אמרי שפר י"ג חשון ה'תשע"ח

אמרו חכמים במסכת דרך ארץ (ד"א זוטא ח'), שאורח המטריח את בעל הבית מגונה. וישנו פתגם האומר: "ביום הראשון האורח כאור זורח, ביום השני לבני הבית לטורח, ביום השלישי סורח, וביום הרביעי, אם הוא פיקח, כצבי הוא בורח".      אמרו לנו חז"ל כי "לא איברי לילא אלא לגירסא". זוהי אכן המטרה העיקרית והאמתית של שעות הלילה השלוות והרגועות - ללימוד, למעשים טובים ולעבודת הבורא.     בסוף התפילה אנחנו אומרים: "יהי רצון מלפניך ה' א-לוקינו וא-לוקי אבותינו שתבנה ביהמ"ק ב"ב, ותן חלקנו בתורתך". למה מבקשים רק על חלקם של יצחק ויעקב, מה עם חסד...? כוח החסד של אברהם הוא כל כך עצום, עד שחז"ל ידעו שאפילו בדור האחרון והעלוב שלנו, על חסד לא צריך לבקש.. תמיד יהיה!     בספר "בית אברהם" פירש האדמו"ר ?=9Eסלונים זצ"ל בדרך רמז את הפסוק "ויתאפק, ויאמר שימו לחם" כך: כאשר יהודי מתאפק מלמלא תאוותו, אומר הקב"ה "שימו לחם", כלומר, תנו לו כל טוב, ושיהיה לו פרנסה בשפע, בה יקנה ענייני אכילה וכלל צורכי האדם. הסוכות שנבנו על הספינה (סיפורי צדיקים, עלון 258)     סיפור זה קרה לפני 102 שנים. ערב חג הסוכות תרע"ו, מושל מחוז קייב שבאוקריינה באותם ימים היה הגנרל דרנטלן, שהיה ממוצא גרמני ושונא-ישראל. לכבוד חג הסוכות הקרב ובא, חיפש הגנרל דרך להציק ליהודים המתגוררים במחוזו. הוא ידע כי בחג הסוכות היהודים נוהגים לשבת ולסעוד בסוכות שהקימו בחצרות בתיהם. לאחר מחשבה ממושכת והתייעצות עם חבר מרעיו הגה רעיון מרושע. כשבוע לפני החג פרסם הגנרל פקודה גורפת האוסרת להקים סוכות על אדמת קייב והמחוז. הנימוק הרשמי לכך היה - חשש מדליקות. ללשון הפקודה צורף איום ב"עונשים חמורים" שיינקטו כנגד מפיריה. איכרי הסביבה אף נצטוו, בצו נפרד, שלא להכניס עצים וסכך לקייב בעת הקרובה העיר קייב הייתה כמרקחה. הנשמע כדבר הזה?! לבטל מעם-. ישראל את מצוות סוכה?! עוד באותו היום התארגנה משלחת שתדלנים נכבדה, שבה אחד מעשירי הקהילה, אחד העסקנים ועורך-דין מכובד ומוכשר. השלושה ביקשו פגישה דחופה עם מושל המחוז. אולם הגנרל דרנטלן, שניחש את מטרת הפגישה הדחופה, סירב לקבלם ודחה אותם בקש. ההתמרמרות הייתה גדולה. הדעה הרווחת הייתה שאסור להיכנע לגזרה זו. אך גם להפר אותה אי-אפשר. סוכות אי-אפשר להקים בחדרי-חדרים ולהסתירן מעין רואים. שוטרי העיר הגבירו את פיקוחם, וכל פעולה שנחשדה בעיניהם כהכנה להקמת סוכות, סיכלוה מיד.     עשירי קייב ונכבדיה היהודים התאספו לטכס עצה. לפתע הבריק רעיון מקורי במוחו של אחד המשתתפים, מנהל חברת הספנות המקומית. "הרבה אוניות שטות על נהר הדנייפר", אמר. "על סיפונה של אחת האניות נקים סוכה גדולה, ותושבי העיר יוזמנו לסעוד בה את סעודותיהם!". עורך-הדין חיווה את דע??ו כי בהתחכמות זו לא יהיה משום הפרה של פקודת המושל, שכן הוא אסר להקים סוכות על אדמת קייב והמחוז, אך לא על המים. ההבדל בין שתי הפעולות אף הגיוני ומנומק היטב, שכן סיבת האיסור - החשש מהתפרצות דליקות – איננה קיימת על המים. משתתפי האספה התלהבו מהרעיון והחליטו לשמור עליו בסוד גמור, כדי שלא ידלוף ויגיע לאוזני הגנרל, אשר בוודאי יעשה הכול להכשילו. יומיים לפני החג הוכשר מקום על אחת האניות, והוקמו שתי סוכות ענקיות. סוכה אחת הוקמה על סיפון המחלקה הראשונה, והיא נועדה לעשירי העיר. סוכה נוספת הוקמה על סיפון המחלקה השנייה, לכל שאר תושבי העיר הסוכות הוקמו בהידור רב וברוב פאר. צוות האנייה הכשיר את המטבח, והוכן מזון בשפע לכל האורחים הצפויים להגיע. מנהל חברת הספנות הודיע כי הסעודות יוגשו חינם אין-כסף לכל מי שיבוא לקיים את מצוות החג.     התחכמותם של יהודי קייב נשמרה בסוד עד ערב החג ממש. או-אז נפוצה השמועה על הסוכות השטות, שהוקמו על אחת האניות. יהודי העיר הוזמנו בהמוניהם לבוא בערב אל הנהר ולקיים את מצוות הישיבה בסוכה. שעות אחדות לפני החג גילו שוטרי קייב את האונייה עם הסוכות שעליה. השוטרים שפשפו את עיניהם בתדהמה והיו חסרי- אונים. ההוראות שבידיהם לא נגעו לנעשה על מי הדנייפר. גם לא הייתה להם כל עילה להורות על פירוק הסוכות, שהרי שום סכנת דליקה לא נשקפה מהן. מפקד המשטרה אץ-רץ אל המושל ודיווח לו על ההתפתחות המפתיעה, שאיש מהם לא חזה אותה מראש. הגנרל דרנטלן התקשה להאמין למשמע אוזניו, וביקש לראות במו-עיניו את הסוכות שהוקמו על הנהר. הערב ירד והמוני יהודי קייב החלו לזרום לעבר נהר הדנייפר, כדי לקיים את המצווה ולחוג את החג כדת וכדין. בתוך הסוכות נערכו הסעודות בשמחה יתרה. לפתע עבר הקול בשתי הסוכות – "דרנטלן בא". הגנרל לא ידע את נפשו מרוב חימה. הוא איים לשלוח את הנוכחים לערבות סיביר. באותו רגע התרומם רב העיר מלוא קומתו וביקש את רשות הדיבור. "אדוני הגנרל, המושל הנכבד!", פתח הרב ואמר. "יהיה ברור לו, כי אין דבר המסוגל להעביר את היהודים על דתם. בכל העולם כולו לא נמצא הכוח לעקור מליבנו את מצוות התורה שקיבלנו מבורא העולם לפני אלפי שנים. תורתנו הקדושה מורה לנו לשבת בסוכה, ועל-אף היותנו בגלות קרוב לאלפיים שנה, לא נטשנו ולא ניטוש את הוראותיה". המושל שמע את דברי הרב בתשומת-לב. בגמר דבריו הנרגשים הושיט המושל את ידו ולחץ את ידו של הרב. לאחר מכן עזב את המקום, ועמו כל השוטרים שנלוו אליו.     אותו חג סוכות נחוג על-ידי יהודי קייב בשמחה יתרה. הם חגגו את חג-הסוכות וחגגו גם את ניצחונם המתוק על מי שביקשו לעקור מהם את המצווה ונכשלו כישלון חרוץ. מאותו יום נהפך ליבו של המושל לטובה והוא חדל מלהציק ליהודים. גם גזרות אחרות שהטיל עליהם בעבר, ביטל.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ה אדר ה'תשע"ז

אף פעם אל תתווכח עם שוטה - הוא רק יגרור אותך לרמה שלו.

