אמרי שפר י' חשון ה'תשע"ז

 

,   אחד בא לבקש ממרן הגראי״ל שטיינמן שליט״א ברכה שרוצה להיות גדול הדור, אמר שזו אינה מעלה להיות גדול הדור, מפני שאם הדור 'עמי ארצים', אז מה,  תהיה ראש לעמי הארץ? תבקש להיות "תלמיד חכם".

"     הבט נא השמימה וספור הכוכבים...כה יהיה זרעך" (ט"ו ה'). "הבט השמימה" למרות שיודע אתה מראש כי לא תוכל לספור את הכוכבים, הרי אתה מביט השמימה ומנסה לספור. "כה יהיה זרעך"כך ינהגו בניך, הם לא יעריכו את הרצון במידת היכולת, אלא את היכולת במידת הרצון. ) רבי מאיר שפירא(

"     הוציא לחם ויין" (י"ד י"ח). ס"ת "אמן", ללמדנו על ההשפעות הנפלאות הבאות כתוצאה מעניית אמן בכוונה אחר כל ברכה. (וכל מאמינים – בן גרני(

המדרש מספר שכשעמדו בני ישראל למרגלות הר סיני כדי לקבל את התורה, ה' אמר להם ששכר שמירת המצוות שלהם יהיה גן עדן. שאלו בני ישראל את הא-לוקים, "ומנין לנו שגן עדן טוב כל כך? אולי אפשר לטעום ממנו? לקבל דוגמית?" (כנראה שהיהודים היו תמיד סוחרים טובים) ה' לא נבהל. הוא ידע שגן עדן הוא המקום בו חווים הנאה זכה וטהורה של קרבה לא-ל האינסופי. הוא אמר, "בהחלט, אשלח לכם דוגמית. אתן לכם את השבת''.לכן, אומרים חז"ל, בשבת יש משהו מטעמו של העולם הבא. אם גן עדן הוא ההנאה הרוחנית הטהורה, אז השבת היא טעימה מאותה חוויה. (הרב נח וינברג))

     ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם (יז', יב '( רמז נחמד שמעתי מהרב מאיר מאזוז שליט"א:  ישנם ג' חתנים שסימנם חת"ן והם: ח'- ימי מילה - אבי הבן. ת – תורה – בר מצווה ן'- נישואים – חתן בחופתו.  ולכן בשמחת תורה נהגו להוסיף 'חתן מעונה' כיוון שחתן בראשית רומז לברית המילה הנעשית בראשית חיי האדם, חתן תורה רומז לבר מצווה שמקבל עליו עול תורה ומצוות, וחתן מעונה רומז לחתן שביום חופתו מקים מעון לזוג שנישא ולשכינה הקדושה. (מתוק מדבש - הרב ברוך בוקרה שליט"א, עלון 101)

     ולא יאשמו כל החוסים בו' עוד לא קם האדם שיתחרט על שחסה ובטח בקב"ה.

     ''ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (י"ג ט"ז). לכאורה אחרי שאברם שמע הבטחה זו אמר (ט"ו ב '(: "מה תיתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר". ורק אחרי שהקב"ה הוציאו החוצה ואמר לו "הבט נא השמימה...כה יהיה זרעך" האמין בד' ? אלא אברהם הבין "ושמתי זרעך כעפר הארץ" שבניו יהיו כעפר 'גשמיות', כזה יש לי את אליעזר מנהל משק 'גשמיות'. אני רוצה בנים שיהיו 'רוחניים', אזי הבטיח לו הקב"ה "הבט השמימה...כה יהיה זרעך", אז האמין אברהם ובטח, כאלו בנים אכן רצוני שיהיה בהם רוחניות... )הרב י.ד. גרוסמן שליט"א מגדל העמק(

"     זכות הקשקוש" הוא נקודת יסוד בכל מדינה דמוקרטית שמכבדת את עצמה, אך כידוע היא איננה שמורה רק לעיתונאים...

האישה שעמדה בניסיון העושר (סיפורי צדיקים, גליון קע"ד)

     מי מיהודי וילנה אינו מכיר את הסמטה של גיטקה טויבה?  אף על פי כן אין הכל יודעים מי הייתה, ובמה זכתה האשה הצדקת הזאת שהסמטה תהא נקראת על שמה עד היום. 

