אמרי שפר י"ז אדר ה'תשע"ח

האריז"ל ב 'שער הכוונות': 'קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת, צריך שיקבל עליו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על-ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי"'.

     "והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה... ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה,כ). התנהגותו של תלמיד חכם ושומר תורה חייבת להצטיין בכול – עליו להיות "פורשי כנפיים למעלה", זהיר במצוות שבין אדם למקום; ובה בעת "ופניהם איש אל אחיו", זהיר וטהור בדברים שבין אדם לחברו. (עוללות אפרים)

     הגמ' במסכת תענית אורת שינם ג' מפתחות שלא נמסרים לשליח )יחד) והם אך ורק בידי הקב"ה: חיה (-יולדת) תחיית המתים, מטר.  אומר הגאון מוילנא דבר זה רמוז כאן בפסוק: "פיתוחי חת"ם – המפתחות של ח'יה ת 'חיית המתים ו מ'טר "קדש לה'" הם אך ורק בידי הקב"ה. )אהל מועד(

     והנה, מספר הפרשיות שמשה אינו מופיע בהן הוא שמונה-עשרה:  שתים-עשרה פרשיות של ספר בראשית, וכן שש פרשיות נוספות: " תצווה", "עקב", "ראה", "שופטים", "כי תצא", ניצבים". והדבר נרמז במלים "מחני נא מספרך אשר כתבת" המונות שמונה-עשרה אותיות,  כנגד שמונה-עשרה הפרשיות שנמחה שמו מהן.

הפרנסה היא מאת בורא העולם

     להלן סיפור, המעובד מתוך 'ווי העמודים', שיש בו כדי ללמדנו כי הפרנסה היא מאת בורא העולם בלבד. ומעשה שהיה - כך היה:

     סיפר אברך יקר, בעל אמונה חזקה בבורא עולם: אני לומד בכולל כל היום, ואשתי עובדת כמזכירה רפואית, ברוך השם התברכנו בהרבה ילדים, והקב"ה עוזר לנו ויש לנו די צרכנו עבור לחם ומזון, אבל רק זה, וגם אם אנו רוצים מאוד לחדש איזה דבר בביתנו, כגון אשתי מאוד רוצה לקנות וילונות לסלון, אך אין באפשרותנו להפריש עבור זה כסף, כי כאמור כל הכסף שאנו מרוויחים, הכול הולך למצרכים חיוניים ביותר.

     באחד הימים, כשאכלנו ארוחת ערב משותפת, הודיעה אשתי, כי בעבודתם מחפשים מזכירה רפואית, שתעבוד שעתיים בערב,  מדובר במשכורת נכבדה מאוד, כי שעות אלו הן שעות נוספות ומשלמים עליהן פי אחד וחצי משעה רגילה, ולכן היא מאוד רוצה ללכת לעבוד את השעות האלו, כדי שתהיה קצת הרווחה בבית.  אמרתי לה, שבשעות הללו נחוץ מאוד, שתהיה בבית עם הילדים, ואני בטוח בכך, שכסף לא מגיע מעבודה, גם אם לא תעבוד, אם זה נגזר עלינו בראש השנה, שיהיה לנו כסף, הרי שזה יגיע, ואם לא זה לא יגיע. אבל אשתי טענה כלפיי , שאנו רואים בחוש, שמי שעובד שעות נוספות מקבל משכורת יותר גדולה, וזו מציאות - שיש לו יותר כסף.  הסברתי לה, שהכסף היה מגיע אליהם בכל מקרה, העבודה - זה רק בשביל ההשתדלות, וזאת, כי הקב"ה רוצה, שעולמו יתנהג בדרך הטבע, כאילו הכסף מגיע מעבודה, אבל הכסף שאמור להיות שלנו, יגיע אלינו בכל מקרה . אשתי טענה - אולי בכל זאת, היום כשיש הסתרה כל כך גדולה , ואנוַ רואים בחוש, שכלַ מיַ שעובדַ מקבלַ כסף, ומיַ שלאַ עובדַ לא  מקבל, זה סימן שהקב"ה רוצה שהעבודה תביא אתַ הכסף. ראיתי, שהיא כל כך נחושה ללכת לעבוד את השעות האלו, לכן למרות הקושי הגדול שהאישה תעבוד בשעות הערב המוקדמות, לא התנגדתי.  אשתי הלכה לעבוד, ואכן בסוף החודש הביאה משכורת גדולה בהרבה, ומיד פנתה לקנות עם הכסף הנוסף, את הווילונות שכל כך רצתה, וכך כל חודש הייתה מביאה משכורת גדולה, ובכל פעם הייתה קונה איזה מוצר אחר לבית.  מפעם לפעם היה עולה הוויכוח בינינו שוב, ויכוח ענייני, כמובן,  בדרך ארץ, כאשר אני טוען, שהעבודה היא רק הסתרה, אבל באמת הכסף לא מגיע מעבודה, ואשתי לא מצליחה להבין זאת,  הרי אנו רואים בחוש, שמאז שהתחלתי לעבוד המשכורת גדלה,  ונהייתה רווחה כספית בבית. ולמרות הקושי הגדול לשנינו בעבודה בשעות אלו, זה משתלם, כי במציאות אנו רואים בחוש,  שיש לנו יותר כסף.  

