אמרי שפר כ"ב אב ה'תשע"ז

בקריאת שמע אנו קוראים את הפסוק (מפרשת השבוע – עקב) "ולמדתם אותם את בניכם, לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך,  ובשכבך ובקומך".  לכאורה, הפסוק בא לומר שצריך ללמד את הילדים כשיושבים בבית וכשהולכים בדרך וכשהולכים לישון וכשקמים בבוקר. כלומר,  תמיד.  פשט נוסף הוא: הלימוד פשוט נעשה כשהם איתנו, כשאנחנו יושבים בבית, והולכים בדרך, וישנים בלילה וקמים בבוקר. הם מתבוננים ומתוך כך לומדים איך להתנהג. דוגמה אישית היא מה שהכי משפיע. בחופש, כשהמסגרות נעלמות וכולם נמצאים יחד באופן אינטנסיבי, לאורך היום, העיקרון הזה נכון יותר, ומאתגר יותר. בקיצור, הילדים לא לומדים מאיתנו, הם לומדים אותנו.

   ''השמרו לכם פן יפתה לבבכם״ (דברים יא,טז). עיקר השמירה צריכה להיות בענייני ״לכם״, בדברים שבין אדם לחברו. כי בדברים שבין אדם למקום האדם זהיר יותר, אבל בדברים שבין אדם לחברו יש צורך בשמירה יתרה. (נפלאות גדולות)

     ״ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה״ (דברים יא,יז). עליכם לאבד את המהירות, את הפזיזות. עשו את מעשיכם במתינות, ביישוב הדעת ובשלוות הנפש. (הבעל שם טוב)

     ״ולעבדו בכל לבבכם״ (דברים יא,יג). לא נאמר בשום מקום שעבודת ה׳ צריכה להיות בפרסום, אלא עליה להיות בלב, בפנים. זו כוונת המאמר: ״איזהו גיבור, הכובש את יצרו״ (אבות ד,א). גיבור הוא מי שכובש את יצרו הטוב ואינו מראה אותו לכל אחד ואחד. (עיטורי תורה)

"הנני נותן לו את בריתי שלום." (כ"ה י"ב) "("נר לשולחן שבת" יש"כ לידידי הרה"ג ב"ז)

 "מי שמוותר בשביל השלום לא מפסיד!"

 מעשה ביורד ישראלי, אדם מוכשר שפתח מרפאה גדולה - בית רופאים בלונדון. נתן תנאים טובים למטופלים, מחירים הוגנים. הרופאים נתנו לאנשים יחס חם, הוא היה מחייך לכולם. האנגלים הקרים אהבו את זה, והמרפאה שלו הפכה לסיפור הצלחה.  

 העתיד היה נראה ורוד, אלא שבאותו איזור כבר הייתה מרפאה גדולה של רשת מרפאות רצינית בלונדון. אט אט קליינטים של המרפאה הזו עברו אליו. בעליה של הרשת העבירו אליו מסרים תקיפים שכדאי לו לסגור. איומים במשפטים וכדומה. בתחילה הוא לא התייחס אליהם. כדרכם של ישראלים, אמר "סמוך, יהיה בסדר..." גם סמך על ידידים בעלי השפעה בפרלמנט וברשויות.

 כאשר בעלי הרשת ראו שהוא לא נכנע, החלו להשתמש ב"תותחים כבדים". הגישו נגדו תביעה בבית משפט, ופתחו במסע תקשורתי נגדו. העסק החל להראות רציני ומסובך מאד. 

 לאותו בעל מרפאה יש חבר מסורתי. הציע לו ללכת לבקש עצה מרב גדול שהוא מכיר בארץ ישראל, מה איכפת לך, כדאי לך, הוא חכם מופלא, צדיק גדול. שכנע אותו.

 כך יום אחד נכנסו לביתו של מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן שני יהודים עם כיפה לבנה יפה. בעל המרפאה וחברו. סיפר האיש את השתלשלות הדברים. 

 שאלו רבי אהרן לייב: "למה שלא תצטרף אליהם?" השיב בעל המרפאה: "הם לא רוצים, הם לא צריכים אותי, יש להם כבר מרפאות באזור". שאלו רבנו: "אז מה הם רוצים?" ענה האיש שאני אסגור את המרפאה שלי. 

 שאלו רבנו: "ולמה באמת לא תסגור את המרפאה?" נדהם האיש: "מה הרב מתכוון?! עבדתי קשה להקים את המרפאה, מאמצי על, זו הפרנסה שלי". השיבו רבנו: "יש פרנסות אחרות".

 "אבל זה בלתי אפשרי, יש לי חוזה שכירות על הבניין. יש חוזים עם הרופאים. אני אצטרך לשלם פיצויים לכולם".

 "וכמה זה יוצא? כמה זה יעלה לך?" החל היהודי מחשב, ורבי אהרן לייב ממתין... סיים לחשב בא??מרו: "הסכום הינו שבעים אלף יורו פיצויים. סכום מאד גדול!"

