אמרי שפר כ"ו כסלו ה'תשע"ח

''חז"ל אמרו: 'מי שאמר לשמן וידלוק, יאמר לחומץ וידלוק'. גם מי שנחמץ חלילה יכול להיתקן בחנוכה ולהאיר באור הקדושה" (ה'שפת אמת')

      חנוכה הוא הכנה לימות המשיח. ראשי תיבות 'משיח' הם: מ דליק ש מונת י מי ח נוכה.

(מדרש תלפיות)

    חנוכה חל על-פי-רוב בפרשת מקץ, ויש בפרשה רמז למנהג נתינת דמי חנוכה. בפרשה מדובר הרבה על נתינת מעות: הכסף לקניית השבר, הכסף שהחזיר יוסף לשבטים, "כסף משנה" שלקחו עמם השבטים ליוסף, והמשאות שנתן יוסף לאחיו.   (רבי לוי-יצחק שניאורסון)

      '' כשיהודים יושבים יחדיו באחדות, מיד מופיעים גורמים שמנסים להפר את אחדותם. וכך כתוב: 'וישבו לאכול לחם', ומיד 'והנה אורחת ישמעאלים באה'"  (רבי ישראל ממודז'יץ)

איך נעלמו העז והחמור  ) אמונה שלמה (

     הייתה זאת שעת צהריים חמימה כאשר החליט יוסף שהוא קונה עז חולבת שתדור בחצרו. החלטה נחושה זו גרמה לו לצאת אל הכפר הסמוך. רכוב על חמורו הגיע לכפר, קנה עז ולא שכח לתלות בצווארה פעמון. את הפעמון קשר לחבל ואת החבל לזנב החמור, וכך היה רגוע, שכל עת שהוא שומע את הפעמון מקשקש, העז פוסעת אחריו, וכך התקדם יוסף מיודענו אל עירו שהוא שמח וטוב לב .   בדרכו חזרה משך יוסף את תשומת לבם של שלושה גנבים, הם ראו אדם, אחריו עז ולפעמונה מחובר חוט המחבר לזנב הסוס שעליו הוא רוכב. אומר הגנב הראשון: "מסוגל אני לגנוב את העז". אומר הגנב השני: "אני מסוגל לגנוב את החמור שהוא רוכב עליו", והשלישי אמר: "את העז והחמור אתם יכולים לגנוב ?   אני מסוגל לגנוב את הבגדים בהם לבוש הרוכב ".   ומדיבור למעשה: התגנב הראשון, התיר את הפעמון מצוואר העז ותלהו בזנב החמור, התיר את החבל, משך את העז אחריו ,   אך יוסף לא שם לב, הוא המשיך לשמוע את קשקוש הפעמון ולא חשד בדבר, בטוח היה שהעז מהלכת בעקבות החמור.   לאחר כברת דרך פנה הגנב השני אל יוסף "אמור נא לי אדוני ,   האם אופנה חדשה היא לתלות פעמונים בזנב החמור?" הביט יוסף אחוריו ונחרד: העז נעלמה! "הבין" הגנב ואמר: "ודאי לא הספיק הגנב להרחיק לכת, רוץ תפוס אותו ואני אשמור על חמורך", וכך היה. רץ יוסף לחפש את הגנב ולהשיב את האבדה ,   אך לא מצא לא את השומר ולא את החמור .   בכבדות המשיך יוסף, אך הפעם קשה הייתה הדרך במתחילה ,   החום היה כבד והשמש קפחה. בלית ברירה נאלץ לשרך את רגליו לעבר עירו. בדרכו ראה יוסף באר מים והחליט לעצור ככל העוברים והשבים להתרענן לצידה, והנה, לצידו רואה הוא אדם בוכה, שאל אותו יוסף: "מה לך, מדוע אתה בוכה?" סיפר הלה שהתכופף לבאר להרוות את צימאונו וצרור כספו נשר מחיקו למעמקי המים. "יום פגעים הוא, גם לי נגנבו היום עז וחמור ",  אמר יוסף. השיב האדם: "עז וחמור? הבלים! תוציא לי את ארנקי מהבור ואתן לך בשכרך דמי עז וחמור גם יחד", התקווה החלה לפעם ביוסף מיודענו במהירות, הוא פשט את בגדיו ונכנס לבאר אך חיפושו לא העלה דבר וכשיצא לא מצא לא את האדם ולא את בגדיו...

     יוסף היה שאנן. אם היה מעיף מבט מדי פעם לראות אם העז אחריו, היה חוזר מכבר לביתו שמח וטוב לב, אך הואיל וסמך על הפעמון ולא חשד באפשרות גניבה הפסיד את כל אשר לו .  כך חלילה עלול לקרות בחינוך ילדינו, הורים רבים כביכול  " רוכבים על חמורם", עסוקים הם בענייני עבודה, בענייני הבית וכו' ושאננים למה שקורה עם ילדיהם, רגועים הם מקול הפעמונים שברקע ולא חושבים שמשהו רע עלול להתרחש, הרי הם "שומעים את הפעמונים" - זה בסדר, הילדים הולכים בעקבותינו, אך בינתיים עלול לבוא מישהו ולהדיחם, חבר רע ,   אמצעי אלקטרוניקה למיניהם, צלצולים ופעמונים וכלים מכלים שונים המתחדשים ומחליפים צורה חדשים לבקרים... הם שאננים עד שמישהו מסב את תשומת לבם.. ולא אחת שבים הורים בלא העז ובלא החמור, חפויי בושה נוראה על שאננותם .   וחוסר תשומת לבם, על הביטחון ש"הפעמונים מצלצלים אחריהם" אף בלי מבט לאחור על מנת לבדוק אם נכון הדבר . 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ד אלול ה'תשע"ז

במדרש רבה בפרשתנו רבנן אמרי, התורה נמשלה לחמשה דברים, מים, יין, דבש, חלב, ושמן, וזה מרומז כאן בדברי חז"ל בכל יום יהיו בעינך כחדשים, חדשים ר"ת ח'לב ד'בש ש'מן י'ין מ'ים, שהתורה תהא חביבה וחשובה כחמשה משקים הללו ששבחם מפורש במדרש.

     בעלי המוסר מסרו בשם רבי ישראל סלנטר זי"ע "כל מי שאינו מכיר את מעלותיו, מצבו חמור ממצבו של זה שאינו עומד על חסרונותיו". שכן, מבלי להכיר במעלותיו, בהן חננו הקב"ה, לא יוכל האדם להביאן לידי מימוש ולהוציאן מן הכוח אל הפועל". על משקל זה, לימדו צדיקים, כי הגרועה בקללות שנאמרו בפרשתנו היא וְלא תַאֲמִין בְחַיֶיָך...