     כמזכירה רפואית, מגיעים אל אשתי אנשים רבים, שנמצאים במצבים לא נעימים ואפילו קשים, ולפעמים האנשים גם עצבניים, וכמובן, את כל הכעס שלהם הם מוציאים עליה, למרות שהיא כלל לא אשמה במצב. אם בתחילה אשתי לקחה זאת ללב, וזה כאב לה, לאחר זמן מה היא התרגלה למצב, והייתה מנסה להרגיע את החולים, אבל גם אם הם לא נרגעו, היא הייתה רגועה, ולא הייתה לוקחת ללב.  באחד הימים נכנס אדם למרפאה וביקש לקבוע תור לרופא עור,  אשתי אמרה לו, שרופא עור מגיע רק פעם בשבוע, והתור אליו הוא ארוך, והוא יצטרך להמתין כחודשיים עד לתורו. הלה, שככל הנראה היה אדם מר נפש, התחיל לצעוק, איך זה יתכן שבמרפאה יש רופא עור רק פעם בשבוע... "זה חוצפה, אני הולך מיד למשרד הבריאות להתלונן... אני אפתח כאן מרפאה אחרת, וכולם יעברו אלי". ועוד כמה 'פנינים' שהוציא מפיו, עד שעזב סר וזועף.  היא כבר הייתה רגילה להתקפות כאלו, ולא לקחה זאת ללב,  וכשחזרה לבית, סיפרה לי על המקרה, שאירע לה היום, איך שאדם לא שלט ברגשותיו וצעק זעקה גדולה ומרה, כאילו שהיא יכולה לעשות משהו.  כעבור יומיים, התקשר מנהל המרפאה, והודיע לאשתי, שיש רופא עור, שהיה עובד בבית הרפואה בכל יום שלישי, ומסיבות שונות עזב שם, והוא רוצה להתחיל לעבוד במרפאה בכל יום שלישי. הוא ביקש מאשתי לבדוק, אם יש חדר פנוי. אשתי אמרה לו, שביוםַ שלישי אכןַ ישַׁ חדרַ פנויַ בשעותַ אחרַ הצהריים.  ואכן, מיד למחרת התחילו לארגן לו את לוח הזמנים, ואנשים רבים אכן שמחו שרופא עור נוסף למרפאה.

     אחד המטופלים שהקדימוַ לו את התור, היה מיודענו הצועק, שתורו הוקדם עוד לאותוַ שבוע. כשנכנס למרפאה, הוא היה בטוח במאה אחוז, שרק בזכות צעקותיו הביאו רופא נוסף, ואמר: "אני יודע, שבלי צעקות שוםַ דברַ לאַ זז,ַ תראוַ רקַ צעקתי, וכברַ סידרו רופאַ נוסף ". כשחזרה הביתה סיפרה אשתי על המקרה המשעשע, שאותו אדם בטוח במאה אחוז שבזכותו הגיע הרופא, כאשר היא יודעתַ בוודאות, שמהַ שהוא ראהַ כהצלחה, כללַ לאַ קשור למהַ שהואַ חושב שעשה ופעל בנידון, מנהל המרפאה כלל לא ידע על צעקותיו,ַ וכללַ לאַ ידע, שישַׁ ביקושַׁ לרופאַ עור,אלאַ עשהַ זאתַ רקַ כדיַ לקדםַ את המרפאהַ שלו,ַ ע"יַ הבאתַ רופאַ מקצועיַ נוסף.  לא אמרתי כלום, אבל הסתכלתי חזק על הווילונות, ואז אשתי הבינה הכול, המקרה של הצועק הוא אכן מאוד משעשע: הוא חושב שבצעקותיו הצליח לסדר רופא, עובדה - הוא צעק ולאחר יומיים סידרו רופא נוסף. אבל באמת כל מי שהיה עומד מהצד, ורואה את התמונה כולה היה יודע בוודאות שאין שום קשר בין שני הדברים.  וכי המקרה שלנו לא הרבה יותר משעשע? גם אנו נראים בדיוק כמו אותו צועק, אנחנו חושבים, שהעבודה מביאה כסף, וכאילו רק בזכות השעות הנוספות הצלחנו לקנות ווילונות, והרי ראינו בחוש שלאחר שעות נוספות המשכורת גודלת, אבל מאוד ייתכן, שאין כל קשר בין הדברים, הכול הרגשה מוטעית, והווילונות הגיעו מסיבות אחרות לגמרי.  למחרת הגישה אשתי מכתב התפטרות מהעבודה של שעותַ נוספותַ בערב.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ב אב ה'תשע"ז

בקריאת שמע אנו קוראים את הפסוק (מפרשת השבוע – עקב) "ולמדתם אותם את בניכם, לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך,  ובשכבך ובקומך".  לכאורה, הפסוק בא לומר שצריך ללמד את הילדים כשיושבים בבית וכשהולכים בדרך וכשהולכים לישון וכשקמים בבוקר. כלומר,  תמיד.  פשט נוסף הוא: הלימוד פשוט נעשה כשהם איתנו, כשאנחנו יושבים בבית, והולכים בדרך, וישנים בלילה וקמים בבוקר. הם מתבוננים ומתוך כך לומדים איך להתנהג. דוגמה אישית היא מה שהכי משפיע. בחופש, כשהמסגרות נעלמות וכולם נמצאים יחד באופן אינטנסיבי, לאורך היום, העיקרון הזה נכון יותר, ומאתגר יותר. בקיצור, הילדים לא לומדים מאיתנו, הם לומדים אותנו.