     בימיו של הגאון הקדוש רבי אליהו מוילנא זיע"א, התגוררו בעיר ווילנה הרבה למדנים וצדיקים, שהיו באים מכל קצווי תבל ליהנות מזיו תורתו. בין אלה היה גם צדיק אחד נודע,  הוא רבי מרדכי בן הגאון המפורסם רבי אריה לייב אפשטיין רבה של קניגסברג זיע"א, בווילנה קראו לו ר' מרדכילי גיטקה טויבה, על שם אשתו. מפני שהוא עצמו היה יושב יומם ולילה על התורה ועל העבודה, והיא אשתו היתה עקרת הבית והמפרנסת, הם חיו בדחקות גדולה, אך מפני שגיטקה טויבה הייתה אשה צנועה העושה רצון בעלה, לא התלוננה מעולם,  אדרבא תמיד הייתה שמחה בחלקה ומרוצה מבעלה הצדיק,  ומתאמצת למלא כל הצטרכויותיו, ומקווה לקבל חלק מחלקו בעולם הבא.

     פעם אחת בימות החורף כשתגברו ביותר הקור וסערות השלג, היה בביתו של ר' מרדכי קר מאוד, מפני שהפרנסה הייתה קשה ולא היו להם עצים להסיק בהם את התנור, גם המזון תם מביתם והגיעו עד למצב שלא היה בבית פת לחם,  הילדים התהלכו עירומים ויחפים, והתרפקו על אמם כשהם רועדים ומבקשים אוכל, וגיטקה טויבא ליבה מר עליה והיה לה קשה ביותר לראות בצער ילדיה. אף על פי כן שתקה וקיבלה הכל באהבה.  בינתיים שב הביתה ר' מרדכי מבית המדרש לאחר יום של תענית כדרכו לצום בה"ב, וביקש לטעום משהו להשיב את נפשו, אך בבית היה חושך ואין נר להדליק, ועל אחת כמה וכמה שלא היה עצים כדי להכין כוס חמין. נגע הדבר ביותר ללבה של גיטקה טויבה, ומגודל הצער פרצה ממעמקי לבה אנחה גדולה. כששמע ר' מרדכי הצדיק את אנחתה של אשתו הצדקת, ביקש להפיס את דעתה ולשדלה בדברים, ולעודדה שהשם יתברך הנותן לחם לכל בשר והזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, בוודאי לא יטוש גם אותם, הוא לא הניח לה לילך ולהביא כוס חמין מהשכנים, מפני שכתוב ''ושונא מתנות יחיה".  גיטקה טויבה ועמה הילדים, עלו בלית ברירה רעבים על  משכבם, אך ר' מרדכי שכח מרעבונו, מצא לו קיסם והדליקו, ולאורו ישב ולמד בהתלהבות.

     תוך כדי לימודו שמע קול דופק על הדלת, הרים ר' מרדכי ראשו מעל הגמרא ושאל: מי שם? "אני הוא אליהו", השיב הקול, מרדכי חשב שהדופק הוא שכנו ר' אליהו המסגר שהיה דר עמו בחצר אחת, הלך ופתח את הדלת, ואל הבית נכנס איש זר בעל זקן שיבה, נתן לו ר' מרדכי שלום וביקש אותו לישב, ושאל את האורח, מי הוא ומה הוא מבקש? "אני אליהו הנביא", השיב לו הזקן, "אנחתה הכשרה של אשתך, עשתה רושם גדול על פמליא של מעלה, ושלחו אותי לומר לך, שאם אתה מבקש עשירות, אתה יכול לקבל אותה מיד. הא לך אדרכמון של זהב, תן אותו לאשתך, והיא תעשה בו מסחר, ומיד אתם מתעשרים, אבל ידוע תדע, שאם תקבל ממני את האדרכמון, אבוא אליך בעוד שלוש שנים כעת חיה , ואדרוש ממך להחזירו לי, ויחד עם האדרכמון אתם תצטרכו להחזיר את נשמותיכם לבורא." השיב לו ר' מרדכי, הואיל וחכמינו ז"ל אמרו שבדברים הנוגעים להליכות הבית חייב הבעל להימלך באשתו, איני רשאי להחליט דבר, עד שאשאל לדעתה של אשתי.  כך עשה, הלך וסיפר ר' מרדכי לאשתו את דבר אדרכמון הזהב שהקב"ה שלח להם בידי אליהו הנביא, וכן סיפר לה את התנאי הלא פשוט שאליהו הנביא התנה עמו, שלאחר שלוש שנים יצטרכו להחזיר את האדרכמון, ויחד אתו יצטרכו גם להחזיר את נשמותיהם למי שהנשמות שלו. והמשיך וסיפר לאשתו שהוא לא רצה להסכים או לסרב בלי שישאל את דעתה לעסקה הלא פשוטה. גיטקה טויבה חשבה קצת ואמרה: שמעני בעלי, מה שיהיה בעוד שלוש שנים נראה בבוא הזמן, ולפי שעה צריך לקבל ולא להרבות מחשבות , והשי"ת יעזור.  חזר ר' מרדכי אל אליהו הנביא, והודיע לו על הסכמתם לקבל את אדרכמון הזהב יחד עם התנאי הנלווה אליו. מסר אליהו הנביא את האדרכמון לר' מרדכי ובירך אותו בהצלחה,  וברגע אחד נעלם לו אליהו הנביא המבשר.

