אמרי שפר כ"ב טבת ה'תשע"ח

אמרו חז"ל (ב"ק דף צ"ב): בור ששתית ממנו מים לא תזרוק לתוכו אבן.

היה ילד שעשו לו (חלאקה) פיאות והביאו אותו לבית רבו שיאמר הא-ב והרבי שם דבש על אות א ואות מ ואות ת, ואומר לילד תלקק מהאות א, הילד לא רוצה הרבי משדל אותו אולי תלקק מאות מ', והוא לא רוצה וכמה שהרבי מפציר הילד באיזה עקשנות לא מסכים, הרבי שאלו לילד למה אתה לא מסכים ללקק את הדבש, אמר הילד אני לא יודע!!! אימא אמרה לי "בעולם הזה לא מלקקים דבש"

    ידוע שכל הפירות המיץ עליהם מברכים שהכול, חוץ מזיתים וענבים, ולמה כי דורכים עליהם מאוד חזקים, ואם מקבלים מכות חזקות הם משתנים למעליותא.

   למען ענותו. מלשון לענות )תשובה( הרבה פעמים עונים תשובה לזולת וצריכים להיזהר לשמוע טוב את צד השני, וצריכים הרבה סבלנות ועל כן יש להמליץ בדרך צחות "למען ענותו" באם אתה רוצה לענות "בסבלותם" שיהיה בסבלנות.

הגידול במוחו של בעלי(מאת מרים (טרה) אליוואט)
א-לוקים מקשיב, גם כשאני ממלמלת.

המכתב מהדסה עין כרם הגיע בדואר לפני חמש שנים, שנים ספורות בלבד לאחר שעלינו לארץ.
קראתי את המכתב בעברית שוב ושוב, עיניי יצאו מחוריהן בחוסר אמון.
"יקירי, כתוב פה שיש לך גידול".
בעלי חטף את המכתב מידיי. "לא יכול להיות. בואי נלך לשכן שיתרגם לנו".
"אחרי שני אולפנים, העברית שלי אולי לא מדהימה – אבל תסמוך עליי, אני יודעת מה זה אומר. תתקשר לרופא".
מספר חודשים קודם לכן, בעלי התלונן על צלצולים באוזניים. "אתן לך הפניה ל- MRI", אמרה הרופאה ביובש.
MRIבגלל צלצולים באוזניים? אוקיי, מה שתגידי, דוקטור. חלפו חודשיים עד שהשגנו תור ל- MRI. באותו זמן התבדחתי: "טוב, מזל שאין לך גידול במוח, אחרת היית מת לפני שהיה מגיע התור!" גלגלנו עיניים והמשכנו במרוץ החיים.
כשהגיעה התשובה מהרדיולוג היינו המומים.
חזרנו לרופאת האף אוזן גרון. מחצית מפניה היו משותקות. היא הסבירה, באופן הזוי, שפעם גם לה היה את אותו גידול כמו לבעלי - ניורומה אקוסטית - ושבמהלך הניתוח להסרתו, המנתח פגע בעצב והדבר גרם לשיתוק בפניה.
היה ברור שזהו איננו ניתוח שגרתי.
י
חודשים לאחר מכן, כשאני יושבת באזור ההמתנה במרכז הרפואי "מאונט סיני" בניו יורק, היה עלי לצבוט את עצמי. האם זו אני? האם אני עם הבעל שעובר ניתוח מוח, שברגע זה קודחים ופותחים את גולגולתו?הטלפון צלצל.
"אוקיי, כרגע פתחנו את הגולגולת", אמר הרופא בביטחון. "עכשיו אנחנו עומדים להיכנס ולהסיר את הגידול".
הייתי מאובנת, דמיינתי את צווארו של בעלי מסובב לחלוטין, בעודו שוכב דומם ונפתולי מוחו חשופים. רק אתמול שוטטנו בחנויות, שתינו קפה בסטארבקס ואכלנו המבורגרים עסיסיים לארוחת הערב.
פתחתי את ספר תהילים ולא חדלתי מלהתפלל, בידיעה שהוא נתון לחלוטין לרחמי הא-ל ברגעים אלו.
בחדר ההמתנה שמחוץ לטיפול נמרץ, ראיתי כיצד אנשים בוהים באוויר, לוגמים פחיות קוקה קולה, מעלעלים בעיתון, צועדים הלוך ושוב, איכשהו מנסים להכיל את פחדיהם.
כשהורשיתי להיכנס ליחידת הטיפול הנמרץ, חלפתי על פני החולים האחרים ודמיינתי את הסיפורים שלהם, פחדתי לראות את חומרת המצב אצל בעלי.
כשראשו עטוף תחבושות וגופו מחובר לצינוריות מכל מקום אפשרי כמעט, בעלי היה נראה נורא. הוא צעק לאחיות."תכבו את זה! תכבו את זה!" הוא התכוון לצפצופים מכל עבר. עבור מוחו השברירי, הצליל היה מחריש אוזניים ומכאיב עד כדי להבים חדים של זכוכית שמפלחים את עור התוף. הוא הפנה אליי את עיניו והתחנן בפניי לעשות משהו.
"סליחה", מלמלתי לאחות שליד הדלפק. "יש צפצוף חזק שמטריד את בעלי בחדר שש. יש דרך להנמיך אותו? סליחה – " ניסיתי להגביר את קולי.
"אני מצטערת, אבל אין". היא הייתה עסוקה בכתיבת משהו בלוח ולא הרימה אליי כלל את מבטה.
"אפשר לתת לו עוד תרופות נגד כאבים?" ניסיתי בכל כוחי להיות אסרטיבית בתפקידי החדש כזו שמטפלת בעניינים.
בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.
"לא, הוא צריך להישאר ער כדי שהרופאים יבדקו את השמיעה שלו ואת עצב הפנים שלו". היא הלכה לצד השני של תחנת האחיות והשאירה אותי ללא מענה..
הוא לא שמח לשמע החדשות. הוא החל לצעוק חזק יותר וחששתי שאולי המנתח פגע בעצב כלשהו במוחו והפך אותו לנצח לאיש כועס ולא מרוצה. או שמא יהיה עליו לחיות עם כאבים עזים אלה לשארית חייו. בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.
הפחד עורר בי בחילה. הרגשתי חסרת אונים.
רופאה חדשה מלווה בסטודנטים ניגשו לבעלי. "אתה יכול לשמוע את זה? ואת זה?" היא הקישה באצבע צרדה ליד אוזנו.
"כן". תודה לאל, הוא עדיין יכול לשמוע.
"אוקיי, כווץ את האף.יופי". הרופאה המשיכה לבדוק אותו. "אתה יכול למצמץ? נהדר. עכשיו, תראה לי את החיוך שלך, יש לך חיוך נהדר". שרירי הפנים שלו עבדו!
"בבקשה תנו לי משהו נגד כאבים. בבקשה!" הוא זעק. פניו היו אפורות.
זמן קצר לאחר מכן אחות הזריקה לו תרופה. אבל האנחות שלו נמשכו כל אחר הצהריים והתגברו אף כשעבר ניקור מותני כדי להקל על הלחץ התוך-גולגולתי.
ישבתי שם במשך שעות ולמרות שבעלי התחנן ברגעים הצלולים המועטים שלו שאעזור לו, לאחיות ולרופאים הייתה תוכנית פעולה משלהם ולא הסכימו להיענות לי. לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להרגיע אותו או את עצביי המרוטים. לא לקרוא את הספר שלי, לא לדפדף בעיתון, לא להתקשר לחברים, לא לבהות בחלל, לא לאכול ולא לשתות קפה. שום דבר.
הדבר היחיד שנתן לי כוח היה היכולת שלי לדבר עם א-לוקים ולהתחנן להחלמתו של בעלי. קראתי את המילים בספר תהילים באיטיות ובזהירות, מדמיינת כיצד כל מילה מרחפת מעלה ומגיעה השמימה, משפיעה איכשהו את השפעתה, ומנסה לשים את מבטחי באלוקים, מתפללת שהמילים שנאבקתי להבין יטו את כף המאזניים בעדנו.
ידעתי שהא-ל נמצא. הייתי אסירת תודה על השליחים ששלח. א-לוקים היה שם עם הרופא המרדים בחדר הקר והסטרילי בו הכינו את בעלי לניתוח, בשעה שבירך אותו בחום ואמר, "השכן שלך סטיב מוסר ד"ש". סטיב, שהיה קולגה שלו לשעבר, התקשר אליו מישראל כדי לספר לו על בעלי.
א-לוקים היה לצד בעלי בישראל, לפני הניתוח, כשהוא קיבל ברכה מהאדמו"ר מסקווירא שבא לבקר מארה"ב. האדמו"ר שאל אותו, "האם ד"ר פ' מבצע את הניתוח?" בעלי הנהן, מופתע שרב חשוב זה מכיר את שמו של הרופא.
האדמו"ר חייך. "הוא רופא מצוין. אני מכיר חלק מהחולים שלו באופן אישי".
הרגשנו כאילו א-לוקים אומר לנו: הכול יהיה בסדר. אל תדאגו.
בסופו של דבר, התמזל מזלו של בעלי. שמיעתו באוזן אחת נפגעה מעט, וכעת יש לו מכשיר שמיעה, אולם הוא לא איבד את שמחת החיים שלו וכעבור שנה, הוא חזר למרבית עיסוקיו הקודמים.
נהגנו להתבדח ולומר לחברינו, "אם אתם חייבים איזשהו גידול, הגידול הזה הוא הכי טוב". כאילו שאפשר לבחור דברים כאלה...
הדבר היחיד שאנו כן יכולים לבחור בזמנים מאתגרים הוא כיצד נתחבר לבורא עולם ונשים לב למגע ידו בכל האירועים המעצבים את חיינו. כשאנו בוחרים להתחבר אליו, אנו מעצימים את עצמנו ומחזקים את תחושת הביטחון והאמון שלנו בא-לוקים – ואלה הם הדברים היחידים שמחזיקים אותנו בתקופות קשות כגון אלו.
אלה הם החיים שלי, אמרתי לעצמי. וזהו האתגר שלי ברגע זה. ויהיה בסדר, כי אני לא לבד. יש שם מישהו שאפשר לדבר אתו, לבכות לו.
והוא מקשיב לי, גם כשאני ממלמלת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת "פינחס" ה'תשע"ז

