אמרי שפר כ"ד ניסן ה'תשע"ז

   אמר רבי נחמן מברסלב אישה זה כמו מראה איך שאתה נראה ככה היא תתנהג אליך אם יש לך עברות עברה גוררת עברה ומגלגלים את המלאכים הרעים שנקראים מכח העברה לאישה והיא באה לתקן אותך ולמרק את העוונות, לכן עדיף לא לחטוא כדי לא לפגום בשלום בית שנאמר "לא שריא באתר פגים" הקב"ה לא שורה במקום פגום.

"     ויברכם וירד מעשת החטאת" (ט, כב(  לאחר שנשא אהרן הכהן את ידיו ובירך את העם, וכאשר העם נתברך בכל טוב – "וירד מעשת החטאת" – פסק העם מלחטוא,  כי רק הצרה והמצוקה הן המעבירות יהודים על דעת קונם וגורמת את חטאיהם. ) אהבת ישראל מוויז'ניץ(

     חז"ל קבעו "התוכחה מביאה לידי אהבה" (ב"ר נ"ד)! מסופר על האדמו"ר ריי"צ מליובאוויטש זצ"ל שרופא נאלץ להזריק לו זריקה. הרבי עקב אחר שלבי ההכנה, רואה את הרופא רוחץ ידיו בחומר מיוחד, מוציא מחט מאריזה סטרילית ומחטא את המקום באלכוהול למנוע חדירת חיידקים לגופו. פתח הרבי ואמר למלווהו, "הבה נלמד מוסר השכל, לפני ש"דוקרים" מישהו, שמוכיחים אותו על מעשה לא טוב שעשה, צריך שהתוכחה תהיה סטרילית וללא נגיעות אישיות, שלא נזיק יותר מאשר נועיל...".

    יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה, כְּעִיר שֶׁחֻוברָה לָּהּ יַחְדָּו. שימו לב לדיוק: "כְּ-עִיר" . כמו, כי אין חיבור אמיתי, אין. כי אנחנו שבטים.  שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים.  כל אחד הוא שיבוט של משהו אחר, כל אחד כל כך שונה. הצפיפות הזו של החג, שמעמתת אותנו זה עם זה, שמראה לנו האחד את האחר.  כשם שבא לראות - כך בא להיראות,  כך כתוב על המועדים. אז ירושלים מאלצת אותנו, במין חיבור מלאכותי כזה, כעיר שחוברה לה יחדיו,  עיר שהיא עושה (על-כורחנו) כל ישראל חברים. (הרבנית ימימה מזרחי)

הצדיקים הם קודש קודשים.  (ברכת דוד).

     החטאת והאשם – מבאר ה"כלי יקר" – באים על חטא ונקראים "קודש קודשים". ומכאן, צדיק גמור שלא חטא נקרא קודש, ואילו החוטא ששב בתשובה והכיר בחטאו עליו נאמר "קודש קודשים". מכאן מתבקשת המסקנה עד כמה גדולה היא מעלתו של בעל התשובה, הזוכה לשוב אל אביו שבשמיים. חזרה בתשובה היא אינה מן הדברים הקלים והפשוטים. בל נשכח שאדם שעד עתה נהנה מ"חופש מוחלט" בכל הקשור למהלך חייו, נדרש מעתה להיכנס למסגרת "בית האסורים"... זה מותר, זה אסור... צריך לקום מוקדם בבוקר למניין... אי אפשר לישון בשבת עד עשר בבוקר... לא כל מאכל אפשר לאכול... פתאום צריך להמתין בין בשר לחלב שש שעות... ועוד כהנה וכהנה מגבלות, החמרות וויתור על "תענוגות" העולם הזה...  אך מי שנזכר בזמן ומתעורר לאביו שבשמיים בעוד כוחו במותניו ואוזר חלציו, שמעתה אומר "די" לכל "תענוגות העולם הזה" – יכול הוא אף להגיע לגדולות ולנצורות בתורה. הא לנו מעשה נפלא כיצד מקרבים "בנים של הקב"ה" במסירות נפש מתוך הספר "באהבתה תשגה תמיד"

      מספר יהודי תלמיד- חכם, שעוסק רבות בקירוב בנים אובדים לאביהם שבשמיים:  נסעתי באוטובוס בדרך חזרה הביתה לטבריה. בעפולה, בחניית הביניים, עלה לאוטובוס יהודי מבוגר שניכר בו כי מכובד הוא, תלמיד-חכם בעל שיעור קומה. זקנו הלבן ירד על מידותיו וכולו אומר כבוד והדר. הוא עטה מעיל ארוך של רבנים ומגבעת מכובדת לראשו.  האוטובוס היה מלא ולידי היה מקום פנוי כך שהוא התיישב לידי ומיד החל לדבר על פרשת השבוע. משם הפלגנו ל"דף היומי" ולענייני הלכה. הנסיעה חולפת לה, עוד מעט כבר מגיעים לטבריה.  כשכבר היינו כמעט לפני סוף הנסיעה, פנה אותו יהודי אלי והתעניין במעשיי. סיפרתי לו על הצעירים שאיתם אני עובד ומלמד ועל הניתוק העגום שלא פעם יש בינם ובין חיי תורה ומצוות.  היהודי שתק. אחרי כמה דקות אמר: "בחודש הבא אני פורש פרישה מוקדמת לגמלאות מבית-הדין שבו אני מכהן כדיין כבר עשרים וחמש שנה. אבל, דע לך, שלא תמיד נראיתי ככה... הבגדים הללו, הזקן, המגבעת – זה לא מהבית.

