אם
השם איתי מי יכול נגדי.
''אֲשֶּר עָשָה הָאֱֹלוהִּים אֶּת הָאדָם יָשָר (טוב והגון)".
אבל הם - בני האדם, קלקלו "וְהֵמָה בִּקְשּו חִשְבֹנווֹת
רַבִּים" (קהלת ז, כט(.
בזמן שאדם מבין שהוריו צדקו, כבר יש לו ילדים
שחושבים שהוא טועה.
האושר לא במרחקים ולא מעבר לים, כי אם בתוך ליבו
של האדם פנימה (הרמב''ם)
היה אומר החוזה מלובלין: גם תפילה בטעות ובשגגה, תפילה היא. הקדש טעות הקדש... (מעינה
של משנה).
הצלחה זה לא משהו שבא ומוצא אותך, אתה צריך לצאת
לחפש אותה.
מעיד ת''ח חשוב: בהכנסי פעם אל בית רבי יהודה ליאון זצ''ל יחד עם עוד
יהודי, נכנס הלה ללא כיסוי ראש. הרב ליאון העיר לו באמרי נועם: "הכנס נא
לחנות משקאות ותיווכח כי לבקבוק ריק אין כיסוי כלל, ולבקבוק מלא מים יש כיסוי אחד
בלבד, ואילו לבקבוק יין ישן יש לפחות שני כיסויים"... והנמשל מובן.
מעניין
"המהרהר אחר רבו'' ה ''אהבת ישראל" היה אומר אמרה חריפה על מאמר זה,
שלכאורה קשה מדוע אמרו רק לתלמידים שלא יהרהרו אחר רבם, הרי היו צריכים גם לומר לרבנים
שלא יעשו דברים שאפשר להרהר עליהם, אלא שהרבנים לא מצייתים למה שאומרי להם. (פניני
תורה וחסידות גיליון 40).
מעלה
היא מעלה (יתרון), כשהיא מביאה לעלייה ולהתעלות. כשנשארים בה – היא הופכת
לחיסרון. (ליקוטי דיבורים - אדמו"ר הריי"צ)
"התפילה התקבלה'' (הרב יאיר וינשטוק)
המאורע
הבא אירע לפני כ-35 שנה. הייתי אז בלונדון שם קיימתי מגביות למען מוסדות
"מגדל-אור" במגדל העמק העומדים בראשותו של אחי היקר הרב הגאון רבי יצחק
דוד גרוסמן. היו אלו ימי הבראשית של המוסדות, וסוגיית המימון הייתה סבוכה וכרוכה
בעבודה והשקעה רבה . היה זה ביום ששי בקיץ בשעה 10 בבוקר. הייתי בבית המארח שלי בלונדון
כאשר על הדלת דפקו שני יהודים חשובים מנכבדי הקהילה החרדית בלונדון. הם בקשו
להיפגש אתי ונכנסו פנימה בבהילות . "באנו אליך בענין דחוף"
פתח אחד מהם בהתרגשות . "ענין של פיקוח נפש שאינו
סובל דיחוי" החרה-החזיק אחריו חברו . "מה קרה "? פתחו וספרו לי, על
ידידם הקרוב, אחד מן הגבירים הידועים של לונדון, יהודי יקר שיראתו וחכמתו
קודמים לעשירותו הגדולה, ממקורבי האדמו"ר הקדוש רבי איציקל מאנטוורפן. (כל
שמות האישים המוזכרים בסיפור שמורים עמדי, ומי שזוכר את המעשה בודאי יזהה את
הדמויות).
האיש
מתגורר כמנהג המקום בבנין גדול בן שלוש קומות. ביום ראשון באותו שבוע, התכופפה
בתו, ילדה בת 6 מעבר למעקה בקומה השלישית, וצנחה
משם הישר אל הקרקע בקומה הראשונה כשראשה כלפי מטה . מעוצמת המכה הנוראה
איבדה הילדה את הכרתה ושכבה כאבן דומם. תחילה
סברו כי היא נהרגה במקום. אך בדיקה מקרוב גילתה סימני חיים קלושים. נשימה רופפת
ושטחית ודופק חלש. הילדה הובהלה מידית לבית החולים האזורי ושם עמלו טובי הרופאים
חמישה ימים להשיבה לחיים, וללא
הועיל . "המצב כרגע הוא כזה" הסביר לי אחד מהם ", הילדה במצב קריטי
עד נואש. היא 99% מתה. הרופאים אומרים כי כל מוחה נפגע ללא תקנה כתוצאה מן המכה
הקשה שספגה. גם אם תיוותר בחיים, יהיה זה במצב של "צמח'' , כשהיא חסרת הכרה.
אלא אם כן - סייגו הרופאים – ינתחו אותה ניתוח מוח מורכב וקשה. דבר הפותח סיכוי
מזערי שהיא תתעורר . הרופאים מבקשים מהורי הילדה לחתום על הסכמה לניתוח, אך בה בשעה אינם
מעודדים אותם במיוחד כאשר הם מודים בפה מלא, כי מירב הסיכויים שהילדה לא תשרוד,
אלא שכדאי לנסות את האפשרות הקלושה לעורר את הילדה באמצעות ניתוח .
הגבתי
בזעזוע מול הידיעה הקשה והמכאיבה שהביאו, אך טרם הבנתי כיצד הענין קשור בי ישירות .
"פשוט
מאד" הסבירו לי. "שמענו שאתה מאד מקורב לצדיק הקדוש האדמו"ר רבי
ישראל אבוחצירא, הבאבא סאלי. נודע לנו כי בימים אלו הוא נמצא בפריס לרגל טיפול
עיניים. הוא שוהה בבית חתנו הגה"צ רבי דוד בוסו המשמש שם כשוחט בקהילה
היהודית, ובכן אנו מבקשים ממך לעשות לנו את החסד הזה ולטוס עמנו תיכף ומיד לפריס,
כדי להזכיר את הילדה החולנית אצל הצדיק. שמענו שיש לך דלת פתוחה בביתו "
. ואמנם,
אל הבאבא סאלי זכיתי להתוודע בשנת תשכ"ד ומאז הייתי מקורב אליו מאד ובן בית
אצלו. ''ובכן", פתחתי ואמרתי ", אמנם אני נמצא כאן לצורך מגבית לטובת
מוסדות מגדל-אור, ובשבת הנוכחית מתוכננת לנו כאן מגבית גדולה וחשובה, שעל הכנתה
וארגונה עבדתי קשה. אבל למען מטרה נעלה של פיקוח נפש אני מוכן לקום מיד ולנסוע
אתכם לפריס, ולדחות את המגבית לשבת אחרת " . "הבעיה היא
אחרת". המשכתי ", כאחד מבני ביתו של הרב אבוחצירא, אני מכיר את הנהגותיו
היטב, ואני יכול לומר לכם כי אין טעם לנסוע היום לפריס כיון שהבאבא סאלי בין כה
וכה לא יקבל אותנו. הוא נעול בחדרו ואינו מקבל איש בימי ששי. (במאמר המוסגר ייאמר
כי מרוב ענוותנותו של הבאבא סאלי כלל לא ראה עצמו ראוי לקבל אנשים ולברך אותם. אך
כשנוכח לראות שהציבור אינו מניח לו ואנשים מתמלאים שמחה כשהם נכנסים אליו ומגוללים
את מועקת לבם ומתברכים לא סירב עוד והסכים לקבל קהל בכל יום בשבוע חוץ מימי ששי.( בימי ששי ושבת הוא סגור ומסוגר בחדרו.
בוער כולו בהכנות לשבת בימי ששי, ובקדושת השבת ביום השבת עצמו ".
"אי
לכך" אמרתי לשני האישים. "עדיף שתחזרו אלי ביום ראשון ואז ניסע. אין
סיכוי להיכנס אליו היום''.
