אמרי שפר כ"ב אב ה'תשע"ח

 דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. גם ללב ממנו יצאו הדברים. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל)

     דברים לא יקרו מעצמם - הם צריכים את עזרתך בכך.

     החיים הם לא תמיד עניין של "להחזיק בקלפים" טובים , אלא לפעמים לשחק חכם בקלפים חלשים.

     "העושה תורתו עיתים, הרי זה מפר ברית" (ירושלמי ברכות סח,א). האומר שיש עיתים לתורה, שיש להתאים את התורה ואת המצוות ולתקנן על-פי העיתים, רוח הזמן – אינו אלא מפר הברית והורס התורה. (כתב סופר)

  

     הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע היה אומר, שהוא מחבב ביותר בעל תפילה שמתפלל בקול גבוה במיוחד, שהרי ב"קול" [צליל גבוה - tone [זה, בודאי לא דיבר לשון הרע...

     הרצון לסלוח הוא החזק ביותר. הרצון להתנצל הוא האמיץ ביותר.  הרצון לשכוח הוא המאושר ביותר

     התכונה המסוכנת ביותר - תירוצים

אמונה בבורא הָעולָם II (פניני עין חמד, עלון 694)

     גם כאשר האדם נמצא במצבים לא קלים חלילה, עליו לזכור,  כי רק בורא העולם הוא שקובע מה שיהיה ויכול הוא לשנות את כל סדרי בראשית, ולכן עלינו לחזק את אמונתנו בחי העולמים.

     הניסיונות הרבים שעל האדם לעבור אינם קלים בלשון המעטה. לא בכדי אמר דוד המלך ע"ה: "לַהִגידַ בבֹּקר חסְּדָך וֱאמּונְָּתָךַ בֵלילֹות" (תהילים צ"ב,ג'). כאשר חיי האדם הולכים למישרין ו'הצלחותיו' ניכרות לעין כל - זו לא חוכמה להודות לבורא העולמים באותם הזמנים.  הקושי הגדול של אמונת האדם ובה הוא נמדד - דווקא בלילות. כלומר, כשהוא נמצא בחושך, הניסיונות גוברים עליו ומוצא הוא את עצמו במצבים לא קלים בלשון המעטה. אז האדם נמדד, האם גם אז אמונתו יסודית ואינה מתערערת אפילו לרגע אחד.  הדברַ החשוב ביותר בכל אותם רגעים 'לא קלים' בהםַ האדםַ מתמודדַ הוא – לאַ לאבדַ אתַ האמונהַ והתקווהַ בחי-  העולמים!!!

     סיפר הרב דוד פלקוביץ שליט"א: פעם אחת הוזמנתי לשאת דברים בארגון 'חי-לייף ליין' (ארגון זה מחזק ילדים חולים או בעלי מוגבלויות וכן את משפחותיהם במצבים קשים, שעליהם להתמודד ביום-יום ומנסה להקנות לילדים ילדות נורמלית ושמחה ככל האפשר.  מוציאים את הילדים לקמפים, טיולים ומחזקים באמונה, משקמים אותם וכו'(.  באמצע נאומי קם אדם מתוך הקהל וביקש את רשות הדיבור וסיפר: "כאשר מלאו לי תשע-עשרה שנים, אובחנה בגופי ל"ע מחלה קשה, והרופאים הודיעו לי שמצבי קשה מאוד, ואיןַ תרופה למחלתי. ניתן לשער, מה מתחולל בקרב האדם באותם רגעים, שבהם מתבשר בדבר זה". "עזבתי את בית הוריי באוסטרליה וטסתי לארצות הברית כדי להעביר את הקיץ ב'מחנה שמחה'- המיועד לילדים חולים.  בחטיבת הבנות של המחנה הייתה חולה צעירה בת תשע-  עשרה, שהרופאים הודיעו לה, שהיא לא תזכה לחגוג את יום הולדתה העשרים !". "הפגישו בינינו והחלטנו בהחלטה משותפת להתחתן !. כולם חשבו, שאנחנו משוגעים. לשם מה? מה הטעם? הריַ שנינו חולים ל"ע במחלה סופנית! לא השגחנו בדבריהםַ והתארסנו" . "החלטתי לחזור לאוסטרליה כדי להודיע להוריי ולהתארגן לחתונה. מיד כשנחתתי באוסטרליה, שמעתי את שמיַ במערכת הכריזהַ בתוספתַ בקשהַ להגיעַ מיידיתַ לטלפון!". שםַ הודיעוַ לי, שארוסתי התמוטטה, ואםַ ברצוניַ לראותהַ שובַ עליי לעלותַ לטיס הַהקרובה, היוצאתַ לניו-יורק”.

     התקשרתי מיד לרב שלי ואמרתי לו: 'אני בטוח ללא צל שלַ ספק, שבעזרתַ ה' אניַ וארוסתיַ נתרפאַ ממחלתנו, אז אבקשךַ לערוךַ לנוַ חופהַ וקידושיןַ בבית-הרפואהַ בניוַ יורק'. "לשאלתו של הרב, באיזה מצב נמצאת ארוסתי, עניתי: 'בחצי תרדמת'.

     הרב הסביר לי, שאי אפשר לערוך חופה וקידושיןַ במצבַ שבו הכלהַ אינהַ בהכרהַ מלאה". "כמובן, מיד עליתי על טיסה בחזרה לניו-יורק. הגעתי לשם בשעת בוקר מוקדמת ומיהרתי לבית-הרפואה. ראיתי את ארוסתי חיוורת כסיד. האור בעיניהַ הלך ודעך. הרופאים ניגשו אליי ואמרו: 'אנו מצטערים מאוד, אך דע לך, אלו הן שעותיה האחרונות'. "לא האמנתי להם בשום אופן, ואמרתי בקול רם: 'שנינו חולים ושנינו ננצח את המחלה ואף נזכה להביא ילדים לעולם'. עמדתי ליד מיטתה של ארוסתי והתחלתי להתפלל תפילת שחרית. בירכתי באוזניה את 'ברכות השחר'. " מימיי לא בכיתי כך. הבכי הלך וגבר וכשאמרתי 'פוקח עיוורים', 'זוקף כפופים', 'הנותן ליעף כוח', בכיתיַ כלַ כך,ַעדַ שלאַ יכולתיַ לבטאַ אתַ המילים". "כשהגעתי בתפילת העמידה למילים: 'וברכנו אבינו כולנו באור פניך...'. זעקתי בליבי: 'אנא! ריבוןַ העולמים, תחזיר אתַ האורַ לעיניהַ שלַ ארוסתי'. " סיימתי להתפלל ונדהמתי לראות, שמעט מן האור חזר לפניה והיא אפילו חייכה".

     בשלב זה, הפסיק הבחור את סיפורו ושאל את הקהל שבאולם: 'אתםַ יודעים, מהַ קרהַ בסוף?'. הקהל כולו עמד מרותק מחכה בכיליון עיניים לדעת, מה היה בסוף הסיפור.  את הדממה ניתן היה 'לחתוך בסכין', וכולם חיכו במתח רב למוצא פיו.  לאחר שתיקת דומיה, שנראתה נצחית, קרא הוא לפתע בקול : "רפא-ל! חננא-ל! רוצו אליי!". ומתוך הקהל רצו אליו שני ילדיםַ תוךַ כדיַ קריאתַ "אבא! אבא!" וכשהגיעוַ הם אליו, הריםַ הוא אותםַ בשתיַ זרועותיוַ ואמר: "זהַ מהַ שקרהַ בסוף!". "

     לא נותרה עין אחת יבשה בכל האולם. כולם דמעו. חלקםַ בכוַ בקול. וכשהצביע הוא על אשתו, שישבה בתוך הקהל ואמר : "הנה היא, זאת שחזר לה ה'אור לעיניים' וחזרה את כל הדרך חזרה", קמוַ כל הקהלַ עלַ רגליהםַ ומחאוַ כפייםַ סוערותַ וניגבוַ אתַ הדמעות, שירדו עלַ לחייהם.

     צריךַ להתחזקַ באמונהַ במיַ שאמרַ והיהַ העולם!".

הבטחות צריך לקיים (אור דניאל(.

     מעשה בזוג שהמתינו שנים רבות לילדים, אך לא זכו להיפקד. כל מאמציהם עלו בתוהו, סכומי כסף אדירים הושקעו ברופאים מומחים - אך לשווא. כאשר נואשו מפתרונות ביד אדם, החליטו לפנות לרבנים, אולי שם ימצאו מזור לבעייתם. האישה לא האמינה שהרבנים יצליחו לסייע היכן שרופאים מומחים ובעלי שם בתחום הרפואה לא הצליחו, אך מכיוון שבלב היהודי מקננת תקווה, והניצוץ היהודי חבוי לו אי-שם, החליטו לפנות ל"בבא סאלי" זיע"א,  ששמעו יצא למרחוק וניסים גלויים התרחשו בזכות ברכותיו הקדושות.

     בני הזוג נסעו אל הצדיק וביקשו את ברכתו.  ה"בבא סאלי" בכוח קדושתו ביקשם לבכות ולהתפלל בקבר "רבי מאיר בעל הנס" בטבריה, ולקבל עליהם ג' דברים: שבת, כשרות וטהרת המשפחה. כמובן שנושאים אלו לא היו "הצד החזק" שלהם... אך כדי לזכות בילדים היו מוכנים להתאמץ ולעשות זאת. הבעל והאישה הבטיחו ל"בבא סאלי" שאכן הם מקבלים עליהם את ג' הדברים.

     הזוג נסע מה"בבא סאלי" לטבריה מתוך אמונה שאכן הפעם תבוא הישועה. ואכן בקבר "רבי מאיר בעל הנס" שפכו תחינתם בבכי קורע לב, מתוך תקוה שהבטחתו של ה"בבא סאלי" תתקיים. וראה זה פלא: בתוך שנה נפקדה האישה בבן זכר!. כולם הבינו שיד ההשגחה העליונה היא זו שזיכתה אותם ביקר מכל. אך דא עקא, האב,  שהבין את הקשר בין ברכת הצדיק להולדת בנו, מיד קיבל עליו עול תורה ומצוות, שמירת שבת, כשרות, תפילות ועוד. ומנגד - גם האישה הבינה שזכתה לבן בזכות ברכת הצדיק, והיא ידעה שאם ה"בבא סאלי" לא היה מברך אותם - היא הייתה ממשיכה להסתובב בין הרופאים ללא סיכויים רבים. הבעל, שהתחזק מאוד ברוחניות, ביקש מאשתו שתקיים את הבטחתם לרב, וטען בפניה כי הוא חושש שאם לא יקיימו את הבטחתם - מי יודע מה יהיה עם הילד... אך האישה סירבה להמשיך לקיים את הבטחתה לאחר שבנם נולד. היא כבר לא ראתה צורך לשמור על שבת וטהרת המשפחה. פתאום הנס התגמד לנגד עיניה, בתוך תקופה קצרה שכחה היא כיצד זכתה במרגלית יקרה זו. כל ניסיונותיו של הבעל לשכנע את אשתו עלו בתוהו, והיא חזרה לסורה.

