‏הצגת רשומות עם תוויות דבש. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דבש. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 1 באוגוסט 2018

אמרי שפר כ' אב ה'תשע"ח



ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. בדרך כלל לחם לבד קשה לאכול וצריך גם להטעים את הלחם, אבל עני אין לו במה להטעים את הלחם, ואוכל לחם לבד, ואומרת התורה שתאכל לחם לבד ויהיה לו טעם טוב וטעים, לא בגלל עניות אלא הלחם עצמו יהיה טעים וטוב, וזהו אשר לא במסכנות.
     בתחילה, כשירד משה רבנו מן ההר הלוחות היו עדיין בבחינת "לחֹות הֵעדּות". אבל כשראה את העגל ופרחו האותיות, הריָ שנותרו בידיו לוחותָ סתם, ולכן נאמר : "וישלְךִ מיָדוֶ את הֻלחֹת" (שמות לב, י"ט(
     הגאון הסטייפלער זצ"ל הזהיר מאד מהפגנת רכות וויתור לכל משאלות הילדים ולמילוי כל חפצם. "  כל המשברים נובעים מכך שנותנים לילדים יותר מדי", אמר.
     חינוך: כתוב בפר' דברים 'כאשר תעשינה הדבורים', דבורה נותנת עקיצה וגם דבש, לימוד על מחנך את אחרים שאם נותן עקיצה שייתן גם דבש.
אמונה משתלמת (על-פי סיפורו של ר' חיים-עוזר מרינובסקי, בקובץ 'נצח דוד' א)
אורחים רבים מילאו את חצר בית המלון הקטן בעיירה. באוויר הייתה שרויה רוח של דריכות והתרגשות. בעל המלון נע בנמרצות בין החדרים, מתאמץ לעמוד בעומס הרב שפקד את אכסנייתו הקטנה. לא בכל יום בא האדמו"ר המפורסם, רבי דוד מטולנה, להתארח במעונו.
ופתאום התחוור לבעל המלון כי אין חדר פנוי מכובד דיו בעבור הרבי. החדר שחשב להעמיד לרשות הרבי ניתן לסוחר יהודי. באין ברירה נקש על הדלת וביקש מהסוחר לפנות את החדר בעבור הרבי ולעבור לחדר אחר.
הסוחר הסכים בחפץ לב. בליבו שמח על ההזדמנות להכיר מקרוב את הצדיק הנודע. מימיו לא היה קשור עם חסידים, והייתה בו סקרנות להתוודע לאורחותיהם. הוא העביר את חפציו לחדר שניתן לו, ועמד בחוץ, מתבונן בהמוני היהודים שנהרו אל האכסניה, בציפייה לראות את הרבי ולהתברך מפיו.
רבי דוד בא למקום ובעל המלון ליווה אותו אל חדרו והסתגר עמו לכמה דקות. לאחר מכן יצא והלך לשוחח עם רעייתו, שישבה במשרד המלון. הסוחר, שעמד בקרבת מקום, היה עד לוויכוח שניטש בין בני הזוג.
התברר כי כאשר בעל המלון ביקש את ברכת הצדיק דרש ממנו רבי דוד לתת לו סכום עצום לצורכי צדקה. הסכום שדרש הרבי עמד על מאתיים רובלים – לא פחות! האישה טענה: "הלוא אלה כל חסכונותינו, ששמרנו לעת סגריר!". ואילו הבעל אמר: "אם הרבי מבקש זאת מאיתנו, עלינו לתת לו את הכסף בשמחה".
תמיהה מהולה בכעס החלה לפעפע בלב הסוחר ככל שהוסיף להקשיב לוויכוח שבין בעל המלון לאשתו. תחושה קשה של אי-צדק מילאה אותו. הייתכן?! חשב, בזעם גואה, הלוא זה עושק ממש!
בסופו של דבר, לאחר ויכוחים ולבטים, קיבלה האישה את עמדת בעלה, והשניים החליטו למסור את כל כספם לידי הרבי. הסוחר, שהיה עד לכל זאת בעומדו מן הצד, לא ידע את נפשו מרוב תסכול. לרגע חשב לגשת אליהם ולהעמידם על טעותם; להתריע לפניהם שהם עומדים לאבד את כל כספם, אך הוא בלם את עצמו ונמנע מלהתערב בעניינם.
בשעת לילה מאוחרת החל הקהל הרב להתפזר. הסוחר, שעמד מהורהר ליד חלון חדרו, הבחין פתאום בשתי דמויות שיצאו אל חצר המלון. בנקל זיהה את הרבי ואת משמשו, והחליט להטות אוזן לדבריהם.
למרבה הפתעתו גילה שהטיול במתחם הוא לא פחות מסיור יזמוּת: הרבי הצביע על אזורים שונים בשטח רחב הידיים, והקצה לכל אחד ואחד מהם ייעוד: "כאן אפשר לבנות בית בן שתי קומות עם חדרים רבים. שם הקרקע מתאימה לאורוות סוסים", ועוד.
הסיבוב בחצר ארך זמן רב, ובמהלכו דיבר הרבי כמשקיע שבאמתחתו הון רב. לאחר מכן שבו השניים למלון, וכעבור זמן קצר עלו על העגלה וחזרו לטולנה.
הסוחר נותר בחדרו תמה ומסויג על הליכותיו של הרבי ומעשיו המוזרים. אם עד עתה התייחס לחסידים ולרבותיהם באדישות מסוימת, הרי עתה נהפך למבקר חריף.
שנים רבות חלפו. יום אחד נזדמן הסוחר לאותו אזור, ושוב ביקש להתארח באותו מלון, אלא שלא הצליח למצוא אותו. הוא ניסה לאמץ את זיכרונו, מתוך מחשבה שטעה בדרכו, אך הגיע למסקנה שהוא עומד בכתובת הנכונה. ועדיין, בית המלון המוּכר לו אינו קיים. במקומו עמד שם מבנה דו-קומתי רחב וחדש, וסביבו עוד מבנים.
פתאום הבזיק זיכרון במוחו: הטיול הלילי של הרבי מטולנה בחצר המלון. לשונו נעתקה מתדהמה: הבנייה החדשה תואמת להפליא את תכניתו של הרבי. הנה, כאן אורוות סוסים, ושם המבנה ההוא. כל מה שאמר הרבי לגבאי – התממש. וכמובן המלון עצמו נבנה מחדש, גדול ומפואר פי כמה וכמה.
נרעש ומשתומם שאל הסוחר אצל בני המקום על דבר השינוי הגדול, והללו סיפרו לו כי בעלי המלון התעשרו מאוד ובנו על אדמתם ממלכה שלמה. חרטה מילאה את ליבו של הסוחר. "ברכת הרבי התקיימה, והכסף שדרש מבעלי המלון הוחזר להם בכפל-כפליים", הרהר.
הוא החליט לשים את פעמיו לטולנה, ולשאול את הרבי למה דרש סכום גדול כל-כך תמורת ברכתו, שהרי אם בכוחו לחולל מופת שכזה – לשם מה נזקק לכסף.
הביט בו הצדיק בעיניו הטובות, והשיב: "ראה, ברשותו של היהודי הזה היו מאתיים רובלים. מפעם לפעם היה אומר לרעייתו: 'מה נעשה אם יגרשו אותנו מכאן? נאבד את מקור פרנסתנו!'. אלא שמייד היה מתנחם ואומר: 'לפחות יש ברשותנו מאתיים רובלים. בעזרתם נשיג מקור מחיה אחר'.
"בכל פעם שהתעוררה בליבם דאגה כלכלית, היו השניים משקיטים את פחדיהם בעזרת מאתיים הרובלים האלה. עד מהרה נעשו מאתיים הרובלים הללו משענת ביטחונם. במקום להשליך את יהבם על הקב"ה, בטחו בכסף.
"הייתי חייב", המשיך הרבי, "לבטל את ה 'עבודה זרה' הזאת כדי שאוכל לברכם ולגרום שהמזל יאיר להם פנים. או-אז, כאשר הצליחו להיפטר מהתלות המוחלטת בכספם, זכו לברכת ה' ולעושר הגדול שציפה להם".


החוויה היהודית




יום שני, 8 בינואר 2018

אמרי שפר כ"ב טבת ה'תשע"ח


אמרו חז"ל (ב"ק דף צ"ב): בור ששתית ממנו מים לא תזרוק לתוכו אבן.

היה ילד שעשו לו (חלאקה) פיאות והביאו אותו לבית רבו שיאמר הא-ב והרבי שם דבש על אות א ואות מ ואות ת, ואומר לילד תלקק מהאות א, הילד לא רוצה הרבי משדל אותו אולי תלקק מאות מ', והוא לא רוצה וכמה שהרבי מפציר הילד באיזה עקשנות לא מסכים, הרבי שאלו לילד למה אתה לא מסכים ללקק את הדבש, אמר הילד אני לא יודע!!! אימא אמרה לי "בעולם הזה לא מלקקים דבש"

    ידוע שכל הפירות המיץ עליהם מברכים שהכול, חוץ מזיתים וענבים, ולמה כי דורכים עליהם מאוד חזקים, ואם מקבלים מכות חזקות הם משתנים למעליותא.

   למען ענותו. מלשון לענות )תשובה( הרבה פעמים עונים תשובה לזולת וצריכים להיזהר לשמוע טוב את צד השני, וצריכים הרבה סבלנות ועל כן יש להמליץ בדרך צחות "למען ענותו" באם אתה רוצה לענות "בסבלותם" שיהיה בסבלנות.

הגידול במוחו של בעלי(מאת מרים (טרה) אליוואט)
א-לוקים מקשיב, גם כשאני ממלמלת.

המכתב מהדסה עין כרם הגיע בדואר לפני חמש שנים, שנים ספורות בלבד לאחר שעלינו לארץ.
קראתי את המכתב בעברית שוב ושוב, עיניי יצאו מחוריהן בחוסר אמון.
"
יקירי, כתוב פה שיש לך גידול".
בעלי חטף את המכתב מידיי. "לא יכול להיות. בואי נלך לשכן שיתרגם לנו".
"
אחרי שני אולפנים, העברית שלי אולי לא מדהימה – אבל תסמוך עליי, אני יודעת מה זה אומר. תתקשר לרופא".
מספר חודשים קודם לכן, בעלי התלונן על צלצולים באוזניים. "אתן לך הפניה ל- MRI", אמרה הרופאה ביובש.
MRIבגלל צלצולים באוזניים? אוקיי, מה שתגידי, דוקטור. חלפו חודשיים עד שהשגנו תור ל- MRI. באותו זמן התבדחתי: "טוב, מזל שאין לך גידול במוח, אחרת היית מת לפני שהיה מגיע התור!" גלגלנו עיניים והמשכנו במרוץ החיים.
כשהגיעה התשובה מהרדיולוג היינו המומים.
חזרנו לרופאת האף אוזן גרון. מחצית מפניה היו משותקות. היא הסבירה, באופן הזוי, שפעם גם לה היה את אותו גידול כמו לבעלי - ניורומה אקוסטית - ושבמהלך הניתוח להסרתו, המנתח פגע בעצב והדבר גרם לשיתוק בפניה.
היה ברור שזהו איננו ניתוח שגרתי.
י
חודשים לאחר מכן, כשאני יושבת באזור ההמתנה במרכז הרפואי "מאונט סיני" בניו יורק, היה עלי לצבוט את עצמי. האם זו אני? האם אני עם הבעל שעובר ניתוח מוח, שברגע זה קודחים ופותחים את גולגולתו?הטלפון צלצל.
"
אוקיי, כרגע פתחנו את הגולגולת", אמר הרופא בביטחון. "עכשיו אנחנו עומדים להיכנס ולהסיר את הגידול".
הייתי מאובנת, דמיינתי את צווארו של בעלי מסובב לחלוטין, בעודו שוכב דומם ונפתולי מוחו חשופים. רק אתמול שוטטנו בחנויות, שתינו קפה בסטארבקס ואכלנו המבורגרים עסיסיים לארוחת הערב.
פתחתי את ספר תהילים ולא חדלתי מלהתפלל, בידיעה שהוא נתון לחלוטין לרחמי הא-ל ברגעים אלו.
בחדר ההמתנה שמחוץ לטיפול נמרץ, ראיתי כיצד אנשים בוהים באוויר, לוגמים פחיות קוקה קולה, מעלעלים בעיתון, צועדים הלוך ושוב, איכשהו מנסים להכיל את פחדיהם.
כשהורשיתי להיכנס ליחידת הטיפול הנמרץ, חלפתי על פני החולים האחרים ודמיינתי את הסיפורים שלהם, פחדתי לראות את חומרת המצב אצל בעלי.
כשראשו עטוף תחבושות וגופו מחובר לצינוריות מכל מקום אפשרי כמעט, בעלי היה נראה נורא. הוא צעק לאחיות."תכבו את זה! תכבו את זה!" הוא התכוון לצפצופים מכל עבר. עבור מוחו השברירי, הצליל היה מחריש אוזניים ומכאיב עד כדי להבים חדים של זכוכית שמפלחים את עור התוף. הוא הפנה אליי את עיניו והתחנן בפניי לעשות משהו.
"
סליחה", מלמלתי לאחות שליד הדלפק. "יש צפצוף חזק שמטריד את בעלי בחדר שש. יש דרך להנמיך אותו? סליחה – " ניסיתי להגביר את קולי.
"
אני מצטערת, אבל אין". היא הייתה עסוקה בכתיבת משהו בלוח ולא הרימה אליי כלל את מבטה.
"
אפשר לתת לו עוד תרופות נגד כאבים?" ניסיתי בכל כוחי להיות אסרטיבית בתפקידי החדש כזו שמטפלת בעניינים.
בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.
"
לא, הוא צריך להישאר ער כדי שהרופאים יבדקו את השמיעה שלו ואת עצב הפנים שלו". היא הלכה לצד השני של תחנת האחיות והשאירה אותי ללא מענה..
הוא לא שמח לשמע החדשות. הוא החל לצעוק חזק יותר וחששתי שאולי המנתח פגע בעצב כלשהו במוחו והפך אותו לנצח לאיש כועס ולא מרוצה. או שמא יהיה עליו לחיות עם כאבים עזים אלה לשארית חייו. בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.
הפחד עורר בי בחילה. הרגשתי חסרת אונים.
רופאה חדשה מלווה בסטודנטים ניגשו לבעלי. "אתה יכול לשמוע את זה? ואת זה?" היא הקישה באצבע צרדה ליד אוזנו.
"
כן". תודה לאל, הוא עדיין יכול לשמוע.
"
אוקיי, כווץ את האף.יופי". הרופאה המשיכה לבדוק אותו. "אתה יכול למצמץ? נהדר. עכשיו, תראה לי את החיוך שלך, יש לך חיוך נהדר". שרירי הפנים שלו עבדו!
"
בבקשה תנו לי משהו נגד כאבים. בבקשה!" הוא זעק. פניו היו אפורות.
זמן קצר לאחר מכן אחות הזריקה לו תרופה. אבל האנחות שלו נמשכו כל אחר הצהריים והתגברו אף כשעבר ניקור מותני כדי להקל על הלחץ התוך-גולגולתי.
ישבתי שם במשך שעות ולמרות שבעלי התחנן ברגעים הצלולים המועטים שלו שאעזור לו, לאחיות ולרופאים הייתה תוכנית פעולה משלהם ולא הסכימו להיענות לי. לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להרגיע אותו או את עצביי המרוטים. לא לקרוא את הספר שלי, לא לדפדף בעיתון, לא להתקשר לחברים, לא לבהות בחלל, לא לאכול ולא לשתות קפה. שום דבר.
הדבר היחיד שנתן לי כוח היה היכולת שלי לדבר עם א-לוקים ולהתחנן להחלמתו של בעלי. קראתי את המילים בספר תהילים באיטיות ובזהירות, מדמיינת כיצד כל מילה מרחפת מעלה ומגיעה השמימה, משפיעה איכשהו את השפעתה, ומנסה לשים את מבטחי באלוקים, מתפללת שהמילים שנאבקתי להבין יטו את כף המאזניים בעדנו.
ידעתי שהא-ל נמצא. הייתי אסירת תודה על השליחים ששלח. א-לוקים היה שם עם הרופא המרדים בחדר הקר והסטרילי בו הכינו את בעלי לניתוח, בשעה שבירך אותו בחום ואמר, "השכן שלך סטיב מוסר ד"ש". סטיב, שהיה קולגה שלו לשעבר, התקשר אליו מישראל כדי לספר לו על בעלי.
א-לוקים היה לצד בעלי בישראל, לפני הניתוח, כשהוא קיבל ברכה מהאדמו"ר מסקווירא שבא לבקר מארה"ב. האדמו"ר שאל אותו, "האם ד"ר פ' מבצע את הניתוח?" בעלי הנהן, מופתע שרב חשוב זה מכיר את שמו של הרופא.
האדמו"ר חייך. "הוא רופא מצוין. אני מכיר חלק מהחולים שלו באופן אישי".
הרגשנו כאילו א-לוקים אומר לנו: הכול יהיה בסדר. אל תדאגו.
בסופו של דבר, התמזל מזלו של בעלי. שמיעתו באוזן אחת נפגעה מעט, וכעת יש לו מכשיר שמיעה, אולם הוא לא איבד את שמחת החיים שלו וכעבור שנה, הוא חזר למרבית עיסוקיו הקודמים.
נהגנו להתבדח ולומר לחברינו, "אם אתם חייבים איזשהו גידול, הגידול הזה הוא הכי טוב". כאילו שאפשר לבחור דברים כאלה...
הדבר היחיד שאנו כן יכולים לבחור בזמנים מאתגרים הוא כיצד נתחבר לבורא עולם ונשים לב למגע ידו בכל האירועים המעצבים את חיינו. כשאנו בוחרים להתחבר אליו, אנו מעצימים את עצמנו ומחזקים את תחושת הביטחון והאמון שלנו בא-לוקים – ואלה הם הדברים היחידים שמחזיקים אותנו בתקופות קשות כגון אלו.
אלה הם החיים שלי, אמרתי לעצמי. וזהו האתגר שלי ברגע זה. ויהיה בסדר, כי אני לא לבד. יש שם מישהו שאפשר לדבר אתו, לבכות לו.
והוא מקשיב לי, גם כשאני ממלמלת.


החוויה היהודית




יום שלישי, 5 בספטמבר 2017

אמרי שפר י"ד אלול ה'תשע"ז


במדרש רבה בפרשתנו רבנן אמרי, התורה נמשלה לחמשה דברים, מים, יין, דבש, חלב, ושמן, וזה מרומז כאן בדברי חז"ל בכל יום יהיו בעינך כחדשים, חדשים ר"ת ח'לב ד'בש ש'מן י'ין מ'ים, שהתורה תהא חביבה וחשובה כחמשה משקים הללו ששבחם מפורש במדרש.


     בעלי המוסר מסרו בשם רבי ישראל סלנטר זי"ע "כל מי שאינו מכיר את מעלותיו, מצבו חמור ממצבו של זה שאינו עומד על חסרונותיו". שכן, מבלי להכיר במעלותיו, בהן חננו הקב"ה, לא יוכל האדם להביאן לידי מימוש ולהוציאן מן הכוח אל הפועל". על משקל זה, לימדו צדיקים, כי הגרועה בקללות שנאמרו בפרשתנו היא וְלא תַאֲמִין בְחַיֶיָך...
     התנא רבי שמעון מלמדנו באבות (פ"ב משנה יג) אל תְּהִי רָשָע בִפְּנֵי עַצְּמָך. אל תְּפַתֵחַ דימוי עצמי שלילי, כי לאדם גרוע אין כבר מה להפסיד, כדברי הרע"ב "הרמב"ם פירש, אל תהי רשע בעיניך, כלומר לא תחזיק עצמך כרשע, שמתוך כך אתה יוצא לתרבות רעה לגמרי!". הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל היה אומר "אין בעולם ילדים רעים. יש ילדים אשר מחנכיהם שיננו להם כי רעים המה, שמעו, עד שנעשו לרעים באמת...".
     יש למלמד לראות את תלמידים הרכים, וגם המתקשים, במבט עתידי. לזכור כי הצעירים של היום הם בוגרי הדור הבא. על המלמד לפתח ראייה 'מאמינה' ולהיות 'חכם הרואה את הנולד'. וכה הם דבריו צחי הרעיון: את הנערים אשר לפניהם יראו (המלמדים) לנשמות גדולות אשר עודן באיבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ד׳ לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם, ומלאים עסיס בגדלותם. (האדמו"ר מפיאסצנא הי"ד (


''והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים..."  (אפריון שלמה, גליון 222)
     אדם צריך לדעת, ה' הוא זה שמסיר את החולאים, ולא הרופאים.
     פעם אחת הרבנית של הנצי"ב מוולוז'ין הייתה חולה, והמצב היה כבר סופני, עד שמחוץ לחדר חיכו כבר מניין ליציאת נשמה. אבל הציבור עדין התפללו לרפואתהואז קרא הנצי"ב לאחד מנאמניו, ר' אהרון וולקין, וביקש ממנו שיזמין את החברא קדישא כשהם הגיעו הנצי"ב ישב איתם וסיכם איתם את כל התשלומים...  כמה עולה הטהרה, כמה עולה הקבורה, כמה עולים התכריכים, כמה עולה החלקה...  והנצי"ב הוציא כסף ושילם עד הפרוטה האחרונה לבסוף אחרי הרבה תפילות, בחסדי שמיים, הרבנית התאוששה עד שחזרה לעצמה והבריאה.
     לאחר כל זאת קרא הנצי"ב לר' אהרון ואמר לו: אני אסביר לך מה היה כאן... אני קיוויתי והתפללתי שהרבנית תבריא ותחיה, אבל לפתע עלה בלבי החשש שאולי בראש השנה נגזר על החברא הקדישא התשלום של כל הלוויה של הרבנית, ואם כך הדבר עלול להפריע מאוד לתפילות שלי, כי את שלהם הם חייבים לקבל... לכן הזמנתי אותם וסגרתי איתם את החשבון, בכדי שמה שנקצב עליהם מראש השנה לא יפריע לתפילות להתקבל... 
     אנחנו לפעמים לא מבינים, אבל כל דבר בהשגחה פרטית מדוקדקת ומופלאהלפעמים אדם צריך לעזוב את העולם, רק בשביל שהשני יקבל כמה גרושים כפי שנקצב לו מלמעלה... מבהיליש אנשים שלא יודעים שלעתים איבוד ממון זה גלגל ההצלה שלהם. אם אבחנו אצלם בבדיקות ל"ע שהם צריכים ניתוח, אז הם משלמים כבר למנתח, למרדים, הם כבר שילמו עבור האשפוז בבית חולים, וברגע האחרון מתגלה שהם לא צריכים את הניתוח... אז מה הם עושים? מבקשים את הכסף בחזרה...  לא תמיד זה כך, אבל מאוד יתכן שכל הסיבה שהם היו צריכים לעבור ניתוח זה כי יש להם 'חשבונות שמיים' עם הרופאים...

החוויה היהודית




יום שלישי, 20 בספטמבר 2016

אמרי שפר י"ז אלול ה'תשע"ו

 


אל נחשוב ולו לרגע שלהשאיר ליום המחר היא הדרך אל העושר...



     אנו חושבים שבאספנו שלל לרוב ומתוך חיסכון נזכה להרווחה אך לא פעם תופחת המציאות על פנינו ולרוב נשארים עם חסכים וללא שום חסכון...


     ״השקיפה״ אותיות ״השק יפה״, כלומר, אם רצונך ללבוש שק, ולסגף עצמך כחלק מעבודת ד' הדבר טוב ויפה, אך כל זאת בתנאי שהוא ״מן השמים״, שרק אתה ובוראך יודעים מכך, אל תתפאר על אותם סגופים באזני אחרים.(ה״גבעת שאול״)


     התורה נמשלה לחמשה דברים, מים, יין, דבש, חלב, ושמן, וזה מרומז כאן בדברי חז"ל בכל יום יהיו בעינך כחדשים, חדשים ר"ת ח'לב ד'בש ש'מן י'ין מ'ים, שהתורה תהא חביבה וחשובה כחמשה משקים הללו ששבחם מפורש במדרש. (מדרש רבה)


המפתח לישועה (נצוצות(.
     פתח תקווה תרפ"ח. שמחה הגביר ישב בביתו של הרב, בוחש בכפית דקה את כוס התה המהביל ששפת לו הרב, מגולל באיטיות את כל האבנים הכבדות שישבו מזה זמן על ליבו ואיימו לשברו לרסיסים. הוא סיפר לרב על עסקי הפרדסים שלו, שנקלעו לחובות כבדים בשל ניהול כושל מצד שותפו, כיצד עומד הוא כיום לפני שוקת שבורה לאחר ששותפו מעל באמון הרב שנתן בו, סיפר כיצד בתו הראשונה הגיעה לפירקה האיש מקדש ואין בידיו פרוטה לתת כנדוניה, ואפילו סיפר על הכמיהה העזה שלו ושל אשתו לבן זכר לאחר שנים רבות בהם נפקדו אך ורק בבנות וכיצד ניסו את כל הסגולות, אך ללא הועיל.  במשך שעה ארוכה הקשיב לו הרב ללא אומר ודברים. הוא ליווה אותו במבטו הרך, משתתף בכאבו, בלבטיו, בייסורי נפשו הרבים. הרב חפן את זקנו האפור בכף ידו וגבות עיניו התקשחו בארשת מהורהרת. לאחר דקה ארוכה בה היה אחוז בשרעפים אמר לו: "האמן לי, חשבתי עליך רבות. עוד הרבה לפני שבאת לביתי, אם תזכור כבר לפני חודש פנית אלי וסיפרת לי כי מצבך בכי רע... אינני יודע מדוע התגלגלה עליך פורענות זו. אולם בטוחני כי אם תעשה מצווה גדולה של חסד, ואין המדובר בנתינה סתמית של פרוטה לצדקה אלא מצווה שבגופך, משהו שתצטרך להזיע ולעמול עליו במלוא הקושי והיגיעה – תזכה להיוושע מכל הבחינות"!... "לאיזה מצווה מתכוון הרב?" תמה שמחה, הוא ידע שאם רבו שהיה ידוע כתלמיד חכם מופלג, וצדיק נשגב, אומר לו משהו לעשות יש לו על מי לסמוך, עצותיו שוות היו זהב. היתה לו ראיה עמוקה ומפוכחת וחסידיו המושבעים והיו רבים כאלה,  ידעו נאמנה שכל מי שסר למרותו – תמיד הצליח, שמחה היה מוכן ומזומן לקיים כל אשר ישית עליו רבו. ''הכנסת אורחים" פסק לו הרב, "אם מסוגל הנך ליטול אסופי מהשוק ככנר האילם, להכניסו לביתך, לפרוש עליו את חסותך ולדאוג לו לכל מחסורו, בטוחני שתיוושע" ! שמחה ידע היטב למי הרב מתכוון. אוי לו ואוי לנפשו, גנח בליבו כשמראהו של הכנר צף במוחו, היה זה אחד הטיפוסים שכל אדם מהישוב העדיף שלא להתרועע בחברתו יתר על המידה, "האם הרב מתכוון לכנר האלם והזקן היושב ברחוב השוק ומנגן לעוברים ושבים כדי שיעניקו לו צדקה?" שאל בקול מרוסק. " אכן אליו התכוונתי" אישר הרב את דבריו, "אם תאסוף אותו לביתך ותדאג לו לכסות, למאכל וללינה, והכי חשוב," הדגיש , "לייחס חמים ואוהב כאילו היה הוא בן בית יחיד אצלך, יש סיכוי שמכאן תצמח לך הישועה, " סיים הרב.
     שמחה יצא לרחוב השוק, תר ומחפש אחר הכנר. כעבור שעה קלה מצא את הכנר באחת מקרנות השוק, יושב ברגלים משוכלות ומנגן בכינור שבידו. שמחה הביט בדמותו השפופה עטויות בלויי הסחבות, היו לו עיניים אפורות, שקועות, פנים שחומות, צרובות שמש שארשת אומללות תלתה בהן. לרגליו נעל נעלים ישנות ומרופטות, בקבוק זכוכית ריק התגולל לידו ושמחה דימה להריח ריח קל של צחנה נודף סביב. על הארץ היה כובע מהוה, בלוי שכמה מטבעות נחושת היו מפוזרות בתוכו.  הוא חש בתוכו רתיעה לגשת ולדבר איתו, אולם הוא ידע שאין לו כל ברירה. עומד הוא לעשות את הבלתי יאמן! לבקש מקבצן רחוב שיעזוב את מקום מושבו ברחוב ויבוא לדור באורח קבע בביתו! הוא נשם עמוקות והחל גורר עצמו ברגלים כושלות לעברו.
     הוא ניגש אל הכנר והחל משוחח עמו. שמחה הציג עצמו לפניו וגולל בקצרה את קורותיו, וחינן את קולו בבקשה מהקבצן שיבוא לדור בביתו, תוך שהוא מבטיח נאמנה שידאג לו מעתה לכל מחסורו, כבן בית אהוב.  הכנר הסכים, וכי היה לו מקום יותר טוב?! קם הכנר ממקומו, אסף את הפרוטות הבודדות שנחו בכובע וצרר אותם בכיסו. הוא נטל את הכינור בידו האחת, בידו השנייה העמיס תרמיל ישן ומטולא על גבו השפוף והלך דומם אחר שמחה.  השניים נכנסו אל ביתו של שמחה, ושמחה עלה עם הכנר במדרגות שהובילו לעליית הגג. הוא הראה לכנר את חדרו. ואמר לו מהיום אתה בן בית וכל אשר תרצה אתן לך בשמחה...  מאותו יום נוכח שמחה לראות עין בעין כיצד הבטחתו של הרב מתגשמת בצורה פלאית!
     כשבועיים לפני חתונת בתו התדפק על ביתו סוחר ערבי הדור בלבושו, שפניו מצועפות ברעלה חומה, הוא הציג עצמו כסוחר באריגי סאטן משובחים, "שמעתי שאדם ישר אתה ורציתי להציע לך עסק טוב שבוודאי יעשה לך פירות כבר בתקופה הקרובה, " אמר בשקט, "חייב אני לשוב בדחיפות לארצי להציל את עסקיי שכשלו. לכן אני מוכרח לאסוף סכום רב של מזומנים במהירות, תרתי אחר אדם הגון שיסכים לשמש כמתווך ביני לבין סיטונאי הטקסטיל שבעיר, ולמכור להם אפילו במחיר נמוך את הסחורה שבידי... את הרווחים נחלוק אחר כך אני ואתה שווה בשווה" סיים.  עוד בטרם הספיק שמחה ללעלע בלשונו וכבר היו פועליו של הערבי פורקים את מטענן של עשר פרדות, טעונות במבחר עצום של גלילי אריג. עוד שעה קלה והמחסן היה דחוס באריגים, עד שנצרכו שני פועלים בעלי זרועות חסונות לסגור את שעריו של המחסן בכוח, כדי שאלו לא יפתחו בשל העומס הרב. לאחר מכן נעלוהו בבריח ברזל כבד.
     שמחה החל נושא ונותן עם סוחרי העיר. המחיר שבקש הערבי תמורת הסחורה היה אפסי, והשמועה על מבחר האריגים הרב הנמכר לכל דורש במחירי מציאה עברה מפה לאוזן בין הרוכלים. בין לילה נחטפה הסחורה כולה!  מכל המלאי העצום לא נותר אפילו אריג אחד! מחסנו של שמחה נותר מרוקן, כאילו לא היה עמוס עד לפקיעה. למחרת כבר יכול היה שמחה לספור את מטבעות הזהב שהרוויח ולדעת כי נותר בידיו סכום שיספיק לו לחתן את בתו ביד רחבה. לעת ערב הילך שמחה בביתו, מסתובב סביב עצמו, שקוע בשרעפים. ליבו גאה על גדותיו משמחה, הוא חש בעליל כאילו פתחו לו מעין צוהר עלום אי שם במרומים ושלשלו משם את כל הסכום הנדרש לו. לפתע חש חיבה עמוקה לכנר שבביתו, יודע בבירור שהכל נזקף לזכותו, רגליו הוליכוהו אל המדרגות שבעליית הגג. בלאט עלה עליהן, נשען על הקיר הסמוך ליד הדלת הסגורה.  הוא עמד כך במשך דקה או דקתיים ורגע לפני שרצה לסוב על עקבותיו שמע לפתע מעין מנגינה חרישית בוקעת מבפנים. מעולם לא שמע קודם לכן כל רחש מהחדר, וכעת תמה מה יום מיומיים. הוא האזין בשקט. זו אכן היתה מנגינה, נוגה ועצובה,  אולי העצובה ביותר ששמע בימי חייו. פיכו בה אשדות אינסופיים של רגש עז, והיא עלתה וירדה בקצב מושלם. נראה היה כאילו נשאבה מעולמות אחרים! מאין כל הרגש הזה שבנגינתו? תמה שמחה, הוא מצא עצמו עומד כמכושף מאחורי הדלת, אוזניו הזקופות שעונות עליה, מאזינות לצלילים הרכים שהילכו עליו קסמים.  מאותו היום נקשרה נפשו של שמחה בנפש הכנר. הוא דיבר אליו בחביבות כאילו היה בר שיח נלבב והכנר מצידו היה משיב לו בניד ראש קל או ששפתותיו היו מתעוותות במעין חיוך. בני הבית מעולם לא הרגישו בנוכחות יתר של הכנר, מעולם לא הפריע לאי מי. רובו של יום היה מצוי בחדרו מאחורי דלתו המוגפת, ומפעם לפעם כאשר חסר משהו בבית היה הכנר יוצא וקונה את שחסר.  במשך הזמן התגלה הכנר כבעל יד זהב. כשנתקלקל מנעול הבית או כאשר יצא גלגל מכונת התפירה הישנה מצירו – ידע הכנר לתקנם חיש מהר. בני הבית שחשבו בתחילה שיסבלו מנוכחותו, נאלצו לחזור בהם מטעותם. מאז שהגיע לבית הביא עמו האיש רק ברכה ותועלת, שמיום ליום הורגשה יותר ויותר.
     השנים עשו את שלהן. הכנר האלם הפך לחלק משגרת הבית, והוא נקרא בפי כל "הכנר". שם זה הפך לשמו הטבעי, כאשר איש מבני הבית אינו יודע את שמו האמיתי ואינו מנסה לבדוק מהו. ואולם נראה היה כי נושא זה מעולם לא הטריד איש. הכל התרגלו לכך, ולמרות הליכותיו המוזרות קבלוהו כמות שהוא.  לפעמים היה שמחה יושב עמו אל שולחן המטבח. למרות שמעולם לא הוציא הכנר מילה מפיו אף לא המהום קל ביותר, היה שמחה מדבר עמו במשך שעות. הוא חש שהכנר חש אותו ומבין לליבו יותר מכולם. יכול היה לספר אפילו את סודותיו הכמוסים ביותר, לשתפו בהרהוריו, בספקותיו, בלבטיו. הוא חש כאילו קרבת דם שוררת ביניהם, קרבת אחים תאומים ואולי הרבה יותר מזה. היה זה קשר נפשי עז, הרבה מעבר לקשר משפחתי רגיל.  ביום שהתארסה בתו השניה והוכרז על תאריך כלולותיה, כבר היה שמחה סקרן מאין וכיצד יתגלגל אליו הפעם סכום הכסף הנדרש. ואכן בדרכים עלומות ונסתרות זכה להרוויח סכום זהה כמעט לחלוטין לסכום אותו הרוויח שמחה לפני נישואי בתו הראשונה...