 אמר לו רבנו: "לאלוקים אין שבעים אלף יורו לתת לך?!" הסתכל עליו היהודי בתדהמה באומרו: "ומה פתאום אלוקים ייתן לי שבעים אלף יורו?!"

 אמר רבי אהרן לייב: "מי שמוותר בשביל השלום לא מפסיד, נער הייתי וגם זקנתי, ראיתי הרבה בחיי, אני יכול להעיד, ראיתי מקרים רבים, לא מפסידים אם מוותרים בשביל שלום!" 

 "הרב יכול להיות אחראי ערב על הסכום הזה?" "לא" השיב רבי אהרן לייב "אין לי אפילו עשירית מן הסכום הזה..."

 "אז מי ייתן לי סכום כזה?" "אתה צריך שאני אתן לך? חסר לאלוקים כסף לתת לך?! דע, חמישים שנה אני מייעץ לאנשים ואף פעם לא יעצתי עצה שחשבתי שהיא רעה, אני מבטיח לך שזו עצה טובה!"

 "אם אקבל את העצה של הרב, אני הולך לאבד את הפרנסה שלי, הרב יכול להבטיח לי פרנסה אחרת?" אמר רבנו: "מי שמוותר מרוויח, פרנסה אני לא יכול להבטיח, אבל להפסיד לא מפסידים"!

 עמד היהודי נבוך, לא ידע מה לעשות. כאן התערב בשיחה חברו  שבא עמו, באומרו: "אל תהיה טיפש, אתה לא מאמין לרב? תעשה מה שהרב אומר". "טוב אני מסכים. כאשר אחזור ללונדון אדבר איתם, אודיע להם את החלטתי". 

 אמר רבנו: "לא, דבר איתם עכשיו, אין לך את מה שמדברים איתו... והראה בידו תנועת שיחה בטלפון... "תתקשר עכשיו אליהם לאנגליה ותודיע על החלטתך לסגור את המרפאה". 

 "אבל הם יצחקו ממני, במשך זמן אני נלחם איתם, רב איתם ופתאום אני מוריד את הראש". אמר האיש. "ומה תפסיד מזה? קצת כבוד..." ענהו רבנו "אני אדם זקן ולא צריך כבוד, אתה אדם צעיר, כבוד אתה לא צריך, אתה צריך כסף, רווחים, פרנסה!"

 יצאו החוצה, האיש בישר למתחריו בלונדון על החלטתו. תדהמה שררה בצידו של הקו. הלם, לא הבינו מה מסתתר מאחורי החלטתו.

 בלונדון הוא נפגש עם בעלי רשת המרפאות, וסיפר על החלטתו. הם בתגובה שאלוהו "מה אתה מבשל לנו". חשדו שהוא מארגן להם בור, מארב פיננסי מתוחכם - היו בטוחים בזה. 

 אמר להם שזה מה שהרבי אמר לו לעשות. "אני עושה כפי עצתו". תמהו: "מה לך ולרבאיי?! מה הוא נותן לך? איזה עסקים יש לך איתו?" השיב להם: "זה לא סתם רב, זה צ'יף רבאיי..."

 לא האמינו לו... הדבר היה נראה להם לא מציאותי, כל ההסכמה הזו לפתע - "איך הוא יורד מהעץ" אחרי כל המלחמה והכוח שהפעיל נגדם? החליטו לברר את העניין לעומק.

 שלחו לארץ את אחד השותפים. דבר ראשון הוא נכנס לשגרירות האנגלית. שאל, בירר, מי זה רבאיי שטיינמן? אמרו לו זה אדם חשוב, שקול, חכם, אפשר לסמוך עליו.

 הגיע איש אנגלי, הדור לבוש לבית מרן. הכניסוהו פנימה. הוא הסתכל בתדהמה על הקירות... כמו סביבון הסתכל לכל הצדדים, לא דיבר מילה, הוא היה בטוח שהגיע לצ'יף רבאיי והנה בית של עניים... היכן הרב מטמין את כל הכסף שהוא מרוויח...

 נתנו לו כסא לשבת, כסא פלסטיק. הסתכל עליהם נדהם. כנראה חשב בלבו על זה אתם רוצים שאני אשב... בחדר המתנה במרפאות שלנו לא מושיבים אנשים על כאלה כסאות...

 כאשר ראה על מה רבי אהרן לייב יושב, הבין שלא התכוונו להעליבו. התיישב והציג את עצמו. עברית הוא לא דיבר, אבל נמצא מישהו שיתרגם את דבריו.

 "באתי בעניין המרפאות בלונדון. מה הרב התכוון בעצתו לסגור את המרפאה? מה אתם רוצים להרוויח על חשבוננו? ומי ישלם לו את ההפסד?" השיבו רבי אהרן לייב: "אלוקים ישלם לו!"

