"בשמחה'' אותיות ''מחשבה''. שמחה בלי מחשבה – הוללות (ר' אורי
מדובינסקי)
בשמחה ובצחוק יראה הזמן קצר, בדאגה ובצער, יראה ארוך. (ר' יצחק אברבנאל)
בשמחת תורה בשעת ההקפות היה רבי משה-דוד
מצ'ורטקוב מחזיק את ספר התורה בזרועותיו ורוקד עמו כל הזמן. שאלו חסיד אחד:
"רבי, אולי הספר כבד בעבורכם?". השיב לו רבי משה-דוד: "התורה
כשמחזיקים בה אינה כבדה".
בשמחת תורה תרמ"ח, כשכיבדו את האדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער)
מליובאוויטש בספר התורה הראשון של ההקפה הראשונה, ביקש הרבי מחסיד, שהיה סוכן
סחורות, לספר על שיטת עבודתו. אמר החסיד: הסוכן לוקח בהקפה (באשראי) סחורה מהעיר
הגדולה ומחלק אותה גם כן בהקפה לסוחרים הקטנים. כשהם משלמים בעד הסחורה שלקחו בפעם
הקודמת, הוא נותן להם בהקפה סחורה חדשה. נענה הרבי ואמר: "זהו עניין ה 'הקפות'.
אחרי ש 'משלמים' בעבודה של חודש אלול, ימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום
הכיפורים, סוכות, שמחת בית השואבה ושמיני עצרת – אפשר ללכת ל 'הקפות' – לקחת ב 'הקפה'"...
בשמיעה בלבד של דברי חכמה ומוסר, נשארים הדברים מבחוץ, וחייב האדם לעורר עצמו
להחיות את פנימיותו "שהאני'' יהיה ער
לחכמה ששמע ואזי יקלטו הדברים ויועילו.
בשם כ"ק מהרי"י מספינקא
זצוק"ל, השפל בעיני עצמו ונכנע ומתבטל בבחינת מוצב ארצה, סימן שראשו מגיע
השמימה.
בשם צדיקים מפרשים בדרך רמז " : והבור
ריק" - אם אדם הוא בבחינת ''ריק מכל תוכן ", אין בו מים -" אין
בתוכו תורה המשולה כמים (אין מים אלא תורה - הוי כל צמא לכו למים , ) אז תדע לך כי
"נחשים ועקרבים יש בו -" יש בו כל מיני נחשים ועקרבים שמסתובבים בתוכו... כי כמו שהרמב"ם פסק
"אין יצר הרע בא אל האדם אלא בלב הפנוי מן החכמה"...
בשם רבי נח מלבוביץ היו
אומרים, את ה' יתברך אי אפשר לרמות, את הזולת קשה לרמות, ציבור אי אפשר להטעות, אם
כך לא נותר את מי לרמות אלא רק את עצמו, ומה החכמה לרמות שוטה...
החייט שראה את הנולד (פניני
בית לוי, עלון 433)
באחת מערי רוסיה חי פעם איש עסקים עשיר, שנוהג
היה לא להסב לסעודה, מבלי שיהיה אורח המסב על שולחנו. הוא היה מקפיד על מנהגו זה
בצורה קיצונית ביותר וכאשר קרה שלא הזדמן אורח, הוא היה מסוגל לצום יום ויומיים
ואפילו יותר. פעם
נמשך מצב זה שבוע שלם והאיש לא נענה להפצרות אנשי ביתו ולא אכל מאומה, זולת קצת
מזונות בערב. כאשר המצב נמשך שבוע שלם ולא היה שום אורח באופק, רחמו עליו בני ביתו
ושלחו לשליח, שיצא לפרשת דרכים וימצא אורח שיבוא לשבת. הם ביקשו את השליח, לבקש כל עובר אורח
שיראה, לבוא אל ביתם לשבת, כדי שבעל הבית לא יצטרך לצום יותר. השליח מצא בסופו של
דבר יהודי זקן, שהלך עם תרמיל על כתפו. הוא הפציר בו והזקן הסכים לבוא ולהתארח
בבית היהודי העשיר.
בעל הבית העשיר היה נוהג לומר דברי תורה
בעת הסעודה. הוא היה מתחיל במצווה, משמיע איזה רעיון מפרשת השבוע, או משהו דומה,
ושאר בני הבית, בניו, חתניו והאורחים היו ממלאים אחריו, כל אחד בתורו . ויהי בליל שבת והאורח הזקן
הסב ליד השולחן, נהג בעל הבית כמנהגו וכולם אמרו דברי תורה, כאשר הגיע תורו של
האורח שישב ליד חתנו של בעל-הבית – לומר דבר תורה, הוא התנצל ואמר שאין לו מה
להגיד, התערב חתנו של בעל הבית ואמר: הכיצד זה שיהודי אין בידו דבר-תורה?!
