אמרי שפר כ' אב ה'תשע"ח

ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. בדרך כלל לחם לבד קשה לאכול וצריך גם להטעים את הלחם, אבל עני אין לו במה להטעים את הלחם, ואוכל לחם לבד, ואומרת התורה שתאכל לחם לבד ויהיה לו טעם טוב וטעים, לא בגלל עניות אלא הלחם עצמו יהיה טעים וטוב, וזהו אשר לא במסכנות.

     בתחילה, כשירד משה רבנו מן ההר הלוחות היו עדיין בבחינת "לחֹות הֵעדּות". אבל כשראה את העגל ופרחו האותיות, הריָ שנותרו בידיו לוחותָ סתם, ולכן נאמר : "וישלְךִ מיָדוֶ את הֻלחֹת" (שמות לב, י"ט(

     הגאון הסטייפלער זצ"ל הזהיר מאד מהפגנת רכות וויתור לכל משאלות הילדים ולמילוי כל חפצם. "  כל המשברים נובעים מכך שנותנים לילדים יותר מדי", אמר.

     חינוך: כתוב בפר' דברים 'כאשר תעשינה הדבורים', דבורה נותנת עקיצה וגם דבש, לימוד על מחנך את אחרים שאם נותן עקיצה שייתן גם דבש.

אמונה משתלמת (על-פי סיפורו של ר' חיים-עוזר מרינובסקי, בקובץ 'נצח דוד' א)

אורחים רבים מילאו את חצר בית המלון הקטן בעיירה. באוויר הייתה שרויה רוח של דריכות והתרגשות. בעל המלון נע בנמרצות בין החדרים, מתאמץ לעמוד בעומס הרב שפקד את אכסנייתו הקטנה. לא בכל יום בא האדמו"ר המפורסם, רבי דוד מטולנה, להתארח במעונו.

ופתאום התחוור לבעל המלון כי אין חדר פנוי מכובד דיו בעבור הרבי. החדר שחשב להעמיד לרשות הרבי ניתן לסוחר יהודי. באין ברירה נקש על הדלת וביקש מהסוחר לפנות את החדר בעבור הרבי ולעבור לחדר אחר.

הסוחר הסכים בחפץ לב. בליבו שמח על ההזדמנות להכיר מקרוב את הצדיק הנודע. מימיו לא היה קשור עם חסידים, והייתה בו סקרנות להתוודע לאורחותיהם. הוא העביר את חפציו לחדר שניתן לו, ועמד בחוץ, מתבונן בהמוני היהודים שנהרו אל האכסניה, בציפייה לראות את הרבי ולהתברך מפיו.

רבי דוד בא למקום ובעל המלון ליווה אותו אל חדרו והסתגר עמו לכמה דקות. לאחר מכן יצא והלך לשוחח עם רעייתו, שישבה במשרד המלון. הסוחר, שעמד בקרבת מקום, היה עד לוויכוח שניטש בין בני הזוג.

התברר כי כאשר בעל המלון ביקש את ברכת הצדיק דרש ממנו רבי דוד לתת לו סכום עצום לצורכי צדקה. הסכום שדרש הרבי עמד על מאתיים רובלים – לא פחות! האישה טענה: "הלוא אלה כל חסכונותינו, ששמרנו לעת סגריר!". ואילו הבעל אמר: "אם הרבי מבקש זאת מאיתנו, עלינו לתת לו את הכסף בשמחה".

תמיהה מהולה בכעס החלה לפעפע בלב הסוחר ככל שהוסיף להקשיב לוויכוח שבין בעל המלון לאשתו. תחושה קשה של אי-צדק מילאה אותו. הייתכן?! חשב, בזעם גואה, הלוא זה עושק ממש!

בסופו של דבר, לאחר ויכוחים ולבטים, קיבלה האישה את עמדת בעלה, והשניים החליטו למסור את כל כספם לידי הרבי. הסוחר, שהיה עד לכל זאת בעומדו מן הצד, לא ידע את נפשו מרוב תסכול. לרגע חשב לגשת אליהם ולהעמידם על טעותם; להתריע לפניהם שהם עומדים לאבד את כל כספם, אך הוא בלם את עצמו ונמנע מלהתערב בעניינם.

בשעת לילה מאוחרת החל הקהל הרב להתפזר. הסוחר, שעמד מהורהר ליד חלון חדרו, הבחין פתאום בשתי דמויות שיצאו אל חצר המלון. בנקל זיהה את הרבי ואת משמשו, והחליט להטות אוזן לדבריהם.