 המשיך השותף האנגלי והקשה: "למה הרב מורה לו לעשות את זה, כזה דבר טיפשי, את מי הרב מתכוון להפיל פה? הרב מתכוון לסדר אותנו באיזה דרך. הרב יגיד לי דוגרי, זה הרי ברור שמשהו מסתתר פה. אני שמעתי שהרב אדם חכם. מה מסתתר פה במהלך הזה. אנחנו מוכנים אולי להתפשר".

 רבי אהרן לייב הראה על הגמרא ואמר: "התורה אומרת לנו שהוא צריך לוותר, היא אומרת שאסור לאדם לרדת לאומנות חברו. הוא לא היה צריך לקבוע את המרפאה שלו לידכם".

 האיש נדהם "ומי ישלם לו את זה, את כל ההפסדים שלו?" רבי אהרן לייב השיבו: "זה על חשבונו, אלוקים אומר שצריך לעשות את זה. זו לא שאלה של הפסד ורווח, זה מוטל עליו לעשות!"

 "הבנתי" אמר האיש והמשיך "זה הרב יעץ למתחרה שלנו, ומה הרב מייעץ לנו? הרי יש לו קשרים עם אנשים בעלי השפעה, אנשים חשובים. מה יגידו אנשים, פתחו מרפאה מצליחה ואנחנו מורידים אותה, עלולים להיות לנו יחסי ציבור גרועים, זה יראה מלוכלך בתקשורת. אף אחד לא יאמין שהוא עזב מרצונו בגלל עצת הרב, זה לא טוב..."

 רבי אהרן לייב הרהר קמעא והשיב בשאלה: "היכן יש לכם סניפים באנגליה?" "בלונדון" השיב האיש. 

 "יש עוד ערים באנגליה, במנצ'סטר יש לכם סניף? תפתחו שם סניף, ותתנו לו להיות מנהל". "אבל הוא לא יסכים לעבוד תחתינו" השיב האנגלי. "תעשו אותו שותף, אתם רואים שהוא אדם מוכשר, בעל יכולות, שיכל להלחם בגוף גדול כמו שלכם".

 "כבוד הרב אני יכול לדבר על זה עם השותפים שלי". ביקש רשות להתקשר. דיבר עם השותפים בלונדון. סיכמו ביניהם שהרעיון מוצא חן בעיניהם.

 עתה הוציא האיש מכיסו שלושת אלפים יורו והניחם על השולחן... "מה זה?" תמה רבי אהרן לייב "זה דמי יעוץ" השיב  "שעת יעוץ עולה כסף, הרב יעץ לי, אני משלם כמו שנהוג". 

אמר לו רבי אהרן לייב: "תיקח מכאן מיד את הכסף חזרה, אל תשאיר פה כלום!" התפלא האיש ואמר: "אני לא מבין, ככה הולך בכל מקום. אני לא מסכים להיות נצלן על הזמן שהרב הקדיש לי, לא מתאים לי לא לשלם את מה שמגיע לרב בצדק".

אמר לו רבינו: "אותם שלוקחים דמי יעוץ הם למדו בשביל הכסף. הכסף הזה עוזר להם לתת יעוץ טוב, הכסף נותן להם חכמה, רצון לייעץ טוב. אבל אני לא למדתי לייעץ. אני אומר לפי מה שאני מבין מהתורה - החווה על הגמרא - וזה לא הולך עם כסף, אם אקח כסף לא יהיה לי שכל לייעץ!"

סופו של סיפור - לאחר זמן סיפר האיש: "סגרתי את המרפאה בלונדון, שילמתי פיצויים לכל הרופאים ובעלי הנכס. חודשיים אחר כך כבר פתחנו את המרפאה במנצ'סטר - ההבטחה התקיימה כל כך מהר!                 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ה' כסלו ה'תשע"זאמרי שפר ה' כסלו ה'תשע"ז

  בדרך צחות מבאר החיד"א: מדוע כל אימא יהודייה מלמדת את בנה כבר מגיל שלוש לכסות את העיניים בקריאת שמע? האימא רוצה להרגיל את בנה הקטן כבר מעכשיו תדע: שיש לך הרגשה שהכול מסביבך חושך (כשהוא שם את היד חשוך לו) שם צריך את האמונה... 

     בתפילת שחרית לאחר קריאת שמע ישראל אומרים: "אמת ויציב..." ואילו בתפילת ערבית  לאחר קריאת שמע ישראל אומרים: "אמת ואמונה..." מה השוני?! אלא כשיש אור (כשהמזל מאיר פנים וההצלחה ניכרת) הכל טוב האמת ברורה והכל יציב... אך כשיש חושך (שהצרות מחשיכות ומעיבות על מצב רוחו של האדם) למרות שיודעים את האמת לפתע משהו יכול להתפספס כאן נדרשת אמונה בשיא תוקפה...