על פי פירוש רש"י, משה ביקש מה' שימצא מנהיג שיחליף אותו בבוא העת, אדם עם הרבה סבלנות: "ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומים זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".

בפסוקים מתאר משה את התכונות והכישרונות שדרושים להנהגה צבאית ומדינית יחד. היסוד הקובע הוא מידת הסבלנות.

במידה זו תהיה למנהיג התייחסות לכלל הציבור באהבת ישראל וברצון לשרת את הציבור ולשאת סבלו.

זו מטרה קשה ביותר ומשה כמנהיג יודע זאת מניסיונותיו שלו.

אך עדיין משה היה צריך לדבר אל ליבו של יהושע כדי שיסכים "קחהו בדברים אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום". וממשיך רש"י באותו עניין ומפרט: "דע שטרחנים הם על מנת שתקבל עליך... לקחו בדברים והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא".

לפי רש"י מנהיג הוא עבד הציבור ומשרתו. רק אדם שיודע את השכר של הנהגה טהורה בעולם הבא נוטה שכם לשאת בעול ההנהגה.

הרמב"ן סובר כמו רש"י שיש חשיבות למידת הסבלנות כסגולת יסוד למנהיג אולם לדעתו הוא צריך להיות תקיף ולא להירתע מלהטיל מרות אבל בארבע עיניים שיזהיר אותו על הצורך לסבול את העם. לדעת הרמב"ן הציבור אינו צריך לדעת שיש צו על סבלנות.

הספורנו והאבן עזרא מדגישים את צו התורה לתת כבוד ליהושע לעיני הציבור על מנת שיכבדו אותו: "ונתת מהודך עליו" הוד מלכות ושררה כדי שינהגו בו בכבוד.

לעומתם אור החיים מפרש שאין מדובר כאן בסגולה אישית אלא סגולה עילאית שנפשו של מנהיג אמיתי חייבת להיות מחוננת בה.  רוח משה הייתה כוללת נפשות כל ישראל ולכן היה מסוגל להנהיג את ישראל על כל שבטיו ומחנותיו והוא התפלל כעת למצוא אדם מסוג זה שרוחו תכלול את כולם.

יהושע היה האיש שבגלל כלליותו יכול היה לשמש שורש לכולם ומשה התבקש להוסיף מהודו עליו.

הסבלנות הזאת שדיבר עליה רש"י היא מידה חשובה בכלל בטבע האדם שהיא הניגוד הגמור להגעה לכעס. אדם סבלן יידע למנוע עצמו מלכעוס ולהוציא עצמו מן העולם..

 מי ייתן שנזכה למנהיגי אמת מלאי סבלנות לכולנו.

שבת שלום ומבורך !

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ה אלול ה'תשע"ו

 

אדם שפגום בבין אדם למקום גם אם הוא נראה בעל מידות ודרך ארץ זה לא שורשי ואמיתי זהו בסך הכול חלון ראווה והצגה.

אדם שרגיל לשקר, מוסרים אותו בידי מלאך שקרן, המלווה אותו תמיד, ואינו חדל לרמותו ולומר לו על מצווה שהיא עבֵרה, ועל עבֵרה שהיא מצווה . )תנא דבי אליהו(

אדם שרוצה לחיות חיי מנוחה ושלווה עליו לנהוג סבלנות רבה. הוא נדרש לכוף את גבו ולהתעלם ממעשי עוול רבים. עליו לראות מעשים שליליים ולשתוק. (רבי בונם מפשיסחה)

“ אדרבא, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם ”.(רבי אלימלך מלז’יענסק)

אוטוסטראדת המוות (דברים טובים – פרשת ראה)

מתנת הבר-מצווה של רועי הייתה ללא ספק מתנה גדולה ויקרה ביותר: טיול משפחתי מחוף אל חוף בארצות הברית, עם הוריו ושני אחיו. ההכנות לטיול נמשכו זמן רב, והמסלול שנבנה על ידי אביו של רועי היה מרתק ומעניין. הם התכוננו לחצות את ארצות הברית לרוחבה, מלוס אנג'לס ועד לניו יורק, במשך שלושה שבועות רצופים. על פי התכנון, הם היו אמורים להגיע לניו יורק לקראת מועד הבר מצווה של רועי, ושם יעלה לתורה בבית הכנסת שבו מתפלל סבו, ויחגוג את הפיכתו לאדם בוגר וליהודי מן המניין.

הטיול הגדול החל ברגל ימין. הטיסה ללוס אנג'לס עברה לשלום, המכונית השכורה המתינה להם בשדה התעופה, והם החלו את המסע לכיוון סן- פרנסיצקו וקליפורניה. אביו של רועי החליט שלא להיעזר באמצעי ניווט אלקטרוניים ובג'י-פי-אסים למיניהם. 'גם אם נטעה ונסטה מעט מהדרך זה לא נורא', אמר אבא של רועי. 'מי שרוצה לראות את אמריקה האמיתית, צריך לעבור דרך העיירות הקטנות והמרוחקות, ולפגוש את האמריקנים הפשוטים שאינם מתגוררים בערים הגדולות'. ואכן, לא פעם טעתה המשפחה בדרך ונכנסה לכביש הלא נכון, ופעמים רבות הביאו הטעויות הללו לחוויות מעניינות כמו מפגשים עם בוקרים וחוואים, בעלי מסעדות דרכים או סתם תושבים נחמדים ומאירי פנים. כפי שאמר אבא של רועי, אמריקה האמיתית נגלתה לעיניהם מחוץ למסלולים הקבועים של התיירים, והם נהנו מאוד מכל רגע.

בשבועיים הראשונים של הטיול הכול הלך כשורה, אבל בראשית השבוע השלישי החלו העניינים להסתבך. בוקר אחד הגיעה המשפחה למחלף דרכים גדול שממנו יצאו שני כבישים מהירים. הם היו בדרכם לוושינגטון הבירה, אבל במחלף הגדול לא היה כל שילוט להיכן מוביל כל אחד מהכבישים. במשך זמן רב ניסה אביו של רועי להמתין לנהג כלשהו שיעצור ויסביר לו מה הדרך לבירה האמריקנית, אבל כל המכוניות חלפו ביעף ולא עצרו. לבסוף החליט אביו של רועי לעלות על אחד הכבישים המהירים, ולנסוע עליו. 'מקסימום נטעה קצת', אמר, 'מעניין לאיפה נגיע'. במשך שעה תמימה הם נסעו על האוטוסטראדה הרחבה, מבלי שתהיה להם כל אפשרות לרדת ממנה. שום כפר או עיירה לא היו לאורך הכביש.שום יציאה או מחלף לא נראו באופק. הילדים החלו להשתעמם וההורים החלו כבר להילחץ. הם נוסעים כבר יותר ממאה קילומטרים מבלי שיש אפילו רמז ליציאה כלשהי. מי יודע עד היכן נמשכת האוטוסטראדה המוזרה הזו?! סוף סוף,לאחר שעה נוספת של נסיעה, נשמו כולם לרווחה למראה תחנת דלק ולידה מרכז מסחרי קטן המיועד לרענון נהגים. אביו של רועי עצר כמובן למרות שמכל הדלק שלו היה מלא למדי. הוא ניגש לאחד המוכרים בחנות, ושאל אותו לאיפה הכביש הזה מוביל. המוכר פרץ בצחוק גדול. 'אתה לא יודע איך קוראים לכביש הזה?' אמר המוכר, 'קוראים לו 'אוטוסטראדת המוות'. אין לך שום יציאה בשלוש-מאות הקילומטרים הקרובים. זה כביש שנבנה בעבר על ידי הממשלה כדי לנסות ולפתח את האזור, אבל זה לא עזר והאזור נותר שומם ובלי כל יישובים'.

יום שלם עבר על המשפחה בנסיעה מתישה כדי לחזור למסלול. מסתבר שהעלייה על האוטוסטראדה הזו הייתה ההחלטה הגרועה ביותר שלהם מאז תחילת הטיול. בימים שנותרו להם עד ניו יורק, הם חשו היטב את תוצאות הטעות הזו.הם כל הזמן מיהרו ולא נהנו, והיו בלחץ להגיע לניו יורק בזמן, כדי לא לאחר לחגיגת הבר מצווה. בסופו של דבר הם הגיעו לניו יורק ביום חמישי אחר הצהרים, כשהם מותשים ועייפים.

בחגיגת הבר מצווה שנערכה בשבת בבית הכנסת, התבקש גם סבו של רועי לשאת דברי ברכה. למרבה ההפתעה הוא החל לספר לציבור את סיפור המסע של רועי ובני משפחתו מישראל, דרך לוס אנג'לס עד לניו יורק, כשהוא מתעכב במיוחד על ה'פאשלה' שלהם ב'אוטוסטראדת המוות' . 'רועי, נכדי היקר', פנה הסב לנכדו. 'אתה מתחיל היום את דרכך כיהודי בוגר, בדיוק בשבת שבה קראנו בתורה 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה'. יש שתי דרכים בחיים:הדרך הטובה שמביאה ברכה, והדרך הרעה שמביאה בכנפיה רק שלילה ורוע. דע לך שכל החיים הם רצף של בחירות והחלטות בין שתי האפשרויות הללו. בכל פעם מחדש האדם בוחר לאיזו דרך הוא יפנה, לדרך הטובה או חלילה לדרך הרעה. בחיים יש הרבה החלטות קטנות ומקומיות, אבל מספר פעמים בחיי האדם הוא עומד בפני הכרעות גורליות ומכריעות, שישפיעו עליו למשך שנים ארוכות. מי שטועה בהחלטה קטנה, יכול לתקן אותה בקלות, אבל מי שטועה בהחלטה גדולה, מי שנכנס לאוטוסטראדה הלא נכונה, יכול למצוא את עצמו בדרך ללא מוצא. מי יודע אם תהיה לו אי פעם הזדמנות לתקן את הטעות הזו, וגם אם יצליח לתקנה - מי יודע כמה מאמצים ומשאבים הוא יצטרך להשקיע במשהו שהוא היה יכול למנוע על ידי פנייה בעוד מועד לאוטוסטראדה הנכונה' 'ולכן, זו עצתי לך, נכדי היקר: כאשר אתה עומד לפני החלטות גדולות בחיים - שם אסור לך 'לפספס'. שם עליך לקבל את ההחלטה מתוך כובד ראש ואחריות רבה. שם, בצומת הדרכים, עליך להבטיח לעצמך שאתה פונה לדרך האמת, לדרך החיים, לדרך הברכה. כי מי שעולה על אוטוסטראדת המוות - משלם על כך מחיר גבוה ביותר.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ב תמוז ה'תשע"ו

 אם עברתם את גיל החמישים, יש לכם יותר אתמולים ממחרים. (שמואל אייזיקוביץ)

     חיתולים ופוליטיקאים צריכים להחליף בתדירות גבוהה, ומאותו סיבה (רונלד רייגן)

     אדם הנחשב בעיניו לכלום, מאומה לא יחסר לו, כי לכלום – לא חסר כלום. (הרה”ק רבי חיים מצאנז)

     אדם זורע כעס, הוא קוצר חרטה, סבלנות..... קח אוויר....

כל מה שאדם עושה - הוא עושה לעצמו. (סיפורי צדיקים גליון מ''ה)

     כשהוא יושב מבודד בארמון המלכות, מוקף בשריו וביועציו, אין המלך יכול לדעת בדיוק מה נעשה בקרב המון העם, מה חושבים האנשים תושבי מדינתו, מה הם מבקשים, מה הם דעותיהם על המלך, מהן תלונותיהם? וכו'. לפיכך, עשה אחד המלכים מעשה שכזה: מפעם לפעם היה פושט את בגדי מלכותו ובמקומם לבש על גופו בגדים פשוטים, וכך שנראה הוא ככל האדם, יצא מהארמון לסייר בחוצות עיר הבירה, או אז יכול לראות מקרוב, ובלא כל מחיצות, את האזרחים, ואכן, המלך עקב אחר אורחות חייהם, מנהגיהם, ובחן את כל מעשיהם.