     הוריי היו ניצולי שואה מבוגרים ולא הייתה להם יכולת נפשית לתת לי את תשומת הלב שדרשתי. "התגלגלתי ברחובות ומהר מאוד הגעתי גם למחוזות של כמעט פשע ואני אפילו עוד לא הייתי בגיל בר-מצווה! " ליד בית הוריי היה בית-כנסת אחד, וסמוך לו מגרש כדורגל שבו הייתי משחק עם חברים במשך השבוע ובעיקר בשבתות, רח"??. לא פעם היה הכדור עף לחצר בית-הכנסת ופעם אף ניפץ את אחת הזגוגיות. " כך גדלתי והפכתי לנער בן חמש-עשרה, מוצא את סיפוקי במגרש הכדורגל ובמעשי בריונות נועזים.  באחת השבתות שיחקנו, כרגיל, במגרש. נסחפתי בסערת המשחק ובעטתי חזק בכדור. הכדור יצא מן המגרש ועף היישר לכיוון בית- הכנסת... " בדיוק באותו רגע יצא רב מבית-הכנסת... הכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה. בעיניי ובעיני חבריי זה היה מחזה משעשע. התפקענו מצחוק כשראינו איך הכובע של הרב ההוא עף מראשו. " הרב הרים את הכובע וצעד לעברנו אל המגרש. "' שבת שלום. כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או להצטרף למשחק?'- שאלתי אותו בחוצפה. " הרב לא נבהל. הוא הסתכל בי ושאל: 'היכן ההורים שלך?' " לא התחשק לי למסור לו דיווח מדויק והמשכתי להעיז פניי: 'ההורים שלי מתו!' – עניתי לקול צחוקם של חבריי. " הרב אמר לי: 'בוא איתי.' הייתי חייב לשחק את 'גיבור השכונה' ולכן צעדתי אחריו בשאננות מופגנת. " הגענו לביתו. הוא נכנס ואני אחריו. הוא עשה קידוש ונתן לי לשתות. ואז שאל: 'אתה רעב?' " מת מרעב!' – אמרתי. הרב סימן לרבנית ומיד הוגשה לשולחן מנה מיוחדת עבורי. אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל שבוע. הרב אכל מעט מאוד ורוב הזמן הסתכל בי ודיבר דברי מוסר והתעוררות. לימים הבנתי כי אכלתי אז גם את המנה שלו... " כשסיימתי לאכול, שאל אותי: אתה עייף?'. 'אני? מת מעייפות!' – השבתי בשפת הרחוב בה הורגלתי.  הרב הלך והציע לי מיטה. הלכתי לישון. ישנתי שם כל השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. " הרב שאל אותי: 'מה אתה רוצה לעשות?' אמרתי שאני רוצה ללכת קצת לבלות. 'כמה עולה הבילוי?' – הוא שאל. ' לירה וחצי.' – עניתי בלי בושה. הוא נתן לי כסף ושלח אותי ולפני שהלכתי אמר לי: 'מחר תבוא עוד פעם.' " ואני באתי גם למחרת. אכלתי וישנתי וקיבלתי כסף לבלות. עוד יום ועוד יום ועוד יום... עם הזמן התגלה לי שיש עוד שנים-עשר ילדי רחוב כמוני אצל הרב הזה בבית! " לא יכולתי להיות כפוי טובה, מה גם שאהבתי אותו באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות: נטילת ידיים,  קנה לי תפילין, היה יושב ולומד איתי חומש, משנה, הלכות... לימים הלכתי בזכותו לא פחות ולא יותר ל... ישיבה,  והגעתי ללמוד רבנות והסמכה ובסוף אף השתלבתי במגמת דיינות. נבחנתי וזכיתי לכהן כדיין באחד מבתי- הדין. הרב אף חיתן אותי והשתתף גם בחתונות ילדיי והיה סנדק לנכדי." היהודי סיים את סיפורו המרתק ופנה אליי: "אני מספר לך את הסיפור האישי שלי כי אני רואה בו שליחות. לפעמים קשה לראות את מצב הצעירים הרחוקים כל כך. החוצפה גואה, העזות חסרת גבולות. ובכל זאת, אני מתחנן אליך, אף פעם אל תתייאש מהתלמידים שלך... אתה רואה אותי כך – תלמיד-חכם, דיין בבית-הדין, אבל פעם אני הייתי כמותם! רק תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך. תגלה להם שלא רק אתה אוהב אותם, אלא גם – ובעיקר – ה' אוהב אותם ורוצה אך ורק בטובתם ובהצלחתם. רק כך תוכל לחולל את המהפך בנשמתם!"     