     האר"י הקדוש מורה לאדם היהודי לפני התפילה לקבל על עצמו להתחזק במצוות ואהבת לרעך כמוך ולאהוב 'כל יהודי' כנפשו ממש. הרב מוסיף וכותב שיש בזה עניין 'להעלאת התפילה', ועל ידי שהאדם מתחזק באהבת ישראל הוא גורם שתפילתו תהא כלולה ביחד עם תפילות כלל עם ישראל והיא תפעל בעולמות העליונים (הקדמה לשער הכוונות).

    החוזה מלובלין אמר: "תמימות היא מעלה גדולה וחשובה אך מה לעשות שבהגדה של פסח דווקא החכם זוכה למקום הראשון ואילו התם נדחק לסוף"...

וְלא עֲצבוֹ אבִיו ִמימיו לֵאמֹר מַדועַ ככה עשית .(ברכי נפשי(

     שמענו לאחרונה סיפור מדהים הממחיש את ההשפעה הגדולה שיש לנתינת מחמאות, הפועלת את פעולתה גם כאשר אותו אדם שקיבל את המחמאה אינו אלא גוי ופושע פלילי מסוכן.

     איש עסקים חרדי המתגורר בלונדון ביצע עסקה גדולה, וקיבל את שכרו במזומן. בצאתו ממקום העבודה שלו היה במזוודתו סך של כ־ 110,000 לירות שטרלינג. לאחר שצעד כמה עשרות מטרים התנפלו עליו שלשה גויים, ודרשו לקבל לידיהם את כל הכסף הנמצא עמו. אנשים אלה שידעו מן הסתם על העסקה הגדולה שביצע, עקבו אחריו וביקשו לשדוד את סכום הכסף הגדול, תוך שהם מאימים עליו מפורשות שאם לא ייתן את הכסף ־ לא יהססו להרגו במקום. היהודי החרדי ״עשה חושבים״, והבין כי בכח הזרוע לא יוכל להכריעם, לפיכך החליט לנסות את מזלו ולפתח שיחה עם השודדים.  הוא התבונן על פניהם, וראה באחד מהם את דמות ״המנהיג״. לאחר מכן פנה אליו ואמר לו: ''תראה, אני רואה בך תכונות חיוביות מאוד, הנך נראה לי אדם טוב ונימוסי, ואפילו אינטליגנטי מאוד. תאמר לי בבקשה, לשם מה אתה צריך את הכסף שלי?״. האיש נראה מופתע מעצם השאלה, אך לא היסס להשיב ואמר:  ״אני זקוק לכסף כדי לקנות משקאות וסמים ״. והיהודי שלנו ממשיך ושואל:  ״וכמה כסף זה עולה, הסמים הללו?״. ״חמש לירות שטרלינג״, השיב מנהיג קבוצת השודדים. איש העסקים החרדי הוציא סך עשר לירות והגישו לשודד, ואמר לו: ״הנה קח לך את הסכום הזה, כפול ממה שביקשת, והניחני לנפשי״. למרבה הפלא, פעלו הדברים על ליבו של השודד, שלקח את השטר בן 10 הלירות שטרלינג, והורה גם לשני השודדים האחרים לעזוב את היהודי לנפשו ומיודענו נשם לרווחה והודה לה׳ יתברך, כי הצל הציל את כספו ואת חייו ומיהר להסתלק מן המקום.

     למחרת מגיע היהודי שלנו לבית הכנסת שלו באזור החרדי של לונדון,  וליד השער הוא מבחין, לחרדתו הגדולה, במנהיג השודדים. ״הייתי בטוח שהוא בא כדי לבטל את ה׳עסקה׳ שעשינו אתמול, וליטול ממני את כל הכסף״, סיפר אחר כך מיודענו לבני משפחתו. אולם בתוך שניות ספורות התברר לו שהשודד בא לכאן במטרה אחרת לגמרי, הגוי מנופף בידו בשטר של 5 ליש״ט, ואומר ליהודי הנדהם: ״הנה העודף מה־ 10 ליש״ט שקיבלתי ממך אתמול״. לאחר מספר רגעים תפס מיודענו אומץ, ושאל את השודד ־ הגוי שניצב לידו בפתח בית המדרש: ״אני רוצה שתסביר לי בבקשה את התהפוכות שאירעו לך. אתמול,  רצית לשדוד אותי ולקחת את כל כספי, אחר כך הסתפקת ב־ 10 ליש״ט, ועכשיו אתה עוד מחזיר לי עודף? כדי את דברי התשובה של הגוי יש להחדיר היטב אל נבכי לבנו. ״אני בן 27 ״, אמר הגוי, ״ועד אתמול, מעולם לא שמעתי אף פעם שאני אדם טוב, ולא שמעתי שאני עושה רושם כאחד שיש לו תכונות חיוביות.  אתה האדם הראשון בעולם שאמר לי את הדברים הללו, וההרגשה שלי הייתה שבאמת ־ התכוונת למה שאתה אומר, ולא אמרת את המחמאות הללו רק כדי להרוויח את כספך. הגישה שלך שבתה את לבי, עד שהחלטתי שלא מגיע לך שאגזול את כספך. לכן, אתמול הסתפקתי בשטר בן 10 הליש״ט, ולאחר שקניתי מה שהייתי צריך לקנות, ונשאר לי עודף, באתי להשיב לך גם את זה״.