     תשומת לב מיוחדת הקדיש המלך, אשר היה לבוש בבגדי אזרח פשוט, לקבצנים היושבים בכיכר השוק. כדרכם של העוברים והשבים, השליך אף הוא לעברם מטבעות, והאזין בקשב רב למילות הברכה והתודה שהעתירו הקבצנים על ראשו. רק אחד הקבצנים היה שונה מכל חבריו, כשהוא קיבל את המטבע, לא השיב במילות תודה, אף לא ברך את הנותן, ורק משפט אחד היה שגור תמיד על פיו: "כל מה שאדם עושה בין אם טוב ובין אם רע, לעצמו הוא עושה". כך היה אומר העני בכל פעם ששלשל המלך מטבע לתוך ידו המושטת.

     בתחילה האזין המלך למשפט זה ברוח טובה. סבור היה כי העני אינו אלא חומד לו לצון, אך, כשעברו ימים רבים, ובכל פעם שהיה המלך המחופש בא לכיכר השוק ונותן לעני נדבה, נענה באותו משפט. החל הדבר לקומם את המלך. ואמר לעצמו: כיצד מעיז העני להשיב על נדבה שנותנים לו במילות עלבון שכאלה? זוהי פשוט כפיות טובה. כעסו של המלך על אותו קבצן חוצפן הלך וגבר, עד אשר באחד הימים כששוב נתן לו מטבע ושוב נענה במשפט הידוע, גמר אומר להרוג את האיש הקבצן.

     מה עשה? שוב התחפש המלך ויצא לכיכר השוק, שם שלף מכיסו מטבעות רבים, והחל משליכם לתוך תיבותיהם של כל הקבצנים אשר ישבו שם. והללו, שמחו לקראתו והרעיפו עליו דברי תודה. כשהגיע המלך אל מקום מושבו של אותו קבצן ידוע, עצר כדי רגע ונעץ בו מבט נוקב: "ראוי אתה לנדבה הגונה" הפטיר בפנים שוחקות, הנה קח לך מאכל טעים, בטוח אני שתתענג עליו". והמלך הגיש לו תרנגולת מפוטמת, צלויה היטב, שריחה הטוב הולך למרחוק. הקבצן המופתע פער את עינו לרווחה, אכן, מאכל כה טעים לא אכל מעודו, ומה משתוקק הוא לטעום ממנו, ואולם, אולי חומד לו האיש שלפניו לצון, וכלל אינו מתכוון לתת לו את המאכל הערב. ראה המלך כי הקבצן מהסס, אמר לו: "קח, שלך היא התרנגולת" והגיש לו את העוף הצלוי. בהתלהבות רבה הושיט העני את ידיו ולקח את התרנגולת מידי המלך המחופש. מסביבו התקהלו חבריו הקבצנים. ניחוח המעדן עלה באפיהם, ומבלי להסתיר את קנאתם הביטו אל חברם בר המזל. ואז שמעו כולם את המשפט המפורסם והידוע יוצא שוב מפיו של הקבצן: "כל מה שאדם עושה בין אם טוב ובין אם רע, לעצמו הוא עושה". חמתו של המלך התלקחה בו מחדש, אולם הוא הבליג ולא אמר מאומה, וכשחיוך קל על שפתיו פנה ולהלך לו לדרכו.

     העני המאושר הביט עדיין כלא מאמין על התרנגולת שבידו, ומלמל לעצמו: "אהה תרנגולת צלויה.. מעדך מלכים ממש". מעדן שכזה אין זה יאה לאכול בכיכר השוק לעין כל. אלך לי הביתה, אפרוש מפה נקיה על השולחן, אוסיף כמה ירקות לצלחת, ואז אשב לי לאכול את התרנגולת הצלויה והטעימה בשקט ובנחת.

     הוא קם ממקום מושבו, אחז את העוף כאילו היה אוצר יקר ערך, ופנה לביתו השחוח הניצב בפאתי העיר. רק הריח הערב שהותירה התרנגולת הצלויה הזכיר ליושבי כיכר השוק באיזה אוצר זכה חברם. כפי שתכנן, ערך העני בביתו את השולחן לסעודה, ובמרכזו העמיד את התרנגולת השחומה. זו התנוססה בכל תפארתה, וריחה מילא את כל חלל הבית. עוד רגע קט ויגש לסעודה הדשנה.

     ואז... כשהתכוון לשבת ליד השולחן, נשמע מבחוץ קול הלמותן של פרסות סוסים, מלווה בקול תרועה. ידע הקבצן: אלו הם ציידי חצר המלוכה, השבים מן הציד ביער הסמוך, רגיל היה לשמוע את קולותיהם מפעם לפעם. כשגברו הקולות והלכו, הציץ האיש מבעד לחלון, והנה מה רואות עיניו? כל השיירה מתקרבת לכיוון ביתו, ובראש רוכב בן המלך, ניכר על פניו שהוא עייף ויגע עד מאד, נראה שמלאכת הציד קשתה עליו במיוחד הפעם.

     אך מה לפמליה הנכבדת הזו ולביתו שלו, הדל והנידח? דומה שליבו החסיר פעימה אחת או שתים מרוב פחד. עוד רגע, ונקישות רמות נשמעו בחלל הבית. הבאים התדפקו על הדלת, מיהר העני לפתוח את דלת ביתו, ועל הסף ניצבה כל הפמליה המלכותית, למראה הבאים נאלם בעל הבית דום. אך הללו לא המתינו להזמנתו, בן המלך מיהר להיכנס פנימה, וצנח מתנשם בכבדות על הכיסא הראשון שנזדמנה לו.

     שליחו של הנסיך פנה אל בעל הבית ואמר: "הנסיך חש ברע, רעב הוא מאד ויש להגיש לו מיד דבר מאכל". וכי מה יגיש בעל הבית העני לאורח רם המעלה שפרץ לפתע למעונו? כמובן את התרנגולת הצלויה שקיבל מהאיש רב החסד בכיכר השוק. חיש מהר הובא המעדן, והנסיך שרגיל היה במעדנים כאלה, לא התמהמה לרגע, ומיד החל לסעוד את לבו בתיאבון גובר והולך, הוא אכל ואכל עד כי מהתרנגולת הטעימה לא נותר אפילו פירור אחד.

     החבורה כבר עמדה לקום ולצאת לדרך, כשלפתע החל הנסיך בן המלך לצרוח בקול רם: "הצילו! הצילו!" זעק והתפתל מכאבים. לא חלפו דקות רבות - והוא צנח ארצה ללא רוח חיים. "רוצח!" זעקו שומרי בן המלך המזועזעים, והתנפלו על בעל הבית, "הרעלת את בן המלך! אתה גרמת למותו!" הם תפסו את העני והביאו אותו למשפט לפני המלך. רועד מפחד בא העני לפני המלך, בודאי יצוה המלך להרגו מיד על כי הרעיל למות את בנו, חשב הקבצן המסכן. כשראה המלך מי עומד לפניו, התחלפה הבעת פניו הזועמות בתדהמה: הן זהו אותו עני קבצן, לו הגיש הבוקר את התרנגולת, הן המלך רצה להמיתו, ובחר להרעיל אותו בתרנגולת הצלויה, בה טמן סם מוות, ביקש להמית את העני - והנה, בדרך זו גרם למות בנו אהובו. "שחררו את האיש" הורה המלך למשרתיו, ואל העני פנה ואמר:

"אכן צדקת בדבריך: כל מה שהאדם עושה - בין אם רע ובין אם טוב - לעצמו הוא עושה".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ג טבת ה'תשע"ו

 

   "בצעירותי סיגפתי את עצמי בכל מיני סיגוף, אבל אילו הייתי יודע את כוח התפילה לא הייתי מסגף את עצמי כלל, רק הייתי עומד ומתחנן אל הקב"ה יומם ולילה, כי הכל תלוי בתפילה, ועל ידי התפילה אפשר להשיג הכל!" (רבי נחמן מברסלב זיע"א )

"     המחוסר יד פטור מתפילין, והמחוסר סבלנות אינו יכול לחנך!"