   בשבת הגיהינום שובת ועל כך הקב"ה אומר: האש שלי, פיו של גיהינום, שובתת בשבילכם, ולכן גם האש שלכם תשבות ביום השבת. (בעל הטורים)

     הרה"ק מסאטמער זי"ע היה אומר דבמשנה כתוב 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' ולא כתיב הפוך 'יפה דרך ארץ עם תלמוד תורה', כשאתה עובד גם תלמד הוי אומר שכל הזמן תהיה עסוק בתלמוד תורה, כמו שפעם היה וויכוח בין תלמידי גאון אחד אם ללכת לחתונה או שזה ביטול תורה, ענה הגאון מי אומר שצריכים ללכת לחתונה עם הראש, אנחנו יודעים שהולכים עם הרגליים והראש נשאר בתורה.  וזהו 'ולחשוב מחשבות' שהמחשבה צריכה להיות תמיד במחשבה נכונה גם בעת עיסוקינו בענייני העולם הזה.

     ״יציאות השבת שתיים שהן ארבע״ (שבת ב,א). ההוצאות שיהודי מוציא לכבוד שבת יוחזרו לו בחזרה בתוספת ריבית, כפליים – ״שתיים שהן ארבע״. (מאוצרנו הישן)

''לא יחרץ כלב'' (לוי שייקביץ)

     בווילנה ידעו הכול כי בשעות הלילה אין להתקרב לאחוזה הגדולה, השוכנת בפרוור יוקרתי. זה היה מתחם רחב ידיים, מגודר ומוגן היטב. בתוכו היה מעין יער קטן, שהקיף חווילה ענקית, מפוארת ומרובת קומות.הטירה הזו הייתה בבעלות יהודית. בני משפחה עשירה התגוררו בה, וכשנישאו ילדיהם — השתכנו בה גם משפחותיהם.

     מהמקום הזה ניהלו את עסקיהם המסועפים ברחבי המדינה ואף מחוצה לה. הם נשאו ונתנו באמונה וביושר, שכן יראת השמים שלהם נודעה כקודמת לחכמתם. תושבי העיר החילו עליהם את המאמר 'תורה וגדולה בשולחן אחד', שכן העניקו מממונם לצדקה ביד רחבה. הם תמכו בלומדי תורה ובמפעלי עזרה, ושמם נישא בהערצה בפי כול. ביתם היה פתוח לאורחים ולנזקקים, והללו התקבלו בכבוד וקיבלו את כל משאלותיהם. אולם כל זה נעשה בשעות היום בלבד. עם רדת החשֵכה הוגפו שערי המתחם, ואיש לא הורשה להיכנס פנימה. הסיבה הייתה ביטחונית. רכוש רב היה שמור במרתפי הטירה, כסף מזומן וחפצים בעלי ערך. אלו היו מושא לחמדתם של גנבי האזור. עושרה של המשפחה היהודית הצית את דמיונם של רבים, והללו היו עלולים לנסות לפרוץ אל תוך המתחם.כדי להתגונן מפני הגנבים הסתייעו בני המשפחה בכלבי שמירה אימתניים, ששימשו מגיני האחוזה בשעות הלילה. הכלבים היו קשורים בשעות היום, אך בלילה שוחררו ושוטטו בחצר הגדולה. אם אדם זר היה מנסה להיכנס פנימה, רע ומר היה גורלו. הכלבים היו פותחים בנביחות רמות גם אם אדם זר היה מהין להתקרב לחומת האחוזה, ואלה היו מקיצות את בני הבית והשומרים משנתם.אך היו מקרים שפושעים ניסו להרעיל כלבי שמירה. הם היו משליכים לעברם נתחי בשר מורעלים. הכלבים היו מתפתים, עטים על הבשר ומתים. כך יכלו הגנבים לחמוק פנימה ולבצע את זממם.

     בני המשפחה היו מודעים לחשש הזה, ולכן נהגו להחזיק בחדרי השינה כלי נשק, לכל צרה שלא תבוא. כך התנהלו חייהם במרוצת השנים.

     לילה אחד, בשעת חצות, כאשר עלטה שררה באחוזה ובני הבית נמו את שנתם, נשמעו לפתע דפיקות רמות על דלת הבית. בני המשפחה התעוררו בבהלה. מעולם לא נשמעו דפיקות בדלת בשעה מאוחרת כל־כך. האם אדם זר הצליח לחמוק מן הכלבים? ואם אכן אלה גנבים, מה פשר הדפיקות המנומסות בדלת? הגברים נטלו את כלי הנשק וחשו אל הדלת. "מי שם?", קראו."אלעזר־משה הורביץ", נשמע קול מּוכר. פניהם של בני המשפחה חוורו. הם הביטו זה בזה בתדהמה. האין זה חלום? האּומנם בפתח ביתם רבם האהוב, אב־בית־הדין? שמו של הגאון, מחבר ספר השאלות ותשובות 'אהל משה', נישא בהערצה בפי כול. הוא היה אהוב על כל בני הקהילה.אך כיצד הצליח להיכנס אל תוך האחוזה בלי שהכלבים השמיעו ולו נביחה אחת, תמהו בני הבית. נראה היה שהתמיהה הזו הציקה להם עוד יותר מהשאלה מה מביא את הגאון באישון לילה לבקר ביקור פתע בביתם.

     בידיים רועדות שמטו את כלי הנשק ומיהרו להסיר את הבריח הכבד ולפתוח את הדלת לרווחה. כשנראתה דמותו של הגאון בפתח, נפערו עיניהם בתדהמה. מאחוריו עמדה להקת הכלבים כמשמר כבוד. כעת הבינו שנס פלאי סייע לגאון להינצל מכלבי הטרף."אני מבקש את סליחתכם על שהפתעתי אתכם בשעה מאוחרת כל־כך", חייך הגאון אל בני הבית, ואלה מיהרו להכניסו פנימה ולהציע לו משקה חם.

     "מה מביא את כבודו אלינו?", שאלו. "ההכרח לא יגונה", השיב הגאון. "במשך כל היום עסקתי במצוות פדיון שבויים. אני זקוק לסכום כסף גדול, כדי לשלם את דמי הכופר שיאפשרו לשחרר יהודי מכלאו. התרוצצתי וקיבצתי ככל שידי משגת, אך עד עתה לא הצלחתי להשלים את הסכום הדרוש. לכן נאלצתי לבוא אליכם, כדי לשתף אתכם במצווה החשובה, ולהביא את פדיון השבויים לידי גמר טוב עד אור הבוקר".

     בני המשפחה העניקו לגאון בשמחה את יתרת הסכום ואף הוסיפו על הדרוש. הגאון הודה להם במילים נרגשות. הוא קם ויצא מן הבית, ובני המשפחה המשתאים ליוו אותו.כאשר יצא הגאון ממפתן הדלת, קמו כל הכלבים שרבצו על מדרגות הבית בדומייה, והחלו לפסוע במתינות אחרי הגאון העושה את דרכו לעבר השער, כמו מלווים אותו בשובו ממצוות פדיון שבויים.

     הגאון עצמו — הוא לא שם לב כלל לשיירת הכלבים בבואו ובלכתו, ולא הבחין בהם. אולם בני המשפחה לא הצליחו במשך זמן רב לכבוש את התפעלותם מהפלא שראו במו־עיניהם. הם סיפרו על כך לתושבי העיר, וכך נפוץ הסיפור על דבר קדושתו של רבם, והכול שחו בנפלאות התורה המשעבדת את העולם ובריותיו ללומדיה

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ו' שבט ה'תשע"ז

בא אחד אצל ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל באמצע הלימוד שיפסיק הלימוד ללכת לפדיון הבן, ענה לו שהוא באמצע הלימוד, אמר לו המזמין הרי זה חשוב כפ"ד תעניות, ענה לו ר' שלמה זלמן, "דף" גמרא בגימטריא פ"ד, אם כן גם דף הגמרא חשוב כפ"ד תעניות.

     בפסוק בו מאיצים המלאכים בלוט (בראשית יט-יז): "המלט על נפשך" [כלומר: תתקדם בכל הזריזות למען עתיד נפשך], "אל תביט אחריך" [אל תתעכב בגלל חשבון העבר], "ואל תעמוד בכל הכיכר" [מפני בקשת המנוחה הגופנית והעידונים] "ההרה המלט" [תתקדם בזריזות לתכלית שלפניך אף אם נדמה לך כ"הר"] "פן תספה" [פן תפסיד הכול בגלל העיכוב]. בפסוק זה מרומז יסוד גדול לכל יהודי באשר הוא,  עד כמה חשובה וחיונית היא מדת הזריזות.