     האוטובוס נכנס לרציף התחנה המרכזית בטבריה. התארגנו לרדת מהאוטובוס. אני הייתי נתון תחת הרושם הכביר של הסיפור ואפוף מחשבות. רגע לפני שהיהודי נבלע בקהל הסואן בתחנה משכתי בשרוולו. " רגע, מי היה הרב הזה? מה היה שמו בישראל?" " הרב הזה כיום הינו יהודי בן תשעים ושתיים. הוא חי ופועל כאילו היה צעיר בשלושים שנה..." – ענה בחיוך. "נו, ומה שמו ?"  - - - "קוראים לו, ידידי, הרב עובדיה יוסף. " כן, זהו הרב שאהב אותי ללא תנאים, שהאמין בי בכל ליבו ונתן לי את האמונה והתקווה להשתנות. הוא נטע בי את השאיפה והרצון להצליח בלימוד התורה ועבודת ה'. הוא זה שהוכיח לי, שיש לי עתיד גדול אם אשקיע ואתמיד.  בזכותו זכיתי אכן להגיע להיכן שהגעתי. כל מה ששלי – שלו! " אבל לא רק בי הוא נטע את האמונה הזו. לא רק בי השקיע הרב עובדיה דם ויזע כדי שאתעלה. אלא בכל אחד ואחד שפגש הוא נטע את האמונה הזו, והוא הרי פגש עד כה אלפים אם לא מאות אלפים, ולכל אחד ואחד הוא היה אומר את המילה החמה, את העידוד הנכון. הוא נתן להם את התקווה הגדולה שאתם – באיזה מצב שאתם – אתם יכולים להתעלות ולגדול גדולי תורה ויראה! אתם יכולים להיות רבנים ודיינים! אתם יכולים להרביץ תורה ולהיות מנהיגים בעם ישראל לקרבם לעבודת ה'! אתם יכולים להגיע להיכן שרק תרצו! תשאפו, תעמלו, תשקיעו וכך תגיעו למעלות הגדולות ביותר בתורה ויראת שמיים. ואכן, עשרות ומאות אלפים התקרבו, עמלו והגיעו!!!"  הגר"ע יוסף זצוק"ל יכול ללמדנו את קיום מצוות "והערב נא את דברי תורתך". כך מחנכים לאהבת תורה! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר א' ניסן ה'תשע"ז

אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח...

*אמר רבי אלעזר בן עזריה, תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה.
* אמר רבי עקיבא, תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח (ערכין טז ע"ב). שיודע להוכיח - דרך כבוד, שלא ישתנו פני השומע מחמת הבושה (רש"י שם)

     אשר נשיא יחטא - ללמדך שאם העם חוטא והמנהיג מעלים עינו ולא מוחה בחוטאים, הרי הוא נתבע על אותו עוון ונענש כמותם. כיוון שלציבור יש יראת כבוד מהמנהיג והם נשמעים לדבריו - ואם ימחה בהם יתכן שישובו מדרכם. משום כך, אם המנהיג מעלים עינו ולא מוחה בהם, הקולר תלוי בצווארו וחטאם רובץ על ראשו (הקמח תורה ב 'כד).

    במלח תמלח (ב,יג). גם ילד ממלח, צריך תוספת מלח – חזר ואמר רבי שלמה זלמן – ילד מוכשר צריך רב מעולה יותר, וחריף יותר, כדי ללמדו תורה, ובמקביל עליו לזכות לעידוד גדול ולהדרכה אמיתית בלמוד, כשבהתאם לכישרונותיו הברוכים הוא זוכה לרמת למודים גבוהה יותר.

     יש נוהגים, כשילד מגיע לגיל שבו הוא יכול להתחיל ללמוד תורה, מתחילים את הלימוד בפרשת ויקרא, שהיא פרשת הקרבנות, על פי מאמר חז"ל: ......... 'יבואו טהורים )ילדים( ויעסקו בטהורים )קרבנות('.

ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" [לב, לב]. (נצוצות).(אוצרות הפרשה, גליון 745)

     בכפר קטן ביפן, ששכן על אחת הגבעות. ולמרגלותיה רבץ גדול ותכול האוקינוס השקט כשמימיו מלחכים בנחת את החוף.  תושביו של הכפר היו אנשים חרוצים שעיבדו את שדותיהם וחיו את חייהם בשלווה ובנחת. ממש בראש הגבעה שכן לו ביתו של זקן הכפר, כמדומני שקראו לו ביפנית ה"מגהוצי". הוא היה ישיש נשוא פנים, נכבד ונערץ על כל בני הכפר . והנה ימים קשים הגיעו לכפר הקטן והשלו. בצורת קשה ואיומה ייבשה את שדותיהם ואת מקור מחייהם. שנה ועוד שנה ועוד שנה, ובני הכפר טומנים את פניהם באדמה הסדוקה, ומרטיבים אותה בדמעותיהם. כך חלפו להן כמה שנים קשות, עד שסוף סוף נפתחו ארובות השמים וגשם של ברכה החל לרדת. חורף מבורך כזה לא זכרו גם האיכרים. וכשהגיע האביב והיבול הלך ומילא את המחסנים, החליטו בני הכפר לערוך מסיבה רבתי לכל בני הכפר, למגדול ועד קטון.  על שפת הים נערכו שולחנות עמוסים בכל טוב. אנשים, נשים וטף לבושים במיטב מחלצותיהם נאספו כשפניהם קורנות וחגיגיות.  רק שניים מכל בני הכפר נשארו מאחור, היה זה המגהוצי הזקן שרגליו לא היו נאמנות לו עוד כפעם, והוא נותר בביתו שבראש הגבעה, כשאיתו נכדו הצעיר.