 

     הרבי אמר לתלמידיו כל שבועיים שמחה. ר"ח שבט, ט"ו בשבט, ר"ח אדר, פורים, ר"ח ניסן, פסח, ר"ח אייר, י"ד אייר פסח שני, י"ח אייר ל"ג בעומר, ר"ח סיון, חג השבועות,  שה' יעזור לנו שיהיה כל השנה שמח.

 

     הרה"ק רבי משה מקוזניץ אומר: כשאדם עני ואביון, אינו תולה הקלקלה בעצמו, אלא קובל על הרבונו של עולם, ואילו המתעשר - מתייהר ומתפאר: "כוחי ועוצם ידי עשו לי".

 

חטא קטן חורבן גדול (הרב קובי לוי)

     "שלום לך מיסטר קובי לוי, זה רונלד צוקרמן ידידך הטוב מאמריקה מתקשר אליך, אחרי חודשיים של דממת תקשורת. מה שלומכם שם בישראל, אתה יודע שאנחנו כאן בבית הכנסת שלנו בניו-יורק כל הזמן מתפללים בשביל חיילי צה" לשנלחמים, ואנחנו מבקשים מבורא עולם שיעשה שלום עלינו, מהר, עלינו ועל כל ישראל".

     נו, ואם רונלד צוקרמן מתקשר בשעת בוקר מוקדמת, אני מהרהר לעצמי בין ברכה לברכה, וודאי יש לו סיפור מעניין לספר לי, שבוודאי יוסיף חוכמה מוסר ויראת שמיים למי שירצה לשמוע. הלוא כן רונלד? "יס, יס, מיסטר לוי, יש לי סיפור מרתק ומעניין, עם מוסר השכל, שמתאים לכל זמן ולכל שעה, בעיקר לאותם חלושי אמונהשלא תמיד מבינים עד כמה חטא קטן גורם חורבן גדול. אבל הפעם תשמע את הסיפור לא ממני, מחבר שלי. "הקדמה קטנה לפני. ערב אחד ישבנו כמה חברים אחרי תפילת ערבית, ובדרך יציאה מבית הכנסת שוחחנו בדאגה על המצב. אתה יודע, מלחמה מתחילה בגפרור קטן, והשם ישמור לאן זה יכול להגיע. בין לבין, עבר לידינו סוחר יהודי, יליד מרוקו, שהקשיב לשיחה, ואמר לנו "אתם צודקים, גפרור קטן עלול להצית שריפה גדולה, אבל שתדעו לכם שהרבה יותר חמור מזה, הוא אותו חטא קטן, עבירה על מצווה שנעשית מבלי לשים לב, מתוך עצלנות, או מתוך זחיחות-הדעת, יכולה לגרום חורבן ענק בעולמות העליונים של הבריאה. יהודי, כל יהודי פשוט או גדול תורה, יש בידיו עולמות נצחיים המסורים בידו לבנייה ולצמיחה, או חלילה לחורבן. ואני לא מספר לכם זאת סתם כך, אני זוכר שבימי נעורי במרוקו, עת למדנו בחיידר בעיר פאז, הרבי שלנו סיפר לנו סיפור נורא שאירע באותה העיר לפני כ- 200 שנה".

"אתה שומע מיסטר לוי, הסוחר ממרוקו הצית בי מיד את יצר הסקרנות במיוחד כשמדובר על סיפור אמיתי. אז ברשותך אני מעביר את המיקרופון לאלברט אלמוסלינו.

     "שלום הרב לוי, מדבר אלברט, אחרי ההקדמה של צוקרמן, הנה הסיפור: ובכן, לפני 250 שנה במרוקו בעיר פאז, התגורר גביר עשיר שעסק הרבה בצייד. הוא למד את רזי הצייד, והצליח ללכוד חיות רבות, ביניהן חיות טרף אותן היה מעביר לידי גן החיות המלכותי של מרוקו.

     פעם אחת, הצליח הגביר ללכוד גור אריות קטן וחביב, אבל שלא כבפעמים הקודמות, הוא החליט להשאירו בבית ולגדלו. הוא הצליח לשכנע את בני ביתו ורעייתו, ואכן הגור הלך וגדל לתפארת המשפחה, וכאשר כבר הפך לייצור מסוכן, קנה הגביר חבל עבה מאד קשר אותו לצוואר האריה המשפחתי מן הצד האחד, ואת הקצה השני של החבל קשר על סורגי הברזל של גדר האבנים שהקיפה את חצרו. החבל היה קצר מספיק, וטווח הטיולים של האריה לא היה גדול במיוחד. משרתיו של הגביר נהגו להניח לו את מזונו כאשר הלה נם במלונתו. "נו, יופי יופי. האריה הפך לאטרקציה חביבה ולא מזיקה, אבל מה לעשות, לא כולם ידעו שאריה מסוכן קשור לחצירו של הגביר...

     והנה באחד הימים הגיעו לפאז שני סוחרים מהעיר אגדיר דומני. הללו רכשו בדים וכלים מאחד המפעלים בעיר וקשרו את סחורתם לעגלתם הגדולה. ובעודם נוסעים בדרך, נקרע אחד החבלים שהחזיקו את סחורתם, וזו נפלה על הארץ והתלכלכה. מה עושים? מה עושים? הנה לפתע הבחין אחד הסוחרים בחבל עבה הקשור לסורגים התקועים להם בגדר אבנים, הוא שלף אולרו מכיסו ופנה לחתוך את החבל. "עצור" צעק חברו הסוחר השני "עצור, אל תחתוך, זה גזל גמור. אני מוכן לנסוע למרכז העיר ולרכוש שם חבלים עבורנו. אל תיקח חבל שאיננו שייך לך...". "אך הסוחר הראשון היה עקשן וגם תרוץ היה לו מן המוכן: "נכון שזה גזל, אבל מדובר בחבל ישן וחסר שימוש, ואני מוכן לשלם עבורו בכסף מלא, אחתוך אותו, נסדר ונקשור את הסחורה, ואחר כך אשלם לבעליו של החבל...". הויכוח הזה נמשך דקות ארוכות, אך לשווא. הסוחר העיקש אמר לידידו בסופו של דבר "אכן כדבריך, מדובר בעבירה, אבל זה חטא קטן ולא משמעותי, אתה עושה מזה עסק יותר מדי גדול". "אמר ועשה. הוא חתך את החבל באיטיות והחל למשוך אותו לעברו, מושך ומושך... בעודו מושך חזר הסוחר השני והתיישב על מושב העגלה בצער גדול... והלה מושך עד שלפתע בצבץ ראשו של האריה מבין הסורגים... הביט האריה בסוחר ההמום, ועשה חשבון חכם של כפירי יער, והבין שהוא בעצם חופשי לעצמו, גם הוא אמר ועשה, לקח נשימה ארוכה וניתר ניתור ענק, חלף מעל הגדר האבנים ונחת ארצה. כשהביט הסוחר שעל העגלה לדעת מה פשר הרעש שבסמוך, לא נותר לו אלא לגלות שהאריה טרף את חברו.

