‏הצגת רשומות עם תוויות להזדקן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות להזדקן. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 7 במרץ 2018

אמרי שפר כ"א אדר ה'תשע"ח



"אתה לא יכול להימנע מלהזדקן, אבל אתה לא חייב להפוך לזקן"
     "בגיל 20 אנחנו דואגים לגבי מה שאנשים חושבים עלינו. בגיל ארבעים כבר לא אכפת לנו ממה שאחרים חושבים עלינו. בגיל 60 אנחנו מגלים שהם בכלל לא חשבו עלינו"
     ''בלתי אפשרי" הוא מושג זמני בלבד,  אתם תחליטו מתי הוא יהפוך לאפשרי.
     יש מדד אחד ויחיד להצלחה בחייםהוא , בסוף יום הלכת לישון ונרדמת עם חיוך.
(הרב ניסן מנגל) התינוק נולד בשלוש וחצי לפנות בוקר 
כשהייתי תלמיד בישיבת חב"ד במונטריאול שכרתי חדר אצל אחת מהמשפחות שגרה בקהילה. בעלת הבית הייתה בהריון שהסתבך, והרופא ביצע בדיקה ארוכה בסופה הוא קבע כי העובר לא ישרוד. הוא הציע לבצע הפלה כדי להציל את חייה של האם.
הרופא היה אחד מהרופאים הטובים ביותר בתחום – היו לה סיבוכים בהריונות קודמים כך שהם חיפשו רופא מתאים – והוא קבע בתוקף שעליהם לבצע הפלה.
לפני שהם חתמו על הטופס לביצוע ההפלה, אמר הבעל: "אני רוצה לחשוב על כך." הוא התקשר לרבי לבקש את עצתו. הרבי שמע את כל הפרטים ואמר לו לא לחתום על הטופס לביצוע ההפלה אלא לבקש מהרופא לעשות כל שביכולתו כדי להציל את חיי העובר והאם.
הבעל שב אל הרופא ואמר לו: "ברצוני שתעשה כל שביכולתך כדי להציל את חיי אשתי והילד!" – "האם אתה צריך להגיד לי?" השיב הרופא בכעס. "הרי ברור שלו הייתי יכול, הייתי עושה זאת. דע לך שאם תתעקש לא לבצע הפלה, גם העובר וגם אשתך עלולים למות. המצב מאוד חמור."
שוב ביקש הבעל לחשוב על כך והתקשר לרבי, אך הרבי חזר על דבריו: אל תחתום על כלום, תתעקש שעל הרופא להציל את חיי האם והעובר.
כשהרופא שמע את הדברים, הוא אמר: "אשתדל ככל יכולתי לעשות זאת, אך ההליך יארך שעות רבות. יש לך ילדים בבית, שוב לביתך ואתקשר אליך מיד כאשר תהיינה התפתחויות."
היה זה בשעה עשר בלילה. בארבע לפנות בוקר הטלפון צלצל. "מזל טוב! אשתך והתינוק בריאים ושלמים. הכול עבר בשלום!"
מיד לאחר קבלת הבשורה הטובה התקשר האב המאושר למזכירו של הרבי. למרות השעה המאוחרת הוא רצה שגם הרבי ישמע את החדשות. בשבע בבוקר התקשר אליו המזכיר ואמר כי הרבי רוצה לדעת האם אכן התינוק נולד בארבע לפנות בוקר, כי לפי חישוביו של הרבי הוא נולד בשלוש וחצי.
כשהבעל פגש את הרופא, הוא חיבק אותו בחום והודה לו. לאחר-מכן הוא ביקש לדעת מתי נולד הילד. "מה זה משנה?" לא הבין הרופא. "לי זה אכן לא משנה" השיב האיש, "אבל הרבי רוצה לדעת."
הרופא בדק ברישומים. היה כתוב כי התינוק נולד בארבע לפנות בוקר. הוא החליט להתקשר לאחות שטיפלה בילד. "מתי רשמת את שעת הלידה? כשהתינוק נולד או לאחר שהבאתם אותו לתינוקיה?"
מתברר שהרישום התבצע רק כשהוא הגיע לתינוקיה, כחצי שעה לאחר שהוא נולד.
"הרבי שלך צדק!" אמר הרופא. "אבל כעת סקרנותי התעוררה: מדוע היה חשוב לרבי לדעת מתי נולד התינוק?"
האבא התקשר למזכירות של הרבי ושאל אותם על כך. "לא יכולתי להירדם עד שהייתי בטוח שלאם ולתינוק שלום. בשלוש וחצי, הצלחתי להירדם" השיב הרבי.



החוויה היהודית



יום חמישי, 19 בנובמבר 2015

אמרי שפר ח' כסלו ה'תשע"ו




אין שום 'עסקא' שאין בה סרך של איסור... (הגה"צ רבי ישראל סלנטר זצוק"ל)

     אישה אומרת לארוס שלה! ״אחרי שנתחתן ונעבור לגור יחד, אני אהיה אשֶת איש... אז אני מבטיחה לפנק אותך מא' ועד ש׳. אתה תעשה רק את ת׳ : תעבוד, תשטוף, תנקה, תגהץ, תזרוק את הזבל, תתקן, תביא, תחזיר...״

     "אם יש תשע יהיה עשר!"

    בשמיעה בלבד של דברי חכמה ומוסר, נשארים הדברים מבחוץ, וחייב האדם לעורר עצמו להחיות את פנימיותו "שהאני'' יהיה ער לחכמה ששמע ואזי יקלטו הדברים ויועילו.
"     ואהבת לרעך" – גם אם הוא לא כמוך .

     כולם רוצים להאריך ימים, אך אף אחד לא רוצה להזדקן ... 

'     מחמאות' הם דלק המניע את הבית.

     מי שאוהב את המשא לא מרגיש מעמסה.

''השעון המעורר'' ] …פרטית, ראש חודש כסליו[
     סיפר לי יהודי נאמן איש עסקים נכבד מארה"ב, שיש לו בביתו 'שעון מעורר' [וועקער זייגער], אשר 'נתקע' על השעה '6.13' בבוקר, וכל  הניסיונות לשנות בו את שעת היקיצה לא צלחו, גם כשניסה לכבות לו את מפסק המעורר לא עלתה בידו, השעון התעקש לצלצל מדי יום ביומו באותה השעה בעקביות: 6.13 בבוקר כשסיפר על כך לחברו בבית הכנסת, העלה הלה השערה, שמא רומזים לו כאן על 'עניין' מסוים. שכן '613עולה כמניין 'תרי"ג',שהם תרי"ג מצוותיה של תורה וכידוע שקול 'איסור ריבית' כנגד כל מצוות התורה כולה ['רבית' בגימטרי בגימטריא 'תרי"ג'], ובהיותו איש עסקים אולי רומזים לו מן השמים להיזהר מאיסור ריבית...  האיש סבר וקיבל, והגיע 'נסיעה' לארץ ישראל, ובהיותו פה עיה"ק ירושלים ת"ו עלה לביתו של מחו' הגה"צ הנודע רבי יעקב בלוי זצוק"ל, דיין ומו"ץ דפה, ורב דשכונת סנהדריה, שהיה מומחה עצום בכל ענייני ריבית כנודע, וגם חיבר חיבור מיוחד בזה שנתקבל בכל תפוצות ישראל בעלותו לבית הרב הציע בפניו  בפרוטרוט את כל ענייני עסקיו, ותהליך מחזור הכספים ההשקעות התנובה והתשלומים השונים, ולתדהמתו גילה הגאון בעסקא מסוימת שיש בה איסור רבית  דאורייתא! – התברר אפוא שאותו סוחר נכשל בשוגג בעבירה חמורה זו שנים רבות 
     אמרתי לאותו יהודי, שכנראה היתה לו זכות מיוחדת שעוררוהו שעוררוהו מן השמים לבדוק את מסחרו אם אין בו חשש איסור כי בהיותו איש ירא שמים וחפץ להתהלך בדרכי ישרים, כבר העידו חכמינו ז"ל (מכות י:) "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו". ולכן זכה מן השמים שרמזו לו על כך ב 'תקלה' שבשעון המעורר ...