אז
ראיתי ידידות אמיתית מהי. הם היו חברים מושבעים של אבי הילדה, ולא
יכלו לראות בצרתו, ועקב כך גם לא לקבל תשובה שלילית. צרתו של החבר כאבה להם כאילו
הייתה צרתם הפרטית . "איננו מבקשים נס של תחיית המתים. עד יום ראשון היא תמות, זה ברור.
אנו מבקשים 'כל זמן שהנשמה בקרבה' שהצדיק יפעל ישועה עבור הילדה החולה. היום עדיין
יש לברכה על מה לחול. אך לדחות עד יום ראשון? אתה מבקש להחיותה לאחר הקבורה?"
חייכו במרירות . "אז מה אתם אומרים?" שאלתי רטורית. הבנתי מה הם עומדים לומר .
"אנחנו
מוכנים לקחת את הסיכון ולטוס לצרפת למרות שקרוב לודאי שלא יקבל אותנו. אך על צד
הספק הקטן ביותר שמא כן ייאות לקבלנו, כדאי לנו לעשות את המאמץ,
ואנחנו רוצים שתבוא אתנו.
זה
היה יום ששי קייצי כאמור. ערכנו את חשבון השעות: שבת קודש נכנסת בלונדון בעשר
בלילה. אם לא נצליח להיכנס אליו, נטוס תיכף בחזרה ונספיק לחזור ללונדון עוד לפני
שבת . ובכל זאת, שמא לא
נספיק לשוב. ארזנו במהירות בגדי שבת ויצאנו לעבר נמל התעופה . * נחתנו בפריס ומיד
דהרנו במונית לעבר ה"פלעצל", השכונה היהודית העתיקה בלב פריס בה התגורר
חתנו של הרב . הגענו אל המקום. זה היה בית דירות בן 300 שנה שנבנה בסגנון פריסאי
ישן וכבד. אם איני טועה קיים הבנין עד היום, אלא שנוספו לו עוד 35 שנה. טיפסנו
בגרם מדרגות לולייני כאשר אין בין קומה לקומה מקום לעצור ולנוח קמעא, ואנחנו
שואלים את עצמנו, מילא אנחנו אברכים צעירים, אך הבאבא סאלי, יהודי ישיש, כיצד הוא
מטפס את המדרגות הקשות והמפותלות האלו . אנחנו מגיעים לבית משפחת
בוסו. מביטים בדלת ונרתעים קמעא ביראה. כאן
נמצא עתה קודש הקודשים ! אני מתאזר עוז ונוקש בדלת.
הרבנית, חמותו של בעל הבית ואם בעלת הבית פתחה את הדלת והופתעה לראות אותנו. סיפרתי לה למה באנו . הרבנית הגיבה
בפליאה "טסתם במיוחד מלונדון לכאן להיכנס אל הרב ביום ששי? מי כמוך יודע שהרב
לא מקבל ביום ששי !" "נכון, אני יודע וזה מה שאמרתי לשני היהודים
האלו". עניתי. "אבל מה אפשר לעשות? הם כואבים מאד את צרתו של החבר שלהם
ורוצים לפעול ישועה בשביל הבת שלו. זה פיקוח נפש, בבקשה". התחננתי אליה.
בינתיים
התקרבה אל הדלת, בתה, הרבנית בוסו, ושתיהן יחד אומרות לנו. "הרב סגור ומסוגר
בחדר. אין לנו שום אפשרות להיכנס" . ידעתי שכך הם פני הדברים,
מתוך היכרותי הממושכת עם בית הרב. ביום ששי אי אפשר היה להיכנס אליו כלל, הוא היה
שקוע כולו בהכנות לשבת. וכיון שלא טעם מאומה, ממילא היה הקשר בינו לבין העולם
סביבו מנותק לחלוטין. גם בשבת היו בני הבית מכניסים אליו את האוכל לחדר ותיכף ומיד
היו יוצאים החוצה כדי לא להפריעו מעבודתו היוקדת . כיון שראיתי כך,
עניתי ואמרתי: בגמרא כתוב "אשת חבר כחבר". לא באנו אלא לפעול ישועה עבור
הילדה החולה. בקשתי שטוחה, אם הרב אינו יכול, שהרבנית תברך את הילדה.