     אני מחזיר את המיקרופון לרונלד, הא כן, שכחתי לציין, שלאחר פטירתו של הסוחר הטיפש ישבו 20 איש שבעה. אשתו, הוריו, אחיו ואחיותיו, בניו ובנותיו. היה שם חכם מרוקאי ישיש, שהשיח לפי תומו: "לא יאומן כי יסופר, בן אדם חותך חתיכת חבל, ועשרים אנשים מתאבלים... יתומים... אלמנות... שכול... הרס גדול... הנה רונלד". תודה אלברט.

     "מיסטר לוי, זה שוב צוקרמן, נו מה אתה אומר? לדעתי זה סיפור אמיתי וענק, שמלמד אותנו שפעולה קטנה, חטא קטן יכול להביא חס ושלום חורבן גדול. ולא מגיעה לי מילה טובה אדון לוי, שדאגתי לך כדי להנציח אותו עלי ספר, למען ייראו ויראו"? כל הכבוד ידידי צוקרמן, חבל קטן, ואסון גדול. לא יאומן. והחי ייתן אל ליבו. 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ג טבת ה'תשע"ו

 

אדם שרוצה לחיות חיי מנוחה ושלווה עליו לנהוג סבלנות רבה. הוא נדרש לכוף את גבו ולהתעלם ממעשי עוול רבים. עליו לראות מעשים שליליים ולשתוק. (רבי בונם מפשיסחה)

 

      אהבה אמיתית זאת אשר מעוררת את האדם להעניק לחברו עזרה.

 

"     אם אשמע בת-קול מן השמים שמחר יבוא משיח צדקנו – לא אאמין, שהרי עלינו לחכות לו שיבוא היום ולא לדחות למחר" (רבי יצחק מסקווירה(

 

     דרכי ה' נסתרות,  לא כל מה שנראה לך טוב זה באמת וכן להיפך.

 

     הכל לטובה- גם אם אין הטובה נראית היא תעלה ותצמח לאחר זמן.

 

     חולשת אנוש גורמת לכך,  שניצחון ואמת אינם יכולים לדור תמיד בכפיפה אחת. לכן , אם אתה חייב תמיד לנצח לא תוכל תמיד להיות צודק.

 

     חזק - כשמסיימים החומש אומרים "חזק" ראשי תיבות חרישה זריעה קצירה.  להזכירנו שהלומד ואינו חוזר דומה לחורש וזורע ואינו קוצר. ועל כן לעולם בכל לימוד יחרוש - ילמד, ויזרע - ויחזור על תלמודו שיהיה זרוע בלבו, ואז יזכה לקצור - יראה ברכה בלימודו.

 

     יהודי אחד התלונן בפני רבי אברהם הזקן מסלונים זצ''ל" "חזרתי בתשובה אך איני מרגיש שינוי כלשהו לטובה. מה יהיה עלי?"  השיבו רבי אברהם: "אדם שנכנס לבוץ ומבקש לצאת, פוסע בבוץ בעמל רב.  הפסיעה השנייה אינה טובה מקודמתה. שוב נתקעת רגלו ברפש.  ואף על פי כן אין עמלו לשווא. הולך ומתקרב הוא לחוף מבטחים.

 

חייבים לשלם (בספר "עלינו לשבח" הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט''א)

     הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט''א מספר: "כאשר ישבתי ביום שישי אחד בביתו של גיסי הגר''ח" קנייבסקי, הגיע מכתב מאישה המתגוררת בארה''ב, ובו היא מספרת שקמה משנתה מבועתת כולה כתוצאה מחלום שחלמה .

     ויהי בחלומה, והנה מתגלה אליה אדם הדור פנים, לבוש חלוק לבן ובידו תיק אינני לא רופא ולא עורך דין, אמר לה, אני מוהל [וציין את שמו המלא] וברצוני להודיעך שלפני שנים קראו לי לערוך ברית מילה לאחיך. למרות שהוצאות הדרך היו גדולות מאוד, הסכמתי כמובן לבוא ולמול את האח, אבל לא שילמו לי על כך, ובאתי עתה לתבוע את המגיע לי.

     כנראה שיש אנשים מיוחדים עם זכויות לא רגילות הגורמות לכך שעוד בחיי חיותם יבואו משמים ויזכירו להם את ענין חובותיהם כדי למנוע מהם את הצער הנורא והעונש הקשה לחזור שנית לעולם הזה ולפרוע את כל חובותיהם, אך מדוע להגיע למצב כזה? מדוע שלא נקפיד לשלם את חובותינו בזמן? כמה אנשים מתקשרים ממקום העבודה בלי אישור מהמעסיק? כמה אנשים מצלמים במקום עבודתם ולוקחים ציוד משרדי בלי נטילת רשות מהממונה? כמה פועלים מאחרים לעבודה ולא מודיעים זאת בסוף החודש? כמה אנשים מזמינים בעל מקצוע ומורטים לו את עצביו עד שישלמו לו כמו שנקבע מראש! כמה אנשים לוקחים הלוואות ומתחייבים להשיבן בזמן אך המרחק מהדיבורים למעשים הוא כמרחק שמים וארץ ? וכי אין דין ואין דיין, וכי כל אין מעשה ומחשבה נרשמים בשמים? אך גם אדם שנכשל בדברים אלו וכגון אלו, יכול לחזור בתשובה שלימה ולהתחיל בדרך חדשה, להשיב את הגזלות ולמחוק עוונותיו, לפייס את הנגזל  ולבקש את סליחתו, כך נרבה בזכויות ונזכה לשפע טובה וברכה, ישועה והצלחה, שמירה, וגאולה שלמה.

 

"ח"י ח"י יודך..." (הגאון רבי זושא הורוויץ שליט"א רב קהילות החסידים באלעד)

     המעשה שלפנינו סופר מכלי ראשון על ידי הגאון רבי זושא הורוויץ שליט"א רב קהילות החסידים באלעד, בכנס שהתקיים לרכזי בני אמונים בהיכלי הישיבות הק' בחודש מנחם אב תשע''ד:

     מצבה העגום של העיירה אודותיה נסוב סיפורנו, לא היה שונה בהרבה ממצבם של עיירות רבות בסביבתה. בתקופה שקדמה לשואה הנוראהשהכחידה את יהדות אירופה. פשה נגע החילוניות בארצות אירופה והפיל חללים הרבה בקרב שלומי אמוני ישראל. רבים היו המקרים בהם דרו בבית אחד הורים וזקנים בעלי אמונה תמימה, בצוותא חדא עם בניהם ונכדיהם שסרו מן הדרך, כאשר עיניהם רואות וכלות.

     בעת שהחלה חמת המציק להציף את יבשת אירופה בדם, הלך ההבדל והיטשטש, כאשר כל יהודי באשר הוא הפך באבחת רגע למטרה נוחה לרדיפה, לעינויים ולהרג. מיליוני יהודים החלו לנדוד ממקומם אל הלא נודע, כאשר רובם הגדול נרצח באכזריות בידי הצורר ושלוחיו, רבים מאותם יהודים טועים שבו לאמונתם באותם ימים קשים, וכאשר השיבו נפשם לבורא הייתה היא כבר מזוככת וטהורה מייסורי גוף ונפש.

