יום ראשון, 15 במאי 2016

אמרי שפר ז' אייר ה'תשע"ו


אנשים אינם מסוגלים יותר להיות עם עצמם הם פשוט משעממים את עצמם , עולמם הפנימי נמחק. בלא גירויים מבחוץ, אין להם על מה לחשוב .  (הרב מרדכי דוד נויגרשל שליט"א)

     'בראשית' היא ראשי תיבות של המידות הראשיות: ביטחון, רצון, אהבה, שתיקה (ויש גורסים שמחה), יראה ותורה (הגאון מוילנא)


     ה"גלמים" שיוצר האדם, או שנוצרו עבורו, קמים על יוצריהם. בדרך כלל, באשמתו ואף בסיועו של האדם עצמו - לרע לו.  (הרב מרדכי דוד נויגרשל שליט"א)


     הרה"ק רבי מנחם מענדל מרימינוב זיע"א (יומא דהילולא י"ט אייר) בירך יהודי אחד שיהיה עשיר, והיה גביר אדיר מופלג. ושאל אותו הרה"ק רבי נפתלי מראפשיץ זיע"א,  היתכן לתת עושר כה מופלג לאיש אחד? השיב לו רמ"מ: אני ברכתי אותו בסתם עשירות, והוא בעל צדקה גדול, ותיבת "ונתנו" הוא למפרע ג"כ "ונתנו", לכן כמו שהוא נדבן גדול בלי גבול, יתנו לו מהשמים ג"כ בלי גבול.