" תגובתה של הרבנית הייתה פרץ בכי ספונטני,
שנבע מתוך ענוה עצומה. איך
אני מרהיב להשוות אותה אל בעלה מלאך ה'. ראיתי כי מאד כואב לה
לשמוע את הבקשה שהיא תברך את הילדה. היא התבטלה כליל כלפי גדלותו הבלתי מושגת של
בעלה . "אני אתייעץ עם הבת שלי הרבנית בוסו מה לעשות" אמרה לי.
האם
ובתה הסתגרו לדקה בחדר ושבו אלינו: פיקוח נפש גובר על כל השיקולים. הן החליטו
ליטול את הסיכון ולהיכנס לחדרו של האבא להפריע לו בסדריו הקדושים . הן ביקשו מאתנו
להיכנס אל הבית, ושתיהן יחדיו ניגשו עד הדלת וכך עמדו לרגע כשהן אינן מעזות לדפוק
על הדלת. פחד ויראת רוממות כאלו בקרב בני משפחה אין רואים כלל. באותה שעה נזכרתי
במאמר ההגדה של פסח "ובמורא גדול זה גילוי שכינה". כשיש גילוי שכינה
בבית, יש מורא גדול . שמענו מתוך החדר את קולו של הבאבא סאלי "מי דופק?". כשאמרו
לו, מיד הורה להן להיכנס . הן נכנסו פנימה
ואמרו לו שאני נמצא כאן, יחד עם עוד שני יהודים. השלושה
הגיעו זה עתה מלונדון באופן מיוחד ו"חכם בן ציון" (כך הוא קרא לי תמיד)
מבקש רשות להיכנס לחדר יחד עם שני האנשים, לבקש ברכה עבור ילדה שנפלה מקומה גבוהה
והיא מחוסרת הכרה ובמצב קריטי . כעבור דקה הן יצאו אלי:
"הרב יקבל אתכם, אבל הוא מבקש את סליחתכם " . הרב מבקש סליחה
מאיתנו? - - -! , כן הרב מבקש סליחה. אלמלי יום ששי היום, היה מקבל אתכם בכל הכבוד
הראוי ובשולחן ערוך בתקרובת ובסעודה דשנה כיאה לאורחים שהגיעו ממרחקים. אך כיון
שזהו יום ששי, אין באפשרותו לארח אתכם בעצמו ולהכין לכם סעודה כיד המלך. הוא יכול
לקבל אתכם רק לברכה .
דרכו
של הבאבא סאלי כשהיה בא אליו אורח, היה מקבל אותו בתקרובת שבמקרה הממעיט כללה
מגוון מיני מזונות ומיני תופינים ומעדנים חוץ מבקבוקי ערק שאף פעם לא חסרו. אך על
פי רוב היה מגיש לפני אורחיו סעודה שלמה כדת וכהלכה, עם נטילת ידיים ומנות גדולות
של בשר בקר או כבש מתוך רוחב לב אופייני. כעת ביקש מבני המשפחה להכין עבורנו את
הכיבוד בחדר השני בעוד אנחנו ניכנס אליו לקבלת ברכה. ואכן, מאוחר
יותר הוכנסנו לחדר השני, שם הוכן לכבודנו שולחן ערוך בתקרובת בשפע עצום . זה היה הבאבא סאלי.
מלאך ה' -צבאות המרחף בגובהי מרומים, ובה בשעה אדם מלא אנושיות העומד עם שתי רגלים
על הארץ. אדם היודע שהגיעו אליו אורחים שעשו דרך ארוכה מלונדון עד כאן והם אולי
רעבים גם צמאים .