     כעבור חמש שנים מאז החלה המלחמה, שוב לא ניתן היה להכיר את מה שפעם היה מרכז היהדות העולמי. מתוך מאות קהילות מפוארות נותרו אך מתי מעט, אחד מעיר ושניים ממשפחה. הנשארים ניסו לאסוף את שבריהם ולבנות את חייהם מחדש הארץ הספוגה בדם יהודי אינה חפצה בהם יותר, על אדמת אבותיהם, אולם עד מהרה התברר כי סדרת פוגרומים אכזרית בהם נרצחו מאות יהודים משארית הפליטה, הבהירה לנותרים - אין לכם מה לחפש כאן יותר! תוך שנים מועטות נעזבה הארץ מרוב בניה, מהם עשו דרכם לארצות הגולה ומהם מסרו נפשם במטרה להשתקע בארץ הקודש.

     גם בעיירה אודותיה נסוב סיפורנו היכה המשחית ללא רחם, ומתוך מאות יהודיה נותרו אך מעטים, שלושים וששה יהודים, כולם בני משפחה אחת. המעשה היכה גלים והיה לפלא. רבים ביקשו להבין במה זכתה אותה משפחה, אולם התעלומה נותרה ללא מענה.

     רק לאחר שנים נודע פתרון התעלומה. אחת מניצולות העיירה אשר הייתה ילדה קטנה בתקופת השואה, גדלה לאחר המלחמה בקיבוץ חילוני מובהק, אך בהגיע עת נישואיה ביקשה שרב בן תורה יהיה נוכח במעמד החופה. באותו מעמד היא סיפרה לנוכחים את סוד הצלת בני משפחתה: בילדותי, סיפרה האשה, ביקרתי בבית סבתי שהייתה אשה שומרת מצוות, והנה צדו עיני פתק ישן ובלה מזוקן המונח על מדף הספרים. במשובת ילדות נטלתי את הפתק וקראתי את תוכנו שהסתכם בשני משפטים: "לנכדיי ולילדיי היקרים, דעו לכם כי אם רצונכם להינצל מכל צרה וצוקה עליכם להשתדל לומר בכל יום את ברכות השחר, ולהקפיד שיהיה מי שיאמר אחריהן אמן". פתק זה היה בעצם הסוד הפרטי של משפחתנו. כל בני משפחתי שניצולו, היו מאלו שקיבלו על עצמם לקיים את דברי הסבתא סיימה הילדה לשעבר את סיפורה, הם לא היו שומרי מצוות כלל אך זכות אמירת ברכות השחר ועניית אמן אחריהן עמדו להם ברבות המים להינצל, ממש כפי שהבטיחה הסבתא הצדקת.

     והראיה, הוסיפה: שלושים ושש הוא מניינם של ח"י ברכות השחר ושל ח"י האמנים שאחריהן.

 

 

 

ואכן היצר הרע אורב לנו מיום לידתנו ע"י התשוקות והתאוות השונות, אשר אפשר להסיטן לכיוון החיובי או לכיוון השלילי, ולכל אחד ניתנת בחירה בדרך הטובה או הרעה, ולכן במלחמת היצר צריך ראשית כל לגרשו בחרב מקרבנו וכשהצלחנו במשימה להמשיך ולירות בו מרחוק חיצים לבל יהין להתקרב אלינו להחטיאנו.

 

מה ההבדל בין תפילה [תפילת שמונה עשרה, שחרית, מנחה, ערבית] לבקשה אישית [תפילה במילים שלנו]?

 

ישנו הבדל בין חרב לבין קשת. לירות חץ בעזרת הקשת צריך מומחיות גדולה כדי להצליח לפגוע במטרה, לעומת זאת חרב כל אחד יכול לפצוע בעזרתה מחמת החדות שבה.

 

תפילת שמונה עשרה (שתיקנו אנשי כנסת הגדולה) היא כחרב, עוצמתה גדולה וכוחה רב לפעול ישועות רבות גם ללא כוונה רבה, וכן גם איש פשוט שמתפלל, תפילתו בוקעת רקיעים ופועלת למען ישועתו. אך בקשה פרטית היא כקשת, כדי שהתפילה תפגע במטרה ותתקבל צריך כוונה רבה מעומק הלב, וכן ככל שהמבקש יותר צדיק הסיכויים עולים שהתפילה תפעל את פעולתה.

 

אחים יקרים! כולנו זקוקים כל הזמן לסיוע משמים בכל תחומי החיים כגון: בריאות, פרנסה, הצלחה וכו'. חובתנו להתחזק בתפילת שמונה עשרה אשר עוצמתה עולה לאין ערוך על פני בקשה פרטית שלנו.

 

בעז"ה תפילותינו יבקעו את שערי השמים ויתקבלו ברצון לפני כסא הכבוד.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

אמרי שפר כ' מנחם אב ה'תשע"ה

אמר רבא בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר

שמסרו לו את המפתחות הפנימיים, ואת המפתחות החיצוניים לא מסרו לו. כיצד

ייכנס? (שבת לא,ב)

אמר רבי חנינא: "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות ל"ג). כל

המידות הנדרשות מאדם אתה מוצאן אצל הקב"ה – אהבה, רחמנות, סבלנות וכו'.

רק מידת היראה – יראת שמים – היא מידה שאינה שייכת לו. זהו "הכול בידי

שמים חוץ מיראת שמים" – דבר זה אין אתה מוצא אצל הקב"ה. (תולדות יעקב

יוסף)

"ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל ממך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך"

(דברים י,י"ב). אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: "אין לו לקב"ה בעולמו אלא

יראת שמים בלבד" (שבת לא). מהו "בלבד"? – שגם יראת שמים מוערכת כשהיא

לבד, בלי פניות צדדיות.(המגיד מדובנא)

מי שנולד במזל מסוים, הרי שהמזל משפיע על תכונותיו הבסיסיות ומטה

אותו לדרך מסוימת.

ה"סבא" משפאלי בתור שמש בית הכנסת (סיפורי צדיקים, עלון 162)

לפני שהרה"ק רבי אריה לייב ה"סבא משפולי" זיע"א נתפרסם כמנהיג וצדיק

ובעל מופת, הוא ערך גלות, ונדד במשך שנים רבות על פני ערי רוסיה וכפריה,

כשהיה מגיע למקום מסוים, הוא היה נכנס להקדש הכנסת האורחים המקומית, שם

מצאו היהודים הנודדים קורת גג מעל לראשם, והיהודים הטובים, אנשי הקהילה

שבה, דאגו גם למזונותיהם. לקראת שבת היו בעלי הבתים מחלקים את האורחים

ביניהם, והזמינו אותם לסעוד על שולחנם בשבת קודש.

מסופר: פעם אחת כאשר הגיע הרה"ק משפולי לעיירה זלוטופולי, לא הרחק

מקייב שבאוקריינה, מצא שם הרבי קהילה של יהודים יראי שמים, אבל אנשים

פשוטים ביותר, מלבד להתפלל ולומר תהילים, הם לא ידעו כלום, ומשום כך היה

האדם החשוב ביותר בעיירה, דווקא השמש של בית הכנסת, מדוע? כי הוא היה גם

בעל הקורא בתורה, וגם בעל התוקע בראש השנה וכו'. והמנהג היה שהגבאים היו

מתנים תנאי למי שהציע את עצמו לתפקיד שמש, שיידע לקרוא בתורה ולתקוע

בשופר, אלה היו שני דברים שיהודי העיירה פחדו ורעדו מפניהם ביותר, פרשת

התוכחה בה קוראים בתורה פעמיים בשנה, והתקיעות בשופר בראש השנה ואחרי

נעילה של יום כיפור, שני הדברים כאחד הטילו אימה ופחד לא מובנים על יהודי

זלוטופולי, ואיש מהם לא היה מוכן לקחת את התפקידים הללו על עצמו, לכן היו

מעמידים תנאי כאשר שכרו להם שמש, שיהיה זה הוא שיקרא בתורה וגם יעלה

לתורה לפרשת התוכחה, וגם יתקע כשופר מתי שצריך.