     ישב לו המגהוצי והביט בחיבה על בני הכפר החוגגים למטה. והנה לפתע הוא מבחין בדבר מדהים.  הים הגדול והתכול שעד לפני רגע ליטף את החול בגליו הרגועים, הולך לאחור. תוך שניות אחדות נסוגו המים עוד ועוד כשהם חושפים לעין כל את קרקעית הים.  לא רק המגהוצי הבחין בתופעה המוזרה. גם בני הכפר שנתונים היו בשמחתם, שמו לב לפלא המתרחש מול עיניהם. השולחנות הגדולים עמוסי התקרובת נעזבו מיושביהם וכולם החלו להתקדם לכיוון הים שאיננו. היה זה מראה מרתק.  הים הלך והתרחק בצעדים מהירים לעבר קו האופק, משאיר אחריו את אוצרותיו הסמויים. בני הכפר התרוצצו נרגשים בין המוני דגים שפרפרו על רצפת הים, ביניהם התנוצצו בעין השמש קונכיות, צדפים מעניינים וחלוקי אבנים נהדרים.  לצד האוצרות מידו הרחבה של הים, היה גם שלל שהים חמס מן האדם, סחף וכיסה ??גליו כל השנים. פריטים של כסף וזהב מאוניות שאולי טבעו באזור במאות השנים האחרונות, סירות שהתהפכו ותכולתן נבלעה בים. כל אלו, מכוסים אזוב וחלודה הציצו מול פניהם הנדהמות של בני הכפר.

     מלמעלה הביט במראה בעיניים קמות המגהוצי הזקן. זיכרון ישן הלם בו. בהיותו ילד הירבה לשבת ולהקשיב לסיפוריו של סבו,  שהיה אף הוא זקן הכפר, וסיפוריו שפעו מתוכו, מתובלים בחכמת שנותיו. פעם אחת סיפר לו הסב על מאורע מפליא ומרהיב שהסתיים באסון נורא, כאשר הים נסוג לאחוריו ולאחר זמן מה חזר לאיתנו בעוצמה אדירה ושטף את כל הנקרה בדרכו,  כשהוא עולה ומכסה כברת ארץ נכבדה. הנה, כאן ועכשיו, כשכל בני הכפר למטה, עומד הסיפור הנורא לקרות שוב. המגהוצי קפא לרגע על עומדו, צמרמורת נוראה עוברת בו ומשתקת אותו לגמרי. לידו עמד נכדו כשהוא פולט קריאות התפעלות נרגשות.  גם למטה גברה ההתרגשות, ילדים החלו לאסוף צדפים וקונכיות, כשהם מתחרים ביניהם מי יצבור יותר. מבוגרים סקרניים הסתובבו בין החפצים התקועים בקרקע הים החולית, כדי לאגור אוצרות. דייגים זריזים וממולחים רצו והביאו רשתות כדי לאסוף את הדגים הרבים הפזורים לרגליהם, וכך הקיפה התכונה העולזת את הכל, מבלי לדעת מה עומד להתרחש כאן. ובראש הגבעה התעשת ה"מגהוצי" וידע את אשר לפניו. עליו לעשות מעשה ומהר. אין ברירה, כל רגע יקר. אסון נורא עומד לבוא על בני הכפר,  שאינם יודעים כלל כי יש להימלט מפניו. עוד מעט יבוא נחשול איום ויכסה עליהם.  מה הייתם עושים בכזה מצב, אתם לא יכולים להזהיר אותם כי אתם למעלה והם למטה, אתם לא יכולים לרדת אליהם ולהזהירם כי רגליכם חלושות, ובנוסף לזאת כל רגע יקר?  אנשים אומרים לא יודע, אבל מנהיג לא אומר לא יודע, הוא ממשיך לחפש במוחו את הפתרון, הוא חושב על דרך חדשה איך להזהיר את היושבים ליד הנהר, אנשים לא יודעים דרך אחרת, כי הם לא חושבים, לא מתאמצים, הם לא מרגישים שחיי עדתם תלויים מנגד, אם הם היו יודעים וחשים זאת בוודאי היו חושבים ומוצאים פתרון כאותו זקן הכפר.  מה עשה זקן הכפר: ברגליו החלושות מיהר המגהוצי לצאת מן הבית כשהוא נושא בידו לפיד בוער. הוא מיהר וצעד את השדה המקיף את ביתו והטיל את הלפיד לתוכו. השדה שיבולו צימח ועלה, שש אלי אש, ותוך דקות ספורות היתמרה ועלתה להבה גדולה השמימה. מה אתה עושה, סבא? נרעש הנכד. והסבא במקום לענות ממהר אל הבית ברגליו התשושות ומביא עוד לפיד בו הוא מבעיר עוד חלקת שדה. השדות של המגהוצי בוערים", נשמעו סוף סוף הקריאות המיוחלות מן ההמון שלמטה. מהר מהר עזבו הכל את השלל הבוגדני שהציע הים, ורצו במעלה הגבעה. אש משתוללת, אש בשדותיו של המגהוצי היקר. עוד הם עולים ומטפסים, ??צים ומתרחקים מן הים נשמעה נהמה נוראה מרחוק. בני הכפר הפכו את פניהם וגילו נחשול אדיר שוצף קוצף והולך ומתקרב, בולע הכל בדרכו.  כולם ניצלו. הם כבר היו במעלה הגבעה רחוקים מן הנחשול הנורא. וכשדעכה האש בשדותיו של המגהוצי, התאספו כל בני הכפר סביבו. הם עמדו דוממים ומביטים בים ששב וכיסה על כל מחמדיו, כשהוא ממשיך ומכלה זעמו בבתים ובשדות שעל שפתו.  המבטים שבו וחזרו שטופי דמעות תודה אל המגהוצי הזקן שבזכות חכמתו וניסיון חייו היתה להם נפשם לשלל.