     התנא רבי שמעון מלמדנו באבות (פ"ב משנה יג) אל תְּהִי רָשָע בִפְּנֵי עַצְּמָך. אל תְּפַתֵחַ דימוי עצמי שלילי, כי לאדם גרוע אין כבר מה להפסיד, כדברי הרע"ב "הרמב"ם פירש, אל תהי רשע בעיניך, כלומר לא תחזיק עצמך כרשע, שמתוך כך אתה יוצא לתרבות רעה לגמרי!". הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל היה אומר "אין בעולם ילדים רעים. יש ילדים אשר מחנכיהם שיננו להם כי רעים המה, שמעו, עד שנעשו לרעים באמת...".

     יש למלמד לראות את תלמידים הרכים, וגם המתקשים, במבט עתידי. לזכור כי הצעירים של היום הם בוגרי הדור הבא. על המלמד לפתח ראייה 'מאמינה' ולהיות 'חכם הרואה את הנולד'. וכה הם דבריו צחי הרעיון: את הנערים אשר לפניהם יראו (המלמדים) לנשמות גדולות אשר עודן באיבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ד׳ לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם, ומלאים עסיס בגדלותם. (האדמו"ר מפיאסצנא הי"ד (

''והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים..."  (אפריון שלמה, גליון 222)

     אדם צריך לדעת, ה' הוא זה שמסיר את החולאים, ולא הרופאים.

     פעם אחת הרבנית של הנצי"ב מוולוז'ין הייתה חולה, והמצב היה כבר סופני, עד שמחוץ לחדר חיכו כבר מניין ליציאת נשמה. אבל הציבור עדין התפללו לרפואתה. ואז קרא הנצי"ב לאחד מנאמניו, ר' אהרון וולקין, וביקש ממנו שיזמין את החברא קדישא.  כשהם הגיעו הנצי"ב ישב איתם וסיכם איתם את כל התשלומים...  כמה עולה הטהרה, כמה עולה הקבורה, כמה עולים התכריכים, כמה עולה החלקה...  והנצי"ב הוציא כסף ושילם עד הפרוטה האחרונה.  לבסוף אחרי הרבה תפילות, בחסדי שמיים, הרבנית התאוששה עד שחזרה לעצמה והבריאה.

     לאחר כל זאת קרא הנצי"ב לר' אהרון ואמר לו: אני אסביר לך מה היה כאן... אני קיוויתי והתפללתי שהרבנית תבריא ותחיה, אבל לפתע עלה בלבי החשש שאולי בראש השנה נגזר על החברא הקדישא התשלום של כל הלוויה של הרבנית, ואם כך הדבר עלול להפריע מאוד לתפילות שלי, כי את שלהם הם חייבים לקבל... לכן הזמנתי אותם וסגרתי איתם את החשבון, בכדי שמה שנקצב עליהם מראש השנה לא יפריע לתפילות להתקבל... 

     אנחנו לפעמים לא מבינים, אבל כל דבר בהשגחה פרטית מדוקדקת ומופלאה. לפעמים אדם צריך לעזוב את העולם, רק בשביל שהשני יקבל כמה גרושים כפי שנקצב לו מלמעלה... מבהיל! יש אנשים שלא יודעים שלעתים איבוד ממון זה גלגל ההצלה שלהם. אם אבחנו אצלם בבדיקות ל"ע שהם צריכים ניתוח, אז הם משלמים כבר למנתח, למרדים, הם כבר שילמו עבור האשפוז בבית חולים, וברגע האחרון מתגלה שהם לא צריכים את הניתוח... אז מה הם עושים? מבקשים את הכסף בחזרה...  לא תמיד זה כך, אבל מאוד יתכן שכל הסיבה שהם היו צריכים לעבור ניתוח זה כי יש להם 'חשבונות שמיים' עם הרופאים...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ז אלול ה'תשע"ו

 

אל נחשוב ולו לרגע שלהשאיר ליום המחר היא הדרך אל העושר...

     אנו חושבים שבאספנו שלל לרוב ומתוך חיסכון נזכה להרווחה אך לא פעם תופחת המציאות על פנינו ולרוב נשארים עם חסכים וללא שום חסכון...

     ״השקיפה״ אותיות ״השק יפה״, כלומר, אם רצונך ללבוש שק, ולסגף עצמך כחלק מעבודת ד' הדבר טוב ויפה, אך כל זאת בתנאי שהוא ״מן השמים״, שרק אתה ובוראך יודעים מכך, אל תתפאר על אותם סגופים באזני אחרים.(ה״גבעת שאול״)

     התורה נמשלה לחמשה דברים, מים, יין, דבש, חלב, ושמן, וזה מרומז כאן בדברי חז"ל בכל יום יהיו בעינך כחדשים, חדשים ר"ת ח'לב ד'בש ש'מן י'ין מ'ים, שהתורה תהא חביבה וחשובה כחמשה משקים הללו ששבחם מפורש במדרש. (מדרש רבה)

המפתח לישועה (נצוצות(.

     פתח תקווה תרפ"ח. שמחה הגביר ישב בביתו של הרב, בוחש בכפית דקה את כוס התה המהביל ששפת לו הרב, מגולל באיטיות את כל האבנים הכבדות שישבו מזה זמן על ליבו ואיימו לשברו לרסיסים. הוא סיפר לרב על עסקי הפרדסים שלו, שנקלעו לחובות כבדים בשל ניהול כושל מצד שותפו, כיצד עומד הוא כיום לפני שוקת שבורה לאחר ששותפו מעל באמון הרב שנתן בו, סיפר כיצד בתו הראשונה הגיעה לפירקה האיש מקדש ואין בידיו פרוטה לתת כנדוניה, ואפילו סיפר על הכמיהה העזה שלו ושל אשתו לבן זכר לאחר שנים רבות בהם נפקדו אך ורק בבנות וכיצד ניסו את כל הסגולות, אך ללא הועיל.  במשך שעה ארוכה הקשיב לו הרב ללא אומר ודברים. הוא ליווה אותו במבטו הרך, משתתף בכאבו, בלבטיו, בייסורי נפשו הרבים. הרב חפן את זקנו האפור בכף ידו וגבות עיניו התקשחו בארשת מהורהרת. לאחר דקה ארוכה בה היה אחוז בשרעפים אמר לו: "האמן לי, חשבתי עליך רבות. עוד הרבה לפני שבאת לביתי, אם תזכור כבר לפני חודש פנית אלי וסיפרת לי כי מצבך בכי רע... אינני יודע מדוע התגלגלה עליך פורענות זו. אולם בטוחני כי אם תעשה מצווה גדולה של חסד, ואין המדובר בנתינה סתמית של פרוטה לצדקה אלא מצווה שבגופך, משהו שתצטרך להזיע ולעמול עליו במלוא הקושי והיגיעה – תזכה להיוושע מכל הבחינות"!... "לאיזה מצווה מתכוון הרב?" תמה שמחה, הוא ידע שאם רבו שהיה ידוע כתלמיד חכם מופלג, וצדיק נשגב, אומר לו משהו לעשות יש לו על מי לסמוך, עצותיו שוות היו זהב. היתה לו ראיה עמוקה ומפוכחת וחסידיו המושבעים והיו רבים כאלה,  ידעו נאמנה שכל מי שסר למרותו – תמיד הצליח, שמחה היה מוכן ומזומן לקיים כל אשר ישית עליו רבו. ''הכנסת אורחים" פסק לו הרב, "אם מסוגל הנך ליטול אסופי מהשוק ככנר האילם, להכניסו לביתך, לפרוש עליו את חסותך ולדאוג לו לכל מחסורו, בטוחני שתיוושע" ! שמחה ידע היטב למי הרב מתכוון. אוי לו ואוי לנפשו, גנח בליבו כשמראהו של הכנר צף במוחו, היה זה אחד הטיפוסים שכל אדם מהישוב העדיף שלא להתרועע בחברתו יתר על המידה, "האם הרב מתכוון לכנר האלם והזקן היושב ברחוב השוק ומנגן לעוברים ושבים כדי שיעניקו לו צדקה?" שאל בקול מרוסק. " אכן אליו התכוונתי" אישר הרב את דבריו, "אם תאסוף אותו לביתך ותדאג לו לכסות, למאכל וללינה, והכי חשוב," הדגיש , "לייחס חמים ואוהב כאילו היה הוא בן בית יחיד אצלך, יש סיכוי שמכאן תצמח לך הישועה, " סיים הרב.

     שמחה יצא לרחוב השוק, תר ומחפש אחר הכנר. כעבור שעה קלה מצא את הכנר באחת מקרנות השוק, יושב ברגלים משוכלות ומנגן בכינור שבידו. שמחה הביט בדמותו השפופה עטויות בלויי הסחבות, היו לו עיניים אפורות, שקועות, פנים שחומות, צרובות שמש שארשת אומללות תלתה בהן. לרגליו נעל נעלים ישנות ומרופטות, בקבוק זכוכית ריק התגולל לידו ושמחה דימה להריח ריח קל של צחנה נודף סביב. על הארץ היה כובע מהוה, בלוי שכמה מטבעות נחושת היו מפוזרות בתוכו.  הוא חש בתוכו רתיעה לגשת ולדבר איתו, אולם הוא ידע שאין לו כל ברירה. עומד הוא לעשות את הבלתי יאמן! לבקש מקבצן רחוב שיעזוב את מקום מושבו ברחוב ויבוא לדור באורח קבע בביתו! הוא נשם עמוקות והחל גורר עצמו ברגלים כושלות לעברו.

     הוא ניגש אל הכנר והחל משוחח עמו. שמחה הציג עצמו לפניו וגולל בקצרה את קורותיו, וחינן את קולו בבקשה מהקבצן שיבוא לדור בביתו, תוך שהוא מבטיח נאמנה שידאג לו מעתה לכל מחסורו, כבן בית אהוב.  הכנר הסכים, וכי היה לו מקום יותר טוב?! קם הכנר ממקומו, אסף את הפרוטות הבודדות שנחו בכובע וצרר אותם בכיסו. הוא נטל את הכינור בידו האחת, בידו השנייה העמיס תרמיל ישן ומטולא על גבו השפוף והלך דומם אחר שמחה.  השניים נכנסו אל ביתו של שמחה, ושמחה עלה עם הכנר במדרגות שהובילו לעליית הגג. הוא הראה לכנר את חדרו. ואמר לו מהיום אתה בן בית וכל אשר תרצה אתן לך בשמחה...  מאותו יום נוכח שמחה לראות עין בעין כיצד הבטחתו של הרב מתגשמת בצורה פלאית!

     כשבועיים לפני חתונת בתו התדפק על ביתו סוחר ערבי הדור בלבושו, שפניו מצועפות ברעלה חומה, הוא הציג עצמו כסוחר באריגי סאטן משובחים, "שמעתי שאדם ישר אתה ורציתי להציע לך עסק טוב שבוודאי יעשה לך פירות כבר בתקופה הקרובה, " אמר בשקט, "חייב אני לשוב בדחיפות לארצי להציל את עסקיי שכשלו. לכן אני מוכרח לאסוף סכום רב של מזומנים במהירות, תרתי אחר אדם הגון שיסכים לשמש כמתווך ביני לבין סיטונאי הטקסטיל שבעיר, ולמכור להם אפילו במחיר נמוך את הסחורה שבידי... את הרווחים נחלוק אחר כך אני ואתה שווה בשווה" סיים.  עוד בטרם הספיק שמחה ללעלע בלשונו וכבר היו פועליו של הערבי פורקים את מטענן של עשר פרדות, טעונות במבחר עצום של גלילי אריג. עוד שעה קלה והמחסן היה דחוס באריגים, עד שנצרכו שני פועלים בעלי זרועות חסונות לסגור את שעריו של המחסן בכוח, כדי שאלו לא יפתחו בשל העומס הרב. לאחר מכן נעלוהו בבריח ברזל כבד.

     שמחה החל נושא ונותן עם סוחרי העיר. המחיר שבקש הערבי תמורת הסחורה היה אפסי, והשמועה על מבחר האריגים הרב הנמכר לכל דורש במחירי מציאה עברה מפה לאוזן בין הרוכלים. בין לילה נחטפה הסחורה כולה!  מכל המלאי העצום לא נותר אפילו אריג אחד! מחסנו של שמחה נותר מרוקן, כאילו לא היה עמוס עד לפקיעה. למחרת כבר יכול היה שמחה לספור את מטבעות הזהב שהרוויח ולדעת כי נותר בידיו סכום שיספיק לו לחתן את בתו ביד רחבה. לעת ערב הילך שמחה בביתו, מסתובב סביב עצמו, שקוע בשרעפים. ליבו גאה על גדותיו משמחה, הוא חש בעליל כאילו פתחו לו מעין צוהר עלום אי שם במרומים ושלשלו משם את כל הסכום הנדרש לו. לפתע חש חיבה עמוקה לכנר שבביתו, יודע בבירור שהכל נזקף לזכותו, רגליו הוליכוהו אל המדרגות שבעליית הגג. בלאט עלה עליהן, נשען על הקיר הסמוך ליד הדלת הסגורה.  הוא עמד כך במשך דקה או דקתיים ורגע לפני שרצה לסוב על עקבותיו שמע לפתע מעין מנגינה חרישית בוקעת מבפנים. מעולם לא שמע קודם לכן כל רחש מהחדר, וכעת תמה מה יום מיומיים. הוא האזין בשקט. זו אכן היתה מנגינה, נוגה ועצובה,  אולי העצובה ביותר ששמע בימי חייו. פיכו בה אשדות אינסופיים של רגש עז, והיא עלתה וירדה בקצב מושלם. נראה היה כאילו נשאבה מעולמות אחרים! מאין כל הרגש הזה שבנגינתו? תמה שמחה, הוא מצא עצמו עומד כמכושף מאחורי הדלת, אוזניו הזקופות שעונות עליה, מאזינות לצלילים הרכים שהילכו עליו קסמים.  מאותו היום נקשרה נפשו של שמחה בנפש הכנר. הוא דיבר אליו בחביבות כאילו היה בר שיח נלבב והכנר מצידו היה משיב לו בניד ראש קל או ששפתותיו היו מתעוותות במעין חיוך. בני הבית מעולם לא הרגישו בנוכחות יתר של הכנר, מעולם לא הפריע לאי מי. רובו של יום היה מצוי בחדרו מאחורי דלתו המוגפת, ומפעם לפעם כאשר חסר משהו בבית היה הכנר יוצא וקונה את שחסר.  במשך הזמן התגלה הכנר כבעל יד זהב. כשנתקלקל מנעול הבית או כאשר יצא גלגל מכונת התפירה הישנה מצירו – ידע הכנר לתקנם חיש מהר. בני הבית שחשבו בתחילה שיסבלו מנוכחותו, נאלצו לחזור בהם מטעותם. מאז שהגיע לבית הביא עמו האיש רק ברכה ותועלת, שמיום ליום הורגשה יותר ויותר.

     השנים עשו את שלהן. הכנר האלם הפך לחלק משגרת הבית, והוא נקרא בפי כל "הכנר". שם זה הפך לשמו הטבעי, כאשר איש מבני הבית אינו יודע את שמו האמיתי ואינו מנסה לבדוק מהו. ואולם נראה היה כי נושא זה מעולם לא הטריד איש. הכל התרגלו לכך, ולמרות הליכותיו המוזרות קבלוהו כמות שהוא.  לפעמים היה שמחה יושב עמו אל שולחן המטבח. למרות שמעולם לא הוציא הכנר מילה מפיו אף לא המהום קל ביותר, היה שמחה מדבר עמו במשך שעות. הוא חש שהכנר חש אותו ומבין לליבו יותר מכולם. יכול היה לספר אפילו את סודותיו הכמוסים ביותר, לשתפו בהרהוריו, בספקותיו, בלבטיו. הוא חש כאילו קרבת דם שוררת ביניהם, קרבת אחים תאומים ואולי הרבה יותר מזה. היה זה קשר נפשי עז, הרבה מעבר לקשר משפחתי רגיל.  ביום שהתארסה בתו השניה והוכרז על תאריך כלולותיה, כבר היה שמחה סקרן מאין וכיצד יתגלגל אליו הפעם סכום הכסף הנדרש. ואכן בדרכים עלומות ונסתרות זכה להרוויח סכום זהה כמעט לחלוטין לסכום אותו הרוויח שמחה לפני נישואי בתו הראשונה...

     גלגל סובב בעולם שלוש שנים חלפו ותור נשואי הבת השלישית הגיע. נותרו חודשים בודדים עד לחתונה. ההכנות בעיצומן, שמלת החתונה כבר נתפרה, כלי בית חדשים נרכשו בנדיבות לאחר ששמחה נטל הלוואה גדולה ולא חסך כהוא זה. וכי מה לו לחסוך בהוצאות החתונה? הן מובטח הוא שיוכל להעניק לכל בת ובת שלו נדוניה כיד המלך! אלא שאף הוא, שהיה למוד הפתעות, לא יכול היה לדמיין כיצד יתגלגלו אליו הכספים בפעם הזו.  באחד הבקרים שב הכנר מתפילת שחרית כששקית התפילין שלו חבוקה תחת בית שחיו. לאחר שהניח את השקית בחדרו ירד לשפות לעצמו חלב חם. ולפתע, ללא כל הקדמה, קרס והתעלף. שמחה שנוכח במקום נזעק כולו. הוא מיהר להתיז על פניו מים קרים, ובמשך דקות ארוכות שפשף במרץ את רקותיו. רק עתה נתן לבו לכך שבתקופה האחרונה נראו לו פניו של הכנר חיוורות ואפורות. הוא ביקש מבני הבית שיקראו מיד לדוקטור שלמה אביס, הרופא הגר בסמיכות לביתו.  הרופא שבינתיים הספיק להגיע, גחן מעליו והביט בעיון בזכוכית מגדלת באישוניו המורחבים, במשך מספר דקות מישש את שורש כף ידו ועקב אחר הדופק, "הוא חייב לבוא איתי לבדיקות מקיפות בבית החולים" חרץ את דברו. הכנר שהתאושש מעט קם ממקומו ושמחה עם הרופא תמכו בו משני צידיו בעדינות, מוליכים אותו לבית החולים.

     ליבו של שמחה ניבא לו שחורות, כאשר סח לו הרופא כי הכנר חולה במחלה ממארת גילה כי פחדיו וחששותיו התאמתו בצורה הקשה ביותר, "נותרו לו חודשים אם לא ימים ספורים לחיות," אמר הרופא, "הוא חי על זמן שאול..." סיכם.  ליבו של שמחה שתת דם. הגרוע מכל קרה! הוא לא רצה לחשוב כיצד יראו חייו מהיום ללא הכנר, אולם המחשבה הזו חדרה בכוח למוחו, פוצעת וקורעת את ליבו. בלילות היה קם ממיטתו, משעין את ראשו בין ידיו וממרר בבכי. הוא חש כאילו נפער בתוכו חלל ענק ובוער, הקורע את נפשו לגזרים. רק עתה התחוור לו עד כמה יקר ועמוק היה הקשר שבינו לבין הכנר! עברו ימים, הגיע ערב החתונה, התזמורת פצחה בניגון אחיד. האולם התמלא בצלילים עליזים. החתונה היתה שמחה ואפילו הזקנים שבין האורחים נטלו חלק בריקודים הסוערים, בצידי האולם עמד אבי הכלה וצל קודר העיב את עיניו. ניכר היה כי שמחתו אינה שלמה. אנשים באו ולחצו את ידו והוא השיב להם בחיוך חיוור. תערובת עזה של רגשות געשה בו. שמחה וצער פיעמו בקרבו, לוחמים זה בזה. אף לא אחד מהם העלה בדעתו את אשר התרחש שעות בודדות קודם לכן. כמה שעות לפני החופה הגיע שליח בהול מבית החולים, אליו נשלח הכנר יומיים קודם לכן. "שמחה, הכנר קורא לך בדחיפות", אמר. שמחה החוויר כולו. בשרו נעשה חידודין חידודין. האם הגרוע מכל קרה? האם זהו הסוף? האם הכנר רוצה להיפרד ממנו פרידה אחרונה? הוא רץ טרוף נשימה ברחובות, התפרץ לחדר בו שכב הכנר והביט באיש הדועך. פניו היו לבנות כסדין הלבן עליו שכב עפעפיו שמוטים למחצה. ברגע שהבחין בשמחה רמז לו בידו שיקרב אליו, התאמץ לחייך חיוך מכמיר לב, והחווה במבט אילם על החבילה הקשורה שעמדה על הכוננית לצידו. שמחה נטל את החבילה ופתחה ומה שמצא שם הדהים אותו. בחבילה היו מונחים שני צרורות עבים של שטרות, מונחים בקפידה זה לצד זה אולם כל זה היה כאין וכאפס לעומת מה שמצא בהמשך, ליד השטרות היה מונח נייר מכתבים מקופל, ועליו מספר שורות שנכתבו בכתב עילג מעט אך קריא:  לשמחה, ידידי היקר מכל.  לעולם לא אוכל להעריך את האירוח החם והלבבי שהענקת לי במשך שנים רבות. לעולם לא אשכח כיצד אספת אותי מרחובה של עיר ופרשת את חסותך עלי, משתדל לתת לי בכל מצב ועת תחושה כאילו אני אחד מבני ביתך ממש.  בהיותי תינוק לקיתי במחלת ילדים נדירה ומיתרי קולי נפגעו ללא תקנה. הפכתי אילם ונעשיתי מנודה בחברה. איש לא מצא בי עניין עד שהתגלגלתי להיכן שהתגלגלתי. והנה הגעת אתה, והכנסת אותי לתוך ביתך בלב רחב ובשמחה, ואם לא די בכך הרי שטרחת לדבר איתי מדי יום ביומו על כל הרהורי ליבך ושיתפת אותי גם בסודותיך הכמוסים ביותר.  שמחה, יודע אני עד כמה משתוקק הנך לבן זכר, שימשיך את דרכך, לא פעם שחת לי כאבך ועל רצונך העז בכך. אינני יודע חשבונות שמים, ובוודאי שלא בדברים הללו השייכים לריבונו של עולם, אולם ברור לי שבזכות הכנסת האורחים הנפלאה שהייתה לי בביתך, בזכות המאמצים שהשקעת לשמח גלמוד ומסכן כמוני, תזכה לבן זכר שבוודאי ילך בדרכך וימשיך את מעשיך המופלאים.  דע לך, כי בכל ניגוני ובפרט בניגון שהנך אוהב כל כך, לא הבעתי מעולם את כאבי מעולם לא הכנסתי בו את רגש הצער על כך שהנני גלמוד ואין לי נפש חיה בעולם זולתך, קיבלתי עליי דין שמים באהבה. כל הכאב שבקע מניגוניי, שהיו מאז ומתמיד לדרך היחידה לתפילותיי לפני אדון כל, היו למענך, שתזכה להיפקד בדבר ישועה ורחמים עוד בזאת השנה. בקשה צנועה לי אליך, שאם אכן תתקיים תפילתי וברכתי, ברכת הדיוט שאף היא אינה שבה ריקם, וייוולד לך בן, תקרא אותו בשמי,  אבנר בן שלומית, וחסד ה' יסובבך תחת החסד שגמלתני ויהי רצון שתזכה עוד בזאת השנה לכך . בהוקרה, הכנר. נ.ב. מצורפים שני סכומי כסף, האחד לחתן בו את בתך שתינשא הערב למזל טוב, והשני ליום חתונת בנך שיוולד לך בעז"ה ובוודאי תזכה בעזרת היושב במרומים להכניס אף אותו לחופה.

     כמובן שתחינותיו של הכנר התקבלו במלואם לפני שוכן מרומים... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ו' תמוז ה'תשע"ו

בלעם נתן עצה לבלק להחטיא את ישראל ע"י בנות מואב, ואיתא בגמרא (סנהדרין קו) שחז"ל גזרו שלא לאכול פת, יין, שמן, של גויים בכדי שלא יהיו קרובים מדאי וירצו להתחתן עימם, וזה יעץ להם בלעם, 'וילך שפ"י' ר"ת ש'מן פ'ת י'ין שיתנו לישראל, ועי"ז יימשכו אחריהם.

     התבונן בילדינו הַשְּלֵמִים, וגלה מעלותיהם. אל תביט על הקצה המוקצה שקיים בכל אחד. אם רק תְּשַּנֶה את זָוִית רְּאִייָתְָּך ו'כתם לידה' יֵהָפְֵך ל'נקודת חן'. נזכה, גם אנו, למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.!  

     "וירא את ישראל שוכן לשבטיו" (במדבר כד,ב). אומרת הגמרא (בבא בתרא פ): "ראה שאין פתחי אוהליהם מכוּונים זה כנגד זה". גם בדירת ארעי חייבים להקפיד על גדרי הצניעות, שלא כמי שמקילים בקיץ בענייני צניעות בהימצאם בדירת ארעי, מחוץ לעיר, ואומרים "אחטא ואשוב" – כשאשוב בחזרה לעיר.(הרבי מליובאוויטש(

     חסיד אחד בא לפני רבי יהושע מבעלזא וביקש ממנו ברכה שיזכה למות כיהודי. אמר לו הרבי: למות כיהודי גם הגויים רוצים, שהרי כך ביקש בלעם: תמות נפשי מות ישרים, אבל העיקר הוא לחיות כיהודי. 

התרומה (קול ברמה, ניסן ע"ו(

"לפַּלֵא נֶדֶר אֹו בִנדָבָה" (במדבר ט"ו ג'(

     סיפור מופלא עד מאוד, המוכיח על השגחה פרטית מיוחדת במינה. את הסיפור שמעתי מפי עדים נאמנים, והוא מופיע גם בספר 'אמונה שלמה'.

     ראש ישיבה חשוב, שבישיבתו לומדים תלמידים רבים, נסע לאסוף כספים בחו"ל, ונכנס אל אחד הגבירים הידועים וסיפר לו באריכות על צרכי הישיבה שבראשה הוא עומד. ראש הישיבה דיבר ודיבר, והאריך בפרטים על מנת להיכנס לליבו של הגביר.  בסיומם של הדברים, הוציא הגביר את ארנקו, הוציא משם 25 דולרים,  ומסרם לראש הישיבה. משראה את עינו הלא טובה של הגביר, החליט ראש הישיבה לא להגיע אליו יותר. אם זה הסכום שהוא מוכן להוזיל מכיסו לאחר שסיפרתי לו כל כך הרבה על הישיבה שלנו, וצרכיה, בוודאי שלא משתלם להגיע אליו יותר.

     לאחר כמה שנים צעד ראש הישיבה ברחובה של אחת הערים באמריקה, על מנת להתרים שוב את הגבירים למען ישיבתו. והנה הוא רואה לפתע את הגביר ההוא, שתרם 25 דולרים, הולך לעומתו. הגביר, שזכר את ראש הישיבה, ניגש אליו, ואמר לו: לאחר שתרמתי לך את הסכום הקטן ההוא, אני מבין שכבודו החליט לא להגיע אליי יותר.  ברצוני להודיעך, שהשי"ת לימד אותי לקח על מה שעשיתי, וכיום הזה לא אנהג יותר כפי שנהגתי אתכם. אתה מוזמן להגיע לביתי, ושם אתן לך תרומה גדולה. ראש הישיבה הופתע למשמע הדברים, וכמובן שהגיע לביתו של הגביר, וזה סיפר לו דברים כהווייתם.  כמה ימים לאחר שהייתם אצלי אז, ונתתי לכם תרומה של 25 דולרים בלבד, הייתי צריך להגיע למקום פלוני, וכיון שהמכונית לא הייתה אצלי,  נאלצתי לקחת מונית.  אירע מזלי, והנהג שהסיעני היה שיכור כלוט. הוא נהג כמו מופרע,  עשה זיגזגים רבים, ואני כבר ראיתי את המוות מול עיניי. כשביקשתי ממנו לרדת, סירב לאפשר לי לעשות זאת, בטענה ש 'עדיין לא הגענו ליעד המבוקש '. הסוף הלא-טוב היה שהנהג השיכור נתקע בקיר, והמכונית התהפכה ונשרפה. הנהג נהרג, ואני יצאתי בנס, אבל פינו אותי לבית החולים כשאני מחוסר הכרה . והנה, כיון שחלק גדול מגופי נשרף כתוצאה משריפת הרכב, לא הצליחו לזהותני בבית החולים. בלבול נוסף היה שם, כשהמשטרה העלתה השערה, שהפכה ל 'ודאית', שאני 'נהרגתי' בתאונה, ולאחר מכן 'חטפו' את גופתי מזירת התאונה )בשל היותי גביר מפורסם, וה 'חוטפים' רצו לקחת כופר גדול (. בשל כך, נקבע שהפצוע המאושפז בבית החולים הוא אדם אחר, שנפגע אף הוא בתאונה דומה שאירעה באותו זמן, ואילו ממני התייאשו לגמרי. ההודעה זו הועברה גם לילדיי.

     במשך 6 חודשים הייתי מחוסר הכרה, וכאשר התעוררתי, והחילותי להיזכר מה עבר עליי, נדהמו הרופאים לשמוע שאני עונה על שם אחר לגמרי,  ואינני מזוהה עם השם ש 'הדביקו' לי בטעות. למותר לתאר שאם ההלם של הרופאים היה כה גדול, לאיזה שיאים הגיעה התדהמה ופיק הברכיים שאחזו בילדיי 'היתומים'. הם לא האמינו שאבא שלהם נשלח אליהם מחדש מן השמים, ולקח להם זמן רב עד שהאמינו שהדבר הוא נכון...  לאחר שהתרגלו אליי קמעה קמעה,  הודיעו לי הילדים שלאחר ההודעה המרה שקיבלו על 'פטירתי', הם מכרו את כל הנכסים שלי... את הבית והרהיטים, את המכוניות ויתר חפצי הרכוש, ולא נותר מהם דבר.  ברם, כיון שהכסף נשמר אצלם, הייתה אפשרות לרכוש מחדש בית מגורים, וכך חזרתי לאט לאט לחיי השגרה. ברם, הוסיף האיש לספר לראש הישיבה,  הדבר שהוציא אותי מהכלים, וגרם לי להתעוררות מרובה בכל העניין הזה של התרומות, היא אותה 'קבלה' שהייתה תלויה בבית הכנסת.  כאשר הגעתי להתפלל בפעם הראשונה בבית הכנסת, הבחנתי בקבלה על כסף שנתרם על ידי הילדים שלי 'לעילוי נשמתי'... הקבלה נכתבה על ידי וועד בית הכנסת, וכאשר ראיתי את סכום הכסף שהילדים תרמו למטרה זו, הזדעזעתי עד עמקי נשמתי. הילדים, שהיו כמובן גם הם עשירי עולם, ומיליוני דולרים מצויים בחשבונות הבנק שלהם, תרמו 25 דולר לעילוי נשמת אביהם - - - והנה, אומר הגביר, מלבד הזעזוע שאפף אותי על הסכום הזעיר כל כך שהילדים היו מוכנים לתרום למעני, הסכום של 25 דולר 'הקפיץ' אותי בכך שהזכיר לי את הסכום שתרמתי לך, ראש הישיבה, בבואך אליי לפני כמה שנים.  הקב"ה הוכיח לי בצורה הברורה ביותר שאם אני לא אדאג לעצמי,  ולעולם הבא שלי, אף אחד לא ידאג לי, גם לא הילדים שלי. ולכן החלטתי לקחת את עצמי בידיים, ולהעלות את התרומות שלי לישיבות ולמוסדות-קודש. בתוך כדי דיבור הושיט הגביר לראש הישיבה צ'ק על סך אלפי דולרים . 'סכום זה הוא על ביקורך הנוכחי, והנה לך צ'ק נוסף על הביקור הקודם שבו נתתי לך רק 25 דולרים', אמר הגביר, ומסר לראש הישיבה אלפי דולרים נוספים.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ד מנחם אב ה'תשע"ה

 מי שרוצה לשמוע טוב – שיהיה מוכן להקשיב

     ''מי ששואל הוא טיפש לחמש דקות, מי שלא שואל טיפש לנצח''

     מי ששומר פיו, ולא מחללו, הוא בבחינת צדיק שגוזר, והקב"ה מקיים כל היוצא מפיו (מעינה של תורה).

     מּכל מַלְּמַדי השַּכְלִּתי - מַה לוֹמְדִים מִפופקורן - כל יהודי הוא כמו פופקורן, למרות שהוא נראה קשה, עם קצת שמן וקצת חום מתפתח מאכל נפלא...

הרבי לא טועה (עלון סיפורי צדיקים 146)

     לכבוד יומא דהילולא (י"ג ניסן) של הרה"ק רבי מנחם מענדל בעל ה"צמח צדק" מליובאוויטש זיע"א, נביא סיפור שסיפר זקן מופלג לפני כחמישים שנה: ליד עיירת מולדתי היה בית מרזח אותו חכר יהודי מהפריץ המקומי. פעם קרה שהפריץ התרגז על החוכר והודיע לו על הפסקת החכירה, פירוש הדבר היה כי היהודי נשאר ללא פרנסה,  קשה לדעת אם סיבת כעסו של הפריץ היתה נעוצה בפיגור שהיהודי פיגר בתשלומי דמי החכירה, או שסתם שם עליו עין, כללו של דבר,  היהודי נותר ללא פת לחם והיה נתון בצרה גדולה. ובימים ההם היה בליובאוויטש רבי גדול הלא הוא הרה"ק רבי מנחם מנדל שניאורסון בעל ה"צמח צדק" זיע"א, אל הרבי הזה בא עתה בבהלה בעל המרזח המיואש, שהרגיש כי עולמו חרב לו בחייו בהישבר מטה לחמו, שפך היהודי את מר שיחו בפני הצדיק והרבי נתן בידו מכתב אל ר' משה ראטנר שהיה מתגורר בעיירתנו.

     תקוה מחודשת מלאה עתה את לבו של החוכר, אם כי לא היה ברור לו מה יעזור לו במצוקתו ר' משה ראטנר. בצאתו מהרבי, המשיך הזקן לספר, הביט היהודי על המעטפה של המכתב ושוב נפלו פניו, הוא חשב כי הרבי טעה והחליף משה במשה, כי אצלנו בעיירה היו שני ר' משה, אחד מהם היה גבוה ונקרא בפי הבריות "משה הגדול", ואילו השני שהיה נמוך קומה נקרא "משה הקטן", משה הקטן היה יהודי אמיד מבעלי הבתים החשובים והמבוססים של העיירה, הוא גם היה ביחסים מצויינים עם כל הפריצים שבסביבה, ולעתים קרובות עלה בידו לעשות טובות שונות לאחיו היהודים, למשה קטן זה קראו גם "משה של שמשון" על שם אביו ר' שמשון, שהיה בעל בעמיו למדן גדול ועסקן מסור.

     לאחר אתנחתא קלה נענה הזקן והמשיך בסיפורו. אני מוכרח לסטות כאן במקצת מסיפור המעשה ולספר לכם כיצד ניצל ר' שמשון זה מתליה, הודות למסירות נפשו של יהודי אחר מעיירתנו, אני מספר זאת כדי שתראו איזה יהודים היו לנו פעם. זה קרה לפני שנים רבות הפולנים התמרדו נגד השלטון הרוסי ורצו לעשות שבת לעצמם, כשכנופיה של כשלושת אלפים פולנים נתלכדה ביער שליד העיירה, הגיחה משם וכבשה את המקום בסערה, הם החלו להלך אימים על האוכלוסיה היהודית, לשדוד ולהחרים סחורות, ואם כל זה לא הספיק, החליטו הפולנים לעשות מעשה למען ישמעו וייראו, הם גמרו אומר לתלות את העסקן היהודי החשוב של העיירה את ר' שמשון,  כדי לשוות לרצח המתוכנן אופי חוקי הם העלילו עלילה לפיה היה ר' שמשון מרגל רוסי, שמסר לאדוניו על תנועות המתקוממים הפולניים.  בהישמע הבשורה המרה היתה העיירה כמרקחה, אולם שום השתדלות לא של יהודים ולא של גויים לא הועילה מאומה, הפולנים העמידו עץ תליה בכיכר השוק וניגשו לבצע את מזימתם, דוק של עצב מהול בהרגשת אין אונים ירד על העיירה, איש לא העלה על הדעת תכנית הצלה כלשהי, וכי מה ניתן לעשות נוכח תאוות רצח של גויים שאין להם מה להפסיד? ברגע המכריע התפרץ נחום המלמד לבית המדרש ובפיו זעקה גדולה: יהודים מה אתם מחשים? הפולנים מתכוננים לבצע את וממם ולתלות את ר' שמשון, אתם שומעים יהודים, הם רוצים לתלות את ר' שמשון, כיצד אתם מרשים וכיצד מרשים תושבי העיירה כולה לתלות יהודי כמו ר' שמשון? אם היו רוצים לתלות יהודי כמו נחום המלמד מילא, יש הרבה כמו נחום המלמד, אבל ר' שמשון יש לנו רק אחד, העיירה לא יכולה להסתדר בלעדיו, יהודים מה אתם מחשים? דברים של נחום המלמד עשו רושם חזק על היהודים, אולם קולות מיושבים של בעלי נסיון חיים מר, ניסו להרגיעו, וכי מה אנחנו יכולים לעשות? אפשר לצעוק חי וקיים הכל נסינו כבר עם הפולנים ודבר לא עזר.  נחום המלמד אינו מאבד זמן הוא יוצא בחפזה מבית המדרש ורץ לכיכר השוק, שם הוא רואה כיצד שמים את חבל התליה על צווארו של ר' שמשון, הוא ניגש בריצה אל התליינים וצועק במלוא גרונו:  עצרו! עצרו! חכו מה אתם רוצים לתלות אדם חף מפשע? הנה אני מסרתי את סודותיכם לרוסים, אני הוא המרגל הרוסי ולא ר' שמשון, תלוי אותי את המרגל האמיתי. אולם הפולנים ידעו כי לא זה ריגל ולא האחר, הם רצו לתלות דווקא את ר' שמשון וצחקו למלמד נחום ישר לתוך פניו, אולם נחום לא קורץ מחומר קל לדחיה, הוא מתעקש, נדחף, ניגש, נופל וקם, מוריד את החבל מצווארי המועמד לתליה, סופג מכות ושוב מנסה את מזלו, כך עבר זמן מה, קשה לדעת כמה בדיוק, בעיני הנידון למות היה זמן זה נראה כנצח, עד ש... "הרוסים באים" נשמעה לפתע הצעקה מרחוק, מיד קמה מהומה בין הפולנים והם פתחו במרוצה, כעבור רגעים אחדים לא נשאר מהם זכר. בכיכר השוק הריקה מאדם, עמדו עתה שני יהודים, האחד ר' שמשון חיוור כסיד ואינו מאמין שעודנו בחיים, והשני ר' נחום המלמד מיוזע, המום ומאושר בעת ובעונה אחת, והם נופלים איש על צווארי רעהו.

     ר' שמשון זה היה אביו של משה הקטן, הוא הותיר לבנו ירושה נכבדת לא רק בכסף, כי אם גם במובן הרוחני. לעומתו משה הגדול היה חנווני בעל בית מכובד, אך לא עסקן ולא שתדלן, כינו אותו יהודי פשוט של כל ימות השנה, הוא היה ר' משה ראטנר אשר אליו כתב ה"צמח צדק" את מכתבו, ובו בקשה שישתדל לטובת החוכר אשר הפריץ נשלו מבית המרזח. עכשיו אתם כבר מבינים, שאל הזקן מדוע חשב החוכר כי כוונת ה"צמח צדק" היתה למשה השני, ומדוע נפלו פניו בהיוודע לו הטעות? הוא עמד לרגע ליד הדלת של הרבי ושקל מה לעשות, להיכנס שוב ולשאול לא היה לו העוז לעשות זאת, הוא החליט לשאול את בני ביתו של הרבי והחליט לנהוג לפי מה שייעצו לו. כאשר החוכר סיפר את ספיקותיו לאחר מבני הרבי, הוא נענה: "אבא אינו טועה, סע הביתה ועשה כפי שאמר לך לעשות." הוא עשה כדבריהם, נסע הביתה, ניגש אל ר' משה הגדול ונתן לו את המכתב של הרבי, הלה התפלא מאד כי הרבי פונה אליו במכתב זה, אולם הבין שאם הרבי כותב לו אזי אין מה לערער ואמר לחוכר שיישאר אצלו, אולי תבוא הישועה באמצעותו, יש לי למעלה על הגג חדר קטן, אמר לו, שב שם וקרא בספר תהילים ואנחנו נחכה לישועה שתבוא. החוכר עשה כדבריו ישב בחדרון הקטן ואמר תהילים כשעיניו זולגות דמעות, הוא ישב עד השעות הקטנות, שעה שהחשיכה פרשה את כנפיה על העיירה, ישב ליד נר קטן ואמר תהילים.

     כך עברו יומיים, בלילה השלישי קרה שכרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים עברה ליד הבית של ר' משה, ושקעה בבוץ הסמיך שכיסה את הרחובות, ונשבר אחד מציריה, והיא נעמדה קרוב לבית בו ישב החוכר שלנו ואמר תהילים. בכרכרה ישב פריץ ובתו, בחוץ היה קור, גשם ורוח, הרטיבות חודרת לעצמות,  הכרכרה שבורה ואין מה לעשות אין לאן לזוז, הפריץ רואה בעד חלון הכרכרה, אור קטן מהבהב בחדר של עליית גג, הוא יורד ניגש ודופק בדלת, החוכר שומע את הדפיקות בדלת יורד ופותח, בדלת הוא רואה את הפריץ שלו, אולם הלה אינו מכיר אותו אם בגלל החשיכה ואם בגלל שבעיניו, כל היהודים שווים וזהים, החוכר הולך ומעיר משנתו את בעל הבית את ר' משה קרוא, משה הגדול אינו משתומם כלל וכלל, נטל ידיו ניגש אל "הגדול", בין כה וכה הוא מספר לו בקצרה מיהו האורח הבלתי האורח ומזמינו להיכנס, הוא יוצא מהמיטה, הפריץ ובתו נכנסים, שותים כוס תה חם ואוכלים לשובע, כמובן שהם נשארו עד למחרת בבוקר שעה שתיקנו את הציר השבור, והכרכרה היתה מוכנה להמשיך בדרכה, לפני לכתו קורא הפריץ למשה ואומר לו, אתה הלא החייתם אותנו אמש, לולא ביתך איני יודע מה היינו עושים, נקבה שכרך ואשלם לך בעין יפה, הגד נא לי כמה אתה רוצה? חס ושלום, משיב משה הגדול, יהודי אינו לוקח כסף בעד מצוות הכנסת אורחים, אולם אם אתה דווקא רוצה לעשות לי טובה, הנה ידיד שלי היה חוכר אצלך את בית המרזח, ואתה משום מה פיטרת אותו והוא נותר ללא פרנסה, הוא זקוק מאד לכך כי יש לו אשה וילדים. על כן אבקשך אם אתה רוצה לעשות לי טובה, החזר נא לו את בית המרזח בחכירה כמקודם.

     "לא זו בלבד שאני נותן לו את בית המרזח בחכירה, אלא שאני נותן לו אותו במתנה גמורה" קרא הפריץ באזני משה המשתאה, הב לי עט וניר ומיד אני מעביר את המרזח על שמו של ידידך, ואכן הוא אמר ועשה, ונסע הביתה שמח יחד עם בתו. נקל להבין את השמחה שהיתה מנת חלקו של החוכר העני, שמצבו השתנה פתאום מן הקצה אל הקצה, עתה הוא כבר הבין כי ה"צמח צדק" לא טעה כלל וכלל, ושלח אותו לאדם הנכון ובזמן הנכון. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/