לאמיתו
של דבר, באותה שעה ענין אותנו האוכל כשלג דאשתקד. חייה של הילדה הרכה היו מוטלים
על כף מאזניים . נכנסתי אליו לחדר. הוא ישב על כורסה רחבה "פוטל", והיה
שרוי בדבקות עילאית. הכרתי את הרגעים המרטיטים האלו. נזדמן לי במרוצת השנים להיות
אתו בבית שעות רבות. יכול היה לשבת על מיטתו שקוע בשרעפים וראית עליו שרק גופו
כאן, בעוד רוחו משוטטת במרומים. זכורני
איך לא פעם נתמלאתי חרדה נוראה לנוכח המחזה, כאשר מתוך דבקות עליונה היה מרים לפתע
פניו כלפי מעלה כשעיניו עצומות ואומר בקול מתחנן "רחמים, רחמים"
. התקרבתי
אליו ביראה והזכרתי לפניו את שם הילדה ושם אמה . ידעתי מה ערכה של
ברכתו. ברכת צדיק שאינה חוזרת ריקם. פעמים רבות הזכרתי לפניו מקרים קשים וראיתי
כיצד הוא מהפך בן רגע דין לרחמים. באחד מן המקרים הייתי מעורב במקרהו של ידידי
פלוני, אברך ירושלמי יקר, מן המשפחות השורשיות של חסידי ברסלב. 17 שנות נישואין
עברו עליו וטרם נפקד בזרע של קיימא. בשנים אלו פקד בתי רבנים; אדמו"רים;
ומקובלים והם הבטיחו לו ישועה, אבל זו התמהמהה ולא באה. ביתו נותר ריקן מילדים.
הוא היה שבור מאד . יום אחד בא אלי בבכיה מרה. "כלו כל הקיצין. אין לי כוח לשאת את
הצער. הייתי אצל כל הרבנים והצדיקים ואין ישועה. אני רוצה לנסוע אתך לבאבא סאלי.
אבל ממנו אני לא רוצה ברכה. אני כבר שבע מברכות , ממנו אני רוצה
הבטחה !" "בוא ניסע לנתיבות" אמרתי לו . נסענו . הגענו אל ביתו.
ניגשתי אל הצדיק, ומכיון שהייתי מאד מקורב היה לי את העוז והכוח לומר לבאבא סאלי
שאני רוצה הבטחה ולא ברכה . לא! ענה הצדיק, להבטיח אני
לא רוצה. אני רק אתן לו ברכה . התחלתי לפרט את עניינו של
אותו אברך. בתוך הדברים אמרתי לו "האברך הנ"ל הוא נכד של
הבעל שם טוב הקדוש ורבי נחמן מברסלב ". כיון ששמע את
המילים האלו, אורו פניו של הבאבא סאלי ואמר "אם כך, אני מבטיח לו שייפקד בעזרת
ה' בילדים. אני נשען על כוחם של צדיקים גדולים, ואני מבטיח לו צאצאים . כששבנו מנתיבות
עברנו ליד חנות של רהיטי חדרי ילדים. אמרתי לאותו אברך בחצי צחוק וחצי רצינות
", אתה יכול להיכנס ולקנות מיטת תינוק. בתוך
שנה כבר יהיה לך ילד"... ואכן, לא חלפה שנה וצאצא ראשון נולד, ועוד אחד, ועוד אחד. כיום ילדים
אלו בעצמם הורים לילדים ! באותה שעה ידעתי כי ברגע זה
ייקבע גורלה של הילדה לשבט או לחסד. לבי
פרפר במתח עצום. מה יענה . לתדהמתי לא היה גבול. הבאבא
סאלי שמע את שמות הילדה ואמה והרים את שתי ידיו הקדושות כלפי שמיא . הוא אמר שתי מילים :
"התפילה
התקבלה " . מידת הרחמים התגלגלה, גורלה של הילדה נגזר
לחסד, לחיים ! יצאנו מחדרו מלאי שמחה ובהרגשה מרוממת. לא ידענו את נפשנו מרוב אושר.
