אמרי שפר ה' תמוז ה'תשע"ז

אדם מחפש תשובות ופתרונות לבעיותיו ולדברים המתרחשים סביבו ותולה עיניו בכל מיני גורמים שנראה לו שהם מבינים בתחום הבעיה שלו. אבל יכול הוא בסה"כ לפנות אל המקור, אל מי שברא את כולם והוא הפותר כל בעיה והשומע את כולם ואינו משיב תפילה ריקם.  בנוסף, על האדם להודות תמיד על כל מה שיש לו, ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו. כשאנו מתעוררים בבוקר, עומדים על הרגליים, רואים, מדברים, שומעים, זה הכל בחסדו של הבורא יתברך! כמה חשוב לומר תודה למלכו של עולם!

    אותיות תיבת "סלע" הם סמ"ך למ"ד עי"ן, אם נכה את אותיות הסלע פעמיים, כלומר נכה משני הצדדים ונוריד את האותיות הראשונות והאחרונות מהאותיות סמ"ך למ"ד עי"ן, ירדו לנו האותיות ס' ל' ע' הראשונות וכן ירדו האותיות ך' ד' ן' הסופיות ויישארו האותיות מ'י'ם'. 

    ''ותמת שם מרים" (כ, א(  מסופר על הרה"ק רבי אברהם מרדכי ה "אמרי אמת" מגור זיע"א שנפגש פעם עם רב אחד, ובשיחה ביניהם שאל הרב לשלומו של חסיד פלוני שנפטר ימים אחדים קודם לכן. לא רצה הרבי להיות איש בשורה רעה ואמר, הוא זקוק לרחמים רבים. מיד לאחר שנפרד הרב מן הרבי ה"אמרי אמת" נודע לו שאותו חסיד כבר נפטר. חזר אל הרבי וטען, הכיצד אמר לי כבודו דבר שאינו אמת? ענה לו הרבי, גם המתים זקוקים לרחמים, וכי אין אנו אומרים שלוש פעמים ביום "מחיה מתים ברחמים רבים"?

     ''ותשת העדה" (כ, יא(  שאלו פעם את הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זיע"א, מפני מה שותים החסידים יי"ש? השיב להם כי הם מברכים "שהכול נהיה בדברו".  אמרו לו, אי משום כך הם יכולים לשתות מים, שאף עליהם מברכים שהכול. אמר להם הרבי, יהודים אשר יודעים "שהכול נהיה בדברו" של ריבונו של עולם מגיע להם כוסית יי"ש.

השנה אין דרשה

     בספר "ישועה ונחמה" מתוארת דרכה האחרונה של רכבת אחת מיני רבות שהובילה לאושוויץ: הרחבה הייתה ריקה כעת. הד הצעקות, הבכיות והלחישות הסדוקות, עדיין עמד באוויר, על הרצפה התגוללו סימנים לזוועה שהתחוללה כאן עד לפני כמה שניות. ניירות פזורים, נעל שמוטה, חבילה קטנה שנשכחה באנדרלמוסיה. ואף על פי כן הייתה הרחבה ריקה כעת, ריקה כפי שלא הייתה מעולם. כמה פולנים עמדו מסביב לרחבה המגודרת. אפילו להצטער על מה שקרה כאן הם לא זכו. הם שוחחו ביניהם במרץ, אפילו בעליזות. רכבת נוספת מלאה ביהודים עומדת לעזוב את הרציף, עומדת לעזוב את וורשא. עומדת לעזוב את העולם! והם שמחו. הא. אפילו להצטער הם לא זכו. הדלתות הכבדות סגרו על היהודים בקרון. הם אמנם דיברו כבר קודם על הרגע הזה ושיערו כי הוא יבוא, אך עתה היו הם מבוהלים מאוד. מתנשפים וצפופים הם ישבו מי שיכול היה, או נשענו על מה שרק אפשר.

     באחד הקרונות ברכבת, יחד עם כל היהודים, היה רבי עזריאל דוד פסטג הי"ד, יהודי חשוב היה ר' עזריאל דוד, יודע ספר, חסיד ומשורר לבית מודז'יץ.  הרכבת הניעה בבעתה את גלגליה. התנועעה עוד דקה על גבי הפסים והגבירה את מהירותה. שועטת אל אושוויץ. אל הכבשנים.  והיהודים ידעו לאן הם נוסעים. היה מי ששמח שהוא הולך לפגוש באבא שלו. היה מי שהתפלל, נמצא גם מי שדאג לחברו למקום להניח את הרגל.  ודאי. נמצאו גם אחרים, אין ספק שהיה האוויר רווי כאב, אין אונים ומתח נוראי.  ודאי שהלחץ מילא כל כפיס בלוחות העץ של הקרון, אלא שהיה עוד דבר! משהו יהודי עצום שאף אחד לא יכול להבין אותו. המשהו הזה הוא הניגון ששרה נשמתו של יהודי, כל יהודי באשר הוא, הוא תמצית החיים של העם הזה ואושר חייו. אמונה קוראים לו, אף אחד לא יכול להבין זאת, ודאי לא הגרמנים ימ"ש ששמרו בחוץ, גם לא הפולנים הגסים שעדיין התגודדו ולהגו סביב הרחבה.  וכמו כל היהודים, גם ר' עזריאל דוד ידע לאן הוא נוסע. והוא היה יהודי גדול וגם משורר. ברגעים הללו שהגלגלים שקשקו והרכבת שעטה ורעש היה בקרון, ותנאים שלא עוזרים בכלל להתרכז ולחשוב, ברגעים הללו התבשל משהו בליבו. אין אנו רשאים לנחש מה חשב, אבל יודעים אנו מה עשה.  הוא לקח את תקוותם ותפילתם של כל היהודים והלחין לה מנגינה. לא. הוא לא הלחין. נשמתו הטהורה, נפשו הבוערת לא יכלה לעצור בעד עצמה והיא שרה את המילים שפיעמו בלב כל היהודי: "אני מאמין... אני מאמין... אני מאמין..." לאט לאט הוא שר את המנגינה, במתינות כזו של מי שיודע שהוא הולך לאבא שלו, בישוב הדעת.  ויש לך להבחין בין "יודע" ל"יודע". מרחק של שמים וארץ יש ביניהם. ומי ששר "אני מאמין" בדרכו לאושוויץ. מאמינים אנו שאת כברת הזו כבר עבר. המנגינה התפלה בלחש, התפללה באמונה. אלו צלילים זכים של אמונה! באמונה ובגאווה שאף על פי שאנו הולכים למות כעת, הרי הנצח הוא שלנו,  שאנחנו אלה השרים כעת, וזה עצמו הניצחון שלנו. אנחנו הם אלה שהקב"ה כרת איתם את בריתו, ונתן להם את הבטחתו לגאול אותם.

     עמד ר' עזריאל דוד בקרון הצפוף ושר את השיר הזה. ודאי היו אז עיניו עצומות ופניו בוערות כלפיד. שר את המנגינה פעם אחת, שר אותה פעמיים,  ובשלישית הצטרף אליו היהודי שלצידו. אולי ירדה דמעה מעיניו, אולי הבטיח בכל לבבו שהוא באמת מאמין, ואף על פי שהכבשן קרוב, הוא מקווה, ואוהב, והצטרף היהודי שמאחוריו, ושמשמאלו. ובפעם החמישית היה כל הקרון כולו שר.  בקרון הבא היו כמה יהודים המומים. הם שמעו ניגון וחשבו שהם חולמים. הם שמעו דרך קירות העץ המלוכלכים מילים טהורות ולא הבינו מה הם שומעים. אבל בפעם הבאה הצטרפו אף הם בלחש ואחר כך בכל הכח, בכל הנשמה . עוד יהודי מצטרף ועוד אחד, עוד קרון מצטרף וגם הקרון שלאחריו, הרינה עוברת מקרון לקרון, ורכבת שלימה לאושוויץ שרה 'אני מאמין'! הכפריים בסביבה כבר התרגלו לכל מיני דברים נוראיים, אבל "שיגעון" כזה – הם לא ראו! ואז, כך מסופר, השתתקה השירה, ור' עזריאל דוד, שידע להיכן הוא נוסע, פונה אל סביבתו ומכריז: "מי שיהיה מוכן לקחת את השיר, לקפוץ מהרכבת ולהביאו לרבי ממודז'יץ בארצות הברית, אתן לו חצי מהעולם הבא שלי!"  שני בחורים נענו לאתגר, הוא כתב להם את התווים באמצעות בדל עופרת, על גבי חתיכת סמרטוט שהובאה מאי שם, והם קפצו מהרכבת. אחד נהרג במקום, השני עבר את כל מוראות השואה וניצל. התגלגל והתגלגל, ולאחר השחרור הגיע לארצות הברית בערב יום הכיפורים.  

     הוא נכנס לרבי ממודז'יץ, הסתגר איתו שעה ארוכה בחדרו, וגולל באוזניו את סיפורו, איך נסע הניגון ברכבת המוות, איך התגלגל בכל המחנות, איך הדהד בעזות על פני ביצות אפילות, איך נמלט על חייו אל תוככי היערות ומצא לו מקום אף בבונקר פרטיזנים. כמקיים צוואה מקודשת סיפר האיש את הסיפור הזה, והניגון שהיה מפורסם בלאו הכי התפרסם עוד יותר. דקות אחדות לפני זמן אמירת 'כל נדרי', יצא הרבי ממודז'יץ מחדרו כשפניו לוהטות, והודיע לחסידיו: "השנה אין דרשה, השנה יש שיר!"

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ב אב ה'תשע"ו

 

בין הזמנים. בית המקדש היה שיש משתי הצדדים אבל באמצע היה מעץ שם נדלק השריפה זוהי הבין הזמנים, וכך גם בחינוך סימן שפח אותיות חופש שם מובא עניין של ולא תתורו.

     הבית אברהם זצ"ל אמר מחיה מתים במאמרו, מיט א גוט ווארט קען מחיה מתים זיין יענעם, (במילה טובה אפשר להחיות את המת ) וכשעזב את טבריה בפעם אחרונה והוא היה ידוע שרוב עבדתו הכניס בתפילת נשמת אמר לחסידיו תדעו נאמנה כי לעשות טובה אחת לזולת הוא יותר טוב מאלף פעמים נשמת.

     הרייע"ץ כשעלה לאמריקה התחיל לעסוק בהפצת היהדות, והנה אמר לאברך שיאמר מוסר אבל רק בדרך כבוד, כי כמו סאונה, (שוויץ באד(  כמה שיותר למעלה יותר חם, ושם יש אדם אם מטאטא ודופק ועושה מסאז' ומכה על הגב, ולכאורה אם נותנים מכות למה לא בורחים משם, אלא מאי, רק בגלל שזה יותר חם ויש ווארמקייט, אז מסכימים לקבל מכות.

     ישקני מנשיקות פיהו. בעל ה'ישמח משה' מבאר שישקני זוהי אהבה הכי גדולה ששייך, ומתי האדם מתנשק עם בוראו מתי הוא זמן אהבה הכי גדולה, בזמן שאדם נושך שפתותיו זו בזו בכח, כשצריך לדבר ולא מדבר אז כביכול מנשק לקודשא בריך הוא.

והכהנים (סיפר הרב חזקיהו יוסף קרלנשטיין שליט"א מתוך ''מתוק מדבש'' הרב ברוך בוקרה שליט"א עלון 88)

     בשבת פרשת חוקת (שנה זו) התקיימה בבני ברק שבת חתן בבית הכנסת 'לדרמן' ברחוב רשב"ם (שבו מתפלל הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א). בין היתר הוזמנה לשבת זו משפחת כהן מהמושב תפרח על חמשת ילדיה. רק שהייתה בעיה קטנה,  לא היה מקום לינה בבית משפחת השמחה בבני ברק.  אבי המשפחה, שרצה מאוד להשתתף בשמחה, הגה רעיון מקורי, הוא יצר קשר עם משפחת כהן בבני ברק, הגרים ברחוב רשב"ם 69 סמוך למשפחת השמחה, ולפי בירור שהוא ערך בנם לומד בישיבה הקטנה שב תפרח, הוא הזדהה בפני אבי המשפחה ולאחר מילות נימוסין קצרות הוא פנה בבקשה להחליף את הדירות ביניהם לשבת פרשת חוקת, משפחת כהן מבני ברק תעבור ל תפרח וישהו במחיצת בנם שלומד בישיבה, ומשפחת כהן מ תפרח תדור בבני ברק ותוכל להשתתף בשמחה.  האבא שמע את הבקשה, התייעץ עם אשתו והם החליטו להיענות בחיוב, בעיקר בשל החסד עם המשפחה מ תפרח.