   ''השמרו לכם פן יפתה לבבכם״ (דברים יא,טז). עיקר השמירה צריכה להיות בענייני ״לכם״, בדברים שבין אדם לחברו. כי בדברים שבין אדם למקום האדם זהיר יותר, אבל בדברים שבין אדם לחברו יש צורך בשמירה יתרה. (נפלאות גדולות)

     ״ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה״ (דברים יא,יז). עליכם לאבד את המהירות, את הפזיזות. עשו את מעשיכם במתינות, ביישוב הדעת ובשלוות הנפש. (הבעל שם טוב)

     ״ולעבדו בכל לבבכם״ (דברים יא,יג). לא נאמר בשום מקום שעבודת ה׳ צריכה להיות בפרסום, אלא עליה להיות בלב, בפנים. זו כוונת המאמר: ״איזהו גיבור, הכובש את יצרו״ (אבות ד,א). גיבור הוא מי שכובש את יצרו הטוב ואינו מראה אותו לכל אחד ואחד. (עיטורי תורה)

"הנני נותן לו את בריתי שלום." (כ"ה י"ב) "("נר לשולחן שבת" יש"כ לידידי הרה"ג ב"ז)

 "מי שמוותר בשביל השלום לא מפסיד!"

 מעשה ביורד ישראלי, אדם מוכשר שפתח מרפאה גדולה - בית רופאים בלונדון. נתן תנאים טובים למטופלים, מחירים הוגנים. הרופאים נתנו לאנשים יחס חם, הוא היה מחייך לכולם. האנגלים הקרים אהבו את זה, והמרפאה שלו הפכה לסיפור הצלחה.  

 העתיד היה נראה ורוד, אלא שבאותו איזור כבר הייתה מרפאה גדולה של רשת מרפאות רצינית בלונדון. אט אט קליינטים של המרפאה הזו עברו אליו. בעליה של הרשת העבירו אליו מסרים תקיפים שכדאי לו לסגור. איומים במשפטים וכדומה. בתחילה הוא לא התייחס אליהם. כדרכם של ישראלים, אמר "סמוך, יהיה בסדר..." גם סמך על ידידים בעלי השפעה בפרלמנט וברשויות.

 כאשר בעלי הרשת ראו שהוא לא נכנע, החלו להשתמש ב"תותחים כבדים". הגישו נגדו תביעה בבית משפט, ופתחו במסע תקשורתי נגדו. העסק החל להראות רציני ומסובך מאד. 

 לאותו בעל מרפאה יש חבר מסורתי. הציע לו ללכת לבקש עצה מרב גדול שהוא מכיר בארץ ישראל, מה איכפת לך, כדאי לך, הוא חכם מופלא, צדיק גדול. שכנע אותו.

 כך יום אחד נכנסו לביתו של מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן שני יהודים עם כיפה לבנה יפה. בעל המרפאה וחברו. סיפר האיש את השתלשלות הדברים. 

 שאלו רבי אהרן לייב: "למה שלא תצטרף אליהם?" השיב בעל המרפאה: "הם לא רוצים, הם לא צריכים אותי, יש להם כבר מרפאות באזור". שאלו רבנו: "אז מה הם רוצים?" ענה האיש שאני אסגור את המרפאה שלי. 

 שאלו רבנו: "ולמה באמת לא תסגור את המרפאה?" נדהם האיש: "מה הרב מתכוון?! עבדתי קשה להקים את המרפאה, מאמצי על, זו הפרנסה שלי". השיבו רבנו: "יש פרנסות אחרות".

 "אבל זה בלתי אפשרי, יש לי חוזה שכירות על הבניין. יש חוזים עם הרופאים. אני אצטרך לשלם פיצויים לכולם".

 "וכמה זה יוצא? כמה זה יעלה לך?" החל היהודי מחשב, ורבי אהרן לייב ממתין... סיים לחשב בא??מרו: "הסכום הינו שבעים אלף יורו פיצויים. סכום מאד גדול!"

 אמר לו רבנו: "לאלוקים אין שבעים אלף יורו לתת לך?!" הסתכל עליו היהודי בתדהמה באומרו: "ומה פתאום אלוקים ייתן לי שבעים אלף יורו?!"

 אמר רבי אהרן לייב: "מי שמוותר בשביל השלום לא מפסיד, נער הייתי וגם זקנתי, ראיתי הרבה בחיי, אני יכול להעיד, ראיתי מקרים רבים, לא מפסידים אם מוותרים בשביל שלום!" 

 "הרב יכול להיות אחראי ערב על הסכום הזה?" "לא" השיב רבי אהרן לייב "אין לי אפילו עשירית מן הסכום הזה..."

 "אז מי ייתן לי סכום כזה?" "אתה צריך שאני אתן לך? חסר לאלוקים כסף לתת לך?! דע, חמישים שנה אני מייעץ לאנשים ואף פעם לא יעצתי עצה שחשבתי שהיא רעה, אני מבטיח לך שזו עצה טובה!"

 "אם אקבל את העצה של הרב, אני הולך לאבד את הפרנסה שלי, הרב יכול להבטיח לי פרנסה אחרת?" אמר רבנו: "מי שמוותר מרוויח, פרנסה אני לא יכול להבטיח, אבל להפסיד לא מפסידים"!

 עמד היהודי נבוך, לא ידע מה לעשות. כאן התערב בשיחה חברו  שבא עמו, באומרו: "אל תהיה טיפש, אתה לא מאמין לרב? תעשה מה שהרב אומר". "טוב אני מסכים. כאשר אחזור ללונדון אדבר איתם, אודיע להם את החלטתי". 

 אמר רבנו: "לא, דבר איתם עכשיו, אין לך את מה שמדברים איתו... והראה בידו תנועת שיחה בטלפון... "תתקשר עכשיו אליהם לאנגליה ותודיע על החלטתך לסגור את המרפאה". 