     למחרת בבוקר נטלה גיטקה טויבה את האדרכמון, שלחה ידה במסחר וההצלחה האירה לה פנים, מיום ליום רבתה הברכה במעונם, ולא חלפו ימים מרובים עד שנעשתה עשירה מופלגת. אך עשירותה והצלחתה לא השכיחו ממנה את התנאי שהתנה אליהו הנביא, וידעה כיצד לכלכל את מעשיה,  מה עשתה? כל אותו ממון שהרוויחה הייתה מחלקת בין עניים,  זקנים, וחולים ובעלי מום, בין אלמנות ויתומים, והכול ביד רחבה ובעין טובה.

     כך חלפו להן שלוש השנים, ובבוקר בהיר אחד בשעה שר' מרדכי הכין עצמו לתפילה, נכנס אל הבית אליהו הנביא ואמר: ר' מרדכי, היום תמו שלוש השנים שהותנה בינינו, ועליכם להשיב את אדרכמון הזהב, וכן גם את נשמותיכם כפי שהותנה בינינו. השיב לו ר' מרדכי: כשם שלא לקחתי את האדרכמון שלא בידיעתה של אשתי, כך איני יכול להשיבו בלא ידיעתה, אלך אפוא ואודיע לה שבאת לקבלו. גיטקה טויבה לא התפעלה ביותר, ואמרה לבעלה שימסור בשמה לאליהו הנביא זכור לטוב, שהואיל וחכמינו אמרו, "רבי מכבד עשירים", היא מבקשת היא שאליהו הנביא יכבד אותה, ויואיל להטריח עצמו ולהיכנס לביתה, מפני שקודם שהיא משיבה לו את ממונו היא רוצה לעשות עמו חשבון. כשנכנס אליהו הנביא לחדרה של גיטקה טויבה ביקשה אותו לישב,  ניגשה אל הארון והוציאה מספר פנקסים עבים ואמרה:  נביא קדוש, רוצה אני לעשות עמך חשבון צדק, אמת נכון הדבר שקיבלתי ממך אדרכמון של זהב, ועשיתי ממנו רכוש גדול, אבל הריני מבקשת ממך במחילה מכבודך:  עיין נא בפנקסים הללו, וראה נא כאן על מה הוצאתי את כל הסכומים הללו: כאן רשום כמה חילקתי ליולדות עניות, לאלמנות ויתומים, להכנסת כלה, למושב זקנים ולגמילות חסדים, ולעניים סתם. כל זה מצטבר לסכום של אלפי אדרכמונים, מלבד אדרכמון הזהב שלקחתי ממך, שהוא שמור אצלי תמיד, ומוכן ומזומן להיות מוחזר לך בכל עת.  אבל לפני שאני משיבה לך אדרכמון זה, בבקשה ממך אליהו הנביא, שאל נא בפמליא של מעלה אם כך הוא היושר, ואם משפט צדק הוא שיפטרו אותה ממשרתה להיות גבאית צדקה נאמנה בלי שום פשיעה, ויטלו ממנה אדרכמון זהב שהופקד בידה ויחייבו אותה מיתה רח"ל?.  עלה אליהו הנביא למרום והציע את טענתה של גיטקה טויבה לפני בית דין של מעלה, יצאה בת קול ואמרה נצחוני בניי, גיטקה טויבה נשארה עם עשירותה והוסיפה לעשות חסד ולהרבות צדקה, והייתה משען ומבטח לכל נענה ונידח שבווילנה, והסמטה שבה התגוררה נעשתה מן המפורסמות בכל וילנא.

יפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי שם (ט, כז).  - אוהלו של שם

     בדרך דרוש יש לפרש את הפסוק במשל נפלא! מעשה בא' מילידי ירושלים, אני ואביון, אשר בקושי השיג את פרנסתו, וחי בצמצום גדול, ושני בנים היו לו, וכבר בעודם קטנים החליט לחסוך מעט מעט - מתוך המעט שבידו, כדי שיוכל בבא הזמן להשיאם בכבוד, ולקנות להם דירה ראויה, ביודעו שאם לא ישתדל בזה מעתה, לא יוכל אח"כ לעשות דבר לעת זקנותו.  כך החליט וגם עשה למעשה, קנקן ישן היה לו בביתו, שבו חסך פרוטה לפרוטה, והיה זורק כל שבוע מטבע קטנה שהצטמצם מהוצאות השבוע במשהו, וכך היה שומר את הפרוטות הזעומות בקנקן הישן והמאובק, עד שהתמלא, לאחר שהתמלא, רוקן אותו, סגר בשקית והניח במקום צנוע, ושוב החל למלאותו מחדש, וכך עשה כל כמה חודשים, מילא ורוקן סגר והצניע, ומילא מחדש, שנה ועוד שנה, בדלות ואביונות מחרידה, וכך עשה משך עשרים שנה, עד שלבסוף הצטבר לו סכום נאה והגון לחתונת בנו ולחלק מקניית דירה.  סופו של דבר היה שהצליח לקנות לבנו בכורו דירת פאר במרכזה של תל אביב, שעדיין הייתה אז עם מרכז רוחני - יותר ממה שיש היום - ת"ת ובתי מדרשות ויהודים יראי ה', וכך זכה הבן הגדול לדירה מפוארת עם כמה חדרים מרווחים, חצר פרטית,  דשא וכו' כל הנדרש בפאר והדר לשם עוה"ז, והעיקר שסו"ס הצליח האב השבור מעניותו, להוכיח לכולם שאפשר להשתחרר מהמושגים הגלותיים, ולצאת לעולם הרחב ולהיות בנ"א...!

     כמובן, כשהגיע תורו של הבן השני להינשא, לא היו ביד האב אמצעים להשיאו כראוי, ובלית ברירה שכר לו בדמ"פ חדר וחצי בשכונת מאה שערים, ואף נדב לו את שולחנו שקיבל ירושה מאבי סבו... ומתרומות שתרמו ידידיו השיג מטות בדיעבד,  וכך הבן השני המשיך את עניות אביו, והראשון יצא "מהגלות המרה"...  כמובן, שהראשון שקיבל טעם בעוה"ז שלח ידו במסחר וראה ברכה בעמלו, ואת תלמודו זנח אט אט, עד שגם כיפתו שעל ראשו הצטמקה ושקעה בתוך שערות ראשו הגדולות, וכמובן שבמשך הזמן קנה אוטו, ואח"כ החליף וקנה וולבו... ונשאר "מסורתי", "מסורתי" מאי משמע? ילד אחד ושתי כלבים לשמירה, לבלוי בשב"ק אינו נוסע... אבל לראות כדור רגל... חייבים... אי אפשר אחרת... הבן השני לעומתו, מצא את כל אושרו בלימוד התורה וקיום המצוות, כי כשאין עוה"ז בתוך הלב, יש מקום להרגיש קצת רוחניות, והיה שקדן עצום וירא ה', גידל משפחה מרובת ילדים, כששתי מיטות הספיקו לאכלס את כל ילדיו שישנו יחדיו על רוחב המיטה, וכו' וכו' כדרכם הדחוקה של בני ירושלים דאז.