אולם בעל הבית הרגיע אותו ואמר: האורח שלנו עייף מן הדרך, נעזוב אותו ומחר בצהרים
וודאי יאמר. למחרת
בעת סעודת הצהרים, שוב נתבקש האורח לומר דבר תורה, שוב סירב באומרו כי אין לו מה
לומר, שוב העיר חתנו של בעל הבית מה שהעיר ושוב אמר בעל-הבית לא ללחוץ על האורח,
הוא וודאי יגיד בסעודה השלישית. כאשר גם בסעודה השלישית סירב האורח לומר
דבר תורה והודיע "חגיגית", כי אין בידו מאומה, אמר חתנו של בעל-הבית: הרי
זה בזיון! זקן שכמותך אינו יודע אפילו פסוק אחת מן התורה, או פסוק מן התהילים?!... השיב לו הזקן: אברך שבסופו של דבר יהיה
רב בעיירה קטנה ויקבל בשכרו חמשיה פיטאקס (סכום קטן) מעיז לבזות אותי כל כך!...
למחרת, כאשר בא האורח להיפרד מעל בעל-הבית,
הודה לו הלה מקרב הלב ויאמר לו: החייתני בעצם בואך. אחרי שצמתי כל השבוע, הייתי
אמור להתענות גם בשבת, אלמלא באת. ואני מודה לך מקרב הלב, אך תמה אני על דבריך
שאמרת לחתני, כי הוא יהיה רב בעיירה קטנה. הרי חתני הוא שותף בעסקיי ויש לו כמה
אלפי רובלים מושקעים בעסק, ומאין לך שהוא יהיה רב? אמר לו האורח: אם אספר לך את קורות חיי,
תבין על מה מתבססים דברי.
אני חייט במקצועי – פתח הזקן את סיפורו
ובמשך שנים רבות הייתי עובד אצל "פריץ אחד, עשיר גדול, והייתי תופר את בגדיו
ואת בגדי בני ביתו. פעם אחת עמד הפריץ שלי לערוך סעודה גדולה, לציון יובל שנים לנישואיו,
הוא ביקש שאתפור למאורע חגיגי זה בגדים מיוחדים, עבור כל בני המשפחה שלו. הוא נתן
לי אפוא 300 רובל וביקשני לנסוע העירה, כדי לקנות בדים לתפירת הבגדים. נסעתי
העירה, אך בדרך שמעתי קול בכי וכאשר ניגשתי למקום , כדי לראות מה קורה,
ראיתי שוטרים המקיפים משפחה יהודית ועוצרים אותה. שאלתי את השוטרים, מה יש להם נגד
היהודי הזה, ואמרו שהיהודי הזה חייב דמי שכירות עבור בית המרזח שהוא חוכר מהפריץ
המקומי, וכבר לא שילם את חובו שנים, משום כך ניתנה פקודה לעצור אותו ואת בני
ביתו בבית הסוהר. נכמרו רחמי על היהודי המסכן ומשפחתו
ושאלתי את השוטרים, כמה כסף הוא חייב ואם מישהו ישלם את
החוב, האם ישחררו אותו לנפשו? השוטרים אמרו שאין הם יודעים לענות על שאלות אלה, אך
בקרבת מקום נמצא מנהל עסקיו של הפריץ ואוכל לשאול אותו מה המצב. אכן, ניגשתי
ושאלתי והמנהל אמר לי כי היהודי חייב 300 רובל ואם מישהו ישלם עבורו, בוודאי
שישחררו אותו מיד לחופשי. כאשר שמעתי זאת, הוצאתי מכיסי 300 רובל –
את הכסף שנתן לי הפריץ שלי כדי שאקנה בדים – ונתתי תמורת החוב של היהודי. הלה
יצא לחופשי, נפל על צווארי והודה לי, באומרו: הצלת את נפשי ונפש בני ביתי. אם יהיה
בכוחי לגמול לך בעולם הזה – אעשה זאת בעזרת
השם. ואם לא יעלה בידי, אני מבטיח לך שאבוא מן העולם בא, כדי לשלם את גמולך על
החסד שעשית עמדי...