 "אבל הם יצחקו ממני, במשך זמן אני נלחם איתם, רב איתם ופתאום אני מוריד את הראש". אמר האיש. "ומה תפסיד מזה? קצת כבוד..." ענהו רבנו "אני אדם זקן ולא צריך כבוד, אתה אדם צעיר, כבוד אתה לא צריך, אתה צריך כסף, רווחים, פרנסה!"

 יצאו החוצה, האיש בישר למתחריו בלונדון על החלטתו. תדהמה שררה בצידו של הקו. הלם, לא הבינו מה מסתתר מאחורי החלטתו.

 בלונדון הוא נפגש עם בעלי רשת המרפאות, וסיפר על החלטתו. הם בתגובה שאלוהו "מה אתה מבשל לנו". חשדו שהוא מארגן להם בור, מארב פיננסי מתוחכם - היו בטוחים בזה. 

 אמר להם שזה מה שהרבי אמר לו לעשות. "אני עושה כפי עצתו". תמהו: "מה לך ולרבאיי?! מה הוא נותן לך? איזה עסקים יש לך איתו?" השיב להם: "זה לא סתם רב, זה צ'יף רבאיי..."

 לא האמינו לו... הדבר היה נראה להם לא מציאותי, כל ההסכמה הזו לפתע - "איך הוא יורד מהעץ" אחרי כל המלחמה והכוח שהפעיל נגדם? החליטו לברר את העניין לעומק.

 שלחו לארץ את אחד השותפים. דבר ראשון הוא נכנס לשגרירות האנגלית. שאל, בירר, מי זה רבאיי שטיינמן? אמרו לו זה אדם חשוב, שקול, חכם, אפשר לסמוך עליו.

 הגיע איש אנגלי, הדור לבוש לבית מרן. הכניסוהו פנימה. הוא הסתכל בתדהמה על הקירות... כמו סביבון הסתכל לכל הצדדים, לא דיבר מילה, הוא היה בטוח שהגיע לצ'יף רבאיי והנה בית של עניים... היכן הרב מטמין את כל הכסף שהוא מרוויח...

 נתנו לו כסא לשבת, כסא פלסטיק. הסתכל עליהם נדהם. כנראה חשב בלבו על זה אתם רוצים שאני אשב... בחדר המתנה במרפאות שלנו לא מושיבים אנשים על כאלה כסאות...

 כאשר ראה על מה רבי אהרן לייב יושב, הבין שלא התכוונו להעליבו. התיישב והציג את עצמו. עברית הוא לא דיבר, אבל נמצא מישהו שיתרגם את דבריו.

 "באתי בעניין המרפאות בלונדון. מה הרב התכוון בעצתו לסגור את המרפאה? מה אתם רוצים להרוויח על חשבוננו? ומי ישלם לו את ההפסד?" השיבו רבי אהרן לייב: "אלוקים ישלם לו!"

 המשיך השותף האנגלי והקשה: "למה הרב מורה לו לעשות את זה, כזה דבר טיפשי, את מי הרב מתכוון להפיל פה? הרב מתכוון לסדר אותנו באיזה דרך. הרב יגיד לי דוגרי, זה הרי ברור שמשהו מסתתר פה. אני שמעתי שהרב אדם חכם. מה מסתתר פה במהלך הזה. אנחנו מוכנים אולי להתפשר".

 רבי אהרן לייב הראה על הגמרא ואמר: "התורה אומרת לנו שהוא צריך לוותר, היא אומרת שאסור לאדם לרדת לאומנות חברו. הוא לא היה צריך לקבוע את המרפאה שלו לידכם".

 האיש נדהם "ומי ישלם לו את זה, את כל ההפסדים שלו?" רבי אהרן לייב השיבו: "זה על חשבונו, אלוקים אומר שצריך לעשות את זה. זו לא שאלה של הפסד ורווח, זה מוטל עליו לעשות!"

 "הבנתי" אמר האיש והמשיך "זה הרב יעץ למתחרה שלנו, ומה הרב מייעץ לנו? הרי יש לו קשרים עם אנשים בעלי השפעה, אנשים חשובים. מה יגידו אנשים, פתחו מרפאה מצליחה ואנחנו מורידים אותה, עלולים להיות לנו יחסי ציבור גרועים, זה יראה מלוכלך בתקשורת. אף אחד לא יאמין שהוא עזב מרצונו בגלל עצת הרב, זה לא טוב..."

 רבי אהרן לייב הרהר קמעא והשיב בשאלה: "היכן יש לכם סניפים באנגליה?" "בלונדון" השיב האיש. 

 "יש עוד ערים באנגליה, במנצ'סטר יש לכם סניף? תפתחו שם סניף, ותתנו לו להיות מנהל". "אבל הוא לא יסכים לעבוד תחתינו" השיב האנגלי. "תעשו אותו שותף, אתם רואים שהוא אדם מוכשר, בעל יכולות, שיכל להלחם בגוף גדול כמו שלכם".

 "כבוד הרב אני יכול לדבר על זה עם השותפים שלי". ביקש רשות להתקשר. דיבר עם השותפים בלונדון. סיכמו ביניהם שהרעיון מוצא חן בעיניהם.

 עתה הוציא האיש מכיסו שלושת אלפים יורו והניחם על השולחן... "מה זה?" תמה רבי אהרן לייב "זה דמי יעוץ" השיב  "שעת יעוץ עולה כסף, הרב יעץ לי, אני משלם כמו שנהוג". 

