אמרי שפר ד' ניסן ה'תשע"ח

אדם הזהיר במצוות - הקב"ה לא מביא תקלה על ידו.

     "אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח...

* אמר רבי אלעזר בן עזריה, תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה. אמר רבי עקיבא, תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח (ערכין טז ע"ב). שיודע להוכיח - דרך כבוד, שלא ישתנו פני השומע מחמת הבושה" (רש"י שם(.

     בכל אחד ואחד יש אוצר של כישרונות ויכולות, אם נחשוק בו ונחפש אחריו, נמצא אותו ונתעשר.

     גוי ששבת חייב מיתה, והטעם שהחמירה התורה בזה, אפשר לומר היות ששבת קודש הוא עדות שישראל מעידין על הקב״ה, ובעדות הדין הוא, שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, נתקלקל כל העדות, אם כן במה שהגוי שומר שבת מקלקל עדות ישראל. (פתגמין נבחרים(

כבד את אביך ואת אמך" [כ, יב]. (ופריו מתוק).

את המכתב הבא שלחה כלה אחת אל מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א:

     לפני כעשרים שנה, כשנולדתי, הוריי נטשו אותי, ובני זוג בעלי חסד ויראי שמים גידלו אותי במסירות שאי אפשר לתארה במילים. הודות לטרחתם והקרבתם עבורי, זכיתי להתארס עם בחור מצוין, ואנו עומדים להינשא בס"ד בימים הקרובים.  

     לאחר אירוסי, אמי הביולוגית, שככל הנראה עקבה אחרי במשך כל השנים, יצרה עמי קשר, והתחלנו להיפגש ולשוחח לעיתים קרובות. לקראת החתונה, פנתה אלי אמי וביקשה שהיא תהיה המלווה שלי לחופה, וגם תעמוד לצידי בעת סידור הקידושין, וזאת משום שתצטער לראות שאישה אחרת מכניסה אותי לחופה, וגם תתבייש לעמוד מן הצד לעיני משתתפי השמחה המודעים לעובדת היותה אמי הביולוגית.  אלא, שהתכנית שלי הייתה לכבד את אמי המאמצת בליווי לחופה, מחמת הכרת-הטוב העצומה שאני רוכשת לה, ובפרט שאני חשה כלפיה קירבה של אם אמיתית, שמסרה את נפשה עבור גידולי והבאתי לחופה. ויתכן מאוד, שגם לאמי המאמצת תגרם עגמת נפש אם לא אזמין אותה לשמש כשושבינית שלי, ואעדיף לכבד את האישה שנטשה והזניחה אותי, על פני זאת ששימשה לי כאם במשך כל השנים.  שאלתי אפוא היא, את מי ראוי שאבחר לשמש כמלווה שתכניס אותי לחופה - את אמי הביולוגית או המאמצת?

     השיב מו"ר שליט"א: התורה הקדושה אומרת: "ארור מקלה אביו ואמו" (דברים כ"ז, ט"ז), דהיינו, בן או בת שגורמים לזלזול קלון וצער להוריהם - מקוללים ב 'ארור'. קללת 'ארור' זו, מתייחסת גם לבת שאמה נטשה והזניחה אותה, כי עצם העובדה שהביאה אותה לעולם, מחייבת אותה להישמר מזלזול בה ולכבדה. ולפיכך, אם אכן המציאות היא, שכיבוד האם המאמצת תגרום לאם הביולוגית העומדת מן הצד בזיון ובושה, והציבור שמכירה כאמה האמיתית של הכלה, יסתכל עליה בזלזול, הרי שיש לבחור את האם הביולוגית, כי רק עליה נאמר 'ארור מקלה'. ואמנם יש להכיר טובה מרובה לאם המאמצת, וכל שכן שיש להקפיד שלא לגרום לה לצער, מכל מקום,  על 'אם' זו אין 'ארור '. ולכן, תבחר הכלה כשושבינה דווקא את אמה הביולוגית. והטוב ביותר הוא, ששתיהן יחד, האם הביולוגית והמאמצת,  תהיינה השושבינות של הכלה!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ג' ניסן ה'תשע"ח

 ביטחון עצמי , אינו ביטחון בקב"ה.