למרבה הפתעתו גילה שהטיול במתחם הוא לא פחות מסיור יזמוּת: הרבי הצביע על אזורים שונים בשטח רחב הידיים, והקצה לכל אחד ואחד מהם ייעוד: "כאן אפשר לבנות בית בן שתי קומות עם חדרים רבים. שם הקרקע מתאימה לאורוות סוסים", ועוד.

הסיבוב בחצר ארך זמן רב, ובמהלכו דיבר הרבי כמשקיע שבאמתחתו הון רב. לאחר מכן שבו השניים למלון, וכעבור זמן קצר עלו על העגלה וחזרו לטולנה.

הסוחר נותר בחדרו תמה ומסויג על הליכותיו של הרבי ומעשיו המוזרים. אם עד עתה התייחס לחסידים ולרבותיהם באדישות מסוימת, הרי עתה נהפך למבקר חריף.

שנים רבות חלפו. יום אחד נזדמן הסוחר לאותו אזור, ושוב ביקש להתארח באותו מלון, אלא שלא הצליח למצוא אותו. הוא ניסה לאמץ את זיכרונו, מתוך מחשבה שטעה בדרכו, אך הגיע למסקנה שהוא עומד בכתובת הנכונה. ועדיין, בית המלון המוּכר לו אינו קיים. במקומו עמד שם מבנה דו-קומתי רחב וחדש, וסביבו עוד מבנים.

פתאום הבזיק זיכרון במוחו: הטיול הלילי של הרבי מטולנה בחצר המלון. לשונו נעתקה מתדהמה: הבנייה החדשה תואמת להפליא את תכניתו של הרבי. הנה, כאן אורוות סוסים, ושם המבנה ההוא. כל מה שאמר הרבי לגבאי – התממש. וכמובן המלון עצמו נבנה מחדש, גדול ומפואר פי כמה וכמה.

נרעש ומשתומם שאל הסוחר אצל בני המקום על דבר השינוי הגדול, והללו סיפרו לו כי בעלי המלון התעשרו מאוד ובנו על אדמתם ממלכה שלמה. חרטה מילאה את ליבו של הסוחר. "ברכת הרבי התקיימה, והכסף שדרש מבעלי המלון הוחזר להם בכפל-כפליים", הרהר.

הוא החליט לשים את פעמיו לטולנה, ולשאול את הרבי למה דרש סכום גדול כל-כך תמורת ברכתו, שהרי אם בכוחו לחולל מופת שכזה – לשם מה נזקק לכסף.

הביט בו הצדיק בעיניו הטובות, והשיב: "ראה, ברשותו של היהודי הזה היו מאתיים רובלים. מפעם לפעם היה אומר לרעייתו: 'מה נעשה אם יגרשו אותנו מכאן? נאבד את מקור פרנסתנו!'. אלא שמייד היה מתנחם ואומר: 'לפחות יש ברשותנו מאתיים רובלים. בעזרתם נשיג מקור מחיה אחר'.

"בכל פעם שהתעוררה בליבם דאגה כלכלית, היו השניים משקיטים את פחדיהם בעזרת מאתיים הרובלים האלה. עד מהרה נעשו מאתיים הרובלים הללו משענת ביטחונם. במקום להשליך את יהבם על הקב"ה, בטחו בכסף.

"הייתי חייב", המשיך הרבי, "לבטל את ה 'עבודה זרה' הזאת כדי שאוכל לברכם ולגרום שהמזל יאיר להם פנים. או-אז, כאשר הצליחו להיפטר מהתלות המוחלטת בכספם, זכו לברכת ה' ולעושר הגדול שציפה להם".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ח אדר ה'תשע"ח

אחת מאמרותיו של הבעל שם טוב: " עצבות נועלת שערי שמיים, תפילה פותחת שערים נעולים, והשמחה בכוחה לשבר חומות!" כאשר אדם שרוי בצער, במקום לשקוע בעצבות, עליו להתחזק ולעודד את רוחו לשמוח. כאשר אדם מקבל באהבה את הקושי שאליו נקלע ומראה לקב"ה כי הוא לא נותן לאף סיבה שבעולם להעציב אותו והוא שמח בכל מצב, הקב"ה מיד הופך את פני הדברים ונותן לו סיבה אמתית לחייך ולשמוח! אז... לא רק שכדאי להיות בשמחה, אלא זו אף מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד כמו שאומר רבי נחמן מברסלב ובמיוחד משנכנס אדר מרבין בשמחה!

   אם יהודי מקיים 'ואני בחסדך (בלבד) בטחתי' מיד הוא יזכה ש' יגל ליבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי'

         אם רוצה אדם לעשות רצונו של מקום, חייב הוא לדאוג לזולתו, ולהביא לכך שגם רעהו, וגם בנו של רעהו, ילמדו תורה. ברם, אם האדם דואג רק לעצמו, ופניו לבית, אות ברור הוא שאין הוא עושה רצונו של מקום...

   כדי להרחיק לכת בחיים עלינו לגלות רכות כלפי הצעירים, צייתנות למבוגרים, אהדה לאלו המתאמצים וסבלנות כלפי החלשים. כי ביום מן הימים נתנסה אנחנו בכל אחד מהדברים הללו.

לא תחמוד"...)אמונה שלמה(

    רעייתו של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל בעל ה ״שאגת אריה״ הייתה אישה גדולה. המעשה הבא חושף את אורח החיים הסגפני שסיגלה לעצמה.

    על גדלותו בתורה של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל, שחי לפני כמאתיים שנה, אין צורך להרחיב. ספריו ״שאגת אריה״, ״טורי אבן״, ״וגבורת ארי״ נפוצים בכל בתי המדרשות שברחבי תבל וחידושי תורתו נשאים בפיהם של לומדי התורה די בכל אתר ואתר, עניותו הנוראה אף היא מן המפורסמות, וידוע, כי פעמים לא היה תחת ידו גיליון נייר כדי לכתוב עליו את חידושי תורתו. מסופר כי בביתו לא היו צלחות לאכילה, משום שלא היה לו ממון לרכוש כאלו. בשולחן ביתו, קרש גס וארוך, היו שקעים עמוקים אשר בתוכם היו מניחים את האוכל, ובני הבית היו אוכלים מן השקעים באמצעות כפות מעץ. בעל ה 'שאגת אריה' לא חש כלל כי חסר לו דבר מה, כה היה שקוע בלימודו. ביום מן הימים נכנס לביתו גדול דורו, הגאון רבי רפאל המבורג זצ״ל, וכאשר נוכח כי רבי אריה לייב הסועד את לבו בכף עץ מן ״הצלחת״ - הלא היא השקע שבשולחן, קפא על מקומו ונעמד דום. מעודו לא ראה עניות שכזו. ה ׳׳שאגת אריה" לא העלה על דעתו כי רבי רפאל נרע=A9 בשל כך, ואמר לו: "רבי רפאל, אתן לך במתנה את כפות העץ ובלבד שלא תעבור על לא תחמוד"...

לימים הוצע לו, לבעל ה ׳׳שאגת אריה", לכהן פאר כרבה של קהילת מץ. כאשר הגיע עם בני משפחתו לעיר רבנותו, שיחרו ראשי הקהילה לרבם החדש, כי מנהגם מימים ימימה, להתקבץ בבית הרב ביום היבחרו, ובני משפחות הרב מגישים לחוגגים קפה ועוגיות. הסכים ה"שאגת אריה, לכינוס זה, אך בני העיר שידוע ידעו את עוני רבם ואת מחסורו, שיגרו לביתו קפה, סוכר ועוגיות כדי שהרבנית תגיש אותם כתקרובת לפני הנאספים .. בהגיע השעה היעודה, הסבו המכובדים בבית הרב, וסביבם בני הקהילה שנאספו מכל עבר לרגל המאורע המרגש. תוך זמן קצר, הובא מגש כוסות קפה מהבילות אל השולחן, והנוכחים התכבדו איש אחר איש ליטול כוס קפה וללגום ממנה כמנהג המקום. הראשון הצליח להסתיר את העווית פניו, רעהו נשך את שפתיו, והשאר הניחו את כוסות הקפה מידיהם. הקפה היה מר בלי גרגר סוכר. כעבור זמן מה סולקו כוסות הקפה, ואל השולחן הובאה התקרובת הבאה: מגש מלא ב... קוביות סוכר. התברר כי הרבנית לא העלתה על דעתה שהסוכר משמש כחלק ממשקה הקפה. מעולם לא הורגלה למותרות מעין אלו, היא חשבה כי לרגל האירוע הנכבד, הביאו אל ביתה קוביות סוכר כדי לחלקן לנאספים.... כל ימי חייה, היא סבלה מעוני ומחסור, עד אשר סיגלה לעצמה צורת חיים זו, מתוך הכרה כי היא מקדישה את חייה עבור התורה הקדושה.

"     איש צדיק היה בירושלים, רבי משה אהרן שטרן, ששימש כמנהלה הרוחני של ישיבת קמניץ. הוא נולד בארצות הברית. כשהיה בן שמונה, חלה במחלה קשה. אביו פנה אל טובי הרופאים, ביקש מרבנים שיתפללו לשלומו, הרבה באמירת תהלים, ולבסוף אמר לו: "ראה, הכל טורחים לרפואתך. כולם, מלבדך..." שאל הילד: "מה עלי לעשות?" ענה לו אביו: "קבל על עצמך הנהגה טובה, וכשבעזרת ה' תקום מחלייך, תקיים אותה". הסכים הילד ושאל: "מה, למשל?" האב הציע: "קבל על עצמך, שאם תחלים בעזרת ה', תשתדל להתפלל תמיד במניין!" הילד הבטיח ואכן נרפא! הוא קיים את הבטחתו במסירות לאורך שנים ארוכות.

    באחת השנים, כאשר כבר שימש כמנהלה הרוחני של הישיבה בירושלים, והמקום היה צר מלהכיל את התלמידים הרבים, תכננה הנהלת הישיבה לבנות בנין, והוא התבקש לצאת למסע התרמה בארצות הברית, ארץ הולדתו. הסכים, ופנה למשרד נסיעות. התעניין, האם יש מניין במטוס... אמרו לו: "רבי, כאן זה משרד נסיעות, איננו מארגנים תפילות... לא נוכל להבטיח שיהיה מניין..." "אם כך, לא אוכל לנסוע", הגיב. אמרו לו: "נוכל להציע טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם". חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק להתפלל במניין ולחזור למטוס, ובחר בדרך זו. המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו היו כשעתיים פנויות עד להמשך הטיסה. לא ידע היכן מתקיים מנין בעיר, על כן נטל את הטלית והתפילין, ויצא מבית הנתיבות לאוטוסטרדה. עמד, וצפה במכוניות החולפות על פניו... לפתע עצרה מכונית. נהגה שאל: "לאן הרב צריך?" "אני מחפש מניין לתפילת שחרית". "יעלה הרב", הזמינו הנהג. התברר, שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר, ובכל בוקר נוסע אליה להתפלל ולעבוד. כעבור כמה דקות הם נמצאו בפאתי העיר, עצרו באחת הסמטאות והגיעו לדירת קרקע. הנהג פתח בפניו את הדלת, והוא מצא את עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין... בסיום התפילה השלים הנהג את מצוותו והסיע את אורחו בחזרה לשדה התעופה...

    כשהיה הרב שטרן מספר סיפור זה, היו עיניו בורקות. וכך הוא אמר: "הביטו וראו: שמונה אנשים השכימו קום והלכו לבית כנסת להתפלל במניין. התשיעי היה אמור לבוא מהיישוב הסמוך, כדרכו בכל יום. מהיכן יבוא העשירי? הביאו אליהם יהודי מארץ ישראל, בדרכו לארצות הברית!".... כי "בדרך שאדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו..." עיקרון זה נלמד מבלעם בן בעור. הבורא לא רצה שבלעם ילך למדיין לקלל את ישראל. אמר לו: "לא תלך עימהם" (במדבר כ"ב, י"ב). אולם כאשר בלעם השתוקק ללכת, אמר לו הבורא: "קום לך איתם" (במדבר כ"ב, כ'). כלומר, אם אינך משנה את רצונך, למרות העובדה הידועה לך שה' אינו מעוניין בהליכתך, בבקשה, לך! סיפוק רב לא תנחל בדרך זו...

    את הרב שטרן הוליכו לתפילה, בהתאם להחלטתו הנחושה משנות הילדות, ואילו את בלעם הוליכו לקראת אובדנו. ניתן ללמוד מכאן כלל גדול הקשור לכל פינה בחיינו. לא אחת אנו שומעים הצטדקויות : "מה אני אשם? בשמים החליטו", "כך זה קרה, למרות רצוני" , "אני לא יזמתי, נקלעתי לכאן במקרה". כל אדם בהתאם לסגנונו וכיד הדמיון הטובה עליו, מנסה לגלגל את האשמה הלאה ולהיוותר זך ונקי. אולם למעשה, לא כך הם פני הדברים. ממרום מכוונים את דרכו של האדם בהתאם לרצונו הכמוס והעמוק, בהתאם לרצון הגלוי רק לבורא, שהינו "בוחן לבבות".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/