     הגה"צ רבי משה שמעון ויינטרויב זצ"ל היה אומר בשיחותיו, כי יסוד כבוד הבריות נעוץ במידת ה"דרך ארץ שקדמה לתורה". אדם שיש בו קצת כבוד כלפי עצמו, מתנהג בדרך ארץ. הוא, למשל, לא אוכל כבהמה ולא נעשה דוגמתה... רק אז הוא בגדר אדם, ולאדם אפשר לתת תורה. "דרך ארץ קדמה לתורה", כי רק ע"י "דרך ארץ" נעשה אדם.

     הרבי מקוצק היה אומר: "אם אני אני בגלל שאתה אתה, אז אני לא אני ואתה לא אתה, אבל אם אני אני בגלל שאני אני, ואתה אתה בגלל שאתה אתה, אז אני אני ואתה אתה.

החיוך היומי

     חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב, להלבין שיניים לעשות את הזולת לחייך זה דבר מאוד טוב.

     זו הפעם הראשונה בה הוא נוסע לבד ברחבי ניו יורק, עד עכשיו המארחים שלו ליוו אותו לכל מקום, אבל היום החליט משה שהוא צריך להכיר את האזור גם דרך האוטובוס. ' נסיעה מניו ג'רסי לתוככי מנהטן לוקחת בערך כחצי שעה' אמרו לו מארחיו, והוא החליט ליהנות מן הנוף שנגלה לעיניו. אם בתחילה הוא תכנן לשבת בשקט,  התברר לו עד מהרה שהדבר בלתי אפשרי כלל, לפחות לא באוטובוס הזה. ולא.. לא היו אלו טלטולי הדרך וגם לא טרדנים למיניהם. היה זה הנהג בכבודו ובעצמו.

     מסתבר שנהג האוטובוס, פינחס, היה אחד האנשים בעלי חוש ההומור הכי מפותח בכל ארצות הברית, הוא לא חדל מלהתלוצץ עם הנוסעים, הוא סיפר להם בדיחות,  והתעניין במצבו של כל אחד מהם. 'הו, בוקר טוב גברת ג'ורדון!' הכריז פינחס בעת שאישה קשישה עלתה בכבדות על האוטובוס. חיוכה הגדול היה כמו של אחת שחיכתה כל הלילה לברכה הזו של הנהג. 'מה שלום בעלך החביב, הוא התרגל לרובה שלו?' 'על איזה רובה אתה מדבר, פנחס?!' שאלה האישה בחיוך תוך שהיא מדמיינת את בעלה הישיש רץ עם קלצ'ניקוב. 'נו, התכוונתי למקל סבא הזה שהוא התחיל ללכת איתו לאחר הנפילה האחרונה'. כל נוסעי האוטובוס צחקקו למראה הזקנה שפרצה בצחוק מתגלגל. 'אוי פנחס החביב!' אמרה האישה 'אתה לא יודע כמה אתה עושה את החיים יפים למרות כל הקשיים שהם מציבים לפנינו!'. 'הנה תראו מי הגיע!' הכריז פינחס בקול בשעה שאל האוטובוס נכנס ווילי -בחור צעיר בעל פיגור קל שנתמך באימו, 'חצוצרות בבקשה!' המשיך הנהג העליז ופיזם בקול תרועת חצוצרה: 'פם-פה-פה-פם'. חיוכו של ווילי לא השאיר מקום לספק, הוא היה כעת האדם המאושר העולם.

     פינחס פתח את המיקרופון והכריז: 'טוב, אני רואה שכל הנוסעים הקבועים כבר הגיעו, כעת יש לנו נסיעה רצופה של עשר דקות עד למנהטן כך שזה הזמן האידיאלי לספר את הבדיחה היומית!'. עד מהרה התברר למשה שהנהג השובב הזה דואג לספר בדיחה חדשה כל יום במשך חמשת השנים האחרונות, הנוסעים לא יודעים מניין פינחס שואב את כל הבדיחות שלו אבל הם בהחלט מחכים לבדיחה הקבועה כל יום מחדש, ולא רק הם מחכים, גם החברים בעבודה או בלימודים מחכים לה, וגם הבן זוג בבית, והמוכר במכולת השכונתית. הם יודעים שכל מי שנסע הבוקר באוטובוס של פינחס, מתחיל את היום עם חיוך.

     משה ההמום החליט שהוא צריך לתפוס שיחה עם פינחס הזה, הוא החליט לחכות עד שהאוטובוס יגיע לתחנה הסופית ואז יתאפשר לו לדבר עם הנהג לבד, בינתיים הוא לא הסיר את עיניו מגורדי השחקים העצומים שנראו מחלונות האוטובוס. ' בחורצ'יק, אתה צריך שק שינה?' העיר אותו פינחס מהרהוריו, 'אם לא שמת לב הגענו לתחנה האחרונה למסלול זה'. משה התעשת וענה: 'זה בדיוק מה שרציתי אדוני, אולי אפשר לשוחח איתך מספר רגעים?'. ' בשמחה' ענה לו פינחס וליווה אותו אל ביתן הנהגים, ' במה נהג פשוט שכמוני יוכל לעזור לך?' הם התיישבו ליד אחד השולחנות ומשה שאל: 'יש לי שאלה מאוד פשוטה: מה הסיפור שלך? אני נוסע שנים רבות בתחבורה הציבורית ומעולם לא נתקלתי בתופעה כזו.  בדרך כלל הנהגים מתמקדים בנהיגה ובהסדרי התשלום בלבד, מקסימום הם זורקים איזה חיוך קטן למישהו שברך אותם בברכת בוקר טוב. אבל אתה פשוט חי את הנוסעים כולם, ונראה שאתה יודע את כל קורות חייהם '. 'תראה ידידי הצעיר' פתח פינחס ופרס את משנתו: 'לפני מספר שנים חשבתי לעצמי: מה אני ומי אני? בורג קטנטן המתגלגל בתוך עיר ענקית אליה באים מדי יום כחמשה מיליון בני אדם לעבודה, 350 מיליון אנשים חיים ברחבי ארצות הברית, ומעל שבעה מיליארד בני אדם חיים בעולם. ואני? מסיע ביום רמשה מקסימום 500 איש, סתם גרגר אבק קטן המרחף ברחבי היקום. ואז, החלטתי שאני יכול להשפיע על המון אנשים, אם רק אגרום לאותם 500 איש להגיע בשמחה אל עבודתם או אל ביתם, הלא הם גם יקרינו את מצב רוחם אל הסביבה, כל אחד שמגיע לעבודה פוגש לפחות עוד עשרה בני אדם שנהיים שמחים בגללו, וגם הם ממשיכים ופוגשים אנשים נוספים, מעגל האנשים הולך וגדל, ולפי המחקרים כאשר בן אדם מגיע עם מצב רוח טוב לעבודה גם תפוקת העבודה שלו משתפרת פלאים. בסיכומו של דבר אני יודע שהשפעתי על אלפי או עשרות אלפי בני אדם, גרמתי להם לעבור את היום יותר בשמחה, וזה נותן לי סיפוק עצום' הנהג החביב סיים את דבריו וכבר עלה על האוטובוס לסיבוב הופעות נוסף.

     חז"ל אומרים לנו שאדם שמחייך לשני גדול יותר ממי שנותן לו שתייה צוננת ביום שרב. חיוך לא עולה כסף, אבל הוא שווה זהב. נסה להיזכר באחת הפעמים בהם היית במצב רוח לא כל כך טוב ולפתע חייך אליך מישהו ושינה לך את היום. אין לנו מושג עד כמה יכול להשפיע חיוך קטן שלנו על הסביבה כולה. גדולי המוסר אומרים שפניו של אדם הם אינם רשותו הפרטית אלא הם נחשבים לרשות הרבים, פנים חמוצות הם כמו בור ברשות הרבים, ולעומת זאת חיוך הוא כמו ברז של מים קרים. כולנו יכולים להיות נחמדים אם רק נרצה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ה אלול ה'תשע"ו

 

אדם שפגום בבין אדם למקום גם אם הוא נראה בעל מידות ודרך ארץ זה לא שורשי ואמיתי זהו בסך הכול חלון ראווה והצגה.

אדם שרגיל לשקר, מוסרים אותו בידי מלאך שקרן, המלווה אותו תמיד, ואינו חדל לרמותו ולומר לו על מצווה שהיא עבֵרה, ועל עבֵרה שהיא מצווה . )תנא דבי אליהו(

אדם שרוצה לחיות חיי מנוחה ושלווה עליו לנהוג סבלנות רבה. הוא נדרש לכוף את גבו ולהתעלם ממעשי עוול רבים. עליו לראות מעשים שליליים ולשתוק. (רבי בונם מפשיסחה)

“ אדרבא, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם ”.(רבי אלימלך מלז’יענסק)

אוטוסטראדת המוות (דברים טובים – פרשת ראה)

מתנת הבר-מצווה של רועי הייתה ללא ספק מתנה גדולה ויקרה ביותר: טיול משפחתי מחוף אל חוף בארצות הברית, עם הוריו ושני אחיו. ההכנות לטיול נמשכו זמן רב, והמסלול שנבנה על ידי אביו של רועי היה מרתק ומעניין. הם התכוננו לחצות את ארצות הברית לרוחבה, מלוס אנג'לס ועד לניו יורק, במשך שלושה שבועות רצופים. על פי התכנון, הם היו אמורים להגיע לניו יורק לקראת מועד הבר מצווה של רועי, ושם יעלה לתורה בבית הכנסת שבו מתפלל סבו, ויחגוג את הפיכתו לאדם בוגר וליהודי מן המניין.

הטיול הגדול החל ברגל ימין. הטיסה ללוס אנג'לס עברה לשלום, המכונית השכורה המתינה להם בשדה התעופה, והם החלו את המסע לכיוון סן- פרנסיצקו וקליפורניה. אביו של רועי החליט שלא להיעזר באמצעי ניווט אלקטרוניים ובג'י-פי-אסים למיניהם. 'גם אם נטעה ונסטה מעט מהדרך זה לא נורא', אמר אבא של רועי. 'מי שרוצה לראות את אמריקה האמיתית, צריך לעבור דרך העיירות הקטנות והמרוחקות, ולפגוש את האמריקנים הפשוטים שאינם מתגוררים בערים הגדולות'. ואכן, לא פעם טעתה המשפחה בדרך ונכנסה לכביש הלא נכון, ופעמים רבות הביאו הטעויות הללו לחוויות מעניינות כמו מפגשים עם בוקרים וחוואים, בעלי מסעדות דרכים או סתם תושבים נחמדים ומאירי פנים. כפי שאמר אבא של רועי, אמריקה האמיתית נגלתה לעיניהם מחוץ למסלולים הקבועים של התיירים, והם נהנו מאוד מכל רגע.

בשבועיים הראשונים של הטיול הכול הלך כשורה, אבל בראשית השבוע השלישי החלו העניינים להסתבך. בוקר אחד הגיעה המשפחה למחלף דרכים גדול שממנו יצאו שני כבישים מהירים. הם היו בדרכם לוושינגטון הבירה, אבל במחלף הגדול לא היה כל שילוט להיכן מוביל כל אחד מהכבישים. במשך זמן רב ניסה אביו של רועי להמתין לנהג כלשהו שיעצור ויסביר לו מה הדרך לבירה האמריקנית, אבל כל המכוניות חלפו ביעף ולא עצרו. לבסוף החליט אביו של רועי לעלות על אחד הכבישים המהירים, ולנסוע עליו. 'מקסימום נטעה קצת', אמר, 'מעניין לאיפה נגיע'. במשך שעה תמימה הם נסעו על האוטוסטראדה הרחבה, מבלי שתהיה להם כל אפשרות לרדת ממנה. שום כפר או עיירה לא היו לאורך הכביש.שום יציאה או מחלף לא נראו באופק. הילדים החלו להשתעמם וההורים החלו כבר להילחץ. הם נוסעים כבר יותר ממאה קילומטרים מבלי שיש אפילו רמז ליציאה כלשהי. מי יודע עד היכן נמשכת האוטוסטראדה המוזרה הזו?! סוף סוף,לאחר שעה נוספת של נסיעה, נשמו כולם לרווחה למראה תחנת דלק ולידה מרכז מסחרי קטן המיועד לרענון נהגים. אביו של רועי עצר כמובן למרות שמכל הדלק שלו היה מלא למדי. הוא ניגש לאחד המוכרים בחנות, ושאל אותו לאיפה הכביש הזה מוביל. המוכר פרץ בצחוק גדול. 'אתה לא יודע איך קוראים לכביש הזה?' אמר המוכר, 'קוראים לו 'אוטוסטראדת המוות'. אין לך שום יציאה בשלוש-מאות הקילומטרים הקרובים. זה כביש שנבנה בעבר על ידי הממשלה כדי לנסות ולפתח את האזור, אבל זה לא עזר והאזור נותר שומם ובלי כל יישובים'.

יום שלם עבר על המשפחה בנסיעה מתישה כדי לחזור למסלול. מסתבר שהעלייה על האוטוסטראדה הזו הייתה ההחלטה הגרועה ביותר שלהם מאז תחילת הטיול. בימים שנותרו להם עד ניו יורק, הם חשו היטב את תוצאות הטעות הזו.הם כל הזמן מיהרו ולא נהנו, והיו בלחץ להגיע לניו יורק בזמן, כדי לא לאחר לחגיגת הבר מצווה. בסופו של דבר הם הגיעו לניו יורק ביום חמישי אחר הצהרים, כשהם מותשים ועייפים.

בחגיגת הבר מצווה שנערכה בשבת בבית הכנסת, התבקש גם סבו של רועי לשאת דברי ברכה. למרבה ההפתעה הוא החל לספר לציבור את סיפור המסע של רועי ובני משפחתו מישראל, דרך לוס אנג'לס עד לניו יורק, כשהוא מתעכב במיוחד על ה'פאשלה' שלהם ב'אוטוסטראדת המוות' . 'רועי, נכדי היקר', פנה הסב לנכדו. 'אתה מתחיל היום את דרכך כיהודי בוגר, בדיוק בשבת שבה קראנו בתורה 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה'. יש שתי דרכים בחיים:הדרך הטובה שמביאה ברכה, והדרך הרעה שמביאה בכנפיה רק שלילה ורוע. דע לך שכל החיים הם רצף של בחירות והחלטות בין שתי האפשרויות הללו. בכל פעם מחדש האדם בוחר לאיזו דרך הוא יפנה, לדרך הטובה או חלילה לדרך הרעה. בחיים יש הרבה החלטות קטנות ומקומיות, אבל מספר פעמים בחיי האדם הוא עומד בפני הכרעות גורליות ומכריעות, שישפיעו עליו למשך שנים ארוכות. מי שטועה בהחלטה קטנה, יכול לתקן אותה בקלות, אבל מי שטועה בהחלטה גדולה, מי שנכנס לאוטוסטראדה הלא נכונה, יכול למצוא את עצמו בדרך ללא מוצא. מי יודע אם תהיה לו אי פעם הזדמנות לתקן את הטעות הזו, וגם אם יצליח לתקנה - מי יודע כמה מאמצים ומשאבים הוא יצטרך להשקיע במשהו שהוא היה יכול למנוע על ידי פנייה בעוד מועד לאוטוסטראדה הנכונה' 'ולכן, זו עצתי לך, נכדי היקר: כאשר אתה עומד לפני החלטות גדולות בחיים - שם אסור לך 'לפספס'. שם עליך לקבל את ההחלטה מתוך כובד ראש ואחריות רבה. שם, בצומת הדרכים, עליך להבטיח לעצמך שאתה פונה לדרך האמת, לדרך החיים, לדרך הברכה. כי מי שעולה על אוטוסטראדת המוות - משלם על כך מחיר גבוה ביותר.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ו אייר ה'תשע"ו

אחד מדבר בטלפון 'אשתי, אל תשכחי להדליק לי את הדוד' כשסיים אומר לו חברו 'אחי, רואים שיש לך מילה בבית' 'בטח' עונה האיש 'מה חשבת שאני אשטוף כלים עם מים קרים?'... )ואשרי מי שנתפס כשהוא עוזר לאשתו בבית(

     אתה לא מחויב לנצח, אתה מחויב להמשיך לנסות לעשות את הטוב ביותר כל יום ..