     האדם לא מקבל סתם כישרונות, כישרונותיו הם הכלים המיוחדים שקיבל אותם לעבודת ה' ועל כל אחד החובה להכיר כישרונותיו לדעת מה תפקידו.

     זמן מרפא כמעט את הכול תן לזמן זמן.

     לבני האדם תמיד נראה שהעולם צריך להתאים עצמו אליהם. כל כך הרבה יותר פשוט אם הם יתאימו את עצמם לעולם!

הכנסת אורחים של הצדיק מגאסטינין  (סיפורי צדיקים, עלון 294)

     הייתה זו שעת לילה מאוחרת ביום חורפי למדי. בין סמטאות העיירה גאסטינין התרוצץ לו יהודי, איש עסקים שנקלע למקום וחיפש מקום לינה. באחד החלונות הוא הבחין באור דולק,  ומבלי להסס הוא דפק בחוזקה על הדלת, מבקש מבעל הבית שיאפשר לו להיכנס ולנוח עד שיעלה השחר. מבלי ידיעתו,  האורח נקלע לביתו של הרה"ק רבי יחיאל מאיר מגאסטינין זיע"א (יומא דהילולא כ"א שבט), שהיה ידוע בכינויו "היהודי הטוב מגאסטינין". הרבי שמח לקיים את מצוות הכנסת אורחים והוא הגיש לו כוס משקה חם ומיני מזונות. כנראה שניתן היה לראות על פני האורח שהוא רעב למדי , גם אחרי שאכל את העוגה.  הצדיק הכין עבורו ארוחת ערב. האורח אכן היה רעב במיוחד וגמע גם את ארוחת הערב.  כשנסתיימה הארוחה מיהר המארח להציע לאורחו מיטה לישון בה, כשהוא מסתיר ממנו את העובדה שזוהי מיטתו שלו ושהוא יישאר ער במשך כל הלילה.

     בבוקר עשו הרב ואורחו את דרכם לבית הכנסת לתפילת השחרית. אחרי התפילה פתח איש העסקים בשיחה עם המתפללים, ותוך כדי שיחה הוא נחרד לגלות כי הוא התארח בביתו של הצדיק הגדול, ושהוא אף ישן במיטתו כשלרבי לא היה היכן לישון! עצוב ומבויש הוא מיהר לעבר הרבי. "רבי, סלח ומחל לי!" הוא הפציר בו. "לא ידעתי שזה הבית של הרבי. לו ידעתי, לא הייתי מטריח את הרבי להכין עבורי ארוחת ערב , ובטח שלא הייתי ישן במיטתו!  אנא סלח לי על חוצפתי!" "אינני מוכן לסלוח לך!" השיב הרבי בלי להסס. האורח הרגיש רע מאוד,  אבל הרבי המשיך. "יש לי תנאי אחד, שאם תהיה מוכן לקיים אותו אסכים לסלוח לך. התנאי הוא שבכל פעם שתבוא לעיירתנו, תתארח אצלי בבית., "ראה, החסידים כאן מכבדים אותי מאוד ולא מאפשרים לאיש להתארח אצלי. כך הם מונעים ממני לקיים את המצווה החשובה של הכנסת אורחים. ואילו אתה שזיכית אותי בקיום מצווה זו, לא רק שאין לך על מה להתנצל – אנא המשך לזכות אותי בכל פעם שתיקלע לעיירה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ח' שבט ה'תשע"ח

בכדי לחוש אושר וסיפוק, בשביל לשאוף לגדולות ולזכות למימוש המאווים, נדרש לאדם ביטחון עצמי. לא די באינטליגנציה ובכישרונות כאלה ואחרים. את בטחונו העצמי של ילד ניתן לטפח ולחזק, ובהתנהלות שגויה שלנו הוא עשוי לאבד מתנת א-ל מיוחדת זו.

