דברים
היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. גם ללב ממנו יצאו הדברים. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל)
דברים לא יקרו מעצמם - הם צריכים את
עזרתך בכך.
החיים
הם לא תמיד עניין של "להחזיק בקלפים" טובים , אלא לפעמים לשחק חכם בקלפים
חלשים.
"העושה
תורתו עיתים, הרי זה מפר ברית" (ירושלמי ברכות סח,א). האומר שיש עיתים לתורה,
שיש להתאים את התורה ואת המצוות ולתקנן על-פי העיתים, רוח הזמן – אינו אלא מפר
הברית והורס התורה. (כתב סופר)
הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע היה אומר, שהוא מחבב ביותר
בעל תפילה שמתפלל בקול גבוה במיוחד, שהרי ב"קול" [צליל גבוה - tone [זה, בודאי לא דיבר לשון הרע...
הרצון
לסלוח הוא החזק ביותר. הרצון להתנצל הוא האמיץ ביותר. הרצון לשכוח הוא המאושר ביותר
התכונה
המסוכנת ביותר - תירוצים
אמונה בבורא
הָעולָם II (פניני עין חמד, עלון 694)
גם
כאשר האדם נמצא במצבים לא קלים חלילה, עליו לזכור, כי
רק בורא העולם הוא שקובע מה שיהיה ויכול הוא לשנות את כל סדרי בראשית, ולכן עלינו
לחזק את אמונתנו בחי העולמים.
הניסיונות
הרבים שעל האדם לעבור אינם קלים בלשון המעטה. לא בכדי אמר דוד המלך ע"ה:
"לַהִגידַ בבֹּקר חסְּדָך וֱאמּונְָּתָךַ בֵלילֹות" (תהילים צ"ב,ג').
כאשר חיי האדם הולכים למישרין ו'הצלחותיו' ניכרות לעין כל - זו לא חוכמה להודות
לבורא העולמים באותם הזמנים. הקושי הגדול של אמונת האדם ובה הוא נמדד - דווקא בלילות.
כלומר, כשהוא נמצא בחושך, הניסיונות גוברים עליו ומוצא הוא את עצמו במצבים לא קלים
בלשון המעטה. אז האדם נמדד, האם גם אז אמונתו יסודית ואינה מתערערת אפילו לרגע אחד. הדברַ
החשוב ביותר בכל אותם רגעים 'לא קלים' בהםַ האדםַ מתמודדַ הוא – לאַ לאבדַ אתַ
האמונהַ והתקווהַ בחי- העולמים!!!
סיפר
הרב דוד פלקוביץ שליט"א: פעם אחת הוזמנתי לשאת דברים בארגון 'חי-לייף ליין'
(ארגון זה מחזק ילדים חולים או בעלי מוגבלויות וכן את משפחותיהם במצבים קשים,
שעליהם להתמודד ביום-יום ומנסה להקנות לילדים ילדות נורמלית ושמחה ככל האפשר. מוציאים
את הילדים לקמפים, טיולים ומחזקים באמונה, משקמים אותם וכו'(. באמצע
נאומי קם אדם מתוך הקהל וביקש את רשות הדיבור וסיפר: "כאשר מלאו לי תשע-עשרה
שנים, אובחנה בגופי ל"ע מחלה קשה, והרופאים הודיעו לי שמצבי קשה מאוד, ואיןַ
תרופה למחלתי. ניתן לשער, מה מתחולל בקרב האדם באותם רגעים, שבהם מתבשר בדבר זה". "עזבתי את בית הוריי באוסטרליה וטסתי לארצות הברית
כדי להעביר את הקיץ ב'מחנה שמחה'- המיועד לילדים חולים. בחטיבת
הבנות של המחנה הייתה חולה צעירה בת תשע- עשרה,
שהרופאים הודיעו לה, שהיא לא תזכה לחגוג את יום הולדתה העשרים !". "הפגישו בינינו והחלטנו בהחלטה משותפת להתחתן !. כולם חשבו, שאנחנו משוגעים. לשם מה? מה
הטעם? הריַ שנינו
חולים ל"ע במחלה סופנית! לא השגחנו בדבריהםַ והתארסנו" . "החלטתי לחזור לאוסטרליה כדי להודיע להוריי
ולהתארגן לחתונה. מיד כשנחתתי באוסטרליה, שמעתי את שמיַ במערכת הכריזהַ בתוספתַ בקשהַ להגיעַ מיידיתַ לטלפון!". שםַ הודיעוַ לי, שארוסתי התמוטטה, ואםַ ברצוניַ לראותהַ שובַ עליי
לעלותַ לטיס הַהקרובה, היוצאתַ לניו-יורק”.