רצינו לחזור ללונדון תיכף ומיד ולהביא מכלי ראשון את הבשורה הטובה לביתו של אבי
הילדה, אבל נודע לנו כי יש פקק תנועה עצום בדרך לנמל התעופה ועדיף שלא נסתכן
בנסיעה מאוחרת של יום ששי. הרבנית
ובתה בעלת הבית הזמינו את שלושתנו להתארח בבית הרב בשבת. רוחנו קצרה ביודענו את
גדול הבשורה, אבל לא הצלחנו ליצור קשר טלפוני עם לונדון. באותם ימים לא היה זה כה
קל ופשוט . הייתה זו שבת מרוממת שקשה לתאר. זכיתי להיכנס לחדרו שעה שהכניסו לו את
המאכלים. לראות אותו בשבת, לבוש בבגדי השבת הלבנים שלו, פניו מאירות כפני מלאך,
היה זה טעם גן עדן ממש . במוצאי שבת התקשרנו ללונדון . טרם הספקנו לומר
מילה ובני המשפחה ממש צעקו אל תוך השפופרת, "נס, נס גדול". לא
הופתענו לשמוע כי בית החולים ממש "הולך על גלגלים". הילדה שכבר נחשבה
למתה, התעוררה פתאום – ללא שום התערבות רפואית - ומאז הלך מצבה והשתפר . כיום היא אמא בריאה
לשמונת ילדיה. (תשואות
חן חן למספר הסיפור, הגה"ח רבי בן ציון גרוסמן ממגדל העמק)
התפילין והנס (שיחת
השבוע 1441)
זה
קרה בט"ז בתמוז השנה. משפחת מנדלביץ' המורחבת התכנסה בהר הזיתים בירושלים,
לקראת העלייה על קברו של משה מנדלביץ', אבי המשפחה. נכד אחד נעדר מההתכנסות השנתית
– אברהם-יצחק-רחמים, בן ה-23, בנו של יוסף מנדלביץ'. אברהם-יצחק, תלמיד ישיבת
ההסדר 'כרמי א-ל', משמש לוחם בשריון. למעשה כבר היה אמור להשתחרר ולחזור לישיבה,
אולם מבצע 'צוק איתן' שלח אותו למערכה ברצועת עזה, עם צוות הטנק שלו. בעוד המשפחה
מתכנסת ניגש אחד המשתתפים אל יוסף מנדלביץ' והושיט לו נרתיק קטיפה. יוסף הביט
בנרתיק וצמרמורת אחזה בו. לא ייאמן! אלה התפילין האבודות ששבו אליו פתאום!
מחשבותיו
נשאו אותו כשלושים וארבע שנים לאחור, לשנת תש"מ. הרבי מליובאוויטש שיגר אז
שליח מיוחד אל מאחורי מסך הברזל, כדי לפגוש את היהודים הנתונים בצרה ולסייע להם.
בתום ביקורו נפגש השליח בחשאיות עם הרב יצחק קוגן, מפעילי חב"ד במוסקווה,
וקיבל ממנו דיווח על הנעשֶה. "אמסור את התרשמותי לרבי", אמר השליח
לקוגן, "ואבקש עבורך ברכה". קוגן השיב: "אני מבקש שהרבי יברך את
יוסף מנדלביץ', אסיר ציון, שנמק בכלא הסובייטי כבר עשר שנים". מנדלביץ' נתפס
עם חבריו כשניסה לחטוף מטוס כדי לברוח לארץ ישראל. "הוא שובת רעב כבר חמישים
וחמישה ימים", הוסיף קוגן, "בתביעה שישיבו לו את החומש והסידור שהחרימו
ממנו. מצבו הבריאותי הידרדר. שהרבי יתפלל למען שחרורו".
כעבור
כמה חודשים, באורח פלא, שוחרר מנדלביץ' מכלאו והועלה למטוס לישראל. בדרך עשה המטוס
חניית ביניים בווינה, והאסיר המשוחרר הובא בכבוד רב לשגרירות ישראל. "מה
תבקש?", שאלוֹ השגריר. יוסף מנדלביץ' הביט מבעד לחלון. השמש נטתה לשקוע.
"תפילין", השיב. "אולי עוד אספיק היום להניח תפילין". השגריר
הביט באנשיו במבוכה. למי יהיו תפילין לתת לאסיר ציון המשוחרר? לפתע צעד קדימה הרב
ישראל זינגר, שהיה מנכ"ל הקונגרס היהודי העולמי. הוא היה נרגש.
"מעניין!", קרא, "הייתי אמור לטוס לקבל את פניך, ולפני שיצאתי
לדרכי טלפנתי לרבי מליובאוויטש ושאלתי אותו מה להביא לך. הרבי השיב:
תפילין!". הרב זינגר הוציא מתיקו זוג תפילין והגישן למנדלביץ'. "הנה לך
התפילין על-פי בקשת הרבי!". עיניו של יוסף דמעו. הוא מיהר לכרוך את הרצועות
על זרועו וראשו.
לאחר
עלייתו ארצה השיג תפילין מהודרות, והתפילין שנשלחו אליו במצוות הרבי הונחו בארון.
בחלוף הזמן העניק אותן לגיסו, וזה העבירן לבנו – עד שעקבותיהן אבדו. יוסף מנדלביץ'
לא ידע את נפשו מרוב צער. התפילין האלו היו יקרות לו. הוא השקיע מאמצים רבים
בניסיון לאתרן, אך ללא הצלחה.
והנה
פתאום שבו התפילין לידיו!
לאחר
פרץ השמחה הראשוני הִכתה מחשבה בראשו. הלוא לתפילין סגולה להרתיע אויבים, ככתוב
"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ופירשו חז"ל
"אלו תפילין שבראש". מן הראוי שהתפילין שנשלחו אליו במצוות הרבי יגיעו
אל בנו אברהם-יצחק, המצוי עכשיו בחזית. אולם ביצוע המשימה לא היה קל. הקשר עם
אברהם-יצחק נותק. מכשיר הטלפון הנייד שלו נלקח ממנו. רק לעיתים רחוקות, כשיצא
להתרעננות בשטחי הכינוס, הצליח להתקשר אל הוריו. לא הייתה דרך לתאם עמו את העברת
התפילין.
יוסף
מנדלביץ' נואש מלהעביר את התפילין לידי בנו, אך התנחם במאמר חז"ל "מחשבה
טובה הקב"ה מצרפהּ למעשה".
זה
היה בראש-חודש מנחם-אב. טנק 3ב, שעם צוותו נמנה אברהם-יצחק מנדלביץ', עסק בפעילות
מבצעית ולפתע נשמע פיצוץ עז. אור חזק פרץ לטנק וסימא את עיניו של אברהם-יצחק. לאחר
מכן נתמלא החלל עשן. רשת הקשר התמלאה קולות. "טנק 3ב נפגע", דיווחו
הלוחמים מהטנקים הסמוכים. אברהם-יצחק איבד את שמיעתו לכמה רגעים מעוצמת הפיצוץ.
בעצמו לא ידע מה מצבו ואם נפצע, ומה שלום חבריו. חלפו שניות, אברהם-יצחק התעשת ואז
שמע את המפקד קורא: "כולם בחיים?". אנחת רווחה גדולה נשמעה כשכל אנשי
הצוות השיבו בחיוב. עוד רגע חלף, וצוות הטנק זיהה את מקור ההתקפה – מחבל ששיגר טיל
לעבר הטנק. החיילים ירו לעברו וחיסלו אותו.
ככל
שחלפו הדקות התברר גודל הנס. המחבל החטיא את הטנק במטר אחד בלבד, והטיל התפוצץ
מאחוריו. אברהם-יצחק לא רצה לחשוב מה היה עלול לקרות לוּ היה הטיל פוגע בטנק פגיעה
ישירה. כעבור כמה ימים התקיימה בבית הוריו בירושלים סעודת הודיה. אברהם-יצחק סיפר
לנוכחים על הנס שקרה לו, ואביו השלים את סיפורו וחלק עם הנוכחים את סיפור התפילין
ששלח אליו הרבי מליובאוויטש לפני יותר משלושים שנה, ושחזרו לידיו בדיוק בזמן
המלחמה, כדי שיוכל להחליט להעניק אותן לבנו אברהם-יצחק
חוויית השבוע שלי