וידוי ונס (שיחת השבוע, עלון  1531)
הבזקי הפצצות האירו את השמים החשוכים. קולות ירי פילחו את דממת הלילה. בשוחה קטנה, שקוטרה אינו עולה על חצי מטר, התכווצו שני לוחמים, מבני העיר ירושלים, ונשאו תפילה חרישית. באותם רגעים הם היו זקוקים לעזרה מיוחדת משמים. ימי מלחמת השחרור. אהרון נמירובסקי, תלמיד ישיבה משכונת מאה שערים, גויס להגן על הבית. היישוב היהודי הוקף מכל עבר. רבים מן הלוחמים היו אודים מוצלים מאש, ניצולי שואה, שמעולם לא אחזו בנשק, וכעת, באין ברירה, הוטלו אל המערכה הקשה.
עד מהרה התברר שאהרון צלף מצטיין. הוא ניחן באומץ לב ובתעוזה יוצאים מן הכלל. אמונה גדולה בערה בקרבו. הוא לחם בנחישות, על אף התנאים הקשים שעמדו לרשותו ולרשות חבריו. בתחילה השתחרר מדי ערב, כדי להשתתף בשיעור תורה, אולם המערכה נעשתה עקובה מדם. לא אחת עמד לפני סכנת נפשות ממשית. הלוחמים נעו מחזית לחזית, נלחמים בחירוף נפש, עד שהתמוטטו מעייפות. הוא השתתף בקרבות רבים, ובהם הקרב על העיר העתיקה שהסתיים בכישלון.
בקרב שהתנהל במוצא, מול כוחות עיראקיים שהגיחו מבית איכסא, נאלצו נמירובסקי וחבריו להסתתר בבניין בן שתי קומות, שעמד בפאתי הקסטל. צלפים עיראקים כיתרו את הבית, אך חששו להיכנס לתוכו. אחד הלוחמים היהודים הבחין בחייל עיראקי מניח פצצה בקומה הראשונה של הבניין. היהודים, שהיו נצורים בבניין, חשו במלכודת. גרם מדרגות אחד היה בחזית הבניין, אולם זה טוּוח בלי הרף בידי הצלפים. לא הייתה ברירה. בכל רגע היה הבניין עלול להתפוצץ. נמירובסקי מיהר לחלקו האחורי של הבניין, פתח חלון וקפץ החוצה. למרבה הצער, לא כולם הספיקו להימלט בזמן. אבל נדמה ששום רגע לא השתווה לאותו לילה גורלי בקיץ תש"ח. האויב, שהפעם הורכב מאלף וחמש-מאות חיילים מצרים, החל לתקוף מכיוון בית ג'אלה. מנגד ניצבו שלושים לוחמים יהודים בלבד. בשעה עשר בלילה פתח הצבא המצרי בהסתערות, ממטיר אש תופת על ההר החוצץ בינו ובין שכונת בית וגן היהודית.
על הלוחמים היהודים הוטלה הפקודה לבלום את הסתערות המצרים. יחסי הכוחות לא אִפשרו כלל לחימה הוגנת. אט-אט החלו לוחמים להיפגע. המצרים הפגיזו את ההר בארטילריה ובפצצות מרגמה, והלוחמים היהודים התבצרו בשוחות והתפללו לנס. כל הלילה נמשכה ההרעשה המצרית. נמירובסקי, ועמו בשוחה חברו שלמה ברויאר, היו מנותקים משאר חבריהם. הם לא העזו לצאת מן השוחה כדי לבחון את הנעשֶה מסביב, שכן האש לא פסקה אפילוּ לרגע. הם הצטמררו למשמע הצרחות של המצרים הקרבים ובאים. מאות קולות צעקו יחד בחייתיות: "אִטבח אל-יאהוד!". מאחוריהם נמה את שנתה שכונת בית וגן. חרדה עמוקה מילאה את ליבם של השניים, והם הצטמררו מהמחשבה על הצפוי לקרות אם יצליחו המצרים לכבוש את ההר. "לא חבל להם על הנשק הזה?", חלפה בראשו מחשבה אירונית, ביודעו את עליבות הכוחות היהודיים העומדים מולם.
מדי פעם ניסו השניים להשתמש במטול נגד טנקים שברשותם, מסוג 'פיא"ט'. מעט פגזים היו ברשותם. הם השתמשו בהם במשורה, ורק מדי פעם בפעם ירו לעבר המצרים. האויב התקרב והלך בחסות ההפגזה. בשעה ארבע בבוקר היו המצרים משוכנעים שחיסלו את כוח המגן היהודי. שני הלוחמים היהודים הרגישו היטב עד כמה החיילים המצרים קרובים. כעת השתמשו המסתערים ברימוני יד. כדורי הרובים שלהם חלפו בשריקה סמוך לאוזניהם של נמירובסקי וברויאר. רסיסי הרימונים התפזרו סביב.
במשך שעות לא נשמעה כל תשובה מן הצד הישראלי. לכאורה לא היה שום כוח שביכולתו לעצור את האוייב. כעת הבינו השניים שאם לא ייסוגו או ישיבו מלחמה, ייפלו בידי האויב. הם החליטו להשתמש בששת הפגזים האחרונים שברשותם. השניים לחשו את מילות ה'וידוי'. "נעשה השתדלות", אמר נמירובסקי לברויאר, "עזור לי למתוח את הקפיץ". מולם, בתוך האפֵלה, יכלו לראות צלליות נעות. המצרים מתקרבים... פגז אחד נורה מלוע המטול והתפוצץ בתוך קבוצת חיילים מצרים. האחרים הוסיפו להתקדם. השניים מיהרו לטעון את המטול בפגז שני, וירו גם אותו. פיצוץ שני החריד את ההר. זעקות הפצועים המצרים נשמעו היטב. השניים הוסיפו למלמל את ה'וידוי', ולפתע – דממה. שני הלוחמים הרימו את ראשיהם מתוך השוחה, ולא האמינו למראה עיניהם: המצרים נסים בבהלה.
התברר שההפגזה הקצרה הפתיעה אותם וגרמה להם לחשוד שהיהודים טמנו להם מארב וכעת יטבחו בהם. הם פתחו במנוסה, והשאירו מאחוריהם את כלי הנשק האיכותיים. רק למחרת הגיעה תגבורת של מאה ועשרים חיילים, והללו הסתערו לעבר המצרים והביסו אותם. ירושלים ניצלה. בליבם של השניים הייתה תחושה: הקב"ה עצמו ירד להציל את תושבי בית וגן.

חוויית השבוע שלי

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה