אמרי שפר ד' ניסן ה'תשע"ח

אדם הזהיר במצוות - הקב"ה לא מביא תקלה על ידו.

     "אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח...

* אמר רבי אלעזר בן עזריה, תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה. אמר רבי עקיבא, תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח (ערכין טז ע"ב). שיודע להוכיח - דרך כבוד, שלא ישתנו פני השומע מחמת הבושה" (רש"י שם(.

     בכל אחד ואחד יש אוצר של כישרונות ויכולות, אם נחשוק בו ונחפש אחריו, נמצא אותו ונתעשר.

     גוי ששבת חייב מיתה, והטעם שהחמירה התורה בזה, אפשר לומר היות ששבת קודש הוא עדות שישראל מעידין על הקב״ה, ובעדות הדין הוא, שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, נתקלקל כל העדות, אם כן במה שהגוי שומר שבת מקלקל עדות ישראל. (פתגמין נבחרים(

כבד את אביך ואת אמך" [כ, יב]. (ופריו מתוק).

את המכתב הבא שלחה כלה אחת אל מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א:

     לפני כעשרים שנה, כשנולדתי, הוריי נטשו אותי, ובני זוג בעלי חסד ויראי שמים גידלו אותי במסירות שאי אפשר לתארה במילים. הודות לטרחתם והקרבתם עבורי, זכיתי להתארס עם בחור מצוין, ואנו עומדים להינשא בס"ד בימים הקרובים.  

     לאחר אירוסי, אמי הביולוגית, שככל הנראה עקבה אחרי במשך כל השנים, יצרה עמי קשר, והתחלנו להיפגש ולשוחח לעיתים קרובות. לקראת החתונה, פנתה אלי אמי וביקשה שהיא תהיה המלווה שלי לחופה, וגם תעמוד לצידי בעת סידור הקידושין, וזאת משום שתצטער לראות שאישה אחרת מכניסה אותי לחופה, וגם תתבייש לעמוד מן הצד לעיני משתתפי השמחה המודעים לעובדת היותה אמי הביולוגית.  אלא, שהתכנית שלי הייתה לכבד את אמי המאמצת בליווי לחופה, מחמת הכרת-הטוב העצומה שאני רוכשת לה, ובפרט שאני חשה כלפיה קירבה של אם אמיתית, שמסרה את נפשה עבור גידולי והבאתי לחופה. ויתכן מאוד, שגם לאמי המאמצת תגרם עגמת נפש אם לא אזמין אותה לשמש כשושבינית שלי, ואעדיף לכבד את האישה שנטשה והזניחה אותי, על פני זאת ששימשה לי כאם במשך כל השנים.  שאלתי אפוא היא, את מי ראוי שאבחר לשמש כמלווה שתכניס אותי לחופה - את אמי הביולוגית או המאמצת?

     השיב מו"ר שליט"א: התורה הקדושה אומרת: "ארור מקלה אביו ואמו" (דברים כ"ז, ט"ז), דהיינו, בן או בת שגורמים לזלזול קלון וצער להוריהם - מקוללים ב 'ארור'. קללת 'ארור' זו, מתייחסת גם לבת שאמה נטשה והזניחה אותה, כי עצם העובדה שהביאה אותה לעולם, מחייבת אותה להישמר מזלזול בה ולכבדה. ולפיכך, אם אכן המציאות היא, שכיבוד האם המאמצת תגרום לאם הביולוגית העומדת מן הצד בזיון ובושה, והציבור שמכירה כאמה האמיתית של הכלה, יסתכל עליה בזלזול, הרי שיש לבחור את האם הביולוגית, כי רק עליה נאמר 'ארור מקלה'. ואמנם יש להכיר טובה מרובה לאם המאמצת, וכל שכן שיש להקפיד שלא לגרום לה לצער, מכל מקום,  על 'אם' זו אין 'ארור '. ולכן, תבחר הכלה כשושבינה דווקא את אמה הביולוגית. והטוב ביותר הוא, ששתיהן יחד, האם הביולוגית והמאמצת,  תהיינה השושבינות של הכלה!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר א' ניסן ה'תשע"ז

אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח...

*אמר רבי אלעזר בן עזריה, תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה.
* אמר רבי עקיבא, תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח (ערכין טז ע"ב). שיודע להוכיח - דרך כבוד, שלא ישתנו פני השומע מחמת הבושה (רש"י שם)

     אשר נשיא יחטא - ללמדך שאם העם חוטא והמנהיג מעלים עינו ולא מוחה בחוטאים, הרי הוא נתבע על אותו עוון ונענש כמותם. כיוון שלציבור יש יראת כבוד מהמנהיג והם נשמעים לדבריו - ואם ימחה בהם יתכן שישובו מדרכם. משום כך, אם המנהיג מעלים עינו ולא מוחה בהם, הקולר תלוי בצווארו וחטאם רובץ על ראשו (הקמח תורה ב 'כד).