     "דרך ארץ קדמה לתורה" " - דרך ארץ" היא "הקדמה" לתורה, וכמו שמן ההקדמה של ספר אפשר ללמוד על טיבו של הספר, כך גם האדם - לפי מידת דרך ארץ שבאדם ניכר מה הם פני התורה שיש בו... (הרה״ק רבי מנחם מנדל מקוצק זי״ע)

     שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו" (מן ההגדה). ה"לא אחד בלבד", החיסרון הזה שלא הייתה אצלנו אחדות, הוא ש"עמד עלינו לכלותנו" וגרם תמיד לכל צרותינו. (שפת אמת)

     שלושה דברים לא ניתן להסתיר: השמש, הירח והאמת.

     שלושה יהודים חכמים הגדירו את משמעות החיים: ישו שר''י אמר שהכול אהבה, מרקס אמר שהכול כסף, אבל מי שצדק היה איינשטיין, שאמר שהכול יחסי.

     שלושה סוגים של בני אדם יש בעולם: אלה שגורמים לדברים להתרחש, אלה שמתבוננים במה שמתרחש ואלה שתוהים מה התרחש.

     שלושה רגלים יהודי שהחל להתקרב ליהדות הגיע בערב חג סוכות לאשתו ונתן לה מתנה. האישה, מרוגשת כולה, פתחה את המתנה ומגלה להפתעתה זוג גרביים. מה זה? היא שואלת. עונה לה הבעל 'הייתי היום בדרשה של הרב, והוא אמר שאדם חייב לקנות לאשתו מתנה לרגל...

"ונתתי שלום בארץ", מכאן שהשלום שקול כנגד הכל...". (ברינה יקצורו, עלון מס. 258)

     את המסקנה שמופיעה ברש"י ניתן להבין במובן הפשוט, שאכן השלום שווה יותר מהכל.  ומעשה בשני חברים - האחד שמו שלום, והשני שמו ישראל,  שעשו את דרכם לבית הכנסת להתפלל. לכשהגיעו לבית הכנסת, למגינת ליבם הם מצאו כי שביל הכניסה בוצי ומוצף במים. אמר שלום: "אין טעם ששנינו נתלכלך, מוטב שאחד מאיתנו יטפס על כתפי השני, כך שלפחות אחד יישאר נקי". ישראל הסכים לרעיון בשמחה, רק נותרה בעיה אחת, מי יהיה בר המזל שיטפס על כתפי חברו ויישאר נקי?  שלום לא חשב פעמיים. "כתוב בחז"ל; "שלום - על ישראל". אני, שלום, יהיה על כתפיך - עליך ישראל"! נו, מול פסוק מפורש כזה קשה היה לישראל להתווכח...  הוא כופף את ראשו ונתן לשלום לטפס על כתפיו. אחרי מספר צעדים הבריק רעיון במוחו של ישראל, והוא השליך את שלום על השביל הבוצי והמלוכלך. "מה עשית"? נזעק שלום, וחברו השיב לו: "גם אני מצאתי פסוק מהתורה בו כתוב: "ונתתי שלום בארץ". השלכתי אותך בארץ, כמאמר הכתוב"... כששניהם מלוכלכים בבוץ הגיעו יחד לבית הכנסת.

     תכופות אנו מוצאים עצמנו באותו מצב. שני צדדים, כל צד רוצה להוכיח שהוא הצודק, ואפילו משתמש בתורה כדי לבסס לכאורה את טענותיו. אחד בונה, השני הורס. בסוף איש לא מנצח וכולם 'מתלכלכים' בדרך, דהיינו באש המחלוקת.  השלום הוא ערך חשוב בפני עצמו מבחינה רוחנית. במשנה האחרונה בש"ס (מסכת עוקצין פרק ג' משנה י"ב) כתוב: "אמר רבי שמעון בן חלפתא - לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" . ללמדנו, שהשלום הינו מפתח לכל דבר ברוחניות ובגשמיות כאחד. וכשיש שלום כל הקללות מתהפכות לברכות

"ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם " (כו, מד(  [מעשיהם של צדיקים[

     אפילו שאני נותן לבני ישראל את הפורענות אשר אמרתי, " לא מאסתים... לכלותם" לגמרי ולהפר בריתי אשר איתם.  בתקופת נפוליאון, הקיסר הצרפתי, היו יהודים רבים שתלו בו תקוות רבו. סבורים היו אותם יהודי, כי אם נפוליאון אכן ביטל כמה גזירות שהיו תלויות נגדם שנים רבות ועוד העניק להם כמה זכויות - זהו אות כי הגאולה קרבה...  אל יהודים תמימים אלו הפנה החת"ם סופר את המעשה הבא:

     בנו האהוב והמפונק של המלך סר לפתע פתאום מהדרך הטובה, והחל לעשות מעשים אשר לא ייעשו. החליט אביו להגלותו לכפר נידח. ושם, בכפר, התגורר בן המלך בביתו של איכר עני. קשים היו חייו של הנסיך המורגל בתפנוקים. האיכר העבידו בפרך, ותמורת עבודתו לא נתן לו אלא פת יבשה ומים. באופן זה, קיווה המלך, ילמד בנו להכיר את החיים הקשים, ושוב לא יטה לבו אחר דרכים מפוקפקות. ובבוא היום, לכשיגיע זמנו לעלות על כס המלוכה - יהא הבן ראוי לשבת על הכיסא הרם. בן המלך לא התמרד. הוא קיבל באהבה את כל הייסורים שכפה עליו אביו. תקווה אחת פיעמה בלבו; בקרוב יחזירנו אביו אל ארמונו! חי לו הבן בכפר וספר את הימים עד ליום המיוחל. והנה, באחד הימים ראה קבוצת פועלים מגיעה לכפר. עקב אחריהם ונוכח כי הם יוצקים יסודות ומתחילים להקים בנין גדול ומרווח. "בשביל מי מקימים אתם את הבית הזה"? הסתקרן בן המלך. והפועלים השיבו בשמחה : "המלך ציוה עלינו להקים פה ארמון מפואר בעבורך, בן המלך"! מה הופתעו הפועלים לראות כי במקום לשמוח ולצהול פורץ הנסיך בבכי מר. "האם אין הבניין מוצא חן בעיניך כבוד הנסיך"? חרדו הפועלים. מבעד לדמעותיו השיב להם הנסיך: "הארמון נפלא, נהדר. ומשום כך בוכה אני..." . "משום כך"? לא יכלו הפועלים להבין. "מדוע ולמה"?? "כל עוד התגוררתי בבית האיכר, עבדתי בפרך ואכלתי פת חרבה - ידעתי כי קרוב היום בו יגאלני אבי וישיבני אל ארמונו", הסביר הבן. "אך כעת, כששלח אתכם אבי לבנות לי ארמון מפואר - מי יודע כמה זמן חפץ הוא להשאירני כאן, בניכר,  מרוחק מארמונו שלו"...  היהודים שהאזינו לדברי החת"ם סופר הרכינו ראשיהם. כן,  הם הבינו את הנמשל. אך החת"ם סופר המשיך ואמר: "עם ישראל סובל בגלות, אך בתוך חשכת הגלות יש קרן אור אחת - התקווה לגאולה הקרובה. אך עתה, כשהקב"ה שולח את הקיסר הצרפתי להקים לנו היכל נאה בגלות - היכל של שוויון זכויות - מי יודע עוד כמה זמן תימשך גלותנו?... אין לנו לשמוח על כך,  אלא להצטער ולבכות בכי תמרורים".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ב כסלו ה'תשע"ו

אדם שלא נהנה מן העולם - מכל הטוב שהקב"ה נתן לו, עתיד ליתן על כך את הדין... (ירושלמי קידושין ד, יב).     

     אין מעלית להצלחה, צריך לעלות מדרגה מדרגה...     

     התורה עבורנו, כנהר עבור הדגים, מקום חיותנו. " וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים , " התייבשו כדגים, נשמת היהודי מתייבשת בלא תורה.

'     והיה המחנה הנשאר לפליטה' (לב, יט(. בבראשית רבה (פע"ו ס"ג), לימדתך תורה דרך ארץ שלא יניח אדם כל ממונו בזווית אחד. (השל"ה הקדוש)

חדר בתוך חדר (מאורות דף היומי, גליון מס' 838)

     שנים מספר לאחר בואו לעולם, נלקחו ממנו הוריו והוא נותר יתום מאב ואם.