אמר לו רבי אהרן לייב: "תיקח מכאן מיד את הכסף חזרה, אל תשאיר פה כלום!" התפלא האיש ואמר: "אני לא מבין, ככה הולך בכל מקום. אני לא מסכים להיות נצלן על הזמן שהרב הקדיש לי, לא מתאים לי לא לשלם את מה שמגיע לרב בצדק".

אמר לו רבינו: "אותם שלוקחים דמי יעוץ הם למדו בשביל הכסף. הכסף הזה עוזר להם לתת יעוץ טוב, הכסף נותן להם חכמה, רצון לייעץ טוב. אבל אני לא למדתי לייעץ. אני אומר לפי מה שאני מבין מהתורה - החווה על הגמרא - וזה לא הולך עם כסף, אם אקח כסף לא יהיה לי שכל לייעץ!"

סופו של סיפור - לאחר זמן סיפר האיש: "סגרתי את המרפאה בלונדון, שילמתי פיצויים לכל הרופאים ובעלי הנכס. חודשיים אחר כך כבר פתחנו את המרפאה במנצ'סטר - ההבטחה התקיימה כל כך מהר!                 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ב' אב ה'תשע"ז

אלה הדברים (א,א) - רבי חיים, אחיו של המהר"ל מפרג, בספרו "ספר החיים", דורש את שמות הפרשיות של ספר דברים כמין חמר: אלה הדברים שאני מדבר, כך פונה משה אל עם ישראל. ואתחנן – אני מתחנן שתקשיבו, עקב – מכיוון שראה – תראה את המצב: הרי יש שופטים בארץ [כשם שיש דין בעולם הזה, כך בעולם הבא יש דין ויש דין, כלומר יש שכר וענש], ועתה כי תצא מהעולם וכי תבוא אל העולם הבא, תצטרך לשלם על מעשיך. לכן אתם ניצבים היום, אבל למחר וילך, אל תשכחו שיום יבוא ותלכו לעולם הבא, ואז אני מבקש האזינו לדברי, ותבוא עליכם זאת הברכה...

    "בעל הטורים" מביא, 'נדרים' בגימטרייא 'רוצח', שהנודר חשוב כרוצח אם אינו משלם, שבגלל עוון נדרים הבנים מתים (שבת לב:(.

     המשלת עם ישראל לעפר הארץ או חול הים ממחישה את הלכידות החברתית שבתוך עם ישראל. כשם שגרגירי העפר/חול הים צמודים זה לזה, וצמידות זה היא שמעניקה לגוש העפר את כוחו, כך כשעם ישראל מאוחד ומלוכד הוא יכול לעמוד בפני הסכנות מבחוץ, וגם להנהגתו קל להנהיגם.

     השל"ה הקדוש למד כלל גדול בעניין מצוות תוכחה מהפסוק: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט): כאשר אתה מוכיח את עמיתך אל תאמר לו רק את חסרונותיו, כי אז ישנאך ולא ישמע לדבריך, והיינו "אל תוכח לץ" – אל תוכיח אותו באופן שתאמר לו שהוא לץ. אלא אדרבה, אמור לו חכם אתה, ולך לא מתאים לנהוג כפי שנהגת. וזהו "הוכח לחכם" כלומר, תעשנו לחכם, אז יאהבך וישמע לקול דברי התוכחה שלך.

הוא ימית עצמו אם יחיה באוהל

     לצערי נאלצתי לשהות רבות בארצות הגולה, ולנסוע הלוך חזור פעמים רבות,  כמובן שנסעתי במטוס . באווירון למעלה ישנה "מחלקה ראשונה" - - - למטה, צפוף מאד. כיון שלכל מקום יש משמעות של כסף - הם מרבים במקומות ומצופפים, אבל למעלה - אוהו! לכל אחד כורסה עם חמש וחצי קפיצים, יש אווירונים ממש כמו בני מלכים -  לכל אחד יש רשות היחיד בפני עצמו, פלאי פלאים - מלכות'דיג. ויהי היום, פעם אחת, ביקשתי רשות מאחד האחראים כי יתנו לי לראות איך נראה שם בקומה שנייה למעלה (במחלקה ראשונה). אמרו לי שם יושבים ה'בעסערע מענטשן'... ביקשתי והשגתי אישור לרגע קצר. עליתי. ראיתי כי אכן לא רע שם, נישט קשה...  ירדתי למטה ופגשתי יהודי שהכרתי אותו קצת, איש אמיד ובעל יכולת. הייתי קצת בהתפעלות מההבדל הקיצוני המשמעותי בין המחלקה העליונה לעומת התחתונה, ופניתי אליו: "אתה יושב פה?! מילא אני וכמותי, אבל אתה כן יכול להרשות לעצמך להוסיף כסף ולקנות מקום יותר מרווח עם כורסא וכו'" ואכן מה זה בשבילו עוד כמה מאות דולרים.  הוא הביט עלי והגיב בתרעומת (באידיש): "וכי חסר דעה אני, האם אתה חושב כי אני משוגע ?!" "למה משוגע, חלילה, הרי למעלה כל כך טוב?" שאלתי. "כמה זמן נוסעים כאן שתים עשרה שעות או שלוש עשרה - כולל ההפסקה בהולנד, אנו מתעכבים בדרך עוד שעה. וכי לשם כך אזרוק סכום כזה של כסף )נקב בסכום) וכי משוגע אני, האם כדאי?! בשלמא אם היית אומר לי על נסיעה שבועיים למיאמי ביץ' נו, אז הייתי חושב ומבין"... אמרתי לעצמי, רגע, שבועיים למיאמי ביץ' אף הם כלום - חולפים עוברים, ואם מתבוננים מעט מבינים, כי כל שבעים השנים חולפות עוברות. תחשבו נא - מביטים עשר שנים אחורנית, היכן הן נעלמו לכם - חלפו והלכו כחלום יעוף, וכמה עשר שנים יש בכלל חיי האדם, שבע פעמים אותן עשר שנים שעברו כחלום יעוף.  זה העולם! וכפי שאמר אותו עשיר "וכי אני חסר דעה, להשקיע כל כך בשביל זמן קצר כזה?!" לכן כדאי להכין רק לקביעות לא לארעי.  התורה אומרת אדם כי ימות באהל, היכן אדם מת? באהל בביתו הארעי כלומר העולם הזה, אבל שם - בעולם הבא אין מות, הכול קבוע ואיתן "כי הולך אדם אל בית עולמו" בית! מצבו קבוע בבית.  רבותי. שם זקוקים לסלון טוב, כלים נאים ודירה נאה. אך כאן באהל הארעי,  אין צורך להשקיע. כי אנשים חכמים לא משקיעים בארעי.