   ''ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" (י"ד י"ד). י"ל ע"פ מה שאמרו חז"ל (יומא כ"ג): 'כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו'. ו"ילחם" אותיות "ימחל", וזה הרמז: ד' ימחל לכם על העבירות בזמן שתקיימו "ואתם תחרישון" תהיו מן הנעלבים ואינם עולבים, ולא תגמלו לעושי רע כגמולו. (אמרי ברוך(

    ''וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (י"ד ל'). מצרים שקידשו שם ד' ע"י שמתו בענשם, באו תיכף על שכרם. מה רוצה יהודי נאמן בסוף חייו - ג' דברים שיוציא נשמתו בקרב 'מנין' יהודים, ויטבילוהו לטהרה, ושיחלקו את ממונו לצדקה. וכן המצריים זכו בשלושתם: יצאה נשמתם בים סוף במעמד ששים ריבוא מישראל, כולם הוטבלו בים, וכל כספם וזהבם נפל בידיים כשרות. (רבי חיים מרדכי מסלונים(

''זה אלי ואנוהו" (ט"ו ב'). "זה אלי" ר"ת "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ' ח'), ור"ת "זה השולחן אשר לפני ה' " (יחזקאל מ"א כ"ב), לרמז – אדם מישראל המכריז על עצמו "זה אלי" שיש לו אמונה בהשי"ת, אפשר להכיר זאת – כיצד הוא מתנהג בשבת קודש בשולחנו בדברי תורה בשירים ותשבחות לפני ד'. (ספה"ק(

הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מספר על הדירה שרעייתו ע"ה בחרה, ועל התפילה (לקראת שבת מלכתא – ויגש)

    כשבאנו להתגורר ברמת אלחנן, רחוב הרב זוננפלד עדיין לא היה מיושב. הקבלן הציע לרעייתי ע"ה כמה דירות, ואמר: "תבחרי לך את הדירה הטובה ביותר". מצדו, ניסה הקבלן לשכנעה לבחור דירה עם 'כיוונים טובים', דהיינו שבקיץ נושבת שם רוח נעימה, ובחורף אין רוחות חזקות, וכיוצ"ב. הגיבה אשתי ואמרה: "אני מודה לך מאוד על ההצעות, אבל אותי מעניין רק דבר אחד: באיזה כיוון אוכל לשמוע יותר טוב את התפילה מבית הכנסת? באיזו דירה יהא באפשרותי לענות אמן, ואמן יהא שמיה רבא, קדיש וקדושה ? – זו הדירה הנרצית לפני ביותר". הראה לה הקבלן את בנין מספר 22 דירה 7 ,היכן שאנחנו מתגוררים כל השנים, אך ציין בפניה שמבחינת אוויר ושמש יש דירות טובות יותר. היא לא נענתה לשכנועיו והפצרותיו ואמרה: "בדבר אחד חפצתי, לשמוע את התפילה מבית הכנסת!". ואכן, במשך כל השנים דקדקה לשמוע ולעשות בכל ליבה ובכל נפשה את כל מה שנשמע מבית הכנסת. הייתה תקופה שהילדים התלוננו על הרעש המגיע מכיוון בית הכנסת בימי הסליחות. שהרי, כבר באמצע הלילה מתחיל מנין אחד לסליחות, המסתיים בשעה אחת וחצי; המניין השני מתחיל ב-4 , השלישי ב-6 , וכך יוצא שכמעט אין אפשרות להירדם בלילה... תשובתה לבני ביתה הייתה: "דעו לכם ילדים, קול נפץ של טיל יפריע לכם הרבה יותר... אנחנו צריכים לשמוח עם הקולות של התפילה, המונעים מאתנו פיגועים ומעשי חבלה למיניהם. אין לך קול ערב יותר מאשר התפילה!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ז כסלו ה'תשע"ח

אמר הגה"ק מסאטמאר זי"ע: שגור בפי העולם, כי בנים אין יכולים לבחור, רק את מה שהקב"ה הזמין לו,  לעמת זאת, חתנים טובים יכול כל אחד לבחור לעצמו – אך אני אומר כי להיפך, חתנים אי אפשר לבחור, שכן בהכרח ייטול מה שהוכרז מ' יום לפני יצירת הוולד בת פלוני לפלוני, אבל בנים טובים יכולים לבחור, ע"י שיוריד דמעות לבקש מהקב"ה בנים טובים.