     דווינסק, עיר הולדתו, לא קסמה לו, והוא החליט לנטוש את ארץ מכורתו ולעלות ירושלימה, להסתופף בצל גדוליה וחכמיה. בהגיעו לירושלים עיר הקודש הוא התחנך בבית היתומים דיסקין, ובהגיעו לפרקו התייצב בפני דייני ירושלים ואמר בפניהם: "מאחר שבית הדין הוא אביהם של היתומים, ואני יתום מאב ואם, הנני מודיעכם כי היום מלאו לי שמונה עשרה שנים ומוטלת עליכם חובה להשיאני"...

     התמימות והרצינות של העלם הצעיר עשו להם כנפיים בין אנשי ירושלים, וכששמע המגיד המפורסם רבי בן ציון ידלר זצ"ל את הדברים, חשק בו כחתן לבתו!  תמימות היא השלמה שבמעלות. לא תמימות הנובעת מכסלות, אלא תמימות ישרה והגונה.  כך היה הגאון רבי שלמה סובול זצ"ל לחתנו של המגיד.  החתן הצעיר שמח בחלקו, לאו מילתא זוטרתא היא ליתום מאב ואם לזכות באחת לאב רחום צדיק ותלמיד חכם כרבי בן ציון ידלר, וכמאז ומקדם שקד על דלתי התורה והעבודה.  

     אותן שנים היתה ירושלים דלה וענייה, עשירה באביונים. ר' שלמה פרנס את בני ביתו בקושי רב ולא היתה בידו כל אפשרות לרכוש לעצמו ספרי לימוד כאוות-נפשו. לפיכך היה ר' שלמה מעתיק בכתב ידו מספרי ראשונים ואחרונים שהזדמנו לידו והיה הוגה בגיליונותיו ומתעמק בדבריהם כמוצא שלל רב.  יקרה היא מפנינים.

     ויגדל האיש ויתעלה בתורה וביראת שמים. במהלך השנים הוא התכתב עם הגאון מראגטשוב, בעל צפנת פענח, אשר נהג עמו בחביבות יתירה והתכתב עמו בתדירות של שני מכתבים לשבוע, ולימים הודפסו המכתבים בספרו שלמת יוסף. גם עם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל התכתב רבות, וכך זיכה את העולם בשו"ת שלמת חיים ובו למעלה מאלף תשובות!

     אם היה מי שסבר תחילה כי תמים הנער, במהלך השנים נוכח לדעת כי תמימות רצינית לו ועמה הוא חותר במעלה ההר ואף זוכה להגיע אל פסגתו. ר' שלמה היה שקוע יומם וליל בתורתו עד שהיה לשם דבר בירושלים . ביום מן הימים נראה ר' שלמה יוצא הרחובה ומחפש אחר דבר-מה. ערימת גרוטאות משכה את תשומת לבו. הוא תר סביבה עד שסילק שברי עצים וגדודי אשפתות שכיסו על ארון ישן-נושן ובמאמצים מרובים הוציאו מן הערימה והחל גוררו ברחובות העיר.  מאן-דהואים אחדים הציעו את עזרתם ויחד גררו את הארון בין הסמטאות הצרות ובכוחות משותפים דחקוהו לתוך הבית. "     הבית" אמרנו, לא ממש, לא במושגים של היום.  היה זה חדר בגודל ממוצע שבפינתו האחת היה ה'מטבח', שולחן וכסאות אחדים, וביתר חלקיו ישנו ושהו שמונה נפשות ביתו. מעט המחזיק את המרובים. לא צריך להיות מעצב פנים כדי להבין שהכנסת ארון נוסף לתוך מקום צפוף כזה אינה מעשה נבון. את הבגדים יש להערים בארגזים לגובה, או במדפים מקובעים על הקיר, אך ארון?  ובכן, הסכיתו ושמעו. לא ארון היה זה אלא חדר ! ר' שלמה מיקם את הארון בפינה, שלף את גגו,  הכניס לתוכו כסא, סטנדר וגמרא, נכנס גם הוא לתוך הארון, סגר את דלתותיו וקולו המתרונן נישא בחדווה! ר' שלמה צלל בים התלמוד באין מפריע, יש לו פינה משלו...  זו תורה וזו שכרה.

     שכר התורה אינו דווקא בתוספת חיצונית לה זוכה הלומד, כגון: ממון וכדומה, אלא משזכה אדם לשקוד על התורה, עצם הנאתו מלימוד התורה הקדושה, היא השכר הגדול בעולם עד שאינו זקוק לדבר נוסף. יכול אדם לשבת בתוך ארון הממוקם בחדר צפוף נפשות וחפצים ונפשו מתרווחת ומתפשטת בהנאה על פני תבל.

     זו תורה וזו שכרה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ח סיון ה'תשע"ה

  אין דבר משחרר יותר מן השמחה . היא מוציאה לחופשי את מוחך ומשרה עליו שלווה.

"     אין דרך ארץ אין תורה"

     במלחמת היצר יש קודם למאן ולהתנתק מן המפתה לעבירה.

     השנאה הגויית התפרצה דווקא כשהיהודי רצה להידמות לגוי.

להודות מראש. מסופר: כשהרה"ק רבי ברוך ממעזבוז זיע"א אמר את התפילה "מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי על כל החסד אשר עשית עמדי ואשר אתה עתיד לעשות עמי ועם כל בני ביתי", נשתתק והתעמק במחשבתו שעה קלה, ושאל בקול: למה להודות על העתיד? הרי אפשר להודות לשם יתברך על כל חסד בשעתו. והשיב מיניה וביה: שמא חס ושלום ארד ממדרגתי ולא יהיה לי השכל והרצון להודות לך על כל טובה בשעתה, לכן אני מקדים ומודה לך לאלתר על הכל.

     להזדקן, זו הדרך היחידה להאריך חיים (שמואל אייזיקוביץ)

     להיות בשלווה ורוגע, אין פירושו של דבר להיות במקום שקט שאין בו רעש , תנועה , או תכונה מיוחדת. להיפך, הגדולה היא, למצוא שלווה ורוגע דווקא במרכז ההמולה: להיות בתוך הקלחת הגועשת,  ודווקא שם שליבך יהיה שקט ורוגע,

     להיות חופשי פירושו הרבה מעבר להסרת שלשלאות או אזיקים. להיות חופשי הוא לחיות תוך העצמת וכיבוד החופש של אחרים. (נלסון מנדלה)

החמין של שבת (פניני עין חמד תשע"ב)

     להלן סיפור מופלא, שיש בו כדי ללמדנו עד כמה עלינו להיזהר ממוצא פינו לבל נזיק ונבייש אף יהודי בעולם...

     ומעשה שהיה – כך היה: בשנות בחרותו הוא למד בישיבת 'ברלין' בירושלים. בסמיכות לישיבה התגורר אדם, שהיה מהמתפללים הקבועים בישיבה. אותו אדם היה חשוך בנים ל"ע, ובכל שבוע ביום ראשון היה מביא אל הישיבה לארוחת צהריים, את השיריים של החמין, שנשתיירו מהשבת. הוא סבר שאשתו מכינה חמין מעולה, וחבל לזרוק את הנותר, והיות שנשאר להם הרבה כל שבוע, החליטו שלפחות ייהנו מזה בחורי הישיבה.  אולם בכל זאת, החמין של יום ראשון, אינו כחמין של השבת. אין בו את אותו הטעם הטוב הסגולי והמשובח וחסר בו את תבלין השבת. ולמעשה הבחורים משכו ידיהם מהחמין וכך נותר הסיר ללא דורשים.

     בחור אחד בישיבה, שהיה קצת יותר עז פנים, לא מצא חן בעיניו כל הסיפור הזה, שהאיש מתעקש מדי שבוע להביא סיר שיירי החמין שלהם דווקא לישיבה. "מה זה כאן מקום איסוף לשיירי אוכל"? חשב לעצמו, "וכי אין האיש הזה רואה בעיניו, שאף אחד כמעט לא מעוניין בשיירים שלהם?" והנה פעם אחת הוא לא שלט ברוחו, והטיח בו את דבריו הארסיים לעיני כל הבחורים: "מה אתה מביא את זה פה כל שבוע? וכי אינך רואה שאף אחד פה לא רוצה את זה!!! כאן זה לא מזבלה!". לאחר אותו מקרה מביש, נעלם האיש מן הישיבה, ולא ראו אותו יותר, את סיר החמין הוא כמובן כבר לא הביא ביום ראשון, וגם הוא עצמו נעלם לגמרי מן הסביבה, ואף עבר לגור במקום אחר.