     ידוע מה שהחפץ חיים השיב לאותו תייר שביקר בביתו:  אמרו לו לאותו תייר כי הוא עתיד להיכנס לבית גדול הדור - רבן של ישראל,  כאשר נכנס ראה כי ממש גיפערלאך (נורא), במקום כיסאות - יושבים על ספסלים, בית פשוט וישן "וכי כך נאה ויאה?!" השתומם הוא ושאל את החפץ חיים: " רבי יש דבר שמאד מעיק לי, תראה באיזו דירה אתה חי ובאילו רהיטים אתה משתמש, מדוע ? "במה באת עד ראדין?", שאל החפץ חיים במתק לשונו, "על מה ישבת ברכבת שנסעת בה עד איישישוק? )משם היו נוסעים בעגלה עד ראדין( וכי היה לך ברכבת מזנון מפואר? א"כ מה לך להתלונן עלי בשעה שגם אתה ישבת כך בקרון?" . צחק העשיר: " זו נסיעה בסך הכול. שהרבי יבוא אצלי לבית, וכבר יראה מה יש לי - על מה אני ישן, יושב, ומה אני אוכל, רכבת היא סך הכול דורך פארנדיג = בנסיעה עוברת" . "גם אני בסך הכול בנסיעה... תשעים שנה בנסיעה" סיים החפץ חיים, ופני העשיר נבוכו.

     כאשר יודעים כי אנו ב"אהל" ארעי - לא עושים עסק מהעולם הזה, מכינים כורסאות לעולם הקבוע. הרבי ר' שלום המחיש פעם, פלאי פלאים נורא. על פלוני שהחליט לצאת לגור באמריקה, הנסיעה כידוע, ארכה כמה חודשים באוניה. הבין אותו מהגר כי באמצע הנסיעה תהיה תחנה של שבועיים בצרפת "כיצד אסתדר שבועיים בשפה כל כך קשה" - צרפתית הרי קשה לקלוט: לא,  לא, לא, טוב החליט, "אלמד יומם ולילה צרפתית" והיה שמח וטוב לוב. לעג לו אחד מחבריו "איפה הראש שלך? וכי אנגלית אתה כבר יודע, הרי סוף סוף אחרי אותם שבועיים הינך נוסע לאמריקה. שם תגור. וכי כבר למדת אנגלית?" " טוב, אך היכן אהיה קודם. הלא בצרפת, א"כ קודם אעשה הכנות לצרפת, אח"כ נכין כבר בשביל אמריקה" השיב ב"חכמתו". הבנו? כל שלושת החדשים היה עסוק עם הלו לו לו לו, צרפתית. מילה באנגלית לא ידע. בשביל השבועיים הכין ולשבעים שנה לא הכין, גיוואלדיג, אה, ישמע חכם ויוסף לקח.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ד אב ה'תשע"ו

 

 ברוך תהיה מכל העמים. אם תסתכל על הגויים מה הם לעומת ישראל, בכל מצב ברוך תהיה.

     הרבי אמר לתלמידים סימן, הגרעינים 1" .זית" יש לו רק גרעין אחד. " .תמר" יש לגרעין סדק וזה כמו שנים. 3" .גפן" כשיש בענבים גרעינים, יש בהם שלשה גרעינים זה שלישי. (וגם המילה גפן מתחילה באות ג' סימן לשלישי). 4" .תאנה" יש לה הרבה גרעינים קטנים זה רביעי. 5 .ו"רימון" יש לו הרבה גרעינים גדולים זה חמישי.  זית שמן למה לא מזכיר זית בעצמו, מפני שהזית קשה לשכחה לכן מזכיר זית שמן.

     ואכלת ושבעת. ההלכה היא שבעת ברכת המזון צריך לשבת,  וכתוב בתוס' ברכות רמז שבעת שהוא מילים שב-עת.