     השבת הלכה והתקרבה, והנה מתברר למשפחת כהן מבני ברק, שבשבת פרשת חוקת בנם יוצא לשבת חופשה מהישיבה, הם שקלו להתקשר ולהודיע על ביטול, אך לבסוף החליטו לנסוע בכל זאת יחד עם בנם ושוב, רק בכדי לגמול חסד עם משפחת כהן מ תפרח.  הגיע יום שישי, המשפחות החליפו את הדירות ביניהם והתארגנו לקראת שבת המלכה.  והנה, שעה וחצי לפני כניסת השבת, מגיע לאבא כהן מ תפרח (שכעת בבני ברק) גיסו ומספר לו את הסיפור הבא:אתה יודע גיסי היקר שיש לנו תשעה ילדים בלי עין הרע, אני באתי להשתתף בשבת השמחה והייתי אמור להתארח אצל חמי, אלא שלצערי הגדול חמי פשוט שכח שאנו אמורים להתארח אצלו ואירח כבר משפחה גדולה אחרת ולנו לא נותר מקום לישון. חמי שהרגיש לא נוח עם הסיפור, פנה לאחד מהשכנים, ובאמת אותו שכן מצא לנו פתרון,  הייתה לו על הגג יחידת דיור קטנה מאוד של כ-30 מ"ר,  והוא מוכן שנשתמש בה לשבת.  הבעיה שלנו היא שקצת קשה להכניס אחד עשר אנשים ליחידה של 30 מ"ר. ולכן גיסי היקר, רצינו לבקש ממך האם תהיה מוכן להחליף איתנו את המגורים לשבת?  אתם זוג עם חמשה ילדים תשבתו ביחידה הקטנה ואנו עם תשעת ילדינו נדור בגדולה.  האב שהיה נבוך מעט שמע את הדברים, ביקש מגיסו להמתין והלך להתייעץ עם רעייתו, האישה היססה מעט ואמרה 'הרי כבר התארגנו לשבת וחוץ מזה אולי שהם יעבירו אלינו חלק מהילדים?' אמר לה בעלה: 'תראי יקירתי, אנו קיבלנו את הדירה מבעליה בחסד, לדעתי הפתרון הטוב ביותר הוא שגם אנו נגמול חסד ופשוט נחליף את הדירה איתם' ואכן האישה הסכימה.  

     הבעל התקשר לבעלי הדירה וביקש את רשותם לשינוי בתכנית, הבעלים נתנו את אישורם ואמרו 'זה לא משנה לנו מי ישהה בדירה שהרי מטרתנו היא לגמול חסד' . וכך נכנסה לה שבת המלכה כאשר משפחת כהן מ תפרח דרה בעליית הגג בבני ברק, משפחת כהן בני ברק דרה ב תפרח וברחוב רשב"ם 12 דרה משפחת הגיס.  ומה שקרה לאחר מכן הוא פשוט השגחה פרטית...  בליל שבת בשעה  23.00   נפטר הרב אליהו זלושינסקי זצ"ל שהיה גר בדירה הצמודה לבית ברחוב רשב"ם 12 , כיוון שבשבת אין מטלטלים את הנפטר השאירו אותו בבית בחדר ממוזג ובמוצאי שבת נערכה הלווייתו.

     וכעת אחים יקרים! בואו ונחשוב מה היה קורה אילו...  אילו משפחת כהן בני ברק לא הייתה גומלת חסד עם משפחת כהן מ תפרח, הם היו נאלצים לעזוב את הדירה בעל כורחם ולחפש דיור חילופי בליל שבת כשנודע להם על פטירת הרב זלושינסקי. (לכהן אסור לשהות באוהל המת(  אילו משפחת כהן מ תפרח לא היו נענים לבקשת הגיס ונשארים בדירה ברחוב רשב"ם, הרי שגם הם היו נאלצים לעזוב את הדירה בליל שבת בעל כורחם.  והקב"ה בהשגחתו המופלאה הראה לנו בצורה המוחשית ביותר כי אדם שגומל חסד עם חברו, לעולם אבל לעולם לא יצא נפסד מכך, להיפך – 'כל מה שהאדם עושה בסופו של דבר לעצמו הוא עושה...'

     אחים יקרים! ע"י ריבוי החסדים שלנו בתוך בתינו - האיש עם אשתו ולהיפך, האחים והאחיות ביניהם, איש עם רעהו ואישה עם רעותה בעבודה, בבניין המגורים ובכל מקום, ע"י כך נזכה כולנו לחסדים רבים מאבינו שבשמים , לביטול גזירות קשות ורעות ולישועות גדולות עם הכלל ועם הפרט, ובעיקר לביאת משיח צדקנו ולבניין בית המקדש במהרה בימנו.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/