''אם בחוקותי
תלכו" (כו, ג( ' שתהיו עמלים בתורה'. בסיום לימוד מסכת אומרים:
'מודים אנחנו לך... ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות,
שאנו עמלים, והם עמלים... אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר'.
מסביר ה 'חפץ חיים ': ודאי
שגם חייט, סנדלר וחנווני מקבלים שכר על עבודתם. אם כן מדוע נאמר ש 'הם עמלים ואינם
מקבלים שכר', אלא שחנווני גם אם יעמוד כל היום בחנותו ויעמול לפרנסתו מבוקר ועד ערב, הרי השכר הוא בתוצאה במאזן הכספים וייתכן שלא
ירוויח פרוטה, למרות שעמל בכל כוחו. אבל העוסק בתורה מקבל שכר על עמל התורה. גם אם
ישב יום שלם והתייגע להבין סוגיא קשה ובסוף לא הבין, בכל זאת יקבל שכר על היגיעה
והעמל שהשקיע. כי עמל התורה הוא מצווה בפני עצמה בלי קשר לתוצאה.
לכן 'אנו עמלים ומקבלים שכר – והם עמלים ואינם מקבלים שכר' על העמל, אלא רק על
התוצאה.
ואולך אתכם קוממיות. הטבע של
הבהמה שתמיד הולכת עם הראש למטה מפני שהיא קשורה רק לארציות, וכמו כן אם אדם נוהג
כבהמה זה כמו שראשו למטה, וזה שאמר ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה כשאתם מקושרים
להקב"ה.
בשלום הבית המנצח הוא זה
שמוותר.
בשם הגה"ק
הגרי"ז מבריסק זי''ע אומרים, שפירש בדרך צחות: שבא
הכתוב לומר, שאפילו ש"מרדכי היה משנה למלך וגדול ליהודים", עם כל זה הוא
לא הסתנוור... אלא היה "ודובר שלום" - היה אומר "שלום" "לכל זרעו –"
היינו לכל אחד אפילו לילד! ולא הרגיש בזה שום פחיתות כבוד!...
בשם הגאון מוילנא
מופיע שהמילה 'בראשית' היא ראשי תיבות של המידות הראשיות: ביטחון, רצון, אהבה,
שתיקה (ויש גורסים שמחה), יראה ותורה. מידת הביטחון ניצבת בדרוש זה כאבן
הפינה הראשונה לכל המידות.
בשם הרה"ק
מפשיסחא זי"ע – דידוע שפורים – כפורים, ומה בכל זאת ההבדל, אלא שבפורים מתחפש
היהודי לגוי והריהו שותה לשכרה, ואילו ביום הכיפורים מתחפש הגוי ליהודי ומתעטף
בטלית ובא לבית הכנסת.. .
בשם הרה"ק
מקאצק זי"ע מובא, שפירש "לא עבדת את ד' אלוקיך – בשמחה". שעשית את העבירות בשמחה עם גישמאק,
וזה העוון החמור.
בשם הרה"ק רבי
בונים מפשיסחא זי ע" אומרים: כי גדול יום הפורים מיום הכיפורים, שאילו ביום
הכיפורים מצוה לענות את הנפש, ואילו בפורים חייב אדם להתבסם עד דלא ידע, כלום יש
עינוי גדול בעולם מחסרון הדעת? ...
הלא הכלה בכתה'' (נועם שיח - תזריע- מצורע תשע"ז)
סיפר לי ידידנו הרב
החסיד הנעלה ר' חיים יודל אסטרייכר שליט"א מחשובי מרביצי תורה בעיר התורה
לייקווד, שכידוע שכ"ק מרן האדמו"ר מסקולען שליט"א היה מגיע להשתתף
כמעט בכל חתונה וחתונה שהיו מזמינים אותו, ורק בזמן האחרון, שהרבי ממרום גילו המופלג
בליעה"ר הוא כבר חלש מאוד, הוחלט שהרבי אינו משתתף בשום חתונה, ואף כשאחד משמשיו
הנאמנים מהמקורבים אליו ביותר חיתן אחד מיוצאי חלציו, לא בא הרבי להשתתף – וזאת
כדי להראות שהרבי אינו משתתף בשום שמחה יהיה מי שיהיה – לבד מנכדיו או ניניו.
פעם – סיפר ר' חיים יודל
– בשמחת הנישואין של אחד מקרוביי, הופתעו הנוכחים לראות את הרבי שליט"א
מסקולען מגיע להשתתף בשמחת החתונה, והיה הדבר לפלא גדול, שהרי ידוע היה שהרבי לא
יוצא מביתו כלל לשמחות, ולאחר חקירות אצל הגבאים נודע דבר נפלא, שאבי הכלה נכנס עם
בתו הכלה לקראת החתונה להתברך אצל הרבי שליט"א, ובאמצע פרצה הכלה בבכי, והרבי
שאל למה היא בוכה, ואמרו לרבי שהכלה אומרת ששמעה שהרבי לא ישתתף בשמחת נישואיה
והדבר כואב לה מאוד, ולכן היא בוכה. והנה כשהגיע זמן החתונה, אמר הרבי לפתע להפתעת
הגבאים, שהוא
רוצה להשתתף בחתונה, והשתוממו מאד, שהל?? עשו גדר חזק שהרבי לא ילך לחתונות, ואף
לשמחת החתונה שעשה אחד מהמשמשים הקרובים לא הלך הרבי, ומה ראה כאן הרבי, שנחוץ
כ"כ לשבור את הגדר החזק, וענה הרבי "הלא הכלה בכתה"...
הלעקעך (נועם
שיח – תזריע-מצורע)
אצל הרה"ק מרן
בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע נכנס יהודי אחד מודרני עם בנו בחור
"בר מצוה", כדי שהרבי יניח לו תפילין. לאחר התפילה הביא הלה לעקעך לציבור
לכבוד שמחת ה"הנחת תפילין", אך בהיות שעל פי חזותו של היהודי היה ספק
גדול אם אפשר מטעם כשרות לטעום מה 'כיבוד', לכן לא ניגש שום אדם לטעום מהלעקעך,
והיהודי עמד בצד נכלם ולא הבין למה לא ניגשים לאכול מהמטעמים שהביא. כשהבחין ה"אמרי חיים" זי"ע במה
שאירע שם, הבין מיד את סיבת הדבר, וניגש ליטול מהלעקעך והתבטא בקול "אני מבין
שאף אחד לא רוצה לטעום מהלעקעך קודם שמניחין תפילין דרבנו תם, אבל כולכם יכולים לעשות כמו שאני עושה, לוקחים
חתיכה לכבוד השמחה, ומברכים את בעל השמחה, ומניחים בצד לאכול לאחר שיניחו תפילין
דרבינו תם"... והורה להמשמש בקודש שיטול שני חתיכות ויכניס לחדרו... כל הנוכחים הבינו מיד את הרמז, ותוך כמה דקות לא
נשאר כלום מהלעקעך, והלה הלך לדרכו בשמחה וששון מבלי להיפגע.