    במלח תמלח (ב,יג). גם ילד ממלח, צריך תוספת מלח – חזר ואמר רבי שלמה זלמן – ילד מוכשר צריך רב מעולה יותר, וחריף יותר, כדי ללמדו תורה, ובמקביל עליו לזכות לעידוד גדול ולהדרכה אמיתית בלמוד, כשבהתאם לכישרונותיו הברוכים הוא זוכה לרמת למודים גבוהה יותר.

     יש נוהגים, כשילד מגיע לגיל שבו הוא יכול להתחיל ללמוד תורה, מתחילים את הלימוד בפרשת ויקרא, שהיא פרשת הקרבנות, על פי מאמר חז"ל: ......... 'יבואו טהורים )ילדים( ויעסקו בטהורים )קרבנות('.

ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" [לב, לב]. (נצוצות).(אוצרות הפרשה, גליון 745)

     בכפר קטן ביפן, ששכן על אחת הגבעות. ולמרגלותיה רבץ גדול ותכול האוקינוס השקט כשמימיו מלחכים בנחת את החוף.  תושביו של הכפר היו אנשים חרוצים שעיבדו את שדותיהם וחיו את חייהם בשלווה ובנחת. ממש בראש הגבעה שכן לו ביתו של זקן הכפר, כמדומני שקראו לו ביפנית ה"מגהוצי". הוא היה ישיש נשוא פנים, נכבד ונערץ על כל בני הכפר . והנה ימים קשים הגיעו לכפר הקטן והשלו. בצורת קשה ואיומה ייבשה את שדותיהם ואת מקור מחייהם. שנה ועוד שנה ועוד שנה, ובני הכפר טומנים את פניהם באדמה הסדוקה, ומרטיבים אותה בדמעותיהם. כך חלפו להן כמה שנים קשות, עד שסוף סוף נפתחו ארובות השמים וגשם של ברכה החל לרדת. חורף מבורך כזה לא זכרו גם האיכרים. וכשהגיע האביב והיבול הלך ומילא את המחסנים, החליטו בני הכפר לערוך מסיבה רבתי לכל בני הכפר, למגדול ועד קטון.  על שפת הים נערכו שולחנות עמוסים בכל טוב. אנשים, נשים וטף לבושים במיטב מחלצותיהם נאספו כשפניהם קורנות וחגיגיות.  רק שניים מכל בני הכפר נשארו מאחור, היה זה המגהוצי הזקן שרגליו לא היו נאמנות לו עוד כפעם, והוא נותר בביתו שבראש הגבעה, כשאיתו נכדו הצעיר.

     ישב לו המגהוצי והביט בחיבה על בני הכפר החוגגים למטה. והנה לפתע הוא מבחין בדבר מדהים.  הים הגדול והתכול שעד לפני רגע ליטף את החול בגליו הרגועים, הולך לאחור. תוך שניות אחדות נסוגו המים עוד ועוד כשהם חושפים לעין כל את קרקעית הים.  לא רק המגהוצי הבחין בתופעה המוזרה. גם בני הכפר שנתונים היו בשמחתם, שמו לב לפלא המתרחש מול עיניהם. השולחנות הגדולים עמוסי התקרובת נעזבו מיושביהם וכולם החלו להתקדם לכיוון הים שאיננו. היה זה מראה מרתק.  הים הלך והתרחק בצעדים מהירים לעבר קו האופק, משאיר אחריו את אוצרותיו הסמויים. בני הכפר התרוצצו נרגשים בין המוני דגים שפרפרו על רצפת הים, ביניהם התנוצצו בעין השמש קונכיות, צדפים מעניינים וחלוקי אבנים נהדרים.  לצד האוצרות מידו הרחבה של הים, היה גם שלל שהים חמס מן האדם, סחף וכיסה ??גליו כל השנים. פריטים של כסף וזהב מאוניות שאולי טבעו באזור במאות השנים האחרונות, סירות שהתהפכו ותכולתן נבלעה בים. כל אלו, מכוסים אזוב וחלודה הציצו מול פניהם הנדהמות של בני הכפר.