     סיפור זה סופר ע״י מהגר״א טויסיג שאמר שהוא מכיר את בעל המעשה בלונדון. ועכשיו נעשה חשבון: אם זה מה שמחמאה אחת יכולה לפעול על ליבו של גוי, ועוד גוי כזה שהוא שודד מסוכן ואלים, איזה ערך יש למחמאה אחת שלנו שנעניק לילדים,  לעקרת הבית, לשכנים, ולכל היהודים הסובבים אותנו. מדוע אנחנו חוסכים בדברי מחמאות? האם נתינת מחמאה גוזלת ממך משהו? האם היא מעבירה את כספך ורכושך לאותו אדם שהחמאת לו? יוסף חכם וילמד לקח: בכמה מילים אפשר ליישר את בני הבית לדרך המלך. ולהתפכח מדרכים שלא מתאימים לבני מלך, וליישר את אורחותינו בעולם הזה, ולזכות לחיי הנצח

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ב תשרי ה'תשע"ז

 

  אם בראש השנה ובעשרת ימי תשובה אמרו חז"ל שצריכים להיות לא רק 'ברעדה' אלא 'וגילו ברעדה', הרי בימי השמחה שבין יום הכיפורים לחג הסוכות והימים שלאחריהם, צריכים לשמוח ביותר. (הרבי מליובאוויטש)

     "אתה נותן יד לפושעים" (מן התפילה). 'יד' היא גם מלשון מקום, כמו שנאמר "וייקח את כל ארצו מידו". בורא העולם נותן לאדם אפשרות לחטוא, אך כאשר האדם רוצה לשוב מפשעו והדבר קשה עליו, מושיט לו הקב"ה את ידו לסייעו לשוב מפשעיו. (רבי לוי-יצחק שניאורסון)

     בבית מדרשו רבי זושא מאניפולי שר החזן בליל כל נדרי במתיקות עצומה את ה ' ונסלח'. אמר רבי זושא: ריבונו של עולם, כדאי לך לסלוח לבני ישראל על חטאיהם, שהרי אם לא היו חוטאים, לא היה מקום  ל 'ונסלח' נפלא כל-כך.

     בימים הנוראים היה רבי צבי-אלימלך מדינוב, בעל 'בני יששכר', מחזיק לפניו את סידור האריז"ל כשהוא פתוח, אבל הוא התפלל מתוך המחזור. כששאלוהו לפשר הדבר סיפר את הסיפור הידוע מהבעש"ט, שפעם אחת בא לבית הכנסת שלו ילד יהודי שגדל אצל פריץ גוי, וכשנודע לו שהוא יהודי ויום הכיפורים מתקרב, נטל סידור שהשאירה לו אמו והלך לבית הכנסת. הוא התרגש מאוד מהתפילה הנלהבת של הקהל, אך לא ידע להתפלל. הרים את הסידור ואמר: "ריבונו של עולם, שהסידור שלי יתפלל לפניך", ונעשה מזה רעש בשמים. סיים ה'בני יששכר': "גם אני איני יודע להתפלל בסידור האריז"ל, ולכן אני מחזיקו פתוח לפניי, שלפחות הסידור 'יתפלל' בעבורי".

     הקבלת עול שבכל יום, ובמיוחד בעת קריאת שמע, היא התחלה ויסוד בלבד להתנהגות של האדם במשך היום; ואילו הקבלת עול של ראש השנה היא מהותו ותוכנו של היום. (לקוטי שיחות)

ונסלח לכל עדת - "ריבונו של עולם, מעיד אני לפניך שאין שום יהודי שקודם עשיית עברה אמר 'לשם ייחוד', ומכאן שכל חטאי ישראל הם בשגגה וחייב אתה לסלוח" (רבי שלמה-זלמן מוֶוליפלה)

     "וניקיתי דמם לא ניקיתי" (שהרי משמע ניקיתי, ומשמע לא ניקיתי), הוא: שהקב"ה אומר, אני מוכן לנקות לגויים על שאר הדברים שלקחו והרסו, על רכבות מלאות זהב ששדדו הנאצים מהיהודים וכו' וכו'. אבל דמם לא ניקיתי. את דמם של ישראל, זה לא אנקה להם, לגויים. ואנו מחכים לראות שהקב"ה ינקום לעיננו נקמת דם עבדיו השפוך.

     זכרנו לחיים... למענך אלוקים חיים״ (מן התפילה). אנו מבקשים שהחיים שתיתן לנו במתנה יהיו 'למענך', שלא נבזבז אותם חלילה בדברי הבל. (שפת אמת)

"אל ירך לבבכם" [כ, ג]. (עלינו לשבח).

סיפר הרב אהרן שמואל זינגר, איש רעננה: לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה, הסתתרנו 8 נפשות בטחנת קמח שהייתה בין שני הרים, במרכז סלובקיה. כידוע, בתקופה ההיא התגברה תאוות הרצח של הגרמנים ימ"ש, ביודעם שבעוד זמן קצר אמורה המלחמה להסתיים, ולכן יש להספיק ולהרוג כמה שיותר יהודים, רח"ל. מעל שני ההרים הגבוהים היה גשר רכבת, עליו עברה מדי יום רכבת עם נוסעים רבים. והנה, ביום שישי אחד, הבחנו מבעד לתריסי הבקתה של טחנת הקמח ב-2 צנחנים שהיו לבושים במדי 'אס. אס', שצנחו סמוך לגשר, שהו שם כמה דקות, ולאחר מכן ירדו לכיוון הטחנה שבה הסתתרנו. והנה הם מתקרבים. השניים היו נראים ממש כשני קצינים גרמניים, ולכן כשהם גילו אותנו במחבואנו היינו בטוחים שהגיע הסוף, ובעזרת הרובים שבידיהם יחסלו מיידית את 8 היהודים. החששות הללו התבדו כאשר השניים גילו לנו שהם חיילים רוסיים, שהתחפשו לקציני 'אס.אס'. "זה עתה הטמנו מוקש בגשר הרכבת, סיפרו, וזאת בעקבות מידע מודיעיני שהגיע אלינו, שמחר בשעה 5 בבוקר ייסעו כאן ברכבת הקבועה עשרות קצינים גרמניים". המוקש היה אמור להתפוצץ ברגע שהרכבת תעבור, ולהסיטה מן הפסים, כך שכל הקרונות יפלו היישר אל הוואדי שמתחת לגשר, וכל הקצינים ייהרגו.

הכל הלך לפי התוכנית, וכפי שאמרו החיילים הרוסיים, כן היה. בשעה 5 בבוקר נשמע פיצוץ עז מכיוון הגשר, הקרונות התדרדרו אל התהום, וכל הנוסעים, ובהם הקצינים, נהרגו. בתוך זמן קצר הגיעו למקום אנשי הביטחון וקציני המשטרה החשאית של הגרמנים, בפקודו של קצין שהיה ידוע באכזריותו, והחלו לחפש סימנים ראשוניים בשטח כדי לעלות על עקבות המתנקשים. כל האזור היה מכוסה בשכבה גדולה וגבוהה של שלג. הסימן המובהק, והיחיד, שהיה בשטח הן הפסיעות בשלג של המתנקשים שהובילו מהגשר ועד טחנת הקמח שבה הסתתרנו. בתוך דקות הקיפו את הטחנה עשרות אנשי ביטחון ומשטרה, ועכשיו כבר היינו בטוחים שזה הסוף, ולצד פרקי תהלים שאמרנו כל הזמן, החילונו גם לומר ווידוי . והנה, הגרמנים הארורים מחפשים ומחפשים, עולים למעלה ויורדים למטה, מגששים כאן ומקשקשים שם, דופקים בכידוניהם וברוביהם על כל הדלתות והחדרים של הטחנה, וממקום מחבואנו אפשר היה לשמוע ולהרגיש את הכעס השולט במחפשים על שהם אינם מוצאים איש, למרות 'סימני הדרך' הגלויים. החיפושים נערכו במשך שעות ארוכות, ואל הבקתה שלנו לא הגיעו. ויותר נכון, הגיעו והגיעו, הקישו בחוזקה על הדלת הרעועה, שמאחריה הסתתרנו, 8 יהודים מבוהלים עד מוות, אבל משום-מה לא פרצו את הדלת. אפילו לא ניסו. במשך כל זמן החיפושים, התפללנו לה' בבכי ובדמעות שלא ימסרנו ביד האויבים הקמים עלינו. ברור היה כשמש שאם הדלת תיפרץ, והם יגלו אותנו, לא יהיה להם כל ספק שאנחנו הנחנו את המוקש, והרגנו את עשרות הקצינים שלהם. הגרמנים ממשיכים בחיפושיהם, מלמעלה ומלמטה, מלפנים ומאחור, מכל הכיוונים ומכל הצדדים, ואינם פורצים את הדלת. יצויין, מוסיף הרב זינגר, שמעל למקום המחבוא שלנו אפילו לא היה גג, אלא חדר כעין אכסדרה פתוחה בחלקה העליון, ובקלי- קלות אפשר היה למצוא אותנו. אבל לא, הם לא גילו.