     בספר "מעשה איש" (ח"ב עמ' מ') מביא, שאחד ממקורבי מרן ה"חזון איש" זי"ע סיפר, שביקר אצל מרן ה"חזון איש" זי"ע בתחילת שנת ת"ש, ודיברו בנושא חינוך, וטען המקורב לפניו, שלא כל אחד מסוגל לגדול בתורה, שכן בכדי להיות גדול בתורה צריך להיות מחונן בכישרונות. דחה החזו"א את דבריו ואמר לו בהאי לישנא "יכול להיות שאדם בלי כישרונות, סתום לגמרי, עד שהוא הולך ומגיע לפינה של הרחוב ומסתובב לרחוב השני, והנה נפתחים לפניו כל הכישרונות וכל המעיינות, והוא נהפך להיות לבעל כישרון עצום"... לאחר מכן הוסיף ואמר "כדי לזכות להיות גדול בתורה,  הדבר תלוי לא פחות מבכישרונות, גם בבכיות של הסבתא ובתפילותיה על הנכד".

     בספר "תורת חיים" - בריסק (עמ' רנה) הביא, שהגאון רבי זאב צ'ציק זצ"ל, מיקירי קרתא דירושלים עיה"ק, נכנס פעם למרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל ביום החלאקה של בנו הקטן, וביקש ברכה עבור הילד, ואמר לו הגרי"ז: בודאי אתם רוצים ברכה שיהיה תלמיד חכם – תלמיד חכם הוא יהיה כפי ערך שהאבא ילמד אתו, וירא שמים הוא יהיה כפי ריבוי הדמעות שהאימא תשפוך עבורו.

     החלום הולך אחרי פתרונו, כמו שכתוב "ויהי כאשר פתר לנו כן היה" (ירושלמי מעשר שני פ"ד)

     ההלכה אומרת: אף פתילות ושמנים שאין מדליקים בהם בשבת, מדליקים בהם בחנוכה; והיו דורשי רשומות  – צדיקי הדורות דורשים הלכה זו כמין חומר, אף נשמות יהודיות שנחלשו מבחינה רוחנית ונדחו לדרגה בה אף קדושת השבת אינה מרוממת ומדליקה אותן – בכוחם של נרות החנוכה להדליק ולהלהיב אף אותן באשר הן ולעוררן לקדושה העליונה

     הפני יהושע מקשה במסכת שבת לשם מה היו צריכים את הנס של פך השמן, הרי טומאה הותרה בציבור, והיה אפשר להשתמש בשמן טמא ? ונראה לי לתרץ בזה, שהקב"ה רצה להראות לנו שלא נחפש לעצמנו היתרים, כי אם האדם יתחיל לחפש היתרים, ימצא על כל דבר היתר.

     הקב"ה מדקדק עם הצדיקים. ולמה מדקדק הקב"ה כ"כ עם הצדיקים? שמעתי מהגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שהבונה בנין גדול ורב קומות צריך לדייק ביסודות הבניין מאוד מאוד, כי כל סטייה וטעות קטנה ביסודות, גורם עיוות גדול בקומות העליונות. כך גם הצדיקים שהם יסוד העולם, מדקדק הקב"ה עימהם בדקדוק דק עד אין נבדק, ומפני כך דקדק הקב"ה עם יוסף כ"כ.

       ״יוסף״ הוא על שם ״יוסף לי ה׳ בן אחר״ (בראשית ל,כד). עבודתו של יוסף היא להפוך את ה 'אחר' ל 'בן'; להשפיע על הזולת ולהחזירו למוטב. (הרבי מליובאוויטש

הקב"ה לא חייב לתת לך!!! (עונג שבת, גליון 1864) 