     לאחר שנים הגיע אותו בחור לפרק האיש מקדש והוא נישא בשעה טובה ומוצלחת לקול צהלת חברי הישיבה. אך לצערם הרב חלפו שנים רבות מנישואיהם, ועדיין אין שום זכר של ילד. הם פנו לטובי הרופאים בתחום, תפילות, קבלות, נדרים, סגולות, את ביתם של גדולי הדור פקדו – אבל שערי שמים היו נעולים בפניהם. לאחר שניסו כמעט הכל, עמד האיש אובד עצות,  ועשה חשבון נפש, מה יכולה להיות הסיבה שנמנע מהם פרי בטן? עד שלפתע נזכר באותו מקרה עגום, שבייש והטיח באותו שכן של הישיבה על שיירי תבשיל החמין. מי יודע,  הרהר לעצמו, אם לא ציערתי את אותו אדם ובשל כך אני נענש ? הוא ניגש מיד לברר את הנושא, ונודע לו, שהם היו זוג חשוכי בנים. הלך איפוא אל הישיבה לחפש אחר אותו אדם, אך הם כבר לא גרו שם. הוא חקר ודרש רבות, עד שנודע לו על מקום מגוריהם. תיכף ומיד קם ונסע אל אותה העיר, חקר ודרש עד שמצא את אותו האיש, ברכו לשלום, וביקש אם ניתן לבוא אליו אל ביתו, כי דבר סתר חשוב לו אליהם. האיש הסכים ונענה, וקבע לפגשו בשעות הערב.

     בשעה היעודה, כאשר הגיע האורח פתח בברכה נעימה, ולאחר שהציג את עצמו, שאל, אם זכור להם מקרה ישן עם סיר חמין שקרה לפני הרבה שנים בישיבת 'ברלין' בירושלים. "זוכר אני היטב את אותו מקרה מצער ומבייש. נפגעתי עד עמקי נשמתי", ענה האיש, ולאחר שהביט בפני הלה, שאל: "האם אתה הוא אותו בחור, שהתפרץ לעברי בזלזול לעיני כל, ודרשת שאפסיק להביא את התבשיל לישיבה?". האיש הסמיק מאד והנהן בראשו בבושה וכלימה, "אכן אני הוא אותו בחור!" אמר חרש. "ובכן דע לך, שהמקרה ציער אותנו מאד! כי בכל שבוע שמחה אשתי מאד על כך,  שהבחורים נהנים מתבשיליה המיוחדים! לא סיפרתי לה כמובן על כך, שהבחורים מושכים את ידיהם ממנו, והוא נשלח אחר כבוד לזבל. היא חשבה לתומה, שהיא מאכילה בחורים רבים בני תורה, בתבשיל חם ומצוין. וזה המריץ אותה לבשל שוב מדי שבוע לכבוד שבת חמין בסיר גדול וענק. הדבר הפיג מעט את הצער והחוסר הזועק בבית! – אך מאז אותו יום ראשון,  כשחזרתי הביתה, ופניי היו נפולות ביותר, הוכרחתי לספר לאשתי דברים כהווייתן, שהבחורים בישיבה כבר לא רוצים לטעום מהחמין שלנו... זה ציער אותנו מאד, היא בכתה בדמעות, והתבטאה, שאותו בחור לא יודע ולא מרגיש, עד כמה גדול הצער של חשוכי בנים, שאין להם בשביל מי להכין חמין לשבת".

     מששמע האורח את המשך הסיפור, הבין מיד, שפגע בהם קשות, והוא החל לבקש מאד על נפשו, וסיפר להם, שגם הוא חשוך בנים זה שנים רבות. ועתה מרגיש הוא, כי בעטיו של אותו מקרה הקב"ה מונע ממנו פרי בטן. לפיכך, מבקש ומתחנן ומייחל, שיסלחו לו על מעשה אווילי זה.  ואכן לאחר רוב הפצרות ותחנונים מחלו לו על כך בלב שלם,  ויצא אל ביתו בלב קל.  לא חלפה שנה מעת בקשת המחילה, ונולד להם בן זכר, ומיד לאחריו עוד הרבה ילדים בצפיפות גדולה, כדי להשלים את כל השנים החסרות. 

יש קונה את עולמו בדף אחד ! (מלאכת מחשבת)

     סמי (שמעון) ג'ייקובס יהודי אמריקאי שהתגורר במנהטן רחוק היה מיהדות כרחוק מזרח למערב, כל אוצר ידיעותיו בדבר יהדותו הסתכם בידיעה שנולד להורים יהודיים וכי הוא מהול. מעבר לזה לא ידע מאומה. יתכן שהיה מקים את ביתו עם בת עם נכר, שכן לא הבין את השוני המיוחד שמבדיל בין העם היהודי לגויים שבסביבתו. מעולם לא התייחס אל יהדותו כדבר שמחייב או מגביל. למזלו הטוב הייתה בת זוגתו יהודיה כשרה מבחינת היחוס, אך חסרת כל ידע מינימאלי מהי יהדות.

     את מקצועו בחר בתחום הספורט. הוא היה ספורטאי מצטיין בכל תחומי הענף, הוא צבר אותות הצטיינות רבים, ומומחיותו הרבה הייתה בתחום האגרוף. שמו יצא לתהילה כמתאגרף מהטובים ביותר בכל ארה''ב.

     דומה שעל סמי נגזר להיות גוי יהודי עד סוף חייו. מעולם לא הייתה לו שייכות לבית כנסת או קהילה יהודית, למרות שלא הרחק מביתו היה בית מדרשו של פוסק וגאון הדור מרן רבי משה פיינשטיין זצוק''ל מעולם לא התייחס למקום זה יותר מעוד איזה בניין ציבורי אליו נוהרים בחורים ומבוגרים מדי יום, אבל לא היה בזה דבר מיוחד שיעורר את לבו. גם דמותו המיוחדת של הגאון שעברה מידי יום עטורת טלית ותפילין, שגרמה להרבה גויים לעמוד ולהשתאות, לא משכה את תשומת לבו, אדם מגושם היה, כל עולמו נע סביב ציר שונה לחלוטין, בו ההילה ניתנת לכוח. וכי מה לידיים ידי עשו עם קולו של יעקב !?

     אבל רובי בנו שונה היה ממנו תכלית השינוי, נער עדין היה וכל מהותו רוחנית וכמעט מיסטית, לא היה יום שלא עמד וצפה על דמותו של הגאון רבי משה פיינשטיין שעובר על יד ביתו עם תלמידיו, הוא ראה את ההערצה הרבה שהם רוחשים לרבם, דבר זה הצית את סקרנותו, הוא חייב להכיר מקרוב את האיש הזה.

     באחד הימים החליט, הוא נכנס לבית המדרש בו מתפלל רבי משה ועוקב יותר מקרוב אחריו. עוד באותו יום השכים קום ונכנס לבית המדרש, הוא ראה את עשרות המתפללים עומדים בשמונה עשרה, דממה דקה שררה באולם בית הכנסת, עד שניתן היה לשמוע את משק כנפי הזבובים שעפו להנאתם בבית המדרש. כולם היו עטופים עם טליתותיהם עטורי תפילין לידם וראשם. הוא עמד ותהה, למה ביום חם כזה צריכים אותם אנשים ללבוש עוד בגד חם לגופם, ומהם הקוביות ששמים לראשם. מוזר היה לו כל זה, כבר ימים רבים רוצה הוא להבין, למה הם שונים מכל האנשים שמכיר.