בעל בית המרזח הלך לדרכו – המשיך היהודי
לספר את סיפורו - ואני נשארתי תוהה
ומשתומם. מה לעשות עכשיו. כיצד אבוא אל הפריץ שלי, ומה אספר לו. היכן 300 הרובלים
שלו? והרי אין לי בכיס פרוטה לפורטה! לבסוף החלטתי וגמרתי בדעתי שאחזור אל
הפריץ ואספר לו כי בדרך עברתי ביער עבות, התנפלו עלי שודדים ולקחו את כל הכסף
שבידי. אם יאמין לי הפריץ, חשבתי, הרי טוב ואם לא יאמין, יהיה מה שיהיה, מילא אין
לי ברירה אחרת. חזרתי
אפוא אל הפריץ וסיפרתי לו מה שהחלטתי. הוא אמר לי, כי הוא יודע שאינני שקרן וממילא הוא
מאמין לדברי. הנה לך עוד 300 רובל, לך ותקנה
בדים ותתפור את הבגדים. עשיתי כדבריו, והמשכתי לעבוד בשירות
הפריץ עוד כמה שנים.
באחרונה עלה בדעתי הרעיון לשאול את עצמי:
מה לי פה ומי לי פה? הרי זקנתי וכל ימי אני נמצא בין גויים! בלי תפילה בציבור ובלי
חברת בני עמי. חשבתי לעצמי, די, עד כאן. עזבתי את הפריץ ועברתי לגור בעיירה, שבה
יש יהודים רבים. מכאן ואילך הייתי קם כל בוקר לתפילה בציבור והייתי מרבה באמירת
תהלים. בשנה
שעברה, בערב יום הכיפורים, הלכתי לבית הכנסת בשעה מוקדמת מיד אחרי הסעודה המפסקת,
כאשר עדיין לא היה שם איש, לבשתי קיטל, התעטפתי בטלית ואמרתי תהלים, כאשר ראשי
מכוסה בטלית. פתאום הרגשתי שמישהו דוחף אותי. חשבתי שעמדתי במקום ששייך למישהו וזזתי
הצידה, כדי לפנות את המקום. אולם גם שם המשיכו לדחוף אותי, ושוב זזתי, עד שבסוף
נדחקתי לפינה, שמשם אין לאן לזוז. בסוף פקחתי את עיני, הסתכלתי סביבי והנה בעל בית
המרזח, שהצלתי בשעתו, עומד לפני בתכריכים ואומר: "הנה
הבטחתי לך להיטיב עמך, או בעולם הזה, או לבוא מן העול?? האמת ולגמול לך על מעשייך. באתי
במיוחד מהעולם הבא, כדי לשלם את חובי. הטובה שאעשה לך היא שאספר לך, איך נראה יום
הכיפורים בעולמות העליונים..." והנה הוא מתחיל
לספר ועיני זולגות דמעות ופתאום אני שומע קול הקורה לי לאמור: ר' יהודי! למה אתה
מעכב אותי?! הנה כל המתפללים כבר הלכו הביתה, הנרות כבר כבו ואני צריך לסגור את
בית הכנסת... ושוב אני שומע לחישה ובעל המרזח אומר לי: לך ללובלין, אל ה"חוזה" והוא
יאמר לך מה לעשות. אני שוב פוקח את עיני והנה שמש בית הכנסת עומד לפני ומתחנן לי
שאסיים את תפילתי ואתן לו לסגור את בית הכנסת...
למחרת יום הכיפורים נסעתי ללובלין המשיך
החייט את סיפורו , אחרי שסיפרתי
ל"חוזה" את אשר קרה לי, הוא אמר לי: מעתה תתפלל אתי בסידור שלי, במשך
שנה שלמה. כך היה ואחרי תום השנה. הוא אמר לי לך הביתה ואני אתן לך מתנה: מעתה,
כאשר תראה בן-אדם, תדע מה יעלה בגורלו. אנשים שמצאו אותי
בדרך, בבואי חזרה מלובלין, הזמינו אותי אליך הביתה. באתי ראיתי את חתנך ואמרתי לו
מה שראיתי, שהוא
עתיד לכהן כרב בעיירה קטנה ויקבל סכום קטן בשכרו – סיים החייט האורח
את סיפורו המאלף. ואכן, זה מה שקרה. גלגל חוזר בעולם, זה
עולה וזה יורד. בעל- הבית העשיר ירד
מנכסיו וגם אלפי הרובלים, שהיו נדוניה של בתו, ירדו לטמיון. בסופו של דבר לא הייתה
לחתנו של האיש ברירה. אלה לקבל על עצמו רבנות, כפי שאמר לו החייט האורח.
יש אומרים שבסוף הוצעו לאיש שתי הצעות, של
שתי עיירות שונות, שבאחת מהן הציעו לו שכר גבוה יותר ואילו באחרת הציעו לו בדיוק
כפי ש"ניבא" לו החייט. האברך בחר בעיירה, בה הציעו לו את הסכום שנקב בו
החייט, שקיבל מה"חוזה" מלובלין את הכוח לראות מה יעלה בגורלם של בני אדם...