     לאחר כמה שנים הרגישה האישה שהילד "בורח לה", אינו ממושמע, החל לגדל שיער בצורה שאינה הולמת אדם, חוצפתו הפכה לדבר שבשגרה, ולפתע היא החלה להבין שאם לא תקבל עליה את שהבטיחה, מהר מאוד היא תישאר רק עם בעלה, כי לא תוכל להשלים עם מעללי בנה. באחד הימים ניגשה האישה לרב והתחננה: "אנא, כבוד הרב, אני מוכנה לעשות הכל! אני רואה שאני מאבדת את בני היחיד היקר מכל, אשר ששנים כה רבות ייחלתי לו. אנא, הצל את בני!". הרב שהבין לרוחה, הציע לה לקבל עליה את הבטחתה, אך היא עדיין בעקשנותה: שבת וכשרות – אקבל על עצמי, אך לשמירה על טהרת המשפחה - אני עדיין לא בשלה. "אנא, כבוד הרב, בוא נתחיל דבר דבר..." - הציעה. הרב סירב, וטען שטהרת המשפחה היא מאבני היסוד בעם ישראל, והתנהגות הבן ואורחות חייו מושפעים מאי קיום מצווה זו. לבסוף נעתרה האישה, והודיעה שהיא מוכנה לנסות "לבדוק". וראה זה פלא: לאחר כחודשיים שבהם קיימה את הבטחתה - החל הבן לקיים מצוות, סגנון דיבורו הפך למנומס ותרבותי, והוא חזר לקיים תורה ומצוות.

     אין ספק כי תורה שאינה נקנית בעמל - אין ערכה רב. כך גם חזרה בתשובה שנובעת מהתלהבות רגעית - יכולה לפוג בנקל. רק כשהתורה נרכשת ביגיעה, במסירות ובעמל נהפכת היא לקניין בלב האדם. רק כשהאמונה נבנית בשלבים, יסוד ועוד יסוד, והדברים הופכים לבניין עדי עד .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ז סיון ה'תשע"ז

אדם צריך לרצות, וכאשר אין רצון, צריך לרצות שיהיה רצון, וכאשר גם זה אינו מועיל, צריך לרצות ולרצות ולרצות …(רבי בונים מפשיסחא זצ"ל)

     הרה"ק מקאצק שדיבר אודות השולחן ערוך בסימן א או"ח סעי' ד' על ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן הבית, והנה שאל אחד ואם איננו ירא שמים שלא אדאג על החורבן, אמר לו הרה"ק מקאצק זי"ע אם אתה לא ירא שמים אתה בוכה קודם על חורבנך לבד שאתה איננו ירא שמים ואח"כ על חורבן הבית

     כאשר אדם מצליח באיזו פעולה שהוא עשה, הוא מקבל בפנים סמוקות את התשבחות שחולקים לו ומצטנע בפינתו: זה לא אני. זה הכל "סייעתא דשמיא“. או: אני רק הייתי השליח, אבל הכל נעשה"בעזרת ה'". תרגום: אני עשיתי. ה‘ רק "עזר“ לי.  מאידך, כאשר אדם מנסה להשיג מטרה מסוימת, ולמרות כל מאמציו המשימה אינה צולחת והוא נכשל, הוא מרים ידיים בהשלמה ונאנח: "הכל משמים". תרגום: אני רציתי וניסיתי. בשמים, שם למעלה, אשמים בכישלון. הם לא רצו...

     כותב "בעל התניא": ענינו של פסח שני: אין מצב "אבוד" - תמיד אפשר לתקן ולהשלים. אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה, ואפילו - "לכם", שהדבר היה ברצון, על אף הכול אפשר לתקן". עצה קטנה : במקום לתת לעצמך סיבות למה אתה לא יכול, תחפש לעצמך סיבות למה אתה כן יכול... וה' ייתן לך הזדמנות נוספת.

דפקו ולא שמע (אגעדאנק, בהר-בחוקתי)

     רצוני לספר מה ששמעתי מרבי זאב איידלמאן זצ"ל, עובדה מופלאה שאביו היה עד לה ונוכח שם בשעת מעשה. לימים סיפרתי את הדבר באזני רבי גדליה נדל זצ"ל, שהתבטא: " הסיפור אמת, כי כך באמת היתה מהותו של האיש".

     רבי משה סוקולובסקי זצ"ל (רבו של מרן הגראי"ל שטיינימן שליט"א) נשא אישה מהעיר בריסק והגיע לדור בה בצעירותו. ישב ולמד בשקידה גדולה. היה נסגר בחדר ויושב ולומד ברציפות.  יום אחד, רעייתו הייתה צריכה אותו בדחיפות. לא הייתה לה ברירה ודפקה על דלת חדרו,  אך לא פתח. כיוון שהבינה כי נרדם או משהו כזה, דפקה חזק יותר, אך גם אז לא הייתה תגובה. דפקה עוד יותר חזק, ומשלא נענתה – נכנסה לפחד: "מי יודע מה קורה, הוא נעול ואין תגובה".  הזעיקה לשם מיד את אביה – חמיו, שהרגיע אותה, ואמר שאין לה מה לדאוג. החל לדפוק גם הוא על הדלת, אך אין קול ואין עונה, גם הוא כבר החל להיבהל.  מהחלון לא יכלו להיכנס, ולכן ניסו לדפוק עם פטיש מעץ ופטיש מברזל. כשגם זה לא הועיל– לא הייתה עצה אחרת וקראו לפורץ.

     רבי וועלוול איידלמאן הסביר לי: שלא תהיה לך טעות. הפורץ של אז לא היה כפורצים של היום שעושים איזה חכמה של סיבוב במנעול, ומקסימום שוברים משהו קטן בפנים ופותחים. לא ולא, הפורץ היה שובר את הדלת לחתיכות, ורק כאשר לא הייתה ברירה מחמת סכנת נפשות, היו מזמינים פורץ.  כמובן, יחד עם הפורץ התכוננו לעזרה ראשונה, כיוון שההשערה היתה או שהוא מת, או שהוא במצב שאפשר עוד להצילו. הפורצים החלו במלאכתם, הכו וניסרו את העץ, ותוך זמן קצר נפער חור גדול בדלת העבה. כאשר הייתה אפשרות להיכנס פנימה, מיד נכנסו אנשי ההצלה ואחריהם – חמיו, אשתו, ועוד, כשגם אביו של רבי וועלוול איידלמאן ביניהם.  והנה לתדהמת כולם, רבי משה זצ"ל יושב בשלווה ליד השולחן ולומד ! כאשר התמלא החדר באנשים, הגביה את ראשו, הביט סביבו כלא מאמין ושאל: "איך נכנסתם הלא הדלת הייתה נעולה ?!". לא יאמן כי יסופר, אבל זו עובדה. כך שמעתי מעד ראיה. אני פוחד לספר תמיד את הסיפור כי לא יאמינו, אבל זה מעשה שהיה, ולכך התכוון רבי גדליה נדל שאמר: המעשה אמת כי כך הוא היה. כאשר הוא נכנס ללמוד סוגיא – כמו יצא מהעולם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ג אייר ה'תשע"ז

 ''אם בחוקותי תלכו" (כו, ג( ' שתהיו עמלים בתורה'. בסיום לימוד מסכת אומרים: 'מודים אנחנו לך... ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות, שאנו עמלים, והם עמלים... אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר'. מסביר ה 'חפץ חיים ': ודאי שגם חייט, סנדלר וחנווני מקבלים שכר על עבודתם. אם כן מדוע נאמר ש 'הם עמלים ואינם מקבלים שכר', אלא שחנווני גם אם יעמוד כל היום בחנותו ויעמול לפרנסתו מבוקר ועד ערב,  הרי השכר הוא בתוצאה במאזן הכספים וייתכן שלא ירוויח פרוטה, למרות שעמל בכל כוחו. אבל העוסק בתורה מקבל שכר על עמל התורה. גם אם ישב יום שלם והתייגע להבין סוגיא קשה ובסוף לא הבין, בכל זאת יקבל שכר על היגיעה והעמל שהשקיע.  כי עמל התורה הוא מצווה בפני עצמה בלי קשר לתוצאה. לכן 'אנו עמלים ומקבלים שכר – והם עמלים ואינם מקבלים שכר' על העמל, אלא רק על התוצאה.

     ואולך אתכם קוממיות. הטבע של הבהמה שתמיד הולכת עם הראש למטה מפני שהיא קשורה רק לארציות, וכמו כן אם אדם נוהג כבהמה זה כמו שראשו למטה, וזה שאמר ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה כשאתם מקושרים להקב"ה.

     בשלום הבית המנצח הוא זה שמוותר.

     בשם הגה"ק הגרי"ז מבריסק זי''ע אומרים, שפירש בדרך צחות:  שבא הכתוב לומר, שאפילו ש"מרדכי היה משנה למלך וגדול ליהודים", עם כל זה הוא לא הסתנוור... אלא היה "ודובר שלום" - היה אומר "שלום" "לכל זרעו –" היינו לכל אחד אפילו לילד! ולא הרגיש בזה שום פחיתות כבוד!...

     בשם הגאון מוילנא מופיע שהמילה 'בראשית' היא ראשי תיבות של המידות הראשיות: ביטחון, רצון, אהבה, שתיקה (ויש גורסים שמחה), יראה ותורה. מידת הביטחון ניצבת בדרוש  זה כאבן הפינה הראשונה לכל המידות.

     בשם הרה"ק מפשיסחא זי"ע – דידוע שפורים – כפורים, ומה בכל זאת ההבדל, אלא שבפורים מתחפש היהודי לגוי והריהו שותה לשכרה, ואילו ביום הכיפורים מתחפש הגוי ליהודי ומתעטף בטלית ובא לבית הכנסת.. .

     בשם הרה"ק מקאצק זי"ע מובא, שפירש "לא עבדת את ד' אלוקיך – בשמחה". שעשית את העבירות בשמחה עם גישמאק, וזה העוון החמור.

     בשם הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי ע" אומרים: כי גדול יום הפורים מיום הכיפורים, שאילו ביום הכיפורים מצוה לענות את הנפש, ואילו בפורים חייב אדם להתבסם עד דלא ידע, כלום יש עינוי גדול בעולם מחסרון הדעת? ...

הלא הכלה בכתה'' (נועם שיח - תזריע- מצורע תשע"ז)

     סיפר לי ידידנו הרב החסיד הנעלה ר' חיים יודל אסטרייכר שליט"א מחשובי מרביצי תורה בעיר התורה לייקווד, שכידוע שכ"ק מרן האדמו"ר מסקולען שליט"א היה מגיע להשתתף כמעט בכל חתונה וחתונה שהיו מזמינים אותו, ורק בזמן האחרון, שהרבי ממרום גילו המופלג בליעה"ר הוא כבר חלש מאוד, הוחלט שהרבי אינו משתתף בשום חתונה, ואף כשאחד משמשיו הנאמנים מהמקורבים אליו ביותר חיתן אחד מיוצאי חלציו, לא בא הרבי להשתתף – וזאת כדי להראות שהרבי אינו משתתף בשום שמחה יהיה מי שיהיה – לבד מנכדיו או ניניו.

     פעם – סיפר ר' חיים יודל – בשמחת הנישואין של אחד מקרוביי, הופתעו הנוכחים לראות את הרבי שליט"א מסקולען מגיע להשתתף בשמחת החתונה, והיה הדבר לפלא גדול, שהרי ידוע היה שהרבי לא יוצא מביתו כלל לשמחות, ולאחר חקירות אצל הגבאים נודע דבר נפלא, שאבי הכלה נכנס עם בתו הכלה לקראת החתונה להתברך אצל הרבי שליט"א, ובאמצע פרצה הכלה בבכי, והרבי שאל למה היא בוכה, ואמרו לרבי שהכלה אומרת ששמעה שהרבי לא ישתתף בשמחת נישואיה והדבר כואב לה מאוד, ולכן היא בוכה.  והנה כשהגיע זמן החתונה, אמר הרבי לפתע להפתעת הגבאים, שהוא רוצה להשתתף בחתונה, והשתוממו מאד, שהל?? עשו גדר חזק שהרבי לא ילך לחתונות, ואף לשמחת החתונה שעשה אחד מהמשמשים הקרובים לא הלך הרבי, ומה ראה כאן הרבי, שנחוץ כ"כ לשבור את הגדר החזק, וענה הרבי "הלא הכלה בכתה"...

הלעקעך (נועם שיח – תזריע-מצורע)

     אצל הרה"ק מרן בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע נכנס יהודי אחד מודרני עם בנו בחור "בר מצוה", כדי שהרבי יניח לו תפילין. לאחר התפילה הביא הלה לעקעך לציבור לכבוד שמחת ה"הנחת תפילין", אך בהיות שעל פי חזותו של היהודי היה ספק גדול אם אפשר מטעם כשרות לטעום מה 'כיבוד', לכן לא ניגש שום אדם לטעום מהלעקעך, והיהודי עמד בצד נכלם ולא הבין למה לא ניגשים לאכול מהמטעמים שהביא.  כשהבחין ה"אמרי חיים" זי"ע במה שאירע שם, הבין מיד את סיבת הדבר, וניגש ליטול מהלעקעך והתבטא בקול "אני מבין שאף אחד לא רוצה לטעום מהלעקעך קודם שמניחין תפילין דרבנו תם,  אבל כולכם יכולים לעשות כמו שאני עושה, לוקחים חתיכה לכבוד השמחה, ומברכים את בעל השמחה, ומניחים בצד לאכול לאחר שיניחו תפילין דרבינו תם"... והורה להמשמש בקודש שיטול שני חתיכות ויכניס לחדרו... כל הנוכחים הבינו מיד את הרמז, ותוך כמה דקות לא נשאר כלום מהלעקעך, והלה הלך לדרכו בשמחה וששון מבלי להיפגע.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י' חשון ה'תשע"ז

 

,   אחד בא לבקש ממרן הגראי״ל שטיינמן שליט״א ברכה שרוצה להיות גדול הדור, אמר שזו אינה מעלה להיות גדול הדור, מפני שאם הדור 'עמי ארצים', אז מה,  תהיה ראש לעמי הארץ? תבקש להיות "תלמיד חכם".

"     הבט נא השמימה וספור הכוכבים...כה יהיה זרעך" (ט"ו ה'). "הבט השמימה" למרות שיודע אתה מראש כי לא תוכל לספור את הכוכבים, הרי אתה מביט השמימה ומנסה לספור. "כה יהיה זרעך"כך ינהגו בניך, הם לא יעריכו את הרצון במידת היכולת, אלא את היכולת במידת הרצון. ) רבי מאיר שפירא(

"     הוציא לחם ויין" (י"ד י"ח). ס"ת "אמן", ללמדנו על ההשפעות הנפלאות הבאות כתוצאה מעניית אמן בכוונה אחר כל ברכה. (וכל מאמינים – בן גרני(

המדרש מספר שכשעמדו בני ישראל למרגלות הר סיני כדי לקבל את התורה, ה' אמר להם ששכר שמירת המצוות שלהם יהיה גן עדן. שאלו בני ישראל את הא-לוקים, "ומנין לנו שגן עדן טוב כל כך? אולי אפשר לטעום ממנו? לקבל דוגמית?" (כנראה שהיהודים היו תמיד סוחרים טובים) ה' לא נבהל. הוא ידע שגן עדן הוא המקום בו חווים הנאה זכה וטהורה של קרבה לא-ל האינסופי. הוא אמר, "בהחלט, אשלח לכם דוגמית. אתן לכם את השבת''.לכן, אומרים חז"ל, בשבת יש משהו מטעמו של העולם הבא. אם גן עדן הוא ההנאה הרוחנית הטהורה, אז השבת היא טעימה מאותה חוויה. (הרב נח וינברג))

     ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם (יז', יב '( רמז נחמד שמעתי מהרב מאיר מאזוז שליט"א:  ישנם ג' חתנים שסימנם חת"ן והם: ח'- ימי מילה - אבי הבן. ת – תורה – בר מצווה ן'- נישואים – חתן בחופתו.  ולכן בשמחת תורה נהגו להוסיף 'חתן מעונה' כיוון שחתן בראשית רומז לברית המילה הנעשית בראשית חיי האדם, חתן תורה רומז לבר מצווה שמקבל עליו עול תורה ומצוות, וחתן מעונה רומז לחתן שביום חופתו מקים מעון לזוג שנישא ולשכינה הקדושה. (מתוק מדבש - הרב ברוך בוקרה שליט"א, עלון 101)

     ולא יאשמו כל החוסים בו' עוד לא קם האדם שיתחרט על שחסה ובטח בקב"ה.

     ''ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (י"ג ט"ז). לכאורה אחרי שאברם שמע הבטחה זו אמר (ט"ו ב '(: "מה תיתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר". ורק אחרי שהקב"ה הוציאו החוצה ואמר לו "הבט נא השמימה...כה יהיה זרעך" האמין בד' ? אלא אברהם הבין "ושמתי זרעך כעפר הארץ" שבניו יהיו כעפר 'גשמיות', כזה יש לי את אליעזר מנהל משק 'גשמיות'. אני רוצה בנים שיהיו 'רוחניים', אזי הבטיח לו הקב"ה "הבט השמימה...כה יהיה זרעך", אז האמין אברהם ובטח, כאלו בנים אכן רצוני שיהיה בהם רוחניות... )הרב י.ד. גרוסמן שליט"א מגדל העמק(

"     זכות הקשקוש" הוא נקודת יסוד בכל מדינה דמוקרטית שמכבדת את עצמה, אך כידוע היא איננה שמורה רק לעיתונאים...

האישה שעמדה בניסיון העושר (סיפורי צדיקים, גליון קע"ד)

     מי מיהודי וילנה אינו מכיר את הסמטה של גיטקה טויבה?  אף על פי כן אין הכל יודעים מי הייתה, ובמה זכתה האשה הצדקת הזאת שהסמטה תהא נקראת על שמה עד היום. 