     לא הרחק ממנו עמד נתנאל, בחור ישיבה חריף מבט, שהבין כי הנער הזה תוהה ובוחן, וכנראה שנמשך ליהדות. עלי לעמוד על טיבו של הבחור הזה, יתכן שהוא גוי שמסתקרן לדעת, אך יתכן שיש כאן נשמה יהודית שמחפשת את צור מחצבתה, ואם כן נתנאל הוא הכתובת. רקורד עשיר לו בקירוב רחוקים, היה לו חוש מיוחד להבחין, מי מחפש את נקודת האמת, ומי סתם בא לרחרח, אבל לא מעבר לזה. הוא ניגש אל רובי לאחר התפילה, והחל לדבר עמו על דא ועל הא. הוא התפרץ לדלת פתוחה לרווחה. רובי הסתער עליו עם מטר שאלות, על הקוביות ועל הסרבל אותם עוטים היהודים בימי קיץ מחניקים, סקרן היה לדעת למה בשנות המאה העשרים יש מקום לדברים שכאלו. ועל כל שאלה קיבל תשובה, והכל בצורה שמתיישבת על הלב.

     היה לנתנאל לשון לימודים, עושר של ביטויים ומשלים ברמה אוניברסאלית, יודע היה להוריד דברים בחינניות, וכך מצא מסילות ללבו של הנער. מאותו יום נקשר רובי לנתנאל, מדי יום לאחר סיום לימודיו מגיע היה לישיבת "תפארת ירושלים" ויושב עם נתנאל שהחל ללמד אותו את יסודות האמונה והיהדות, ופתח את פתחי לבו ומוחו. לאחר זמן קצר החליט רובי כי רוצה הוא להניח תפילין. עתה הבין כי התפילין קושרים את היהודי לבורא בקשר איתן, ואם הוא שייך לעם היהודי טבעי הוא שירצה לרצות את קרבת הבורא.

     וכך החל כר' עקיבא בשעתו ללמוד את הא'ב' סידור וחומש, ואחרי כן החל ללמוד דינים משניות ועוד. לאחר תקופה קצרה החל להבין בצורה נפלאה מה הוא לומד. לא עובר זמן רב ורובי החליט כי הוא רוצה ללמוד בישיבה קדושה בלי לימודי תיכון, היה לו ידע טוב כבר במקצועות החול, אך עדיין לא כדי לרכוש מקצוע, אבל כל זה אינו אלא תבלין, ואילו העיקר "תורת ה'."

     כשהודיע רובי לאביו כי החליט לעזוב את ה" יהי סקול" (תיכון) ולעבור לישיבה חרב עליו עולמו. השתגעת? אתה רוצה להיות פרימיטיבי חסר השכלה, אתה תיפול על הוריך כאבן נגף ולא יהיה לך כל יעוד, ואף משפחה טובה לא תרצה להשתדך עמך, קרא בהתרגשות לבנו לשנות את דעתו. אבל רובי הוא יהודי אמיתי ששייך ל"עם קשה עורף" מרגע שנפלה ההחלטה כי הוא בדרך הנכונה וזו היא האמת, לא יוותר.

     לאחר מאבק איתנים נכנע סמי וכך החל רובי לחבוש את ספסל הלימודים. עוברת תקופה קצרה ורובי נעשה כבחור ישיבה לכל דבר, כל מראהו השתנה, רצינות יתירה עטתה אותו, וראשו תפוס בה.

     סמי היה אדם חכם, הוא הבין כי בנו לא נתפס לשיגעון חולף, ואם שינה את כל אורחות חייו, אות היא כי יש ביהדות שרכש משהו שכנראה שווה להתעניין בו. סקרן היה לדעת איך בנו יושב שעות רבות על גבי ספרים שאפילו לא ידע איך קוראים בהם ומשקיע בזה את כל ישותו. כל מנעמי העולם הזה שמושכים את בני הנוער לא מעניינים אותו אפילו כקליפת השום. יכול הוא לוותר על כל תענוגות העולם בשביל לקרוא בספרים הללו, א"כ חייב הוא להבין מה כתוב בהם. ההחלטה נפלה בלבו לעשות זאת באיזה שלב, אלא ששטף חייו מנע ממנו להוציא זאת אלי פועל .

     אבל בשמיים נתנו לנשמה זו את הזדמנותה. עוברת תקופה וסמי נקלע לסכסוך עם הנהלת הארגון בו עבד, כל נוסחה שנוסתה כדי להשכין שלום בין הניצים לא צלחה, לא עובר זמן רב וסמי מוצא עצמו מפוטר מעבודתו רבת השנים והתהילה.

     השעמום אכל אותו בכל פה, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. כל המכשירים האלקטרוניים לא הצליחו לתת לו רגע של סיפוק, ברגע זה נזכר ברובי בנו, כל כך הרבה הנאה יש לו מהלימוד, כנראה שיש שם מענה לשעמום. אולי אם ילמד בספרים של בנו יחוש מעט סיפוק בחייו.

     רובי עליך ללמד אותי איך קוראים בספרים שלך, אמר סמי לבנו ערב אחד לאחר שחזר מהישיבה. רובי התפלא על אביו, אבא אתה כמעט בן 60 נראה לך שתוכל להתחיל ללמוד את לשון הקודש ואותיות אשוריות? הרי כדי לקרוא אותם עליך לרכוש ידיעה בשפה הזו, ובזה עדיין לא תם הנושא, עליך להכיר עוד שפה שהיא ארכאית ופסה מהעולם "ארמית" אין לך כלים כדי ללמוד אותה איך תוכל לרכוש מיומנות? (באותו זמן עוד לא היה ש"ס שוטנשטיין באנגלית). ואיך עשית את זה אתה? שאל סמי את בנו, אבא אני הייתי כמעט ילד והראש שלי היה חלק בלי הרבה עומסים על הראש, אבל אתה כבר מתקרב לשנת ה 60- ראשך כבר עייף ויקשה עליך לרכוש מההתחלה את היסודות.

     אבל סמי אינו פחות עקשן מבנו רובי, אם הצלחת גם אני אצליח. וכך התיישב לו סמי ללמוד את כל מה שצריך לדעת בשביל להבין את יסודות הגמרא. 7 שנים ארך המאמץ עד שהצליח לתפוס את היסודות, בינתיים נישא בנו רובי והקים בית לתפארת, נולדו לו שני בנים ובת, והאבא עדיין מתייגע כדי לקלוט את היסודות. ואז החל ללמוד בצוותא עם רובי, לא בכל יום התאפשר הלימוד רובי בעל משפחה הוא אבל כל רגע פנוי שהיה לו היה קודש ללמד את אביו. לא היה אדם יותר מאושר מסמי כשהחל לקלוט עניין, לפתע מתחבר הוא למילים וכאן נארגים להם משפטים ולבסוף נשלם עניין. גומרים נושא וסמי יושב וחוזר על העניין בלי הרף הימים לפתע נעשים קצרים אין זמן להספיק וכך קובץ על יד נאספו להם עוד ידיעותונשלמו להם עוד נושאים וכעבור שנה וחצי הוא מגלה כי הוא שולט בדף שלם איזה אדם מאושר הוא. נכון זה דף אחד מתוך ש"ס שלם אבל הוא חש שהדף הזה הוא שלו. קניין של דף גמרא שלם שמושקע בזה כל דם התמצית, את שמחתו הביע לבנו רובי. משאלה לו ממנו לארגן מסיבה צנועה בבית לרגל "סיום הדף". רובי התפלא מעולם לא שמע על סיום של דף אחד. הוא הביע את דבריו בחשש שמא יעשו מהם חלילה... אבל סמי לא נבהל אני חושב שיש מקום לשמחה הזו כי אין אדם שמח ומאושר יותר ממני, שמחת התורה שלי אינה פחותה בערכה משמחת מי שמסיים בפרק זמן זה את כל התורה, כי הכל הולך לפי ערך ההשקעה .

     נשאל את רבינו גאון הדור רבי משה פיינשטיין האם יש כזה דבר, אמר רובי לאביו. אין כל ספק שיש לשמוח על זה ושקולה שמחה זו כשמחת מי שמסיים את כל התורה כולה ואף אני אבוא לסיום ענה הגאון כשנשאל.

     סיום גדול נערך בהשתתפות גאון הדור רבי משה פיינשטיין שנישק את המסיים ובירך אותו שיזכה לסיים את כל התורה כולה בעזרת ה'. אלא שמשמיים נגזר כי זהו יומו האחרון. באותו לילה הלך סמי לישון ולא קם, הוא נפטר במיתת נשיקה, ובהלווייתו נשא מרן הגאון רבי פיינשטיין דברים "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונו עולמו בדף אחד" נקלע למנוח דף של ספינה שהצילה אותו מהתהום והעלתה אותו לפסגות''.

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il