התקשרתי מיד לרב
שלי ואמרתי לו: 'אני בטוח ללא צל שלַ ספק, שבעזרתַ ה' אניַ וארוסתיַ נתרפאַ ממחלתנו, אז אבקשךַ לערוךַ לנוַ חופהַ וקידושיןַ בבית-הרפואהַ בניוַ יורק'. "לשאלתו של הרב, באיזה מצב נמצאת ארוסתי,
עניתי: 'בחצי תרדמת'.
הרב הסביר לי, שאי
אפשר לערוך חופה וקידושיןַ במצבַ שבו הכלהַ אינהַ בהכרהַ מלאה".
"כמובן,
מיד עליתי על טיסה בחזרה לניו-יורק. הגעתי לשם בשעת בוקר מוקדמת ומיהרתי
לבית-הרפואה. ראיתי את ארוסתי חיוורת כסיד. האור בעיניהַ הלך ודעך. הרופאים ניגשו אליי ואמרו: 'אנו מצטערים מאוד,
אך דע לך, אלו הן שעותיה האחרונות'.
"לא
האמנתי להם בשום אופן, ואמרתי בקול רם: 'שנינו חולים ושנינו ננצח את המחלה ואף
נזכה להביא ילדים לעולם'. עמדתי ליד
מיטתה של ארוסתי והתחלתי להתפלל תפילת שחרית. בירכתי באוזניה את 'ברכות השחר'. " מימיי
לא בכיתי כך. הבכי הלך וגבר וכשאמרתי 'פוקח עיוורים', 'זוקף כפופים', 'הנותן ליעף כוח', בכיתיַ כלַ כך,ַעדַ
שלאַ יכולתיַ לבטאַ אתַ המילים".
"כשהגעתי
בתפילת העמידה למילים: 'וברכנו אבינו כולנו באור פניך...'. זעקתי בליבי: 'אנא!
ריבוןַ העולמים, תחזיר אתַ האורַ לעיניהַ שלַ ארוסתי'. " סיימתי
להתפלל ונדהמתי לראות, שמעט מן האור חזר לפניה והיא אפילו חייכה".
בשלב
זה, הפסיק הבחור את סיפורו ושאל את הקהל שבאולם: 'אתםַ יודעים, מהַ קרהַ בסוף?'.
הקהל כולו עמד מרותק מחכה בכיליון עיניים לדעת, מה היה בסוף הסיפור. את
הדממה ניתן היה 'לחתוך בסכין', וכולם חיכו במתח רב למוצא פיו. לאחר
שתיקת דומיה, שנראתה נצחית, קרא הוא לפתע בקול : "רפא-ל! חננא-ל! רוצו אליי!". ומתוך
הקהל רצו אליו שני ילדיםַ תוךַ כדיַ קריאתַ "אבא! אבא!" וכשהגיעוַ הם אליו,
הריםַ הוא אותםַ בשתיַ זרועותיוַ ואמר:
"זהַ מהַ שקרהַ בסוף!". "
לא נותרה עין אחת
יבשה בכל האולם. כולם דמעו. חלקםַ בכוַ בקול.
וכשהצביע הוא על אשתו, שישבה בתוך הקהל ואמר : "הנה היא, זאת שחזר לה ה'אור לעיניים' וחזרה
את כל הדרך חזרה", קמוַ כל הקהלַ עלַ רגליהםַ ומחאוַ כפייםַ סוערותַ וניגבוַ
אתַ הדמעות,
שירדו עלַ לחייהם.
צריךַ להתחזקַ באמונהַ במיַ שאמרַ והיהַ העולם!".
הבטחות
צריך לקיים (אור דניאל(.
מעשה
בזוג שהמתינו שנים רבות לילדים, אך לא זכו להיפקד. כל מאמציהם עלו בתוהו, סכומי
כסף אדירים הושקעו ברופאים מומחים - אך לשווא. כאשר נואשו מפתרונות ביד אדם,
החליטו לפנות לרבנים, אולי שם ימצאו מזור לבעייתם. האישה לא האמינה שהרבנים יצליחו
לסייע היכן שרופאים מומחים ובעלי שם בתחום הרפואה לא הצליחו, אך מכיוון שבלב
היהודי מקננת תקווה, והניצוץ היהודי חבוי לו אי-שם, החליטו לפנות ל"בבא
סאלי" זיע"א, ששמעו יצא למרחוק וניסים גלויים התרחשו בזכות ברכותיו
הקדושות.
