בספר ה"מאור הגדול" הביא מהגר"א: הנה המפרשים התקשו בנוסח קידושי אישה שאומרים 'הרי
את מקודשת לי כדת משה וישראל', דהרי דת משה וישראל היא התורה כידוע, לכן תמוה מה
שמקישים קדושת האישה לקדושת התורה, שאומרים 'הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל'.
והתירוץ הוא על פי מה שאמרו חז"ל, אם שמע אדם מחברו דבר תורה שהוא כבר שמע
אותו פעם אחת, אסור לו לומר לחברו כבר שמעתי את זאת, אלא תמיד יהיה בעיניו כאילו
דבר חדש הוא, וזהו קדושת התורה. וכמו כן, 'הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל', שתמיד תהיה
בעיניו כחדשה, מפני שהאישה נמצאת תמיד עם הבעל והיא משמשת אותו, תוכל להיות קלה בעיניו ויזלזל בה, לכן הזהירו
חז"ל שתמיד תהיה בעיניו כחדשה ויכבדה ויאהב אותה.
היכולת לדבר מספר שפות זה יתרון אבל היכולת לשמור על פה סגור זה יתרון עוד
יותר גדול. (שמואל אייזיקוביץ)
הכובע – לא קובע, המעיל – לא מועיל וגם לתיש יש זקן.
טעמו המתוק של המחיר הזול
נמוג הרבה לפני טעמה המר של האיכות הירודה. (שמואל אייזיקוביץ)
ויראת מאלוקיך" [בהר – כה, יז]. (ברכי נפשי).
תלמידי חכמים רבים נהנים במהלך עשרות השנים האחרונות מהונו של הגביר הנודע הרב ר'
אברהם הכהן שליט"א, הנחשב לאחד התומכים- דאורייתא הגדולים שבדור. יהודי זה,
המתגורר בארה"ב, מפזר כספים רבים לקרנות-צדקה המעודדות את לומדי התורה להשתלם
בלימודיהם, ולהגיש עבודות תורניות, המזכות את מחבריהן בפרסים גבוהים במיוחד. לא
רבים יודעים את הסיבה שהביאה את הרב הכהן לתמוך באופן מופלא כל כך בלומדי התורה.
המקרה שהביאו לכך החל
בתקופת השואה, בעת שנמלט מאימת הנאצים והגיע אל היערות שבהם שכנו הפרטיזנים.
בהגיעו אל היער, מצא סוס קשור לעץ, וכשניסה לברר מי הוא בעליו, השיבו לו הפרטיזנים
'אתה יכול לקחת את הסוס לעצמך'... היהודי שלנו הופתע, כיוון שמחירו של סוס בתקופה
ההיא לא היה נמוך, ומאידך – אפשר היה לעשות בו שימוש רב בדרכי המלחמה נגד
הנאצים. תוך זמן קצר נודעה למיודענו הסיבה שהפרטיזנים נתנו לו מתנה כה יקרה... סוס
זה היה 'חיה רעה', ונודע לסוס פראי במיוחד, שאי אפשר היה להשתלת עליו. כמה רוכבים
כבר ניזוקו על ידו, ולכן החליטו להפקירו ולתת למי שירצה בכך. הרב הכהן 'לא קנה' את פראותו של הסוס, ולא הסכים
לקבלה כעובדה מוגמרת. כבר בתקופה ההיא הוא היה איש יודע-ספר, והכיר את הפסוק 'ידע
שור קונהו וחמור אבוס בעליו', ומשמעותו. מה עשה? – במשך חודש ימים, הטריח את עצמו יום-יום
ללקט אוכל ביערות עבור הסוס, והקפיד על כך שהוא- עצמו יגיש את האוכל לסוס, כדי 'לקנות את ליבו' . ואכן, כבר בימים הראשונים התרגל הסוס ליהודי שהביא
לו את האוכל, ומיד כשראהו מתקרב לעברו, השמיע את קולו בצניפות-שמחה, כמי שיודע
שהנה-הנה מתקרב אליו עתה האיש שיגיש לו את האוכל. לאחר חודש ימים שחרר היהודי את הסוס מקשריו
וחבליו, והכל הופתעו לראות את 'טבעו השקט' של הסוס, ועד כמה הוא מכניע את עצמו לבעליו.
הסוס הלך אחרי היהודי כמו 'ילד טוב', וציית לכל הוראותיו.
כעבור תקופה, משתמה
המלחמה, והרב הכהן שרד את אימי הנאצים, ולא עוד אלא שנתן ידו בעסקים והצליח בהם
במאוד, החל לשחזר את הסיפור שהיה לו עם הסוס, והחליט שגם
הוא-עצמו צריך להתנהג בדיוק באותה צורה, כלפי בוראו ואביו שבשמיים... הרי כל-עצמו של הפסוק 'ידע איש קונהו וחמור אבוס
בעליו', נאמר לגבי זה ש 'ישראל לא ידע, עמי לא התבונן'! ואם כן מוכח שיש מכאן
תביעה גדולה על היהודי, שיתבונן בדרכיו של הסוס, ובכניעתו לבעליו הנותן לו את
מאכלו, ויבין מכאן שגם הוא צריך להתנהג כך כלפי בוראו, המספק לו את כל צרכיו,
ומחייהו בכל רגע ורגע ! ואני, על אחת כמה וכמה, אמר הרב הכהן לעצמו. הרי
השי"ת הצילני מידיהם הזדוניות של מלאכי החבלה הנאציים, ועשה עימי כל כך הרבה ניסים ונפלאות, בוודאי חובה
גדולה כפולה ומכופלת מוטלת עליי להכניע את עצמי כלפי בוראי, ולהשיב לו, ולו כטיפה מן הים, על כל מה שעשה למעני
מיום לידתי ועד הנה, כשהצילני מיד האויבים, על כל מה שכרוך בזה. ומני אותו יום, גמלה בליבו ההחלטה להקדיש את עצמו
ואת הונו לתורה וליראה.