     הלילה הוא ליל נישואינו העשירי.... כן, אני מודה לקב"ה שזיכה אותי בבעל אברך ת"ח, ירא שמים, עדין נפש, ובעל רגישות נדירה, שאפילו לא השמיע צליל של טרוניה, לא שביב של אכזבה, ואף ולא גרגיר אבק של ייאוש. אבל הבית ריק משמחת ילדים, ואין בכתלים קשקושי צבעים, ואף קובית משחק או צעצוע לא נחבאים מתחת למיטה או מחורי הדלת.  אישה עקרה. שמעתי שעל פי ההלכה יכול הבעל לגרש את אשתו אחרי 10 שנות נישואין.. לא חששתי, ידעתי שאצל אישי הגזירה היא משותפת והוא לא יצער אותי לעולם! אבל הצער שלי לא מניח לי, אני טרודה, נרדפת, עצובה, חסרת מנוחה.  מעגל שאין לו סוף.

     החלטתי לנסוע לגדול הדור הגאון שלמה זלמן אויערבעך זצ"ל. דפקתי בעדינות על הדלת. הרב פתח, מי שהכירו הוקסם מהארת-פניו הלבבית. "מה אוכל לעזור שאל?"..  סיפרתי על בעלי הצדיק, על שלום בית, ואז פרצתי בבכי גדול.  עשר שנות נישואין, ללא ילדים, והרופאים אמרו אין סיכוי.  והבכי שוטף כנהר מתגלגל... וליבי מנסה לקושש שברי תקווה וחלקי ישועה. אם בכלל. והלילה ליל נישואינו העשירי... כאמור..  כשנרגעתי מעט, שמעתי מפיו הקדוש, משפטים מזעזעים מחד , ומופלאים מאידך. מילים קשות ואוהבות יחדיו, כמו אש ומים המשמשים בערבוביה על - טבעית. "אני מאד מצטער בשבילך ", אמר בלחש בעיניים מורדות, ואז גביה מעט קולו והוסיף "אבל הקב"ה לא חייב לתת לך ילדים... הוא לא חייב לתת בריאות,  ולא חייב לתת פרנסה, או בית או משפחה..." ובקול תקיף וחד סיכם את דבריו "הקב"ה לא חייב!".

     הסתובבתי לצאת "תודה כבוד הרב" מלמלתי. עשיתי צעד קטן החוצה ופתאום שמעתי מילה "אבל", הוא אמר "אבל". הפניתי ראשי לעברו, וחשה כמו צבייה לכודה שמוצאת פתח מילוט מן המצודה. ומכאן ואילך שמעתי את המשפט הכול כך פשוט, אבל כה עצום ובונה ומטלטל לבבות "אבל דעי לך, שאם את תעשי למען אנשים מה שאת לא חייבת, אז מהשמיים יעשו איתך מה שלא חייבים לך,  כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, ומידה כנגד מידה לא בטלה...". החילותי לשנן את המשפט הזה, מדקדקת במילותיו כמו בקריאת שמע, "אם את תעשי למען אנשים מה שאת לא חייבת, מן השמים יעשו איתך מה שלא חייבים לך". אמרתי "תודה רבה", וירדתי במדרגות בוכה מאושר. קיבלתי הרגע פרספקטיבה לכל החיים, הבטתי בשחקים ולחשתי "הקב"ה, הבנתי הכול, אני בתך האוהבת מבטיחה לך, שכמו שאתה נותן בחינם לכולם, לבני אנוש, לחיות, ולעופות, ולכל ביריותיך, גם אני אתן מזמני מכספי ומהכוחות שלי לילדיך. אני אעשה המון למענם, גם אם אני אינני חייבת...".

     החלטתי להפנות את מרצי הוני ואוני למחלקה הכי...הכי.... אונקולוגיה.  קניתי מן המעט שיש לי המון ממתקים, מכל הסוגים. וופלות , וחלווה וקוקוס ושוקולדים שקדים ותמרים וסוכריות וחטיפים,  עם מפיונים מרהיבים והכול ארזתי בסלסלות מתוקות ובעיצוב ססגוני ומשובב עין. התחלתי לעבור מאחת לאחת, ממיטה למיטה בחיוך במאור פנים כשאני אוחזת את עגלת הנירוסטה,  שאף היא מעוצבת בשלל צלופנים וניירות מרשרשים, תענוג לעין, לחך, וללב. לעשות כרצון איש ואישה, שבשעות הקשות הללו בוודאי ובוודאי שכל גילוי של מתיקות והארת-פנים הוא נכס נצחי עבורם, וגם בעבורי, שכן מצוות ביקור חולים, כידוע אין לה שיעור, ומי גדול מבקרי החולים? הקב"ה שסעד את אברהם אבינו. השקעתי במצווה הזו את הלב הנשמה הכוח והכסף.  התאהבתי בחסד הזה, וכל חיוך קטנטן של חולה, שובב את נפשי. ריבונו של עולם, הרי שכינה שורה למעלה ממראשותיו של חולה, ובודאי שהמבריאים הללו הם צדיקים אמיתיים שאינם בועטים בייסורים, ולכן ברכתם ראויה שתתקיים. ביקשתי שיברכוני בשמחה, עם הכרת הטוב, שספק אם אני ראויה לה.

     אחרי שנה נולד לנו במזל טוב – בן. אחרי ארבע שנים נוספות קיבלנו מתנה נוספת מהקב"ה שלא חייב לנו ילדים, עוד תאומות מקסימות.  אבל אני לא הפסקתי עם החובה שאינני חייבת, חיי סובבים סביב המתקת חייהם של האנשים והנשים הללו שנמצאים שם בקומה השביעית, ובחסדי השי"ת יבריאו. מדי יום שני בשבוע עם אמי שתחיה, ועם בנותי, [כשהן בחופשה מן הלימודים] אנו מחלקות מאות סלסלות מתוקות, שממתיקות חיים.

אמונה והבטחון בד' (''רבי יעקב אומר'( "

     וכה סיפר הרב מפונוביז'  : כשהייתי רבה של פונוביז', הייתה בי שאיפה להפכה למעצמה של חינוך,  לא הסתפקתי בבניין תלמוד התורה שהקמתי, אלא הוספתי ישיבה קטנה וגדולה, וכולל. בית ספר לבנות ואף בית ספר על יסודי. מוסדות החינוך שהקמתי היו מפוזרים בעיירה, בדירות שכורות, והדבר הקשה על פעילותם.  כיוון שראיתי כך, החלטתי כי יש לרכוש קרקע רחבת ידיים ולהקים עליה את מוסדות החינוך. ההחלטה קלה, אבל הביצוע – קשה...

     נודע לי כי כומר העיירה, יורש שושלת האצילים ששלטו באזור, רוצה למכור חלקת יער שברשותו במחיר מציאה:  עשרים וחמישה אלף רובלים. דרישתו היחידה היא שהכסף יהיה מזומן. ניסיתי לבקש שימתין כמה חודשים עד שאגייס את הכסף, אבל הוא לא נאות לכך. היער שווה מאה אלף רובלים. הוא מוכן לעשרים וחמישה אלף, בתנאי אחד: מזומן בלבד . ובכן, היו לי חמשת אלפים רובלים נדוניה מחותני. היה זה כסף שאמור היה להספיק לנישואי צאצאיי. אשתי הסכימה להקדישו למטרה הקדושה. הבאתי את הכסף לכומר וסיכמנו כך: אם אביא א עשרים האלף הנוספים בעוד שלושה חודשים, מה טוב. יהפוך היער לנחלתי. אבל אם לאו – חמשת האלפים הללו יהוו קנס לכך שהפרתי את ההסכם.  