בני
הזוג נסעו אל הצדיק וביקשו את ברכתו. ה"בבא סאלי" בכוח קדושתו ביקשם לבכות ולהתפלל בקבר
"רבי מאיר בעל הנס" בטבריה, ולקבל עליהם ג' דברים: שבת, כשרות וטהרת המשפחה. כמובן
שנושאים אלו לא היו "הצד החזק" שלהם... אך כדי לזכות בילדים היו מוכנים
להתאמץ ולעשות זאת. הבעל והאישה הבטיחו ל"בבא סאלי" שאכן הם מקבלים
עליהם את ג' הדברים.
הזוג
נסע מה"בבא סאלי" לטבריה מתוך אמונה שאכן הפעם תבוא הישועה. ואכן בקבר
"רבי מאיר בעל הנס" שפכו תחינתם בבכי קורע לב,
מתוך תקוה שהבטחתו של ה"בבא סאלי" תתקיים. וראה זה פלא: בתוך שנה נפקדה
האישה בבן זכר!. כולם הבינו שיד ההשגחה העליונה היא זו שזיכתה אותם ביקר מכל. אך
דא עקא, האב, שהבין את הקשר בין ברכת הצדיק להולדת
בנו, מיד קיבל עליו עול תורה ומצוות, שמירת שבת, כשרות, תפילות ועוד. ומנגד - גם
האישה הבינה שזכתה לבן בזכות ברכת הצדיק, והיא ידעה שאם ה"בבא סאלי" לא
היה מברך אותם - היא הייתה ממשיכה להסתובב בין הרופאים ללא סיכויים רבים. הבעל,
שהתחזק מאוד ברוחניות, ביקש מאשתו שתקיים את הבטחתם לרב, וטען בפניה כי הוא חושש
שאם לא יקיימו את הבטחתם - מי יודע מה יהיה עם הילד... אך האישה סירבה להמשיך
לקיים את הבטחתה לאחר שבנם נולד. היא כבר לא ראתה צורך לשמור על שבת וטהרת המשפחה.
פתאום הנס התגמד לנגד עיניה, בתוך תקופה קצרה שכחה היא כיצד זכתה במרגלית יקרה זו.
כל ניסיונותיו של הבעל לשכנע את אשתו עלו בתוהו, והיא חזרה לסורה.
לאחר
כמה שנים הרגישה האישה שהילד "בורח לה", אינו ממושמע, החל לגדל שיער
בצורה שאינה הולמת אדם, חוצפתו הפכה לדבר שבשגרה, ולפתע היא החלה להבין שאם לא
תקבל עליה את שהבטיחה, מהר מאוד היא תישאר רק עם בעלה, כי לא תוכל להשלים עם מעללי
בנה. באחד הימים ניגשה האישה לרב והתחננה: "אנא, כבוד הרב, אני מוכנה לעשות
הכל! אני רואה שאני מאבדת את בני היחיד היקר מכל, אשר ששנים כה רבות ייחלתי לו.
אנא, הצל את בני!". הרב שהבין לרוחה, הציע לה לקבל עליה את הבטחתה, אך היא
עדיין בעקשנותה: שבת וכשרות – אקבל על עצמי, אך לשמירה על טהרת המשפחה - אני עדיין
לא בשלה. "אנא, כבוד הרב, בוא נתחיל דבר דבר..." - הציעה. הרב סירב,
וטען שטהרת המשפחה היא מאבני היסוד בעם ישראל, והתנהגות הבן ואורחות חייו מושפעים
מאי קיום מצווה זו. לבסוף נעתרה האישה, והודיעה שהיא מוכנה לנסות
"לבדוק". וראה זה פלא: לאחר כחודשיים שבהם קיימה את הבטחתה - החל הבן
לקיים מצוות, סגנון דיבורו הפך למנומס ותרבותי, והוא חזר לקיים תורה ומצוות.
אין
ספק כי תורה שאינה נקנית בעמל - אין ערכה רב. כך גם חזרה בתשובה שנובעת מהתלהבות
רגעית - יכולה לפוג בנקל. רק כשהתורה נרכשת ביגיעה, במסירות ובעמל נהפכת היא
לקניין בלב האדם. רק כשהאמונה נבנית בשלבים, יסוד ועוד יסוד, והדברים הופכים
לבניין עדי עד .
החוויה היהודית