     הסיפור הזה, הוא הסיפור של זעקת גדולי הדור על כל הניסיונות, זקני הדור המורמים מעם עומדים מלמעלה, הם רואים כיצד ים של גירויים ופיתויים נחשף בפני הדור הצעיר. בכל התחומים, ובפרט בתחום הקדושה בשיכלולים הטכנולוגיים של פלאפונים ואייפונים וכדו'... ומלמעלה מביטים הזקנים שקנו חכמה, שעיניהם ומבטם צופה למרחוק, יודעים את גודל האסון המתרגש לבוא,  עוד מעט קט, ונחשול אדיר יבוא ויציף את הכל, נחשול של טומאה, של הפקרות, נחשול עכור של כיעור, סחף בוצי טובעני שקשה יהיה לעמוד בפניו, כל מי שרוצה להציל את עצמו חייב לברוח, לברוח. מי שישאר יטבע והרשעים כים נגרש. ממעלה הגבעה קוראים אלינו, גדולי ישראל באש לבם, הם מוכנים לעשות הכל, אפילו לשרוף את שדותיהם כדי לזעוק אלינו את זעקת החיים, חיי הנצח! לעזוב את דגי הרקק את הקונכיות והצדפים הריקים, את הגרוטאות שמציע הים הבוגדני, להתרחק מן המראה החדש והלא מוכר,  המסקרן והמושך, ולברוח כל עוד נפשינו בקרבנו לעולם התורה והקדושה והיתה היא לנו לשלל... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ד אייר ה'תשע"ו

   את שבתותיי תשמורו " שבתותיי לשון רבים. בשעה שאדם מישראל עושה הבדלה עליו להרגיש מיד את ההארה של השבת הבאה. כך שיהי בידו תמיד שתי שבתות זו היוצאת וזו הנכנסת.    

     הרבי ר' ברוכ'ל ממעזיבוז אמר, אני ירא לפני חג השבועות יותר מראש השנה, כי בראש השנה המשפט הוא על פרנסה, א קוליטש ארויף א קוליטש אראפ, אבל בשבועות הרי נדונים על התורה. )בוצינא דנהורא)

     התוכחה שהתקיימה... - פעם בחג השבועות היה עולם גדול אצל האדמו"ר האמצעי מבאבוב, ביניהם מספר בחורים שנסעו בלא רשות אבותם.  אמר הרבי: "היום התקיים מקרא הכתוב בפרשת התוכחה " ... התפלאו השומעים , תמהו , מה זה !? מה כוונת דברי הרבי ... הסביר הרבי: "כוונתי לפסוק "ואכלתם את בשר בניכם " בפרשת בחוקותי ההורים הכינו בביתם אוכל ליום טוב והבחורים ברחו , ואז אכלו אבותם את בשר בניהם שהכינו בעבורם ליום טוב ..". ("זיכרונות מימי קדם'')

     התורה נתנה לנו בתחילת צאתנו ממצרים, ולא היינו ראויים לזה, להורות שאל יתייאש אדם מחלקו בתורה ואף אם הוא בשפל המדרגה, מכל מקום הריהו כגדול שבגדולים. לכן נוהגים להעמיד אילני סרק, כי גם להם יש תקווה בתורה. וזהו פרוש ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים" ולאחר שברר אותנו מן העמים "נתן לנו את תורתו" - לכולם יחד במתנה,   אף למי שאינו ראוי. (דרשות חתם סופר(

גם אני רוצָה חלק בתורה (האמנתי ואדברה ח"ב, במדבר)

'     בנות יש לי ברוך ה', אך לבנים לא זכיתי. בעלי שיחי'  משמש במשרה תורנית באחת הישיבות בארץ וכשאני 'מתלוננת' באוזניו על שאיני יכולה לקיים את 'נשים במאי זכיין' בשלמות, כי אני משלחת רק את בעלי אך לא את בניי ללמוד, הוא אומר לי: 'שלי - שלך, וכל מה שלומדים תלמידי - גם שלך'. אבל אני, מה לעשות, לא הסתפקתי בזה ורציתי לעשות עוד משהו למען התורה. וככה המשכתי לחפש לי זכויות נוספות.

     יום אחד כשחזרתי הביתה, ראיתי שני אברכים מ ה' כולל' הסמוך יוצאים לקיוסק לקנות שתייה ועוגת בוקר.  מיד אמרתי לעצמי: 'הנה לך, שרה, הזכות שחיפשת'. הרי לאברכים האלה, אין כסף מיותר. וגם לא זמן לבזבז. ואם הם יוצאים לקיוסק, סימן שצמאים הם וחסר להם משהו מתוק. אני בטוחה שנשותיהם מציידות אותם בכריכים, אך למה לא באמת שיהיה להם, ללומדי התורה האלה, פינת שתייה חמה ומאפה מסודרת ? למחרת השכם אפיתי פסי שמרים חמים, גדושים בשוקולד. צירפתי מפיות, כוסות קלקר לשתיה חמה, חבילת סוכר,  קופסת נס קפה, אבקת שוקו והורדתי למטה. אחר כך עליתי שוב וסחטתי ערימת תפוזים במסחטה ידנית עד שהצלחתי למלא שני בקבוקי מיץ תפוזים סחוט. קיררתי במקרר, ושוב ירדתי. האברכים כל-כך התלהבו ושמחו, עד שהחלטתי לעשות זאת בקביעות. שעה לפני השעה הרגילה בה תמיד העיר אותי השעון הביולוגי, מעיר אותי עכשיו השעון המעורר. אני קמה, מתפללת, מכניסה עוגות שמרים לתנור ונעמדת לסחוט תפוזים.