אנחנו יושבים מכורבלים, ושומעים איך מרוב כעס הם תוקעים את הכידונים בכל פינה בטחנת הקמח, ופולטים מפיהם קללות נמרצות המביעות התמרמרות קשה על 'אי-ההצלחה' שלהם למצוא את האנשים. כמה מהם אמרו 'אסור לנו לצאת מכאן בלי סחורה... בלי שנמצא את המתנקשים. אסור! המפקדים שלנו יהרגו אותנו אם לא נודיע להם שגילינו את האשמים'... החיפושים נמשכו בין חמש לשש שעות תמימות. במשך כל השנים שחלפו מאז, ניסיתי לחשוב האם אפשר להסביר ולהבין באופן טבעי כיצד יתכן שהם היו כל כך קרובים אלינו, במשך כל כך הרבה זמן, ולא עלו על עקבותינו, וברור שהתשובה היא שלילית. נס גלוי היה לנו. לפני שעזבו את השטח, שמענו שאחד הקצינים מציע לחבריו להשליך רימון אל תוך חלל הגג של החדר שבו הסתתרנו, כדי להיות בטוחים שאין שם אף אחד. גם יתר הקצינים הביעו דעה דומה, אבל בסופו של דבר הרימון לא הושלך. ולך תסביר מדוע במקום לדבר על רימון, הם לא נכנסים לחדר - - - אי אפשר להבין ! הגרמנים לא התייאשו עדיין, והחלו לחקור את הגוי, בעליה של טחנת הקמח, וגם הוא – בחסדי שמים – לא גילה דבר, עד שיצאנו מהסיפור הזה בשלום.

נסים גלויים שכאלה התרחשו ומתרחשים לא רק אצל הרב זינגר, ולא רק בתקופת השואה. כל יהודי, שיעצור לרגע את מהלך מרוצתו בחיים, ויהרהר בדרכים שהקב"ה מוביל אותו, יראה גם אצלו נסים כדוגמתם של אלו. אלא שלא תמיד אפשר לראות את הניסם בו-במקום. הבה נאמין בלב שלם שכל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה, וכיוון שרק הוא מביט מסוף העולם ועד סופו, אם כן ממילא רק הוא יכול לדעת מה היא טובתו האמתית של כל אדם. כן, בוודאי שאצלנו זה לא מתרחש בסיטואציה של גרמנים וטחנת הקמח, ולא בגשר רכבת ובהנחת המוקשים, אבל זה קורה כאשר נזקקים פעם לסכומי כסף גדולים, לקראת שמחת נישואין של אחד הצאצאים, ובדרך הטבע אין כל אפשרות להשיגם, והנה הקב"ה מגלגל את העניינים בצורה ניסית שהכסף יגיע ויגיע. זה קורה ממש לכל אחד מאתנו, שהיה צריך להגיע למקום פלוני בשעה מסוימת, ושוב- באופן טבעי לא היה שייך כלל לעשות את זה, בגלל פקקים גדולים בדרך, וכו', ולמרות הכול הגענו, והיhתה לנו תחושה ברורה כאילו הקב"ה מפנה את הכבישים מן הפקקים במיוחד עבורנו. לא כן? אז במקום לחשוב על פטנטים שיסייעו בידינו 'לפנות את הפקקים', הרבה יותר יעיל והרבה יותר משתלם יהיה לחשוב כיצד לקיים את רצון בוראנו בשלמות, ואז הוא לבד כבר עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.

  "הָשֵב ּתְשִיבֵם" (כב, א). II (ומתוק האור)

סיפור נפלא מובא בספר "חיים שיש בהם"

מעשה ביהודי אחד, מאנשי לודז', מקום כהונתו של רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל, שטייל ברחובות העיר, ומצא ארנק מלא כסף. כשבא לביתו, פתח את הארנק, ומצא בו סכום של אלף רובל. למחרת בבוקר, קרא היהודי בעיתון "מודעה" מאחד הפריצים, שאבד לו ארנק ובתוכו מעות, ומי שמצאו ויחזירו, ייטול מאה רובל בשכרו. ללא היסוסים וללא חשבונות, עשה היהודי את דרכו לבית הפריץ והחזיר לו. שמח הפריץ כי אבדתו הוחזרה לו, נטל את הארנק מיד היהודי, מנה את המעות שבתוכו ו... פניו מעידים בו כמאה עדים: כולו חמה וכעס!. " כך היא דרכו של גוי", חשב היהודי לתומו "פיו ידבר שקרים, הבטיח להעניק מאה רובל וכבר התחרט". אבל המעשה לא הסתיים בכך.