     מלמעלה הביט במראה בעיניים קמות המגהוצי הזקן. זיכרון ישן הלם בו. בהיותו ילד הירבה לשבת ולהקשיב לסיפוריו של סבו,  שהיה אף הוא זקן הכפר, וסיפוריו שפעו מתוכו, מתובלים בחכמת שנותיו. פעם אחת סיפר לו הסב על מאורע מפליא ומרהיב שהסתיים באסון נורא, כאשר הים נסוג לאחוריו ולאחר זמן מה חזר לאיתנו בעוצמה אדירה ושטף את כל הנקרה בדרכו,  כשהוא עולה ומכסה כברת ארץ נכבדה. הנה, כאן ועכשיו, כשכל בני הכפר למטה, עומד הסיפור הנורא לקרות שוב. המגהוצי קפא לרגע על עומדו, צמרמורת נוראה עוברת בו ומשתקת אותו לגמרי. לידו עמד נכדו כשהוא פולט קריאות התפעלות נרגשות.  גם למטה גברה ההתרגשות, ילדים החלו לאסוף צדפים וקונכיות, כשהם מתחרים ביניהם מי יצבור יותר. מבוגרים סקרניים הסתובבו בין החפצים התקועים בקרקע הים החולית, כדי לאגור אוצרות. דייגים זריזים וממולחים רצו והביאו רשתות כדי לאסוף את הדגים הרבים הפזורים לרגליהם, וכך הקיפה התכונה העולזת את הכל, מבלי לדעת מה עומד להתרחש כאן. ובראש הגבעה התעשת ה"מגהוצי" וידע את אשר לפניו. עליו לעשות מעשה ומהר. אין ברירה, כל רגע יקר. אסון נורא עומד לבוא על בני הכפר,  שאינם יודעים כלל כי יש להימלט מפניו. עוד מעט יבוא נחשול איום ויכסה עליהם.  מה הייתם עושים בכזה מצב, אתם לא יכולים להזהיר אותם כי אתם למעלה והם למטה, אתם לא יכולים לרדת אליהם ולהזהירם כי רגליכם חלושות, ובנוסף לזאת כל רגע יקר?  אנשים אומרים לא יודע, אבל מנהיג לא אומר לא יודע, הוא ממשיך לחפש במוחו את הפתרון, הוא חושב על דרך חדשה איך להזהיר את היושבים ליד הנהר, אנשים לא יודעים דרך אחרת, כי הם לא חושבים, לא מתאמצים, הם לא מרגישים שחיי עדתם תלויים מנגד, אם הם היו יודעים וחשים זאת בוודאי היו חושבים ומוצאים פתרון כאותו זקן הכפר.  מה עשה זקן הכפר: ברגליו החלושות מיהר המגהוצי לצאת מן הבית כשהוא נושא בידו לפיד בוער. הוא מיהר וצעד את השדה המקיף את ביתו והטיל את הלפיד לתוכו. השדה שיבולו צימח ועלה, שש אלי אש, ותוך דקות ספורות היתמרה ועלתה להבה גדולה השמימה. מה אתה עושה, סבא? נרעש הנכד. והסבא במקום לענות ממהר אל הבית ברגליו התשושות ומביא עוד לפיד בו הוא מבעיר עוד חלקת שדה. השדות של המגהוצי בוערים", נשמעו סוף סוף הקריאות המיוחלות מן ההמון שלמטה. מהר מהר עזבו הכל את השלל הבוגדני שהציע הים, ורצו במעלה הגבעה. אש משתוללת, אש בשדותיו של המגהוצי היקר. עוד הם עולים ומטפסים, ??צים ומתרחקים מן הים נשמעה נהמה נוראה מרחוק. בני הכפר הפכו את פניהם וגילו נחשול אדיר שוצף קוצף והולך ומתקרב, בולע הכל בדרכו.  כולם ניצלו. הם כבר היו במעלה הגבעה רחוקים מן הנחשול הנורא. וכשדעכה האש בשדותיו של המגהוצי, התאספו כל בני הכפר סביבו. הם עמדו דוממים ומביטים בים ששב וכיסה על כל מחמדיו, כשהוא ממשיך ומכלה זעמו בבתים ובשדות שעל שפתו.  המבטים שבו וחזרו שטופי דמעות תודה אל המגהוצי הזקן שבזכות חכמתו וניסיון חייו היתה להם נפשם לשלל.

     הסיפור הזה, הוא הסיפור של זעקת גדולי הדור על כל הניסיונות, זקני הדור המורמים מעם עומדים מלמעלה, הם רואים כיצד ים של גירויים ופיתויים נחשף בפני הדור הצעיר. בכל התחומים, ובפרט בתחום הקדושה בשיכלולים הטכנולוגיים של פלאפונים ואייפונים וכדו'... ומלמעלה מביטים הזקנים שקנו חכמה, שעיניהם ומבטם צופה למרחוק, יודעים את גודל האסון המתרגש לבוא,  עוד מעט קט, ונחשול אדיר יבוא ויציף את הכל, נחשול של טומאה, של הפקרות, נחשול עכור של כיעור, סחף בוצי טובעני שקשה יהיה לעמוד בפניו, כל מי שרוצה להציל את עצמו חייב לברוח, לברוח. מי שישאר יטבע והרשעים כים נגרש. ממעלה הגבעה קוראים אלינו, גדולי ישראל באש לבם, הם מוכנים לעשות הכל, אפילו לשרוף את שדותיהם כדי לזעוק אלינו את זעקת החיים, חיי הנצח! לעזוב את דגי הרקק את הקונכיות והצדפים הריקים, את הגרוטאות שמציע הים הבוגדני, להתרחק מן המראה החדש והלא מוכר,  המסקרן והמושך, ולברוח כל עוד נפשינו בקרבנו לעולם התורה והקדושה והיתה היא לנו לשלל... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/