     בימיו של הגאון הקדוש רבי אליהו מוילנא זיע"א, התגוררו בעיר ווילנה הרבה למדנים וצדיקים, שהיו באים מכל קצווי תבל ליהנות מזיו תורתו. בין אלה היה גם צדיק אחד נודע,  הוא רבי מרדכי בן הגאון המפורסם רבי אריה לייב אפשטיין רבה של קניגסברג זיע"א, בווילנה קראו לו ר' מרדכילי גיטקה טויבה, על שם אשתו. מפני שהוא עצמו היה יושב יומם ולילה על התורה ועל העבודה, והיא אשתו היתה עקרת הבית והמפרנסת, הם חיו בדחקות גדולה, אך מפני שגיטקה טויבה הייתה אשה צנועה העושה רצון בעלה, לא התלוננה מעולם,  אדרבא תמיד הייתה שמחה בחלקה ומרוצה מבעלה הצדיק,  ומתאמצת למלא כל הצטרכויותיו, ומקווה לקבל חלק מחלקו בעולם הבא.

     פעם אחת בימות החורף כשתגברו ביותר הקור וסערות השלג, היה בביתו של ר' מרדכי קר מאוד, מפני שהפרנסה הייתה קשה ולא היו להם עצים להסיק בהם את התנור, גם המזון תם מביתם והגיעו עד למצב שלא היה בבית פת לחם,  הילדים התהלכו עירומים ויחפים, והתרפקו על אמם כשהם רועדים ומבקשים אוכל, וגיטקה טויבא ליבה מר עליה והיה לה קשה ביותר לראות בצער ילדיה. אף על פי כן שתקה וקיבלה הכל באהבה.  בינתיים שב הביתה ר' מרדכי מבית המדרש לאחר יום של תענית כדרכו לצום בה"ב, וביקש לטעום משהו להשיב את נפשו, אך בבית היה חושך ואין נר להדליק, ועל אחת כמה וכמה שלא היה עצים כדי להכין כוס חמין. נגע הדבר ביותר ללבה של גיטקה טויבה, ומגודל הצער פרצה ממעמקי לבה אנחה גדולה. כששמע ר' מרדכי הצדיק את אנחתה של אשתו הצדקת, ביקש להפיס את דעתה ולשדלה בדברים, ולעודדה שהשם יתברך הנותן לחם לכל בשר והזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, בוודאי לא יטוש גם אותם, הוא לא הניח לה לילך ולהביא כוס חמין מהשכנים, מפני שכתוב ''ושונא מתנות יחיה".  גיטקה טויבה ועמה הילדים, עלו בלית ברירה רעבים על  משכבם, אך ר' מרדכי שכח מרעבונו, מצא לו קיסם והדליקו, ולאורו ישב ולמד בהתלהבות.

     תוך כדי לימודו שמע קול דופק על הדלת, הרים ר' מרדכי ראשו מעל הגמרא ושאל: מי שם? "אני הוא אליהו", השיב הקול, מרדכי חשב שהדופק הוא שכנו ר' אליהו המסגר שהיה דר עמו בחצר אחת, הלך ופתח את הדלת, ואל הבית נכנס איש זר בעל זקן שיבה, נתן לו ר' מרדכי שלום וביקש אותו לישב, ושאל את האורח, מי הוא ומה הוא מבקש? "אני אליהו הנביא", השיב לו הזקן, "אנחתה הכשרה של אשתך, עשתה רושם גדול על פמליא של מעלה, ושלחו אותי לומר לך, שאם אתה מבקש עשירות, אתה יכול לקבל אותה מיד. הא לך אדרכמון של זהב, תן אותו לאשתך, והיא תעשה בו מסחר, ומיד אתם מתעשרים, אבל ידוע תדע, שאם תקבל ממני את האדרכמון, אבוא אליך בעוד שלוש שנים כעת חיה , ואדרוש ממך להחזירו לי, ויחד עם האדרכמון אתם תצטרכו להחזיר את נשמותיכם לבורא." השיב לו ר' מרדכי, הואיל וחכמינו ז"ל אמרו שבדברים הנוגעים להליכות הבית חייב הבעל להימלך באשתו, איני רשאי להחליט דבר, עד שאשאל לדעתה של אשתי.  כך עשה, הלך וסיפר ר' מרדכי לאשתו את דבר אדרכמון הזהב שהקב"ה שלח להם בידי אליהו הנביא, וכן סיפר לה את התנאי הלא פשוט שאליהו הנביא התנה עמו, שלאחר שלוש שנים יצטרכו להחזיר את האדרכמון, ויחד אתו יצטרכו גם להחזיר את נשמותיהם למי שהנשמות שלו. והמשיך וסיפר לאשתו שהוא לא רצה להסכים או לסרב בלי שישאל את דעתה לעסקה הלא פשוטה. גיטקה טויבה חשבה קצת ואמרה: שמעני בעלי, מה שיהיה בעוד שלוש שנים נראה בבוא הזמן, ולפי שעה צריך לקבל ולא להרבות מחשבות , והשי"ת יעזור.  חזר ר' מרדכי אל אליהו הנביא, והודיע לו על הסכמתם לקבל את אדרכמון הזהב יחד עם התנאי הנלווה אליו. מסר אליהו הנביא את האדרכמון לר' מרדכי ובירך אותו בהצלחה,  וברגע אחד נעלם לו אליהו הנביא המבשר.

     למחרת בבוקר נטלה גיטקה טויבה את האדרכמון, שלחה ידה במסחר וההצלחה האירה לה פנים, מיום ליום רבתה הברכה במעונם, ולא חלפו ימים מרובים עד שנעשתה עשירה מופלגת. אך עשירותה והצלחתה לא השכיחו ממנה את התנאי שהתנה אליהו הנביא, וידעה כיצד לכלכל את מעשיה,  מה עשתה? כל אותו ממון שהרוויחה הייתה מחלקת בין עניים,  זקנים, וחולים ובעלי מום, בין אלמנות ויתומים, והכול ביד רחבה ובעין טובה.