     ויהי היום, והאבא המאושר בחציו, הזקין, ונזקק לעזרה וסעד, כמובן שהמקום שיש לו לשהות זהו אצל אחד משני בניו, ומתוכם בוודאי העדיף לשהות אצל הבכור, שבעל יכולת הוא, בעוד שהשני בקושי מסתדר עם משפחתו, מה גם שהראשון חייב לאביו הכרת הטוב, ואילו השני אולי עוד כועס בלבו עליו שנתן הכל לראשון.  הלך וארז את מעט חבילותיו, ונסע לתל אביו לבנו בכורו, בחשבו שבוודאי עתה הוא הזמן לראות באושר הגדול של בנו, בהגיעו לתל אביו, מקום שלפני כמה עשרות שנים קנה דירה לבנו, לא ידע להבחין היכן מקום מגורי בנו, כל פני המקום השתנו, עד שבקושי זיהה היכן גר בנו, בהגיעו מול הווילה המפוארת ראה קדילק מפואר סמוך לבית, ושער בתוך שער, האב החל לדפוק ומשלא נשמעו דפיקותיו שעל דלת החצר, ניסה לפתוח, ומשלחץ על הידית, פרצה אזעקה רועשת, והאב הזקן החוויר כולו, כשתכף לפתוהו שתי אנשים ושאלוהו בעזות "מי אתה"? הזקן שנחרד ובקושי הצליח להוציא הגה מפיו, ובקושי קלט במה המדובר, ורק באצבעו הצליח להראות שרצונו להיפגש עם בעל הבית שהוא אביו...  בינתיים, הבן התעשת והחליט לראות מי הוא זה אשר בעטיו הוזעקה השמירה,  ופתח מבפנים את הפרוז'קטור, והסתכל בעין החשמלית הגדולה, ושוב נחרד הזקן בחשבו, מה זה, אולי טעיתי, אך מיד שמע את בנו קורא, אבא זה אתה, בא הכנס!  הזקן נרגע מעט ונשם לרוחה, פתח את השער והחל צועד לעבר הדלת, עד שהגיע לדלת כבר חזרה השמחה על פניו מעט, שנמוגה שוב - כשאך נכנס לבית, מיד זינקו עליו שתי כלבים אימתניים... הזקן כמעט שהתעלף, אך בנו צעק שוב, "אבא הוא לא נושך", "הוא חלק מהמשפחה"!... הם פשוט מקבלים את פניך, סיים בחיוך...!

     כל יום שעבר עליו בבית בנו, איבד את הטעם לשהות אצלו, פעם עשה קפה לעצמו וידיו הרועדות שפכו מעט על השטיחים, וכלתו גערה בו, למה אתה מלכלך את השטיחים, זה עולה הון רב... יום אחד נתקל בעציץ גדול ומעד ונפל, וקרא לעבר בנו שיבוא לעזור לו לקום על רגליו, ופני בנו חפו ועל מה?... שהחמיץ בדיוק את ה"חדשות"... כך הפכה שמחתו לתוגה, ואושרו לאבל, ותקוותו לייאוש, וראה את כל עמלו שהלך לריק, עד שבסוף גמר אומר לעזוב את הבית ולנסות אצל הבן השני, במאה שערים.  אצל הבן השני לא היה קשה בכלל לזהות את הבית, וכבר מרחוק שמע את קול בנו המתנגן בעריבות על הגמרא, וצעד לעבר הבית הדל - כמהסס וחושב מה יהיה כאן,  בבואו אל הבית נעצר קמעה, מפני שהיה צריך לרדת בזהירות בכמה מדרגות שבורות, וגם לא ליפול בכמה מרצפות עתיקות יומין, ומשדפק על הדלת לא היה צריך שיפתחו לו - מפני שלא היה שם מנעול כלל, ומיד נפתחה הדלת לרוחה ע"י הדפיקה, ו תיכף כשנפתח שעטו אליו לא פחות משנים עשר נכדים ולפתוהו מכל צד, סבא,  סבא, אני קודם, סבא אני הגדול, סבא, בא תבחן אותי משניות, והפעוטה בת שנתיים צייצה אף היא, סבא תראה מה קיבלתי בגן ווך, ועוד בעומדו בפתח זלגו עיניו דמעות חמות, כשנזכר האיך ומי קיבלו בת"א בוילה עם הקדילאק, והיאך נתקבל כאן.

     לא עברו דקות ספורות, והזקן החל נושם לרוחה, שתה משקה חם, ובנו סוגר את הגמ' הנה מצות כיבוד אב... וכך חזר למרץ נעורים, שתי הנכדים הגדולים לקחו אותו אל המקווה, אח"כ הלך עם בנו להתפלל מעריב, ואח"כ מצאו לו איזה מקום בתוך הדירה העלובה לישון, ובכל מקום נתקבל בחמימות רבה, וכולו היה טרוד בלבחון את נכדיו המרובים, וללמוד אתם, עם זה משניות ועם זה סידור, את זה ללמד גמ', ואת זה אלף בית, ואט אט חזרה על פניו שמחתו הטבעית, והאושר זרח מפניו, וגמר אומר, פה אשב כי אויתיה! הוא אשר אמר הכתוב, "יפת אלקים ליפת", - ליפת יש הרבה דברים יפים, שה' חנן אותו ונתן לו, יש לו וילה של שלוש קומות, חצר, קדילק, וכו' וכו', אך "וישכון" - כשהאבא מחפש היכן לגור, יודע הוא שוישכון "באהלי שם", באוהל הלומד תורה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/