הפריץ החל צועק צעקות ויללות, חירופים וגידופים: "גנב! כולכם גנבים! שני אלפים רובל היה לי בארנק, ואתה לא החזרת לי כי אם אלף" ! רעדה אחזתו ליהודי דנן, אשר רצה לקיים מצות "השבת אבידה", ולבסוף מעלילים עליו עלילת שווא. התחיל לדבר תחנונים, ושהוא מוחל על המאה רובל שהובטחו למוצא הארנק, ובלבד שלא יעליל עליו כזאת. אולם דברי היהודי נפלו על אוזניים אטומות. הפריץ מסר את דינו לערכאות. נחפז האיש אל בית הרב מרא דאתרא, וסיפר לו את כל הסיפור. הקשיב הרב לדברי היהודי, והרגיש כי אמת בפיו – בארנק שמצא לא היו כי אם אלף רובל, ותו לא. פנה אליו והוכיחו במישור: " דע לך צרה זו באה עליך, משום שבשעת קיום מצות השבת אבדה, הייתה לך מחשבה זרה, לקבל שכר של מאה רובל. היה לך לקים את המצווה – אפילו אבדתו של גוי – שלא על מנת לקבל פרס. עתה, אם יש לך פרקליט המייצג אותך, אבקש שיואיל לבוא לביתי, להתייעץ מה לטעון בבית המשפט.

יום הדין מגיע, והפריץ מוכר את סיפורו בפני השופטים. התובע האשים את היהודי, ולעומתו, הסנגור הצדיקו. בין הדברים, פונה הסנגור אל הפריץ, ושואלו: " האם מוכן כבודו להישבע, שאיבד שני אלפי רובל?" קפץ הפריץ ונשבע. " שופטים נכבדים!"- פנה אליהם הסנגור – "שבועתו של הפריץ במקומה עומדת, ואי אפשר כלל לפקפק בה. אבל היא מעידה, כלאחר יד, שהאבדה שמצא היהודי איננה של הפריץ. מי שמחזיר אבידה – חזקתו כשר. רמאים וגנבים, אינם מחזירים אבידה. אם היהודי לא מצא אלא אלף רובל, הרי זוהי אבידה אחרת לגמרי – לא אבידתו של הפריץ. אני דורש אפוא ממנו, להחזיר את האבידה למי שמצאה"... הפריץ עומד בפנים זועפות. השופטים ידעו כי שבועתו – שבועת שווא. אבל כיצד יאשימוהו? משום כך התקבלה טענת הסנגור פה אחד, ופסק הדין יצא כי אלף הרובל שייכים ליהודי. - זו תורה וזו חכמה!..

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ח אדר ב' ה'תשע"ו

 בברית מילה, אחרי ברכת המזון, מברכים את ההורים: "ויזכו לגדלו, לחנכו ולחכמו". והלוא חינוך הילד מתחיל בעודו קטן, ואם כן היו צריכים לומר "לחנכו ולגדלו"? אלא שילד קטן קל לחנך, הקושי מתחיל בבנים הגדולים.  כוונת הברכה היא שיזכו לחנכו בדרך התורה גם לכשיגדל. (הרב יהושע־לייב דיסקין(

     גנב הזמין פנקס צ'קים וביקש לכתוב מאחורי כל צ'ק תפילת הדרך ולהדגיש את המילים "ותחזירני לשלום''...

     החכם האמיתי אינו מסתפק במה שכבר השיג. אלא תמיד מרגיש שחסר הוא ושואף להוסיף חכמה על חכמתו ולהשתלם בה. 

"     וביום השמינו ימול בשר ערלתו" (יב, ג(  - מפני מה נוהגים לקרוא "קריאת שמע" אצל היולדת, בלילה שלפני הברית. המשנה בברכות (ב:) אומרת: שמקדימין "פרשת שמע" ל"והיה אם שמוע", כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך עול מצוות, כך גם בתינוק: כיון שלמחר עתיד הוא לקבל עליו עול מצוות, לפיכך מקדימין לו עול מלכות שמים תחילה. (מפי השמועה(

כבר יורדים (הרב ניסים יגן זצ''ל)

     מספר הרב ניסים יגן זצ''ל פעם נסעתי באוטובוס שהיה עמוס מאוד. הנהג העלה עוד ועוד אנשים, ואישה אחת התלוננה כל הזמן "שלא נוח כאן". " לא נורא, נחמה אותה אישה, "כבר יורדים, כבר יורדים"! באוטובוס, עבור נסיעה של עשר דקות, לא מתקינים ספות נוחות, לא כורסאות, וגם לא נברשות. למה כי? כבר יורדים, כבר יורדים כששמעתי את דברי אותה אישה - "כבר יורדים כבר יורדים" התרגשתי

     ואמרתי: כמה טיפשים האנשים המשקיעים את חייהם בדירה שלהם, ואינם זוכרים "שכבר יורדים , " אף אחד לא נשאר כאן !

     יהודי מבוגר בנה לעצמו בית גדול ומפואר, הכול היה עשוי ממראות רצפת מוזאיקה מפוארת וכו' ואני תמהתי לעצמי: כמה שנים עוד נשארו לו ליהנות מכל הפאר הזה?... הרי "כבר יורדים"!... 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/