     כך חלפו להן שלוש השנים, ובבוקר בהיר אחד בשעה שר' מרדכי הכין עצמו לתפילה, נכנס אל הבית אליהו הנביא ואמר: ר' מרדכי, היום תמו שלוש השנים שהותנה בינינו, ועליכם להשיב את אדרכמון הזהב, וכן גם את נשמותיכם כפי שהותנה בינינו. השיב לו ר' מרדכי: כשם שלא לקחתי את האדרכמון שלא בידיעתה של אשתי, כך איני יכול להשיבו בלא ידיעתה, אלך אפוא ואודיע לה שבאת לקבלו. גיטקה טויבה לא התפעלה ביותר, ואמרה לבעלה שימסור בשמה לאליהו הנביא זכור לטוב, שהואיל וחכמינו אמרו, "רבי מכבד עשירים", היא מבקשת היא שאליהו הנביא יכבד אותה, ויואיל להטריח עצמו ולהיכנס לביתה, מפני שקודם שהיא משיבה לו את ממונו היא רוצה לעשות עמו חשבון. כשנכנס אליהו הנביא לחדרה של גיטקה טויבה ביקשה אותו לישב,  ניגשה אל הארון והוציאה מספר פנקסים עבים ואמרה:  נביא קדוש, רוצה אני לעשות עמך חשבון צדק, אמת נכון הדבר שקיבלתי ממך אדרכמון של זהב, ועשיתי ממנו רכוש גדול, אבל הריני מבקשת ממך במחילה מכבודך:  עיין נא בפנקסים הללו, וראה נא כאן על מה הוצאתי את כל הסכומים הללו: כאן רשום כמה חילקתי ליולדות עניות, לאלמנות ויתומים, להכנסת כלה, למושב זקנים ולגמילות חסדים, ולעניים סתם. כל זה מצטבר לסכום של אלפי אדרכמונים, מלבד אדרכמון הזהב שלקחתי ממך, שהוא שמור אצלי תמיד, ומוכן ומזומן להיות מוחזר לך בכל עת.  אבל לפני שאני משיבה לך אדרכמון זה, בבקשה ממך אליהו הנביא, שאל נא בפמליא של מעלה אם כך הוא היושר, ואם משפט צדק הוא שיפטרו אותה ממשרתה להיות גבאית צדקה נאמנה בלי שום פשיעה, ויטלו ממנה אדרכמון זהב שהופקד בידה ויחייבו אותה מיתה רח"ל?.  עלה אליהו הנביא למרום והציע את טענתה של גיטקה טויבה לפני בית דין של מעלה, יצאה בת קול ואמרה נצחוני בניי, גיטקה טויבה נשארה עם עשירותה והוסיפה לעשות חסד ולהרבות צדקה, והייתה משען ומבטח לכל נענה ונידח שבווילנה, והסמטה שבה התגוררה נעשתה מן המפורסמות בכל וילנא.

יפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי שם (ט, כז).  - אוהלו של שם

     בדרך דרוש יש לפרש את הפסוק במשל נפלא! מעשה בא' מילידי ירושלים, אני ואביון, אשר בקושי השיג את פרנסתו, וחי בצמצום גדול, ושני בנים היו לו, וכבר בעודם קטנים החליט לחסוך מעט מעט - מתוך המעט שבידו, כדי שיוכל בבא הזמן להשיאם בכבוד, ולקנות להם דירה ראויה, ביודעו שאם לא ישתדל בזה מעתה, לא יוכל אח"כ לעשות דבר לעת זקנותו.  כך החליט וגם עשה למעשה, קנקן ישן היה לו בביתו, שבו חסך פרוטה לפרוטה, והיה זורק כל שבוע מטבע קטנה שהצטמצם מהוצאות השבוע במשהו, וכך היה שומר את הפרוטות הזעומות בקנקן הישן והמאובק, עד שהתמלא, לאחר שהתמלא, רוקן אותו, סגר בשקית והניח במקום צנוע, ושוב החל למלאותו מחדש, וכך עשה כל כמה חודשים, מילא ורוקן סגר והצניע, ומילא מחדש, שנה ועוד שנה, בדלות ואביונות מחרידה, וכך עשה משך עשרים שנה, עד שלבסוף הצטבר לו סכום נאה והגון לחתונת בנו ולחלק מקניית דירה.  סופו של דבר היה שהצליח לקנות לבנו בכורו דירת פאר במרכזה של תל אביב, שעדיין הייתה אז עם מרכז רוחני - יותר ממה שיש היום - ת"ת ובתי מדרשות ויהודים יראי ה', וכך זכה הבן הגדול לדירה מפוארת עם כמה חדרים מרווחים, חצר פרטית,  דשא וכו' כל הנדרש בפאר והדר לשם עוה"ז, והעיקר שסו"ס הצליח האב השבור מעניותו, להוכיח לכולם שאפשר להשתחרר מהמושגים הגלותיים, ולצאת לעולם הרחב ולהיות בנ"א...!

     כמובן, כשהגיע תורו של הבן השני להינשא, לא היו ביד האב אמצעים להשיאו כראוי, ובלית ברירה שכר לו בדמ"פ חדר וחצי בשכונת מאה שערים, ואף נדב לו את שולחנו שקיבל ירושה מאבי סבו... ומתרומות שתרמו ידידיו השיג מטות בדיעבד,  וכך הבן השני המשיך את עניות אביו, והראשון יצא "מהגלות המרה"...  כמובן, שהראשון שקיבל טעם בעוה"ז שלח ידו במסחר וראה ברכה בעמלו, ואת תלמודו זנח אט אט, עד שגם כיפתו שעל ראשו הצטמקה ושקעה בתוך שערות ראשו הגדולות, וכמובן שבמשך הזמן קנה אוטו, ואח"כ החליף וקנה וולבו... ונשאר "מסורתי", "מסורתי" מאי משמע? ילד אחד ושתי כלבים לשמירה, לבלוי בשב"ק אינו נוסע... אבל לראות כדור רגל... חייבים... אי אפשר אחרת... הבן השני לעומתו, מצא את כל אושרו בלימוד התורה וקיום המצוות, כי כשאין עוה"ז בתוך הלב, יש מקום להרגיש קצת רוחניות, והיה שקדן עצום וירא ה', גידל משפחה מרובת ילדים, כששתי מיטות הספיקו לאכלס את כל ילדיו שישנו יחדיו על רוחב המיטה, וכו' וכו' כדרכם הדחוקה של בני ירושלים דאז.