זכות מֲעֵשה חֶסד (פניני עין חמד עלון 481)
     מהו השכר העצום עבור מצוות החסד, לא ניתן לתאר ולשער. להלן סיפור מופלא, שעובד מהספר "מגיד חדשות", שיש בו כדי ללמדנו עד כמה מצוות החסד עצומה וחשובה בעולמות העליונים.
     ומעשה שהיה - כך היה הגאון הקדוש רבי ישועה בסיס זיע"א זצ"ל שמע ברוח קדשו , שמכריזים בשמים על פלוני, בעל מאפיה, שהעולם כולו מסור בידו, אשר יגזור - יקום, ואשר יברך - יבורך. לשמע דברים אלו תמה הצדיק וביקש לברר לעצמו, מדוע זכות עצומה זו נפלה בחלקו לפיכך קם רבנו והלך אליו שאלו " : אמור נא לי בבקשה, איזו מצווה עשית שזכית בגללה לכוח זה?" . נבוך הלה וענה: "אדם פשוט אני ועמל לפרנסתי . איני יודע מאומה" אמר לו הרב : "חשוב ונסה להיזכר". משך בכתפיו "דבר פעוט יש, אולי לכך מתכוון רבנו . ביום שישי, לאחר האפייה, בעוד התנור לוהט, באים בני הקהילה להטמין בו את החמין לשבת. בצהרי השבת שבים הם לקחת את קדרותיהם . " "שבת אחת הוצאתי קדרת אישה אחת. אולם לא החזקתי בה כהוגן ונפלה מידי ונשברה . לתדהמתי הרבה, לא הייתה בתוכה אלא ביצה אחת שהניחה כדי שתצטמק יפה. כה רב היה עונייה, שלא היה לה דבר נוסף לשים בקדרה.ראיתי כמה הצטערה על קדרתה שנשברה ועל ענייה שנתגלה . " אמרתי לה : "הנה כאן קדרה אחרת, קחי אותה". ולמעשה הצעתי לה את קדרתי . אולם היא מאנה לקחתה ואמרה : "אין זה שלי" . בקשתי שתמתין מעט עד שכל בעלי הקדרות נטלו את שלהם . לאחר מכן אמרתי לה: "הרואה את, איש לא באו לקחתה, כנראה הפקירוה - שלך היא בדין ." עתה למשמע דברים אלו נאותה לקחתה. " ומאז, בכל שבת מכין אני שתי קדרות האחת לי, והשנייה -שאין איש בא לקחתה, והאישה זוכה בה בכל פעם מחדש! " שמע רבי ישועה וקרא "אכן נודע הדבר! אם כן, מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי



חוויית השבוע שלי


יום חמישי, 4 ביוני 2015

אמרי שפר י"ח סיון ה'תשע"ה


  אין דבר משחרר יותר מן השמחה . היא מוציאה לחופשי את מוחך ומשרה עליו שלווה.

"     אין דרך ארץ אין תורה"

     במלחמת היצר יש קודם למאן ולהתנתק מן המפתה לעבירה.

     השנאה הגויית התפרצה דווקא כשהיהודי רצה להידמות לגוי.

להודות מראש. מסופר: כשהרה"ק רבי ברוך ממעזבוז זיע"א אמר את התפילה "מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי על כל החסד אשר עשית עמדי ואשר אתה עתיד לעשות עמי ועם כל בני ביתי", נשתתק והתעמק במחשבתו שעה קלה, ושאל בקול: למה להודות על העתיד? הרי אפשר להודות לשם יתברך על כל חסד בשעתו. והשיב מיניה וביה: שמא חס ושלום ארד ממדרגתי ולא יהיה לי השכל והרצון להודות לך על כל טובה בשעתה, לכן אני מקדים ומודה לך לאלתר על הכל.

     להזדקן, זו הדרך היחידה להאריך חיים (שמואל אייזיקוביץ)

     להיות בשלווה ורוגע, אין פירושו של דבר להיות במקום שקט שאין בו רעש , תנועה , או תכונה מיוחדת. להיפך, הגדולה היא, למצוא שלווה ורוגע דווקא במרכז ההמולה: להיות בתוך הקלחת הגועשת,  ודווקא שם שליבך יהיה שקט ורוגע,

     להיות חופשי פירושו הרבה מעבר להסרת שלשלאות או אזיקים. להיות חופשי הוא לחיות תוך העצמת וכיבוד החופש של אחרים. (נלסון מנדלה)