     הראש-כולל 'תפס' אותי ביום מן הימים בפתח והודה לי: 'האברכים לומדים ביתר חשק, ודקות יקרות של ביטול תורה בגלל יציאה לקיוסק לחפש משהו קר נחסכו בזכותך. אבל האם זה לא מטריח את הרבנית? לסחוט כל בוקר תפוזים? האברכים ישתו בשמחה גם מיץ מבקבוק קנוי.  הוא התנצל וחש לא בנוח שלא עלה בדעתו להסדיר שתייה קרה לאברכים קודם. אף רצה לממן מכספו את העלות. אך אני ביטלתי את דבריו בכל מכל והסברתי לו שכבר שנים אני מחפשת להוסיף לי זכות וחלק בתורה.  וזה שאני עומדת לסחוט תפוזים, זה כי יש בהם ויטמין  C והרבה בריאות, ואברכים שלומדים תורה במשך שעות רצופות ביום, צריכים כוח. ואת הכוח הזה אני רוצה לתת להם.

     זה סיפורי הקטן על חלקי בתורה ופרסמתי זאת כדי לומר לכל אותן נשים שאולי גם לא יכולות לממש את 'מאי זכיין' מסיבות שונות: אם תרצו, תוכלו לקחת חלק בתורה גם אתן. רק תחפשו סביב ותיכף תמצאו'.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ג' אדר ב' ה'תשע"ו

אדם אשר זוכה לקבל תוכחה - עליו להבין שזו "מתנה" שה' שלח לו וזה נועד לטובתו בלבד,

     אלף ראשי תיבות פתחי לי אחותי, שעל האדם לפתוח פתח זעיר כחודו של מחט, ומן השמים יפתחו לו פתחים גדולים. (זרע קודש(

     הבנק ילווה לכם כסף , רק אם תוכיחו שאתם לא צריכים אותו.

     הרמב״ם כותב: ״תכלית הידיעה היא - לדעת שאינך יודע״

ישועה באישון לילה (מקור: ספר 'תפארת היהודי' בשם הרה״ק רבי יחזקאל משינאווא זי"ע)

     ר' הערשל האכסנאי פכר את ידיו באין אונים, לוח השנה הראה כי בעוד שלושה ימים יגיע מועד תשלום ה'ראטע' – דמי החכירה השנתיים לפריץ בעל האחוזה, ומאין יבוא עזרו? ההצלחה לא שרתה בפונדק שלו השנה, אך קיווה שלכל הפחות יצליח לעמוד בתשלום השנתי, כדי שלא ישליכו הפריץ לבית הסוהר. אפס, כי אין בידו אפילו מחצית הסכום.

     ר' הערשל היה מקושר בכל נימי נפשו ברבו ה'חוזה' מלובלין זי"ע. נוהג היה לנסוע אליו לעתים קרובות ולהתבשם מאמרי פיו הקדוש. בצר לו, החליט לנסוע לובלינה. ה'חוזה' האזין ברוב קשב למצוקתו, והעתיר בתפילה עבורו. לאחר ששב ר' הערשל לביתו, באורח פלא הזמין לו ה' יתברך את מלוא הסכום לשלם לפריץ.

     ומעשה – כך היה: בכפר סמוך התגורר אכסנאי נוסף, שכמו עמיתו ר' הערשל לא ראה ברכה בפונדקו, גם אצלו קרב יום תשלום ה'ראטע', ולרש אין כל. אף עליו ריחפה אימת מאסר ונישול מן הפונדק. כשפגשה זוגתו את אשת ר' הערשל, סיפרה לה על צרתם וחברתה יעצה לה: "אמרי לבעלך שייסע ללובלין, שם שוכן איש אלוקים קדוש, בתפילותיו כבר הושיע אותנו לא פעם, מדוע שלא יפעל ישועה גם עבורכם?". שבה האישה לביתה והחלה מפצירה בבעלה לנסוע לובלינה אל הרבי.כראותו שאינה מניחה לו, קם ונסע. הוא הגיע ללובלין בצהרי היום, ויפן כה וכה וישאל את היהודי הראשון שנקרה בדרכו: "איה מקום משכנו של הרבי?". שח לו הלה: "הרבי נסע ואינו בביתו". האכסנאי היה איש תם ופשוט והרהר בלבו: "היתכן כדבר הזה?! בוודאי האיש אינו דובר אמת, כי מן הסתם רבי אינו נוסע אף פעם מביתו". הוא שם פעמיו אל ביתו של ה'חוזה', אך גם שם נאמר לו כי הרבי אינו מצוי בביתו. ועדיין פג לבו מלהאמין, והחליט: "אלך אל בית-המדרש, וכאשר אראה שם אדם עטוף בטלית ותפילין יושב ועוסק בעבודת הבורא, אדע כי זה הוא הרבי".