     ויהי היום, והאבא המאושר בחציו, הזקין, ונזקק לעזרה וסעד, כמובן שהמקום שיש לו לשהות זהו אצל אחד משני בניו, ומתוכם בוודאי העדיף לשהות אצל הבכור, שבעל יכולת הוא, בעוד שהשני בקושי מסתדר עם משפחתו, מה גם שהראשון חייב לאביו הכרת הטוב, ואילו השני אולי עוד כועס בלבו עליו שנתן הכל לראשון.  הלך וארז את מעט חבילותיו, ונסע לתל אביו לבנו בכורו, בחשבו שבוודאי עתה הוא הזמן לראות באושר הגדול של בנו, בהגיעו לתל אביו, מקום שלפני כמה עשרות שנים קנה דירה לבנו, לא ידע להבחין היכן מקום מגורי בנו, כל פני המקום השתנו, עד שבקושי זיהה היכן גר בנו, בהגיעו מול הווילה המפוארת ראה קדילק מפואר סמוך לבית, ושער בתוך שער, האב החל לדפוק ומשלא נשמעו דפיקותיו שעל דלת החצר, ניסה לפתוח, ומשלחץ על הידית, פרצה אזעקה רועשת, והאב הזקן החוויר כולו, כשתכף לפתוהו שתי אנשים ושאלוהו בעזות "מי אתה"? הזקן שנחרד ובקושי הצליח להוציא הגה מפיו, ובקושי קלט במה המדובר, ורק באצבעו הצליח להראות שרצונו להיפגש עם בעל הבית שהוא אביו...  בינתיים, הבן התעשת והחליט לראות מי הוא זה אשר בעטיו הוזעקה השמירה,  ופתח מבפנים את הפרוז'קטור, והסתכל בעין החשמלית הגדולה, ושוב נחרד הזקן בחשבו, מה זה, אולי טעיתי, אך מיד שמע את בנו קורא, אבא זה אתה, בא הכנס!  הזקן נרגע מעט ונשם לרוחה, פתח את השער והחל צועד לעבר הדלת, עד שהגיע לדלת כבר חזרה השמחה על פניו מעט, שנמוגה שוב - כשאך נכנס לבית, מיד זינקו עליו שתי כלבים אימתניים... הזקן כמעט שהתעלף, אך בנו צעק שוב, "אבא הוא לא נושך", "הוא חלק מהמשפחה"!... הם פשוט מקבלים את פניך, סיים בחיוך...!

     כל יום שעבר עליו בבית בנו, איבד את הטעם לשהות אצלו, פעם עשה קפה לעצמו וידיו הרועדות שפכו מעט על השטיחים, וכלתו גערה בו, למה אתה מלכלך את השטיחים, זה עולה הון רב... יום אחד נתקל בעציץ גדול ומעד ונפל, וקרא לעבר בנו שיבוא לעזור לו לקום על רגליו, ופני בנו חפו ועל מה?... שהחמיץ בדיוק את ה"חדשות"... כך הפכה שמחתו לתוגה, ואושרו לאבל, ותקוותו לייאוש, וראה את כל עמלו שהלך לריק, עד שבסוף גמר אומר לעזוב את הבית ולנסות אצל הבן השני, במאה שערים.  אצל הבן השני לא היה קשה בכלל לזהות את הבית, וכבר מרחוק שמע את קול בנו המתנגן בעריבות על הגמרא, וצעד לעבר הבית הדל - כמהסס וחושב מה יהיה כאן,  בבואו אל הבית נעצר קמעה, מפני שהיה צריך לרדת בזהירות בכמה מדרגות שבורות, וגם לא ליפול בכמה מרצפות עתיקות יומין, ומשדפק על הדלת לא היה צריך שיפתחו לו - מפני שלא היה שם מנעול כלל, ומיד נפתחה הדלת לרוחה ע"י הדפיקה, ו תיכף כשנפתח שעטו אליו לא פחות משנים עשר נכדים ולפתוהו מכל צד, סבא,  סבא, אני קודם, סבא אני הגדול, סבא, בא תבחן אותי משניות, והפעוטה בת שנתיים צייצה אף היא, סבא תראה מה קיבלתי בגן ווך, ועוד בעומדו בפתח זלגו עיניו דמעות חמות, כשנזכר האיך ומי קיבלו בת"א בוילה עם הקדילאק, והיאך נתקבל כאן.

     לא עברו דקות ספורות, והזקן החל נושם לרוחה, שתה משקה חם, ובנו סוגר את הגמ' הנה מצות כיבוד אב... וכך חזר למרץ נעורים, שתי הנכדים הגדולים לקחו אותו אל המקווה, אח"כ הלך עם בנו להתפלל מעריב, ואח"כ מצאו לו איזה מקום בתוך הדירה העלובה לישון, ובכל מקום נתקבל בחמימות רבה, וכולו היה טרוד בלבחון את נכדיו המרובים, וללמוד אתם, עם זה משניות ועם זה סידור, את זה ללמד גמ', ואת זה אלף בית, ואט אט חזרה על פניו שמחתו הטבעית, והאושר זרח מפניו, וגמר אומר, פה אשב כי אויתיה! הוא אשר אמר הכתוב, "יפת אלקים ליפת", - ליפת יש הרבה דברים יפים, שה' חנן אותו ונתן לו, יש לו וילה של שלוש קומות, חצר, קדילק, וכו' וכו', אך "וישכון" - כשהאבא מחפש היכן לגור, יודע הוא שוישכון "באהלי שם", באוהל הלומד תורה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/