החמין של שבת (פניני עין חמד תשע"ב)
     להלן סיפור מופלא, שיש בו כדי ללמדנו עד כמה עלינו להיזהר ממוצא פינו לבל נזיק ונבייש אף יהודי בעולם...
     ומעשה שהיה – כך היה: בשנות בחרותו הוא למד בישיבת 'ברלין' בירושלים. בסמיכות לישיבה התגורר אדם, שהיה מהמתפללים הקבועים בישיבה. אותו אדם היה חשוך בנים ל"ע, ובכל שבוע ביום ראשון היה מביא אל הישיבה לארוחת צהריים, את השיריים של החמין, שנשתיירו מהשבת. הוא סבר שאשתו מכינה חמין מעולה, וחבל לזרוק את הנותר, והיות שנשאר להם הרבה כל שבוע, החליטו שלפחות ייהנו מזה בחורי הישיבה.  אולם בכל זאת, החמין של יום ראשון, אינו כחמין של השבת. אין בו את אותו הטעם הטוב הסגולי והמשובח וחסר בו את תבלין השבת. ולמעשה הבחורים משכו ידיהם מהחמין וכך נותר הסיר ללא דורשים.
     בחור אחד בישיבה, שהיה קצת יותר עז פנים, לא מצא חן בעיניו כל הסיפור הזה, שהאיש מתעקש מדי שבוע להביא סיר שיירי החמין שלהם דווקא לישיבה. "מה זה כאן מקום איסוף לשיירי אוכל"? חשב לעצמו, "וכי אין האיש הזה רואה בעיניו, שאף אחד כמעט לא מעוניין בשיירים שלהם?" והנה פעם אחת הוא לא שלט ברוחו, והטיח בו את דבריו הארסיים לעיני כל הבחורים: "מה אתה מביא את זה פה כל שבוע? וכי אינך רואה שאף אחד פה לא רוצה את זה!!! כאן זה לא מזבלה!". לאחר אותו מקרה מביש, נעלם האיש מן הישיבה, ולא ראו אותו יותר, את סיר החמין הוא כמובן כבר לא הביא ביום ראשון, וגם הוא עצמו נעלם לגמרי מן הסביבה, ואף עבר לגור במקום אחר.
     לאחר שנים הגיע אותו בחור לפרק האיש מקדש והוא נישא בשעה טובה ומוצלחת לקול צהלת חברי הישיבה. אך לצערם הרב חלפו שנים רבות מנישואיהם, ועדיין אין שום זכר של ילד. הם פנו לטובי הרופאים בתחום, תפילות, קבלות, נדרים, סגולות, את ביתם של גדולי הדור פקדו – אבל שערי שמים היו נעולים בפניהם. לאחר שניסו כמעט הכל, עמד האיש אובד עצות,  ועשה חשבון נפש, מה יכולה להיות הסיבה שנמנע מהם פרי בטן? עד שלפתע נזכר באותו מקרה עגום, שבייש והטיח באותו שכן של הישיבה על שיירי תבשיל החמין. מי יודע,  הרהר לעצמו, אם לא ציערתי את אותו אדם ובשל כך אני נענש ? הוא ניגש מיד לברר את הנושא, ונודע לו, שהם היו זוג חשוכי בנים. הלך איפוא אל הישיבה לחפש אחר אותו אדם, אך הם כבר לא גרו שם. הוא חקר ודרש רבות, עד שנודע לו על מקום מגוריהם. תיכף ומיד קם ונסע אל אותה העיר, חקר ודרש עד שמצא את אותו האיש, ברכו לשלום, וביקש אם ניתן לבוא אליו אל ביתו, כי דבר סתר חשוב לו אליהם. האיש הסכים ונענה, וקבע לפגשו בשעות הערב.
     בשעה היעודה, כאשר הגיע האורח פתח בברכה נעימה, ולאחר שהציג את עצמו, שאל, אם זכור להם מקרה ישן עם סיר חמין שקרה לפני הרבה שנים בישיבת 'ברלין' בירושלים. "זוכר אני היטב את אותו מקרה מצער ומבייש. נפגעתי עד עמקי נשמתי", ענה האיש, ולאחר שהביט בפני הלה, שאל: "האם אתה הוא אותו בחור, שהתפרץ לעברי בזלזול לעיני כל, ודרשת שאפסיק להביא את התבשיל לישיבה?". האיש הסמיק מאד והנהן בראשו בבושה וכלימה, "אכן אני הוא אותו בחור!" אמר חרש. "ובכן דע לך, שהמקרה ציער אותנו מאד! כי בכל שבוע שמחה אשתי מאד על כך,  שהבחורים נהנים מתבשיליה המיוחדים! לא סיפרתי לה כמובן על כך, שהבחורים מושכים את ידיהם ממנו, והוא נשלח אחר כבוד לזבל. היא חשבה לתומה, שהיא מאכילה בחורים רבים בני תורה, בתבשיל חם ומצוין. וזה המריץ אותה לבשל שוב מדי שבוע לכבוד שבת חמין בסיר גדול וענק. הדבר הפיג מעט את הצער והחוסר הזועק בבית! – אך מאז אותו יום ראשון,  כשחזרתי הביתה, ופניי היו נפולות ביותר, הוכרחתי לספר לאשתי דברים כהווייתן, שהבחורים בישיבה כבר לא רוצים לטעום מהחמין שלנו... זה ציער אותנו מאד, היא בכתה בדמעות, והתבטאה, שאותו בחור לא יודע ולא מרגיש, עד כמה גדול הצער של חשוכי בנים, שאין להם בשביל מי להכין חמין לשבת".
     מששמע האורח את המשך הסיפור, הבין מיד, שפגע בהם קשות, והוא החל לבקש מאד על נפשו, וסיפר להם, שגם הוא חשוך בנים זה שנים רבות. ועתה מרגיש הוא, כי בעטיו של אותו מקרה הקב"ה מונע ממנו פרי בטן. לפיכך, מבקש ומתחנן ומייחל, שיסלחו לו על מעשה אווילי זה.  ואכן לאחר רוב הפצרות ותחנונים מחלו לו על כך בלב שלם,  ויצא אל ביתו בלב קל.  לא חלפה שנה מעת בקשת המחילה, ונולד להם בן זכר, ומיד לאחריו עוד הרבה ילדים בצפיפות גדולה, כדי להשלים את כל השנים החסרות