     "והיה עקב תשמעון" (דברים ז,יב). "והיה עקב" – ב'עקב' הימים, בסוף הימים, "תשמעון", לא תהיה לכם ברירה ותשמעו לי. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)

הבכיה של הגנרל (דברים טובים – פרשת דברים)

     לגנרל הגדול לא היה חסר שום דבר בחיים. הוא היה אסטרטג בכיר בצבאו של נפוליון, וזכה לכבוד ולהערכה. מבוקר עד ערב הוא שקד על המפות באוהל המפקדה, כשהוא מתכנן מתקפות ותכניות הגנה שונות מפני אויביה של צרפת. הגנרל התהדר במדים מפוארים, ועל חזהו התנוססו בגאווה מדליות ואותות הצטיינות רבים. איש לא ידע שבתוככי לבו, הגנרל לא נאמן לארצו. בכמה הזדמנויות הוא נפגש עם סוכני אויב, ומכר להם תמורת כסף רב את תכניות ההתקפה וההגנה שהוא עצמו תכנן. נפוליון חשד שהגנרל המוכשר בוגד בו בחשאי, אך לא היו לו הוכחות. יום אחד נחל צבא צרפת מפלה מוחצת בקרב. חקירה נמרצת העלתה שהגנרל הגדול מסר לאויב מראש את תכניות הקרב. נפוליון זעם וחשב להטיל על הבוגד עונש מוות, אך לבסוף החליט על עונש אחר: הוא ישלח אותו לאי נידח ושומם, שם יחיה עד סוף ימיו בבדידות ויוכל להרהר במעשיו הרעים. הגנרל הורד מכל דרגותיו, הולבש לבוש אסירים, והועלה לאנייה. במשך שבועות רבים שטה האנייה עד שהגיעה לאי נידח בלב האוקיינוס, שם הושלך לחוף על ידי המלחים הצרפתים.  במשך שעות רבות שכב הגנרל המודח על החוף ובכה על מר גורלו. כשירד הערב, החל הרעב להציק לו. הוא טעם מפרותיו של עץ שגדל בסמוך, והשביע את רעבונו. לאחר מכן אסף עלים יבשים והכין לעצמו מצע. כך עבר עליו הלילה הראשון על האי הבודד. הימים חלפו, והגנרל הגדול החל להשתקע באי. הוא בנה לעצמו בית מגזעי עצים ומצא כמה עזים שנתנו לו חלב. הוא היה צד חיות קטנות וצולה אותן על האש.  החודשים חלפו והגנרל התרגל לחיים על האי השומם, אך כשהגיע התאריך שבו הושלך את האי, הלך הגנרל אל החוף,  לבש את בגדי האסיר שאותם לבש באותו יום, והחל לבכות.  הוא נזכר במעמד הנכבד שהיה לו בצרפת, שבה הוא היה אחד האנשים החשובים ביותר. הוא חש חרטה עמוקה על מעשה הבגידה שלו וייסר את עצמו על כך. כל היום ישב ובכה, אך למחרת התאושש והחליט להמשיך בחייו.

     באחד הימים נטרפה אוניה סמוך לאי. כל נוסעיה טבעו ומתו, ורק נערה אחת ניצלה והגיעה לחוף. הגנרל נשא אותה לאישה והם חיו באושר ובשמחה, אך יום אחד הופתעה האישה לגלות את בעלה יושב על החוף בבגדים מוזרים ובוכה בכי סוער. ״מה קרה?״ נחרדה האישה. ״האם לא טוב לך איתי?״ ״בכל יום אני מודה לבורא עולם ששלח אותך אלי״, אמר הגנרל הגדול,  ״אבל היום לפני שנתיים הוגליתי מצרפת, שבה הייתי אדם חשוב ומקורב למלכות. בכל שנה, כשהיום הזה מגיע, אני נזכר מה הייתי והיכן אני היום, ולכן אני בוכה''. אחרי שנה נולד לגנרל ולאשתו בן. הילד גדל והיה לילד פיקח. כשגדל מעט הבחין הילד כי מדי שנה, ביום מסוים, אביו יושב על החוף,  לובש בגד מוזר ובוכה מהבוקר עד הערב. ״אבא, למה אתה בוכה?״ שאל הילד, והאב הסביר לו שביום הזה לפני כך וכך שנים, הוא הושלך אל האי השומם והנידח, וסולק ממעמד חשוב שהיה לו בממלכה רחוקה. בנו של הגנרל גדל ונשא אישה, וגם לו נולדו ילדים. בכל שנה, באותו תאריך, היה יושב הסב עם ילדו ועם נכדיו, ומקונן על מר גורלם ועל הגלות שלהם באי הבודד, הרחק מצרפת. היישוב על האי התרחב, משפחות נוספו וילדים נולדו, אך בכל שנה, באותו תאריך, היו מתאספים כולם ובוכים על מר גורלם, ועל כך שהם חיים מבודדים בלי קשר עם כל נפש חיה. עד שבשנה אחת קם אחד הצעירים והכריז: ״די! אינני מוכן יותר! בכל שנה מכריחים אותנו לבכות בתאריך הזה, אבל אני לא מבין מה רע פה: יש פירות טעימים על העצים, יש עזים שנותנות חלב, יש עצים לבנות קורת גג ועלים יבשים להכין מהם מצעים. טוב לי פה,  ואני לא מעוניין בשום ארץ אחרת...״ שמע זאת הגנרל הגדול,  הסב שכבר היה ישיש וחלש, קרא לנכדו הצעיר ואמר לו:  ״אינך מבין מדוע אנו בוכים, משום שנולדת באי הפרימיטיבי הזה ולא יצאת מפה אף פעם. אתה פשוט לא ראית את העולם האמתי והמפותח, ולכן אינך יודע מה אתה מפסיד. אני ראיתי עולם מופלא ובו רכבות דוהרות, מגדלי ענק, כדורים פורחים וארמונות נהדרים. יכולתי להיות היום חלק מאומה גדולה,  שבה יש מדענים וחכמים, אמנים ואצילים. אכן, מי שגדל כל ימיו כשהוא מתרוצץ יחף על החול, לא מבין מה חסר לו. אך דע לך שכל החיים הטובים שלך פה, הם כאין וכאפס לעומת החיים הגרועים ביותר בצרפת. ולכן יש לך הרבה מה לבכות - על זה שאפילו אין לך מושג מה הפסדת..."

     אנו מצויים בעיצומם של שלושת השבועות שבהם אנו מקוננים על חורבן בית המקדש, ולעתים באמת קשה לנו להתחבר לעצב ולצער,  כי בסך הכול די טוב לנו פה... העולם יפה ומתקדם, והחיים נוחים, ואנו חשים כי שום דבר לא חסר לנו. התחושה הזו דומה לאותו בן אי שמעולם לא ראה את צרפת המשגשגת. כאשר בית המקדש היה קיים, עם ישראל חי בצורה שונה לחלוטין,  צורה רוחנית ומאושרת ברמות שאיננו מסוגלים לתאר לעצמנו. הייתה אז השראת השכינה והייתה בישראל נבואה, ולכל אדם היה ברור מה תפקידו בעולם. לכן, גם אם איננו מצליחים להבין מה הפסדנו, אנו חייבים לנסות ולהתחבר לצער על חורבן בית המקדש, וכבר הבטיחו לנו חז"ל שמי שמתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבניינה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ח אדר א' ה'תשע"ו

אם רוצים לאמץ את הקשר בין חברים, אם מבקשים לחשל את ההרמוניה במשפחה. הדרך הבטוחה ביותר, ואולי היחידה, היא: לתת, להעניק. להקל על השני, למלאות את משאלותיו. ובכך מקבלים יותר משנותנים. ומה שמקבלים הוא העמקת הקשר והגברת הזיקה! (ע"פ מעין השבוע)

     בקע לגלגלת. בקע אותיות עקב, מי שמחזיק עצמו לעקב, היינו בענווה, זוכה להיות גולגולת. דהיינו ראש.

     צריף בו צוחקים עדיף על ארמון בו בוכים

     קבלה בידי מאבות אבותיי, על שני דברים אסור לדאוג: על מה שאפשר לתקן, ועל מה שאי אפשר לתקן. מה שאפשר לתקן יש לתקן, והדאגה למה? מה שאי אפשר לתקן דאגה מה תועיל? (רבי יחיאל מיכל מזליטשוב)

אורה של תורה (אפריון שלמה, גיליון 159)

     מעשה שהיה בימי הגאון רבי מאיר ועקנין, שהיה רבה הראשי של טבריה, ביהודי שומר תורה ומצוות, וירא שמים מנעוריו. אמנם האיש לא למד תורה, אך חונך מנעוריו לקיים מצוות וגמילות חסדים. כל מצווה שידע, קיים במלא המרץ, והיה רודף אחרי קיום מצוות ומעשים טובים.  ראו בשמים את טוהר לבו ורצו לזכות אותו לעסוק גם בתורה הקדושה.

     ויהי היום, והאיש הגיע כדרכו לביתו, והיה יגע מעמל היום. אכל פיתו, קרא קריאת שמע, עלה על מיטתו ונרדם. וירא בחלומו שהגיע עת פטירתו מהעולם ומיד העלוהו לבית דין של מעלה. בדקו את מעשיו ומצאו שהוא מלא מצוות כרימון. מיד קראו לפניו: "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים", והוליכוהו למקום מנוחתו בגן עדן. המחזה היה מרהיב עין, יפה נוף, משוש כל הארץ תענוגות. החל האיש להסתובב אנה ואנה, לתהות על חלקו כמוצא שלל רב. "עין לא ראתה", האיש משתאה למראה עיניו, שמח וטוב לב על אשר זכה ללכת בדרך טובים בהיותו בעולם הזה.  בין כך, פנה היום ונטו צלילי ערב, והוא מרוב אושר, לא שת ליבו שכבר חשך היום עד שמצא עצמו בעלטה גמורה.  החל האיש לחפש נקודת אור, או כפתור בו יוכל להאיר, אך לשווא. חשב האיש בלבו : מה שווה לי כל הכבוד והיקר הזה אם אין לי אור? אך ניחם את עצמו שכאשר יעלה השחר ישאל את המלאכים הממונים, על מקום הימצאו של האור . הבוקר אור. ושוב נתגלה לעיניו המחזה הנפלא של חלקו בגן עדן. הוא פגש את המלאכים הממונים ושאלם היכן האור? כי אין כל שווה לו אם אין לו אור בלילות.  ענו המלאכים: אנחנו מצטערים, אתה אינך זכאי לאור, יען שלא למדת תורה. אמנם סיגלת לעצמך מצוות לרוב, אך המצוות הם דוגמת הנרות והתורה היא האור.  כמו שנאמר "כי נר מצווה ותורה אור". נצטער האיש עד למאוד, והתחיל ממרר בבכי.  הלעולם אשאר בחשכה ולא אזכה לראות את כל הטוב אשר יועד לי ?!  והנה מתוך בכייתו הרבה הקיץ מחלומו. התברר לו במהרה שהכול אך חלום. שמח האיש שמחה גדולה, תיכף ומיד שכר תלמיד חכם שילמדהו תורה ונתן שכרו מושלם . והבין שמאת השם הייתה זאת לזכותו בתורה. וכך הפך לשקדן בתורה. לימים נפטר באחרית טובה, וזכה גם לאורה של תורה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/