     גלגל סובב בעולם שלוש שנים חלפו ותור נשואי הבת השלישית הגיע. נותרו חודשים בודדים עד לחתונה. ההכנות בעיצומן, שמלת החתונה כבר נתפרה, כלי בית חדשים נרכשו בנדיבות לאחר ששמחה נטל הלוואה גדולה ולא חסך כהוא זה. וכי מה לו לחסוך בהוצאות החתונה? הן מובטח הוא שיוכל להעניק לכל בת ובת שלו נדוניה כיד המלך! אלא שאף הוא, שהיה למוד הפתעות, לא יכול היה לדמיין כיצד יתגלגלו אליו הכספים בפעם הזו.  באחד הבקרים שב הכנר מתפילת שחרית כששקית התפילין שלו חבוקה תחת בית שחיו. לאחר שהניח את השקית בחדרו ירד לשפות לעצמו חלב חם. ולפתע, ללא כל הקדמה, קרס והתעלף. שמחה שנוכח במקום נזעק כולו. הוא מיהר להתיז על פניו מים קרים, ובמשך דקות ארוכות שפשף במרץ את רקותיו. רק עתה נתן לבו לכך שבתקופה האחרונה נראו לו פניו של הכנר חיוורות ואפורות. הוא ביקש מבני הבית שיקראו מיד לדוקטור שלמה אביס, הרופא הגר בסמיכות לביתו.  הרופא שבינתיים הספיק להגיע, גחן מעליו והביט בעיון בזכוכית מגדלת באישוניו המורחבים, במשך מספר דקות מישש את שורש כף ידו ועקב אחר הדופק, "הוא חייב לבוא איתי לבדיקות מקיפות בבית החולים" חרץ את דברו. הכנר שהתאושש מעט קם ממקומו ושמחה עם הרופא תמכו בו משני צידיו בעדינות, מוליכים אותו לבית החולים.
     ליבו של שמחה ניבא לו שחורות, כאשר סח לו הרופא כי הכנר חולה במחלה ממארת גילה כי פחדיו וחששותיו התאמתו בצורה הקשה ביותר, "נותרו לו חודשים אם לא ימים ספורים לחיות," אמר הרופא, "הוא חי על זמן שאול..." סיכם.  ליבו של שמחה שתת דם. הגרוע מכל קרה! הוא לא רצה לחשוב כיצד יראו חייו מהיום ללא הכנר, אולם המחשבה הזו חדרה בכוח למוחו, פוצעת וקורעת את ליבו. בלילות היה קם ממיטתו, משעין את ראשו בין ידיו וממרר בבכי. הוא חש כאילו נפער בתוכו חלל ענק ובוער, הקורע את נפשו לגזרים. רק עתה התחוור לו עד כמה יקר ועמוק היה הקשר שבינו לבין הכנר! עברו ימים, הגיע ערב החתונה, התזמורת פצחה בניגון אחיד. האולם התמלא בצלילים עליזים. החתונה היתה שמחה ואפילו הזקנים שבין האורחים נטלו חלק בריקודים הסוערים, בצידי האולם עמד אבי הכלה וצל קודר העיב את עיניו. ניכר היה כי שמחתו אינה שלמה. אנשים באו ולחצו את ידו והוא השיב להם בחיוך חיוור. תערובת עזה של רגשות געשה בו. שמחה וצער פיעמו בקרבו, לוחמים זה בזה. אף לא אחד מהם העלה בדעתו את אשר התרחש שעות בודדות קודם לכן. כמה שעות לפני החופה הגיע שליח בהול מבית החולים, אליו נשלח הכנר יומיים קודם לכן. "שמחה, הכנר קורא לך בדחיפות", אמר. שמחה החוויר כולו. בשרו נעשה חידודין חידודין. האם הגרוע מכל קרה? האם זהו הסוף? האם הכנר רוצה להיפרד ממנו פרידה אחרונה? הוא רץ טרוף נשימה ברחובות, התפרץ לחדר בו שכב הכנר והביט באיש הדועך. פניו היו לבנות כסדין הלבן עליו שכב עפעפיו שמוטים למחצה. ברגע שהבחין בשמחה רמז לו בידו שיקרב אליו, התאמץ לחייך חיוך מכמיר לב, והחווה במבט אילם על החבילה הקשורה שעמדה על הכוננית לצידו. שמחה נטל את החבילה ופתחה ומה שמצא שם הדהים אותו. בחבילה היו מונחים שני צרורות עבים של שטרות, מונחים בקפידה זה לצד זה אולם כל זה היה כאין וכאפס לעומת מה שמצא בהמשך, ליד השטרות היה מונח נייר מכתבים מקופל, ועליו מספר שורות שנכתבו בכתב עילג מעט אך קריא:  לשמחה, ידידי היקר מכל.  לעולם לא אוכל להעריך את האירוח החם והלבבי שהענקת לי במשך שנים רבות. לעולם לא אשכח כיצד אספת אותי מרחובה של עיר ופרשת את חסותך עלי, משתדל לתת לי בכל מצב ועת תחושה כאילו אני אחד מבני ביתך ממש.  בהיותי תינוק לקיתי במחלת ילדים נדירה ומיתרי קולי נפגעו ללא תקנה. הפכתי אילם ונעשיתי מנודה בחברה. איש לא מצא בי עניין עד שהתגלגלתי להיכן שהתגלגלתי. והנה הגעת אתה, והכנסת אותי לתוך ביתך בלב רחב ובשמחה, ואם לא די בכך הרי שטרחת לדבר איתי מדי יום ביומו על כל הרהורי ליבך ושיתפת אותי גם בסודותיך הכמוסים ביותר.  שמחה, יודע אני עד כמה משתוקק הנך לבן זכר, שימשיך את דרכך, לא פעם שחת לי כאבך ועל רצונך העז בכך. אינני יודע חשבונות שמים, ובוודאי שלא בדברים הללו השייכים לריבונו של עולם, אולם ברור לי שבזכות הכנסת האורחים הנפלאה שהייתה לי בביתך, בזכות המאמצים שהשקעת לשמח גלמוד ומסכן כמוני, תזכה לבן זכר שבוודאי ילך בדרכך וימשיך את מעשיך המופלאים.  דע לך, כי בכל ניגוני ובפרט בניגון שהנך אוהב כל כך, לא הבעתי מעולם את כאבי מעולם לא הכנסתי בו את רגש הצער על כך שהנני גלמוד ואין לי נפש חיה בעולם זולתך, קיבלתי עליי דין שמים באהבה. כל הכאב שבקע מניגוניי, שהיו מאז ומתמיד לדרך היחידה לתפילותיי לפני אדון כל, היו למענך, שתזכה להיפקד בדבר ישועה ורחמים עוד בזאת השנה. בקשה צנועה לי אליך, שאם אכן תתקיים תפילתי וברכתי, ברכת הדיוט שאף היא אינה שבה ריקם, וייוולד לך בן, תקרא אותו בשמי,  אבנר בן שלומית, וחסד ה' יסובבך תחת החסד שגמלתני ויהי רצון שתזכה עוד בזאת השנה לכך . בהוקרה, הכנר. נ.ב. מצורפים שני סכומי כסף, האחד לחתן בו את בתך שתינשא הערב למזל טוב, והשני ליום חתונת בנך שיוולד לך בעז"ה ובוודאי תזכה בעזרת היושב במרומים להכניס אף אותו לחופה.
     כמובן שתחינותיו של הכנר התקבלו במלואם לפני שוכן מרומים... 

החוויה היהודית





יום שני, 19 בספטמבר 2016

אמרי שפר ט"ז אלול ה'תשע"ו

 


אדם השומע חרפתו ובזיונו ושותק, מעלתו גבוהה יותר מאדם שצם אלף תעניות והופך להיות אהובו של הקב"ה". (מקובלנו מפי האר"י ז"ל והרמ"ק)


     "הדבש והיין רע לקטנים ויפה לזקנים" (משנה תורהספר המדע, הלכות דעות, פרק רביעי, הלכה יב)


     "המרחם על הבריות ואפילו על בעלי חיים, מרחמים עליו מהשמיים וכותבים אותו בספרן של צדיקים". (ה'לקט יושר')


"     הקם תקם עמו" (כ"ב ד'). "הקם" כפי מה שתעזור לחברך, "תקים עמו" כך תהיה לך בעצמך תקומה. )שפת אמת(


המתים שחזרו לחיים (אפריון שלמה, עלון 192)
     מעשה בעשיר קמצן שפנה אל רבינו עובדיה ספורנו זיע"א, שהיה רופא גדול וה' עימו לעלות רפואה לכל הפונים אליו, ואמר לו:  אשריך שחננך ה' חכמה להפוך חולים לבריאים!  אמר לו הרב: אשריך אחי שבלא חכמה יתירה יכול אתה להפוך מתים לחיים, ולהחזיר נשמות לפגרים מתים!  תמה העשיר ואמר: מה כוונתך? אמר לו הרב: איני יכול להסביר לך זאת בדיבור, אלא צריך אני להראות לך בעיניך. אמר העשיר : הבא רבי הראני נא.
     לקחו הרב לסמטאות העוני שבפאתי העיר , והעשיר משתאה לו, תוהה לאן הוא נלקח. פנה הרב ונכנס בפתח נמוך. התכופף העשיר ונכנס אחריו, ומצא עצמו בחצר רחבת ידיים, מלאה רפש וזוהמה. להקות זבובים התערבלו מעל גלי האשפה, וזולתם לא נראתה שם נפש חיה. הביט העשיר סביב, וראה 14 דלתות נעולות, הפונות אל החצר המזוהמת והמלוכלכת.  שאל העשיר את הרב: לאן הבאת אותי? החצר רפאים היא זו?  שאל הרב: יש לך מעות בכיסך? ענה העשיר שאכן יש לו מעות, אך הוא זקוק להן...  חייך הרב למראה חרדת הקמצנות של העשיר ואמר: אל פחד,  איני זקוק למעותיך, קחם נא בידיך וקרקש בהם בקול, ותראה דבר מעניין...  סקרנותו של העשיר התעוררה, חפן את המטבעות בידיו, והשמיע את צלצולן. לפתע נפרצו 14 הדלתות, ונחילי אדם נהרו בעדן,  גדולים וקטנים, זקנים עם נערים, מגודלי שיער, מזי רעב, לבושי קרעים, שולחים ידיים דקיקות ומביטים בעיניים כלות... היו אלו עניים מרודים, לבושי בלאים וקרעים מזוהמים כל כך, עד שהתביישו להראות בפני אדם, והיו מסתגרים בבתיהם כמתים קבורים. רק בערב בעלטה, מגיחים היו בדממה ומחפשים אוכל באשפתות...  הזדעזע העשיר, והמטבעות נפלו מידיו, והעניים התנפלו על הזהובים בשקיקה. עמד העשיר כמסומר למקומו, נסער עד עומק נשמתו, והעניים מכתרים אותו ובוכים: "הב, הב, אדון נעלה!".  שאל העשיר למספרם, והלך עם הרב לקנות להם בגדים ראויים,  ולאחר מכן שלח את משרתיו לנקות את החצר והדירות,  ולהכשירם למגורי אדם.  כעבור שבוע הזמינו הרב לבוא עמו ולבקרם, ומצאו את החצר שוקקת חיים, מלאה ילדים משחקים ואמהות פעלתניות, וזקנים יושבים בפתחי הבתים. כשראה זאת העשיר אמר לרב: עתה הבנתי את דברי כבודו, שבלא חכמה יתרה, יש בידי להחיות מתים ולהחזיר נשמות לפגרים מתים...

החוויה היהודית








יום שני, 29 באוגוסט 2016

אמרי שפר כ"ה אב ה'תשע"ו

 


באיזה מקום תמיד מכוונים בתפילה "? שיר של יום " כי חייבים לחשוב איזה יום היום .....


      בכל מקום דבר טובות, כי אוזניים יש גם לקירות.


      הרבי מסאטמר בעל "ויואל משה" זצ"ל, היה אומר: לפנים בישראל רווחה מידת הכנסת אורחים, כשיהודים נדדו ממקום למקום ואחרים פתחו בפניהם את שערי ביתם ולבם,  אבל היום, איך ניתן לקיים מצוות הכנסת אורחים בהידור, והלוא כמעט ואין אדם שאין לו בית? הוא השיב: כשאתה נוסע ביום חם עם רכב ממוזג ואתה רואה יהודי נוטף זיעה עומד בחום השמש, זוהי הכנסת אורחים בדורנו.


     חינוך: כתוב בפר' דברים 'כאשר תעשינה הדבורים', דבורה נותנת עקיצה וגם דבש, לימוד על מחנך את אחרים שאם נותן עקיצה שייתן גם דבש.


הבקשות (דברים טובים – פרשת דברים)
     החיים של זלמן היו קשים מנשוא, בעיות בשלום בית, ילד חולה עם תרופות שאינן בסל, משכנתא חונקת, בנות מבוגרות בבית, חוב לעירייה... בקיצור, מה לא...  אנשי הרווחה הבינו שכדי לפתור את בעיותיו צריך לערב כמעט את כל משרדי הממשלה, החל מהרווחה וכלה בבריאות. לכן, הוחלט להפגישו עם המלך בכבודו ובעצמו. רק המלך יכול לפתור את כל הבעיות.
     זלמן הגיע לפגישה עם רשימה מסודרת והוא גולל בפני המלך את כל צרותיו. הסיפור נגע ללבו של המלך, והוא הבטיח לעזור. זלמן קד קידה והחל ללכת אחורנית, ואז הוא פונה שוב למלך ושואל: "אפשר להוסיף משהו?", "בבקשה", ענה המלך... "אדוני המלך, אם אתה יכול לטפל בבקשה דבר ראשון בבני החולה, אם הוא לא יהיה חולה, הילדים יהיו יותר רגועים, אשתי תוכל לחזור לעבודה, הבית יחזור לתפקד וגם בנותיי תנשאנה..."
     בתפילת שמונה עשרה אנו מבקשים מהבורא על הכול! בריאות, דעת, פרנסה, שלום, הכול! בסיום התפילה, לאחר שפסענו שלש פסיעות אנו מוסיפים: "יהי רצון מלפניך... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו...", אנו כאילו אומרים לקדוש ברוך הוא: יש לנו מכלול של צרכים ובקשות, אבל יש לנו בקשה נוספת: דבר ראשון תבנה את בית המקדש, כשהוא יבנה וירושלים תעמוד על תילה, כל שאר הבעיות תעלמנה כלא היו...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/






יום ראשון, 28 באוגוסט 2016

אמרי שפר כ"ד אב ה'תשע"ו

 


 ברוך תהיה מכל העמים. אם תסתכל על הגויים מה הם לעומת ישראל, בכל מצב ברוך תהיה.


     הרבי אמר לתלמידים סימן, הגרעינים 1" .זית" יש לו רק גרעין אחד. " .תמר" יש לגרעין סדק וזה כמו שנים. 3" .גפן" כשיש בענבים גרעינים, יש בהם שלשה גרעינים זה שלישי. (וגם המילה גפן מתחילה באות ג' סימן לשלישי). 4" .תאנה" יש לה הרבה גרעינים קטנים זה רביעי. 5 .ו"רימון" יש לו הרבה גרעינים גדולים זה חמישי.  זית שמן למה לא מזכיר זית בעצמו, מפני שהזית קשה לשכחה לכן מזכיר זית שמן.


     ואכלת ושבעת. ההלכה היא שבעת ברכת המזון צריך לשבת,  וכתוב בתוס' ברכות רמז שבעת שהוא מילים שב-עת.


     "והיה עקב תשמעון" (דברים ז,יב). "והיה עקב" – ב'עקב' הימים, בסוף הימים, "תשמעון", לא תהיה לכם ברירה ותשמעו לי. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)


הבכיה של הגנרל (דברים טובים – פרשת דברים)
     לגנרל הגדול לא היה חסר שום דבר בחיים. הוא היה אסטרטג בכיר בצבאו של נפוליון, וזכה לכבוד ולהערכה. מבוקר עד ערב הוא שקד על המפות באוהל המפקדה, כשהוא מתכנן מתקפות ותכניות הגנה שונות מפני אויביה של צרפת. הגנרל התהדר במדים מפוארים, ועל חזהו התנוססו בגאווה מדליות ואותות הצטיינות רבים. איש לא ידע שבתוככי לבו, הגנרל לא נאמן לארצו. בכמה הזדמנויות הוא נפגש עם סוכני אויב, ומכר להם תמורת כסף רב את תכניות ההתקפה וההגנה שהוא עצמו תכנן. נפוליון חשד שהגנרל המוכשר בוגד בו בחשאי, אך לא היו לו הוכחות. יום אחד נחל צבא צרפת מפלה מוחצת בקרב. חקירה נמרצת העלתה שהגנרל הגדול מסר לאויב מראש את תכניות הקרב. נפוליון זעם וחשב להטיל על הבוגד עונש מוות, אך לבסוף החליט על עונש אחר: הוא ישלח אותו לאי נידח ושומם, שם יחיה עד סוף ימיו בבדידות ויוכל להרהר במעשיו הרעים. הגנרל הורד מכל דרגותיו, הולבש לבוש אסירים, והועלה לאנייה. במשך שבועות רבים שטה האנייה עד שהגיעה לאי נידח בלב האוקיינוס, שם הושלך לחוף על ידי המלחים הצרפתים.  במשך שעות רבות שכב הגנרל המודח על החוף ובכה על מר גורלו. כשירד הערב, החל הרעב להציק לו. הוא טעם מפרותיו של עץ שגדל בסמוך, והשביע את רעבונו. לאחר מכן אסף עלים יבשים והכין לעצמו מצע. כך עבר עליו הלילה הראשון על האי הבודד. הימים חלפו, והגנרל הגדול החל להשתקע באי. הוא בנה לעצמו בית מגזעי עצים ומצא כמה עזים שנתנו לו חלב. הוא היה צד חיות קטנות וצולה אותן על האש.  החודשים חלפו והגנרל התרגל לחיים על האי השומם, אך כשהגיע התאריך שבו הושלך את האי, הלך הגנרל אל החוף,  לבש את בגדי האסיר שאותם לבש באותו יום, והחל לבכות.  הוא נזכר במעמד הנכבד שהיה לו בצרפת, שבה הוא היה אחד האנשים החשובים ביותר. הוא חש חרטה עמוקה על מעשה הבגידה שלו וייסר את עצמו על כך. כל היום ישב ובכה, אך למחרת התאושש והחליט להמשיך בחייו.
     באחד הימים נטרפה אוניה סמוך לאי. כל נוסעיה טבעו ומתו, ורק נערה אחת ניצלה והגיעה לחוף. הגנרל נשא אותה לאישה והם חיו באושר ובשמחה, אך יום אחד הופתעה האישה לגלות את בעלה יושב על החוף בבגדים מוזרים ובוכה בכי סוער. ״מה קרה?״ נחרדה האישה. ״האם לא טוב לך איתי?״ ״בכל יום אני מודה לבורא עולם ששלח אותך אלי״, אמר הגנרל הגדול,  ״אבל היום לפני שנתיים הוגליתי מצרפת, שבה הייתי אדם חשוב ומקורב למלכות. בכל שנה, כשהיום הזה מגיע, אני נזכר מה הייתי והיכן אני היום, ולכן אני בוכה''. אחרי שנה נולד לגנרל ולאשתו בן. הילד גדל והיה לילד פיקח. כשגדל מעט הבחין הילד כי מדי שנה, ביום מסוים, אביו יושב על החוף,  לובש בגד מוזר ובוכה מהבוקר עד הערב. ״אבא, למה אתה בוכה?״ שאל הילד, והאב הסביר לו שביום הזה לפני כך וכך שנים, הוא הושלך אל האי השומם והנידח, וסולק ממעמד חשוב שהיה לו בממלכה רחוקה. בנו של הגנרל גדל ונשא אישה, וגם לו נולדו ילדים. בכל שנה, באותו תאריך, היה יושב הסב עם ילדו ועם נכדיו, ומקונן על מר גורלם ועל הגלות שלהם באי הבודד, הרחק מצרפת. היישוב על האי התרחב, משפחות נוספו וילדים נולדו, אך בכל שנה, באותו תאריך, היו מתאספים כולם ובוכים על מר גורלם, ועל כך שהם חיים מבודדים בלי קשר עם כל נפש חיה. עד שבשנה אחת קם אחד הצעירים והכריז: ״די! אינני מוכן יותר! בכל שנה מכריחים אותנו לבכות בתאריך הזה, אבל אני לא מבין מה רע פה: יש פירות טעימים על העצים, יש עזים שנותנות חלב, יש עצים לבנות קורת גג ועלים יבשים להכין מהם מצעים. טוב לי פה,  ואני לא מעוניין בשום ארץ אחרת...״ שמע זאת הגנרל הגדול,  הסב שכבר היה ישיש וחלש, קרא לנכדו הצעיר ואמר לו:  ״אינך מבין מדוע אנו בוכים, משום שנולדת באי הפרימיטיבי הזה ולא יצאת מפה אף פעם. אתה פשוט לא ראית את העולם האמתי והמפותח, ולכן אינך יודע מה אתה מפסיד. אני ראיתי עולם מופלא ובו רכבות דוהרות, מגדלי ענק, כדורים פורחים וארמונות נהדרים. יכולתי להיות היום חלק מאומה גדולה,  שבה יש מדענים וחכמים, אמנים ואצילים. אכן, מי שגדל כל ימיו כשהוא מתרוצץ יחף על החול, לא מבין מה חסר לו. אך דע לך שכל החיים הטובים שלך פה, הם כאין וכאפס לעומת החיים הגרועים ביותר בצרפת. ולכן יש לך הרבה מה לבכות - על זה שאפילו אין לך מושג מה הפסדת..."
     אנו מצויים בעיצומם של שלושת השבועות שבהם אנו מקוננים על חורבן בית המקדש, ולעתים באמת קשה לנו להתחבר לעצב ולצער,  כי בסך הכול די טוב לנו פה... העולם יפה ומתקדם, והחיים נוחים, ואנו חשים כי שום דבר לא חסר לנו. התחושה הזו דומה לאותו בן אי שמעולם לא ראה את צרפת המשגשגת. כאשר בית המקדש היה קיים, עם ישראל חי בצורה שונה לחלוטין,  צורה רוחנית ומאושרת ברמות שאיננו מסוגלים לתאר לעצמנו. הייתה אז השראת השכינה והייתה בישראל נבואה, ולכל אדם היה ברור מה תפקידו בעולם. לכן, גם אם איננו מצליחים להבין מה הפסדנו, אנו חייבים לנסות ולהתחבר לצער על חורבן בית המקדש, וכבר הבטיחו לנו חז"ל שמי שמתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבניינה.


חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/