     טוב ויפה. הלכתי מעשיר לנגיד, ומנדיב לגביר, והתחלתי לקושש את הסכום. אבל השטן היה לימני, ולא הצלחתי לקבל פרוטה. כל אחד מסיבתו, לא יכול היה לתת לי כסף כעת. היו כאלו שנתנו לי הבטחה שבעוד חצי שנה יתנו לי כמה אלפי רובלים, אבל אני הייתי צריך את הכסף כעת...  בינתיים נודע הדבר לחמי וחמותי, שבאו לבקר. הם גערו בי קשות על שפיזרתי את הכסף לריק, ומאיפה באו הרעיונות הללו לרב צעיר, והיאך העזתי לכלות את ממונם... יצאתי, אפוא, מן הבית, והמתנתי לשוך זעמם.  חזרתי בשתיים בלילה, וסברתי שחמי וחמותי נסעו כבר, ואילו שאר בני הבית נמים. ולא כן היה, כי אם שניים מעשירי העיירה ישבו בסלוני,  והמתינו לבואי. עומדים לארס את צאצאיהם בשעה טובה, מבקשים הם להשליש בידי סכום הנדוניה – כל אחד מהם עשרת אלפים רובל – ושניהם בוטחים בי.  אמרתי להם: אוכל להשתמש בכסף לצורכי הרבים? ובעוד חצי שנה להחזירו?  הסכימו בחפץ לב. עליתי לבית הכומר, ושילמתי את הסכום, והקמתי את הקריה ופרחה להפליא. אלפיים תלמידים התחנכו בה לתורה וליראת שמים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת "פינחס" ה'תשע"ז

על פי פירוש רש"י, משה ביקש מה' שימצא מנהיג שיחליף אותו בבוא העת, אדם עם הרבה סבלנות: "ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומים זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".

בפסוקים מתאר משה את התכונות והכישרונות שדרושים להנהגה צבאית ומדינית יחד. היסוד הקובע הוא מידת הסבלנות.

במידה זו תהיה למנהיג התייחסות לכלל הציבור באהבת ישראל וברצון לשרת את הציבור ולשאת סבלו.

זו מטרה קשה ביותר ומשה כמנהיג יודע זאת מניסיונותיו שלו.

אך עדיין משה היה צריך לדבר אל ליבו של יהושע כדי שיסכים "קחהו בדברים אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום". וממשיך רש"י באותו עניין ומפרט: "דע שטרחנים הם על מנת שתקבל עליך... לקחו בדברים והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא".

לפי רש"י מנהיג הוא עבד הציבור ומשרתו. רק אדם שיודע את השכר של הנהגה טהורה בעולם הבא נוטה שכם לשאת בעול ההנהגה.

הרמב"ן סובר כמו רש"י שיש חשיבות למידת הסבלנות כסגולת יסוד למנהיג אולם לדעתו הוא צריך להיות תקיף ולא להירתע מלהטיל מרות אבל בארבע עיניים שיזהיר אותו על הצורך לסבול את העם. לדעת הרמב"ן הציבור אינו צריך לדעת שיש צו על סבלנות.

הספורנו והאבן עזרא מדגישים את צו התורה לתת כבוד ליהושע לעיני הציבור על מנת שיכבדו אותו: "ונתת מהודך עליו" הוד מלכות ושררה כדי שינהגו בו בכבוד.

לעומתם אור החיים מפרש שאין מדובר כאן בסגולה אישית אלא סגולה עילאית שנפשו של מנהיג אמיתי חייבת להיות מחוננת בה.  רוח משה הייתה כוללת נפשות כל ישראל ולכן היה מסוגל להנהיג את ישראל על כל שבטיו ומחנותיו והוא התפלל כעת למצוא אדם מסוג זה שרוחו תכלול את כולם.

יהושע היה האיש שבגלל כלליותו יכול היה לשמש שורש לכולם ומשה התבקש להוסיף מהודו עליו.

הסבלנות הזאת שדיבר עליה רש"י היא מידה חשובה בכלל בטבע האדם שהיא הניגוד הגמור להגעה לכעס. אדם סבלן יידע למנוע עצמו מלכעוס ולהוציא עצמו מן העולם..

 מי ייתן שנזכה למנהיגי אמת מלאי סבלנות לכולנו.

שבת שלום ומבורך !

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ז תשרי ה'תשע"ז

 

אולי הפזיזות מהשטן, אך גם העצלות מהשטן.

