אמרו חז"ל: העוה"ז הוא פרוזדור בפני העולם הבא, אם
האדם מבין שהוא גר (=זמני) בעולם הזה, הרי הוא תושב לעולם הבא - מובטח לו חיי נצח.
אך אם חלילה אדם מרגיש תושב בעוה"ז הרי לעוה"ב הוא גר ... יוצא אם כן
שההנאה כאן היא על חשבון העולם הבא...
החת"ם סופר היה לוקח לו שנים רבות לסיים
את לימוד כל הכרכים של הגמרא, מההתחלה ועד הסוף. בכל פעם, לאחר שסיים את המשימה
הזו, הוא ערך חגיגה גדולה עם חבריו ובני משפחתו. פעם אחת, הוא הכריז על רצונו
לערוך חגיגה נוספת, רק חודשים ספורים לאחר החגיגה הקודמת שארגן. חבריו שאלו אותו:
"אבל אין סיכוי שהצלחת לסיים עוד סבב של כל כרכי הגמרא בזמן כל כך קצר! חשבנו
שיש לך עוד כמה שנים עד שתגיע החגיגה הבאה!". תשובתו של החת"ם סופר
הייתה: "בפעם הקודמת שלמדתי את הגמרא, פתחתי אותה רק בזמנים הקבועים לכך,
בשעות ובימים שהייתי רגיל לשבת ולהעמיק בסוגיות הסבוכות. הפעם, החלטתי ללמוד את
הגמרא בכל פעם שנתקלתי בחמש דקות פנויות שהיו לי - בין אם זה היה בדיוק כשעמדתי
בתור, או כשחיכיתי שיתחיל איזה אירוע מסוים, או אפילו במהלך הנסיעות הרבות שלי.
בדרך זו, חמש דקות בכל פעם, הצלחתי להכניס שנים רבות של לימוד תורה בזמן קצר
מאד!".
''ואל הַּבקָּר רָּץ אַּבְּרָּהָּם ַּוִּיקח בן בקָּר ַּרך
וָּטוֹב"(בראשית יח', ז'( וברש"י: 'כדי להאכילן ג' לשונות
בחרדל'. ומדוע דווקא בחרדל? לפי
שמצינו שאמר להם אברהם "הישענו תחת העץ" (בפסוק ד') שהיה לו סימן בעץ אם
האורחים הם הגונים ורק את אותם שהיו הגונים היה מקרבם. והנה ג' מידות יש באנשים שנוכל לחשבם
כאנשים הגונים: שיהיו אוהבי עניים, ומסתפקים במועט, וליבם חרד לדבר ה'. וכל ג'
דברים הללו מרומזים באותיות 'בחרדל': בחר
דל – שבוחר בעני הנקרא דל. חדל רב – שאינו תאב לרכוש רב אלא מסתפק במועט. חרד לב – שליבו חרד לדבר ה'. לכך בא לרמז
שהאכילן בחרדל המרמז שהיו אנשים כשרים. )הגר"א(
" והנה איל אחר נאחז בסבך"; כי האותיות
שאחרי הסב"ך באותיות א' ב' הם אותיות עג"ל, לרמז
שמלבד האיל הזה יש עוד איל אחר שעתידים לחטוא בו. )ר' שמשון מאוסטרופולי(
"ולאברם
היטיב בעבורה" [יב, טז]. (והערב נא).
שאול
נשאל מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מאת גבאי צדקה: שלחתי
למשפחה במצוקה תמיכה כספית מכובדת. הבעל התנגד בתוקף לקבלה, לדעתו, ראוי לו
להילחץ, ולהתחזק בביטחון בה' יתברך, ולא להזדקק למתנת בשר ודם. הבעל נוהג לצטט את
דרשת רבותינו (כתובות ס"ז:): "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם
בעתו - בעתם לא נאמר, אלא בעתו - מלמד, שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו
בעתו". וכן את דברי המדרש (ויקרא רבה ט"ו): "אין לך כל נימא ונימא
שלא ברא לה הקב"ה גומא בפני עצמה, כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה..."
ועוד כהנה וכהנה. אמנם, היות ויודע אני את מצבם הדחוק של המשפחה, התחכמתי
ושלחתי לאשתו את הכסף בסתר. היא הייתה מוכנה לקבל, למען תת טרף לביתה, אך ניקר
הספק בליבה - האם רשאית לעשות זאת, מאחר וקיימות ב' סיבות שאינה יכולה לקבל את
התרומה: א) בשטר התנאים שבין החתן לכלה נאמר: 'ולא יעלימו זה מזו וזו מזה', ואם כן
איך תקבל ממון בהעלם מבעלה? ב) מאחר והבעל רוצה לעבוד את ה' יתברך בכך שנמנע
מלהזדקק לבריות, אם כן אולי אין זה מהראוי, שהאישה תמרה את פיו ותנהג להיפך
מרצונו? ועתה נפש האישה בשאלתה: האם מותר לי לקבל את התמיכה הכספית ללא ידיעת
בעלי?
השיב
מורינו הרב שליט"א: נראה שמותר לאשה לקבל את הצדקה מהסיבות דלהלן: א. מה
שנאמר 'ולא יעלימו זה מזו וזו מזה', הכוונה היא, כאשר הבעל רוצה את הממון לעצמו,
והאישה רוצה את הממון לעצמה, באופן זה אסור לכל צד להעלים משכנגדו, ולקפח את
זכויותיו, והעושה כך עובר על איסור גניבה. מה שאין כן בענייננו, שהבעל אינו
חפץ בתמיכה ואינו רוצה בה, והאישה רוצה להביא לו ולילדיו תמיכה, ולהיטיב עמו,
באופן זה אין כאן כל סרך גניבה, ואין בו איסור העלמה זו מזה, אלא אדרבה היא מביאה
לביתה פרנסה . ויעויין בשולחן ערוך (יור"ד סימן רנ"ג ס"ט) שכתב:
"עני שאינו רוצה ליקח צדקה, מערימים ונותנים לו לשם מתנה או לשם
הלוואה". ב. אישה המקבלת צדקה ללא
ידיעת בעלה, אינה פוגעת ולא פוגמת בעבודת ה' של בעלה, והוא יקבל שכר על בטחונו בה'
יתברך ועל היותו שונא מתנות, ויחיה ויאריך ימים. ומאידך, מותר לה לקבל את הצדקה
למען פרנס ילדיה הקטנים. ותדע האישה, שיותר ממה שבעל הבית נותן לעני, נותן העני
לבעל הבית, והיה מעשה הצדקה שלום. במה דברים אמורים? בתנאי שבאמת המשפחה זקוקה
לצדקה, וכן בתנאי שלא ייוודע הדבר לבעלה, כי ברגע שיגיע הדבר לאוזניו, בל לה
להמרות את פיו ולגרום לריב ומדון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה