ברוך תהיה מכל העמים.
אם תסתכל על הגויים מה הם לעומת ישראל, בכל מצב ברוך תהיה.
הרבי אמר לתלמידים סימן, הגרעינים 1" .זית" יש לו רק גרעין
אחד. " .תמר" יש לגרעין סדק וזה כמו שנים. 3" .גפן" כשיש
בענבים גרעינים, יש בהם שלשה גרעינים זה שלישי. (וגם המילה גפן מתחילה באות ג'
סימן לשלישי). 4" .תאנה" יש לה הרבה גרעינים קטנים זה רביעי. 5 .ו"רימון"
יש לו הרבה גרעינים גדולים זה חמישי. זית שמן למה לא מזכיר זית בעצמו, מפני שהזית קשה
לשכחה לכן מזכיר זית שמן.
ואכלת ושבעת. ההלכה היא שבעת ברכת המזון צריך לשבת, וכתוב
בתוס' ברכות רמז שבעת שהוא מילים שב-עת.
"והיה עקב תשמעון" (דברים ז,יב). "והיה עקב" –
ב'עקב' הימים, בסוף הימים, "תשמעון", לא תהיה לכם ברירה ותשמעו לי. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)
הבכיה של הגנרל (דברים טובים – פרשת דברים)
לגנרל הגדול לא היה חסר שום דבר בחיים. הוא היה אסטרטג בכיר בצבאו של נפוליון,
וזכה לכבוד ולהערכה. מבוקר עד ערב הוא שקד על המפות באוהל המפקדה, כשהוא מתכנן
מתקפות ותכניות הגנה שונות מפני אויביה של צרפת. הגנרל התהדר במדים מפוארים, ועל
חזהו התנוססו בגאווה מדליות ואותות הצטיינות רבים. איש לא ידע שבתוככי לבו, הגנרל
לא נאמן לארצו. בכמה הזדמנויות הוא נפגש עם סוכני אויב, ומכר להם תמורת כסף רב את
תכניות ההתקפה וההגנה שהוא עצמו תכנן. נפוליון חשד שהגנרל המוכשר בוגד בו בחשאי,
אך לא היו לו הוכחות. יום אחד נחל צבא צרפת מפלה מוחצת בקרב. חקירה נמרצת העלתה
שהגנרל הגדול מסר לאויב מראש את תכניות הקרב. נפוליון זעם וחשב להטיל על הבוגד
עונש מוות, אך לבסוף החליט על עונש אחר: הוא ישלח אותו לאי נידח ושומם, שם יחיה עד
סוף ימיו בבדידות ויוכל להרהר במעשיו הרעים. הגנרל הורד מכל דרגותיו, הולבש לבוש
אסירים, והועלה לאנייה. במשך שבועות רבים שטה האנייה עד שהגיעה לאי נידח בלב
האוקיינוס, שם הושלך לחוף על ידי המלחים הצרפתים. במשך
שעות רבות שכב הגנרל המודח על החוף ובכה על מר גורלו. כשירד הערב, החל הרעב להציק
לו. הוא טעם מפרותיו של עץ שגדל בסמוך, והשביע את רעבונו. לאחר מכן
אסף עלים יבשים והכין לעצמו מצע. כך עבר עליו הלילה הראשון על האי הבודד. הימים
חלפו, והגנרל הגדול החל להשתקע באי. הוא בנה לעצמו בית מגזעי עצים ומצא
כמה עזים שנתנו לו חלב. הוא היה צד חיות קטנות וצולה אותן על האש. החודשים חלפו והגנרל התרגל לחיים על האי השומם, אך
כשהגיע התאריך שבו הושלך את האי, הלך הגנרל אל החוף, לבש את בגדי האסיר שאותם לבש באותו יום, והחל לבכות. הוא נזכר במעמד הנכבד שהיה לו בצרפת, שבה הוא היה
אחד האנשים החשובים ביותר. הוא חש חרטה עמוקה על מעשה הבגידה שלו וייסר את עצמו על
כך. כל היום ישב ובכה, אך למחרת התאושש והחליט להמשיך בחייו.
באחד הימים נטרפה אוניה סמוך לאי. כל נוסעיה טבעו ומתו, ורק נערה אחת ניצלה והגיעה
לחוף. הגנרל נשא אותה לאישה והם חיו באושר ובשמחה, אך יום אחד הופתעה האישה לגלות
את בעלה יושב על החוף בבגדים מוזרים ובוכה בכי סוער. ״מה קרה?״ נחרדה האישה. ״האם
לא טוב לך איתי?״ ״בכל יום אני מודה לבורא עולם ששלח אותך אלי״, אמר הגנרל הגדול, ״אבל היום לפני שנתיים הוגליתי מצרפת, שבה הייתי
אדם חשוב ומקורב למלכות. בכל שנה, כשהיום הזה מגיע, אני נזכר מה הייתי והיכן אני
היום, ולכן אני בוכה''. אחרי שנה נולד לגנרל ולאשתו בן. הילד גדל והיה
לילד פיקח. כשגדל מעט הבחין הילד כי מדי שנה, ביום מסוים, אביו יושב על החוף, לובש בגד מוזר ובוכה מהבוקר עד הערב. ״אבא, למה
אתה בוכה?״ שאל הילד, והאב הסביר לו שביום הזה לפני כך וכך שנים, הוא הושלך אל האי
השומם והנידח, וסולק ממעמד חשוב שהיה לו בממלכה רחוקה. בנו של הגנרל גדל ונשא
אישה, וגם לו נולדו ילדים. בכל שנה, באותו תאריך, היה יושב הסב עם ילדו ועם נכדיו,
ומקונן על מר גורלם ועל הגלות שלהם באי הבודד, הרחק מצרפת. היישוב על האי התרחב, משפחות
נוספו וילדים נולדו, אך בכל שנה, באותו תאריך, היו מתאספים כולם ובוכים על מר גורלם, ועל כך שהם חיים
מבודדים בלי קשר עם כל נפש חיה. עד שבשנה אחת קם אחד הצעירים והכריז: ״די! אינני
מוכן יותר! בכל שנה מכריחים אותנו לבכות בתאריך הזה, אבל אני לא מבין מה רע פה: יש
פירות טעימים על העצים, יש עזים שנותנות חלב, יש עצים לבנות קורת גג ועלים יבשים
להכין מהם מצעים. טוב לי פה, ואני לא מעוניין בשום ארץ אחרת...״ שמע זאת הגנרל
הגדול, הסב שכבר היה ישיש וחלש, קרא לנכדו הצעיר ואמר לו: ״אינך
מבין מדוע אנו בוכים, משום שנולדת באי הפרימיטיבי הזה ולא יצאת מפה אף פעם. אתה
פשוט לא ראית את העולם האמתי והמפותח, ולכן אינך יודע מה אתה
מפסיד. אני ראיתי עולם מופלא ובו רכבות דוהרות, מגדלי ענק, כדורים פורחים וארמונות
נהדרים. יכולתי להיות היום חלק מאומה גדולה, שבה
יש מדענים וחכמים, אמנים ואצילים. אכן, מי שגדל כל ימיו כשהוא מתרוצץ יחף על החול,
לא מבין מה חסר לו. אך דע לך שכל החיים הטובים שלך פה, הם כאין וכאפס
לעומת החיים הגרועים ביותר בצרפת. ולכן יש לך הרבה מה לבכות - על
זה שאפילו אין לך מושג מה הפסדת..."
אנו
מצויים בעיצומם של שלושת השבועות שבהם אנו מקוננים על חורבן בית המקדש, ולעתים
באמת קשה לנו להתחבר לעצב ולצער, כי בסך הכול די טוב לנו פה... העולם יפה ומתקדם,
והחיים נוחים, ואנו חשים כי שום דבר לא חסר לנו. התחושה הזו דומה לאותו בן אי
שמעולם לא ראה את צרפת המשגשגת. כאשר בית המקדש היה קיים, עם ישראל חי בצורה שונה
לחלוטין, צורה
רוחנית ומאושרת ברמות שאיננו מסוגלים לתאר לעצמנו. הייתה אז השראת השכינה והייתה
בישראל נבואה, ולכל אדם היה ברור מה תפקידו בעולם. לכן, גם אם איננו מצליחים להבין
מה הפסדנו, אנו חייבים לנסות ולהתחבר לצער על חורבן בית המקדש, וכבר הבטיחו לנו
חז"ל שמי שמתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבניינה.