     " אולי יישר בעיני האלוקים" (במדבר כג,כז). יהודי ירא־שמים נזהר מאוד ובוחן כל דבר שמא דבר איסור הוא; אבל קל־דעת חושב תמיד — אולי זה מותר וכשר... (החפץ חיים)

     אומר הגאון הרב סולבייציק בסוף תפילת נעילה אנו אומרים "למען נחדל מעושק ידינו", ולכאורה הדבר תמוה שהרי במשך כל יום כפור הזכרנו אשמנו, בגדנו, גזלנו, ודווקא את הענין הזה של "עושק ידינו", של גזילה מזכירים בסוף היום . הסיבה לכך, שאדם צריך לדעת שכל מה שיש בידו, אם זה רכוש, כישרונות, בעצם הקב"ה נתן לו את זה כדי להשתמש בזה לצורך הכלל, לעבודת ה' ולא רק לצורכו הפרטי, ואם אדם משתמש בשכלו למטרות שליליות זה עושק.

     אומר היה "היהודי" ז"ל מפשיסחא: מיום שנברא האדם הוא עמל למען בניו וכאשר יגדלו בניו גם הם עמלים בשביל בניהם וכך הלאה... וכך עמלים הם כבר אלפי שנים בשביל הבנים! ועל כן קשה לי! היכן הוא אותו הבן המאושר שלמענו אנו עמלים אלפי שנים?!

הגביר

ישנו סיפור ידוע על עיירה מסוימת שהתגורר בה עני מרוד בשם "שמערל" , שמערל זה, היה מקבץ נדבות ואוכל לחם חסד, עד שהתרגל רק לקבל מאחרים. ביום מן הימים פנה אליו יהודי אחד מתושבי המקום עם הצעה, וכך אמר לו: " אני מוכר כרטיסי הגרלה, ההגרלה נערכת פעם בחודש בעיר הגדולה, ואני משמש כנציג של "מפעל הפיס", קונים אצלי כרטיסים ואני מביא את הכרטיסים להגרלה הגדולה, אולי תנסה את מזלך ותקנה כרטיס במחיר 5 זלוטי, ואולי תזכה" . שמערל שהתרגל רק לקחת, כמובן לא הסכים לבזבז 5 זלוטי על זה. המוכר ריחם עליו ואמר לו "תראה שמערל, אני מוכן להלוות לך את ה5 זלוטי, ונעשה הסכם כזה: אם לא תזכה, הכסף יהיה על חשבוני ולא תצטרך להחזיר לי, ואם כן תזכה תחזיר לי את ה5 זלוטי", לזה כבר הסכים שמערל.

אחרי חודש, נסע המוכר לעיר הגדולה, שם נערכה ההגרלה, וכמובן מי זכה ? שמערל העני!. המוכר לקח את כל הכסף, ונסע בחזרה לעיירה, כשבליבו הוא חושב איזה "רעידת אדמה" הולכת להיות בעיירה כשיוודא דבר זכייתו של שמערל ה"עני" . עד שהגיע המוכר אל העיר, כבר ירדה החשיכה, וכבר נהיה מאוחר בלילה. אולם, המוכר החליט שאינו יכול לחכות עם הבשורה עד מחר, וילך עתה בלילה לבשר לשמערל על הזכייה.

הימים היו ימי חורף, בחוץ היה שלג וגשם וקור עז, המוכר השתרך לקצה העיירה לבקתתו של שמערל. הסתובב וחיפש עד שמצא את הבקתה העלובה, נקש בדלת, ולא קיבל מענה, נקש שוב ושוב, יותר ויותר חזק, עד שלבסוף ענהו שמערל ושאל מה הוא רוצה, צעק לו המוכר "יש לי הודעה משמחת מאוד עבורך, אבל קודם כל תעשה טובה ותפתח את הדלת כי אני עומד לקפוא" , שמערל לא זע ממקומו. המוכר מתחנן איליו שוב, והוא בשלו "אני יושן עכשיו!" , צועק לו המוכר: "שמערל תדע לך שזכית בהגרלה הגדולה!", כאן, כבר שמע את פסיעותיו של שמערל מתקרבות את הדלת. שמערל פותח את הדלת, ופונה אל המוכר בכעס: "אינך מתבייש? את הגביר של העיירה אתה מעיז להעיר באמצע הלילה?!...

הוא אשר דיברנו, שמי שאינו מכיר טובה לחברו, מסוגל להגיע לכדי רשעות.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/