יש קונה את עולמו בדף אחד ! (מלאכת מחשבת)
     סמי (שמעון) ג'ייקובס יהודי אמריקאי שהתגורר במנהטן רחוק היה מיהדות כרחוק מזרח למערב, כל אוצר ידיעותיו בדבר יהדותו הסתכם בידיעה שנולד להורים יהודיים וכי הוא מהול. מעבר לזה לא ידע מאומה. יתכן שהיה מקים את ביתו עם בת עם נכר, שכן לא הבין את השוני המיוחד שמבדיל בין העם היהודי לגויים שבסביבתו. מעולם לא התייחס אל יהדותו כדבר שמחייב או מגביל. למזלו הטוב הייתה בת זוגתו יהודיה כשרה מבחינת היחוס, אך חסרת כל ידע מינימאלי מהי יהדות.
     את מקצועו בחר בתחום הספורט. הוא היה ספורטאי מצטיין בכל תחומי הענף, הוא צבר אותות הצטיינות רבים, ומומחיותו הרבה הייתה בתחום האגרוף. שמו יצא לתהילה כמתאגרף מהטובים ביותר בכל ארה''ב.
     דומה שעל סמי נגזר להיות גוי יהודי עד סוף חייו. מעולם לא הייתה לו שייכות לבית כנסת או קהילה יהודית, למרות שלא הרחק מביתו היה בית מדרשו של פוסק וגאון הדור מרן רבי משה פיינשטיין זצוק''ל מעולם לא התייחס למקום זה יותר מעוד איזה בניין ציבורי אליו נוהרים בחורים ומבוגרים מדי יום, אבל לא היה בזה דבר מיוחד שיעורר את לבו. גם דמותו המיוחדת של הגאון שעברה מידי יום עטורת טלית ותפילין, שגרמה להרבה גויים לעמוד ולהשתאות, לא משכה את תשומת לבו, אדם מגושם היה, כל עולמו נע סביב ציר שונה לחלוטין, בו ההילה ניתנת לכוח. וכי מה לידיים ידי עשו עם קולו של יעקב !?
     אבל רובי בנו שונה היה ממנו תכלית השינוי, נער עדין היה וכל מהותו רוחנית וכמעט מיסטית, לא היה יום שלא עמד וצפה על דמותו של הגאון רבי משה פיינשטיין שעובר על יד ביתו עם תלמידיו, הוא ראה את ההערצה הרבה שהם רוחשים לרבם, דבר זה הצית את סקרנותו, הוא חייב להכיר מקרוב את האיש הזה.
     באחד הימים החליט, הוא נכנס לבית המדרש בו מתפלל רבי משה ועוקב יותר מקרוב אחריו. עוד באותו יום השכים קום ונכנס לבית המדרש, הוא ראה את עשרות המתפללים עומדים בשמונה עשרה, דממה דקה שררה באולם בית הכנסת, עד שניתן היה לשמוע את משק כנפי הזבובים שעפו להנאתם בבית המדרש. כולם היו עטופים עם טליתותיהם עטורי תפילין לידם וראשם. הוא עמד ותהה, למה ביום חם כזה צריכים אותם אנשים ללבוש עוד בגד חם לגופם, ומהם הקוביות ששמים לראשם. מוזר היה לו כל זה, כבר ימים רבים רוצה הוא להבין, למה הם שונים מכל האנשים שמכיר.
