכות. " מדוע הנך בוכה?" שאל רבי שלום. ענה

הבחור: "אני בוכה על כך שאינני בהמה..." אמר לו רבי שלום: "תנוח דעתך,

אתה באמת בהמה"..

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/