     בבואו אל בית-המדרש, אכן ראה שם איש עטוף בטלית ומוכתר בתפילין יושב שקוע בשרעפי קודש. היה זה ה'יהודי הקדוש' מפשיסחא זי"ע. ניגש אליו האכסנאי ביראת-כבוד, הושיט לו את ה'קויטל' עם הפדיון, וסיפר לו את צרתו. אך ה'יהודי הקדוש' סרב לקבל את הפדיון ואמר לו: "אני אינני רבי, לך אל הרבי הקדוש מלובלין". האכסנאי בשמעו זאת, נשבר לבו בקרבו ומרוב ייאוש מר ושברון לב התמוטט מתעלף ארצה. כשראה ה'יהודי הקדוש' עד היכן הדברים מגיעים, רכן אליו ועורר אותו מעלפונו, כששבה אליו הכרתו, אמר לו בנימה רחימאית: "הנני הרבי, ועתה הסכת ושמע לעצתי – לך וקנה לך תרנגול גדול, הוא יקיץ אותך משנתך בחצות הלילה ואז תקום ותאמר תהילים, וה' יתברך ישמע שוועתך ויושיע אותך". האכסנאי חזר מעודד לביתו, עשה בתמימות כפי שהורה לו הצדיק וקנה תרנגול.

     ויהי בחצי הלילה כאשר קרא התרנגול, קם משנתו והחל שופך נפשו באמירת תהלים מעומקא דליבא. בעודו אומר תהילים, והנה דפיקות בדלת. אחד מגויי הכפר הנוהג לפקוד לפרקים את הפונדק, מבקש לקנות בקבוק יי"ש. הוא נתן לו את מבוקשו והלה הלך לדרכו. כעבור שעה הופיע הגוי שוב, הפעם לחש לו: "יהודי, ראה, אני אוהב לשתות יי"ש אך בניי אינם מניחים לי לשתות", מדי דברו הוציא שק מלא זהובים "הא לך מעות אלו שחסכתי שנים רבות, מכיר אני אותך וסומך עליך, בכל פעם שאבוא, תתן לי לשתות". היה זה סכום עצום.

     האכסנאי הנפעם מישועת ה', השקיע אותו במסחר וה' ציווה את הברכה בעסקיו, עד שהפך לנגיד מופלג. כל זאת בזכות ששמע לעצתו של ה'יהודי הקדוש' וקם בחצות לומר תהילים. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

נקודה שבועית פרשת "דברים" ה'תשע"ה

כרגיל, גם השנה, פרשת "דברים", הפותחת את חומש "דברים", נקראת בימי האבל של תשעת הימים, והשנה אף נקרא אותה ממש בתאריך ט' באב.

ימים אלה של בין המצרים ובטח הימים האחרונים מאז ראש חודש אב, אלו ימים של חשבון נפש פרטי ולאומי על מצבנו כבני אדם כלפי חברנו, כחברה כוללת וכעם, ולהיזכר ולהבין כיצד הביאה אותנו שנאת החינם לחורבנו של בית המקדש וללמוד ולדעת כיצד אנו צריכים בכל יום ויום לשוב ולתקן את דרכנו ולהרבות בכל יום ויום באהבה זה כלפי זה.

גם בפרשת השבוע,שבה נפתח הנאום הארוך של משה, שנמשך לאורכו של החומש,פותח משה בתוכחה אל עם ישראל,ובה הוא מספר להם על הליכתם במדבר ועל כל הניסים שעשה עבורם ה' שם, ואת כל אשר ארע להם, ולמרות כל אלה הם סירבו לשמוע בקול ה' ולהאמין בו, ולאורך כל הדרך הרבו בתלונות על הנהגתו של ה' והדרך שלו.

התוכחה פותחת במצווה שציווה אותם ה' שיעלו לארץ ישראל ויירשו אותה כי היא הנחלה שהובטחה לאבותיהם.

משה מזכיר להם את ימי מינוי השופטים עוד בימי יתרו, כדי שיוכלו להיכנס לארץ כשהצדק שורה בתוכם.

והנה, כשהתקרבו אל גבולות הארץ חלה אצלם נפילה באמונתם בה', והתרבו בהם הספקות האם יכולים לסמוך על ה' וביקשו לשלוח מרגלים כדי להפוך את הארץ, וכשתשובת המרגלים לא הייתה טובה הם החלו למרוד וסירבו לעלות לארץ ישראל.

והוכיח אותם משה גם על מרים אחותו והודיע להם שרק הדור שאחריהם הוא זה שיזכה להיכנס אל הארץ הקדושה.

וגם כשניסו להתחרט על דרכם ויצאו להילחם במלחמות הם נפלו והוצרכו לסור מהמקום שבו היו מיועדים להיכנס שם אל הארץ ומסעם התארך.

כל זאת אמר להם משה כדי לעורר אותם. להזכיר להם שלא התבוננו בכל הטובות שעשה להם ה' ואת כל חסדיו, ולכן הזהירם שתהיה האמונה שלהם בו שלימה וירבו בו את ביטחונם ורק כך יזכו שיקיים בהם ה' את הבטחתו.