השמשים של העיירה לא האריכו ימים, לא חלילה בשל התוכחה או תקיעות

השופר, אלא מסיבה הרבה יותר פשוטה, הם היו לרוב אנשים באים בימים, עניים

ואביונים, כי הרי מי מוכן להשכיר את עצמו להיות שמש, ועוד בתנאים כאלה ?

ממילא הייתה תחלופה גדולה של שמשים. וכאשר רבי אריה לייב הגיע לעיירה, מצא

אותם מודאגים מאד לאחר שהשמש הזקן שלהם הלך לעולמו, והם לא מצאו מי שיהיה

מוכן למלא את מקומו, גבאי המקום חיפשו שמש ממש בנרות, והם שאלו את ר'

אריה לייב אם הוא יודע לקרוא בתורה ולתקוע בשופר , ואם יהיה מוכן לקבל על

עצמו את תפקיד השמש? הצדיק השיב בחיוב, שהוא אכן יודע לקרוא בתורה וגם

יודע לתקוע בשופר, ואף מוכן לקבל על עצמו את תפקיד השמש, אולם התנה זאת

בכמה תנאים, מובן מאליו כי הגבאים קיבלו בשמחה את כל התנאים שהציג רבי

אריה לייב, וברכו על המוגמר, ברוך השם יש לזלוטופולי שוב שמש.

אחד התנאים של רבי אריה לייב היה, שיחממו את המקווה פעמיים בשבוע

בנוסף לערב שבת, בשבועות הראשונים קיבל הבלן את התנאי ומילא אחר ההוראות

שקיבל, אולם במשך הזמן התברר לו, כי במשך השבוע איש אינו מבקר במקווה

זולת השמש, שנוהג היה לטבול כל יום אחרי חצות הלילה, התמלא הבלן כעס,

הייתכן? מי שמע דבר כזה לחמם את המקווה רק בשביל השמש? מה פתאום הוא צריך

ללכת למקווה כל יום, ובכלל מי שמע שהולכים למקווה סתם ביום של חול? אני

יודע שנוהגים ללכת למרחץ ביום ששי לכבוד שבת קודש, כך חשב הבלן ועשה דין

לעצמו, לא זו בלבד שהפסיק לחמם את מימי המקווה במשך השבוע, אלא אפילו תלה

מנעול גדול על הדלת, הוא לא ידע כי אצל חסידים נהוג לטבול במקווה בכל יום.

הבלן לא היה יכול לסבול "שיגעון" שכזה. רבי אריה לייב ניסה לדבר עם הבלן

ולהשפיע עליו שישנה את דעתו, הוא ממש התחנן לו שייתן לו לפחות את המפתח,

הוא אפילו הציע לו כסף, אולם הלה התעקש ובשום אופן לא היה מוכן לסגת

מעמדתו.

בראות ה"שמש" - הצדיק כי אין הבלן זז מדעתו הנחרצת ואין סיכוי

שיסכים, אמר לו הרבי: ראה נא ידידי, אם תתן לי תקיעת כף שלא תספר לאף

אחד, אני אגלה לך סוד שיגרום לך נחת רוח גדולה, וממש יחייה אותך ואת

משפחתך, אולם זאת בתנאי אחד, שתפתח לי את המקווה ותמשיך לחמם אותה כמו

שהיה בתחילה, בניסיון זה כבר לא היה הבלן מסוגל לעמוד, יצר הסקרנות גבר

עליו והוא רצה לדעת את הסוד, ונתן לרבי תקיעת כף כמבוקש. או אז אמר לו

ר' אריה לייב: דע לך שיכולתי להעניש אותך עונש חמור ביותר על היחס הנוקשה

שלך, במלה אחת יכולתי לעשותך גל של עצמות רח"ל, אלא מאי? אני לא נוהג

לעשות דברים כאלה, אדרבה במקום עונש אני אעשה לך טובה גדולה מאד, הנה יש

לך בת בוגרת שצריכה להשתדך, אבל היא למרבה הצער התעוורה לפני שנים אחדות,

ואינך יכול למצוא לה שידוך, אם אתה תפתח לי את המקווה כמו מקודם, אתפלל

בשבילה הלילה עוד לפני לכתי למקווה, שה' יתברך שהוא פוקח עיוורים יפקח את

עיניה, והיא תחזור לראות כמו מקודם.

הבלן התקשה להאמין כי השמש אכן מסוגל לחולל מופת כזה, אולם מאידך לא

רצה להפסיד את הסיכוי, אולי בכל זאת זה יצליח, הסכים הבלן שרבי אריה

לייב ילך למקווה בכל יום, ולראיה נתן לו אפוא את המפתח של המקווה. למחרת

בבוקר פרצה מהומה רבתי בביתו של הבלן, הבת הבכירה התעוררה בהתרגשות

גדולה, ובקולי קולות היא קראה לאביה ואמה וצעקה בשמחה, אני רואה! אני

רואה! היא צחקה ובכתה חליפות, והבית היה על גלגלים. מסתבר כי הראייה

חזרה אליה כבמטה קסמים, מיד באו כל השכנים לחזות בפלא הגדול, והעיירה

כולה הייתה כמרקחה, איש לא העלה על דעתו כי השמש של בית הכנסת הוא האחראי

למה שקרה, הבלן שנתן תקיעת כף שמר את מוצא פיו ולא גילה את הסוד לאיש. רק

כעבור שנה כאשר הבלן חלה במחלה קשה, וחש כי ימיו ספורים, הוא שלח לקרוא

לגבאים, ובנשימתו האחרונה גילה להם את הסוד של בתו, הוא ביקש אותם לספר

בעיירה כי השמש הוא איש קדוש וצדיק נסתר, שכולם יידעו איך להתנהג אליו

בדרך ארץ.

השמועה על אודות ר' לייב בעל המופת פשטה לא רק בזלוטופולי, אלא בכל

הסביבה הקרובה והרחוקה, מכל המקומות החלו אנשים לבוא לעיירה כדי לשטוח את

צרותיהם ובעיותיהם, ולבקשו שיתפלל עבורם, לבריאות, פרנסה, ילדים וכו' .

אולם רבי אריה לייב עדיין לא היה מוכן לקבל על עצמו להתגלות ולהיות רבי

של חסידים, הוא עדיין לא השלים את מכסת הגלות שהשית על עצמו, והיה עליו

לבקר עדיין בערים ועיירות רבות והרבה שליחויות לבצע, הוא הודיע אפוא

לגבאים כי עליו לעזוב את העיירה ולחדש את נדודיו. הוא אכן יצא לדרך

והמשיך לנוע ולנדוד במשך שמונה שנים רצופות. לאחר מכן הוא קיבל על עצמו

את הרבנות של העיר שפאליע, וכאן זכה לכינויו "הסבא משפולי". זכותו תגן

עלינו ועל כל ישראל אמן

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/