כך אנו בימים אלה צריכים לזכור היכן עמדנו לפני כאלפיים שנה וללמוד מכך את תיקון הדרך כדי שנוכל כולם ביחד להתקדם מזיכרון בתי המקדש הקודמים אל בניית בית המקדש הבא.

שבת שלום ומבורך!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ח' אייר ה' תשע"ה

אמרי שפר ח' אייר ה' תשע"ה

גם כאשר הדברים לא הולכים כפי שתכננו – עלינו לדעת כי כך בדיוק הוא רצונו של הבורא יתברך.  

     הוכח תוכיח את עמיתך, מאחר שנזדמן הדבר שאתה הוא שראית את חבריך בקלקלתו, הרי זה אות שאף אתה נכשלת בדומה לכך,  אחרת לא היו מזמנים לך לראות את מעשה האינו הגון של חבריך, לפיכך עליך להוכיח לא רק אותו, אלא גם את עצמך תוכיח "את "עמיתך" את, לרבות אותך. (בני יששכר)

    ואהבת לרעך כמוך אני ה'. כי מטבע בנ"א כשאוהב את חבריו אזי גם אוהב את בניו ולכן אמרה תורה "ואהבת לרעך כמוך" כי "אני ה'" והם בני וא"א שתאהבו אותי ואת בני תשנאו.  (פרדס יוסף)

     ואהבת לרעך כמוך. פי' כמו שאתה אוהב עצמך אף שיש בך חסרונות במדה זו תאהב רעך בלי להסתכל על חסרונותיו.  (הבעש"ט)

אהבת ישראל ("דברים טובים" שליט"א)

     רבי אריה לוין זצ"ל היה ידוע באהבת הבריות המיוחדות שהייתה טבועה בו. מצווה זו של "ואהבת לרעך כמוך" הייתה חרוטה בנימי נפשו. סיפור נפלא על מסירות נפשו למען הזולת סיפר בנו הגאון רח"י לוין זצ"ל, רבה של פרס חנה:

     בהיותי ילד זכור לי שכל ראש חודש היה אבא נוהג לקנות ממתקים ולאורזם בחבילה קטנה ולהביאם לחולה נפש מסויים המאושפז בבית החולים "עזרת נשים" בפאתי העיר. פעם אחת הפצרתי באבא שיקחני עמו. בדרך פגשנו באחד מיקירי ירושלים ששאל את אבא לשלום קרובו חולה הנפש. אבא משיב: "ברוך השם, הנני בדרך לבקרו" . התפלאתי מאוד כי הרי לא ידעתי על קיומו של חולה כזה במשפחתנו אך לא הרהבתי עוז לשאול לפשר הדבר. הגענו לביה"ח, אבא נכנס פנימה ואני המתנתי לו בחוץ ליד השער. לא עברו רגעי מועטים ואבי חזר בהותירו את הממתקים בידי החולה "הקרוב". בדרכנו אחזני אבא בידי ואמר שהיה: "בוודאי תתפלא על הקרוב הלא מוכר שביקרנו זה עתה, בוא ואספר לך מעשה שהיה:

     באחד הערבים עשיתי דרכי ליד ביה"ח הזה ובעוברי קרוב לחומת ביה"ח הגיעו לאוזניי צווחות אימים, שמעתי צעקות גבר הנאנק בייסורים. אמרתי בלבי: ‘אמנם בי"ח לחולי נפש המקום,  אך בכל זאת אין זה נשמע רגיל‘. סרתי וראיתי אדם חבול מוכה בכל חלקי גופו מתהלך במסדרון אנה ואנה צועק, זועק, נאנח וגונח מתוך ייסורים. שאלתי את דיירי הבית לפשר הדבר והם השיבוני שמכיוון שהאיש השתולל קשרוהו והיכוהו עד שהפסיק להשתולל,  שאלתי ‘וכך עושים גם לכל היתר?‘ וענו לי ‘אמנם עד לפני תקופת מה זו הייתה השיטה. אך לא מכבר מטפלים בנו בתרופות שהגיעו מחו"ל ומאז הפסיקו להכותנו‘. ‘ובמה שונה חולה זה מאחרים?‘ ‘הוא גלמוד, אין לו קרובי משפחה שיגנו עליו, ולכן הוא עדיין ממשיך להיות מטופל בשיטה הישנה‘. נזעקתי ‘היתכן? הרי אני קרובו!‘ ניגשתי אליו והתוודעתי אליו כקרובו, וכדי להמחיש קרבתנו, נכנסתי לחנות הסמוכה ורכשתי עבורו ממתקים וכל החולים ראו וידעו שהגיב קרובו, השמועה עשתה לה כנפיים ומאז ידעו הכל שלחולה זה יש קרוב ואין להכותו עוד.

     אכן השגתי את המטרה אך מכיוון שהכרזתי שאני קרוב והריני קרובו, ומאז הנני נוהג בכל ראש חודש לבוא ולבקרו‘. ולכך התכוונה התורה ב"ואהבת לרעך כמוך", שנאהב כל אחד מישראל אפילו אין לו כל קירבת נפש בינו לבינינו, שהרי אותה מצווה מתעלמת לחלוטין מאישיותו של האדם שאותו צריך לאהוב. אלא טעמה: "אני ה‘" בשם ה‘ היא מוטלת עלינו ביחס לכל הבריות. לא רק למבוגרים ונשים ולא רק לזקנים ולילדים

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il