     לא הרחק ממנו עמד נתנאל, בחור ישיבה חריף מבט, שהבין כי הנער הזה תוהה ובוחן, וכנראה שנמשך ליהדות. עלי לעמוד על טיבו של הבחור הזה, יתכן שהוא גוי שמסתקרן לדעת, אך יתכן שיש כאן נשמה יהודית שמחפשת את צור מחצבתה, ואם כן נתנאל הוא הכתובת. רקורד עשיר לו בקירוב רחוקים, היה לו חוש מיוחד להבחין, מי מחפש את נקודת האמת, ומי סתם בא לרחרח, אבל לא מעבר לזה. הוא ניגש אל רובי לאחר התפילה, והחל לדבר עמו על דא ועל הא. הוא התפרץ לדלת פתוחה לרווחה. רובי הסתער עליו עם מטר שאלות, על הקוביות ועל הסרבל אותם עוטים היהודים בימי קיץ מחניקים, סקרן היה לדעת למה בשנות המאה העשרים יש מקום לדברים שכאלו. ועל כל שאלה קיבל תשובה, והכל בצורה שמתיישבת על הלב.
     היה לנתנאל לשון לימודים, עושר של ביטויים ומשלים ברמה אוניברסאלית, יודע היה להוריד דברים בחינניות, וכך מצא מסילות ללבו של הנער. מאותו יום נקשר רובי לנתנאל, מדי יום לאחר סיום לימודיו מגיע היה לישיבת "תפארת ירושלים" ויושב עם נתנאל שהחל ללמד אותו את יסודות האמונה והיהדות, ופתח את פתחי לבו ומוחו. לאחר זמן קצר החליט רובי כי רוצה הוא להניח תפילין. עתה הבין כי התפילין קושרים את היהודי לבורא בקשר איתן, ואם הוא שייך לעם היהודי טבעי הוא שירצה לרצות את קרבת הבורא.
     וכך החל כר' עקיבא בשעתו ללמוד את הא'ב' סידור וחומש, ואחרי כן החל ללמוד דינים משניות ועוד. לאחר תקופה קצרה החל להבין בצורה נפלאה מה הוא לומד. לא עובר זמן רב ורובי החליט כי הוא רוצה ללמוד בישיבה קדושה בלי לימודי תיכון, היה לו ידע טוב כבר במקצועות החול, אך עדיין לא כדי לרכוש מקצוע, אבל כל זה אינו אלא תבלין, ואילו העיקר "תורת ה'."
     כשהודיע רובי לאביו כי החליט לעזוב את ה" יהי סקול" (תיכון) ולעבור לישיבה חרב עליו עולמו. השתגעת? אתה רוצה להיות פרימיטיבי חסר השכלה, אתה תיפול על הוריך כאבן נגף ולא יהיה לך כל יעוד, ואף משפחה טובה לא תרצה להשתדך עמך, קרא בהתרגשות לבנו לשנות את דעתו. אבל רובי הוא יהודי אמיתי ששייך ל"עם קשה עורף" מרגע שנפלה ההחלטה כי הוא בדרך הנכונה וזו היא האמת, לא יוותר.
     לאחר מאבק איתנים נכנע סמי וכך החל רובי לחבוש את ספסל הלימודים. עוברת תקופה קצרה ורובי נעשה כבחור ישיבה לכל דבר, כל מראהו השתנה, רצינות יתירה עטתה אותו, וראשו תפוס בה.
     סמי היה אדם חכם, הוא הבין כי בנו לא נתפס לשיגעון חולף, ואם שינה את כל אורחות חייו, אות היא כי יש ביהדות שרכש משהו שכנראה שווה להתעניין בו. סקרן היה לדעת איך בנו יושב שעות רבות על גבי ספרים שאפילו לא ידע איך קוראים בהם ומשקיע בזה את כל ישותו. כל מנעמי העולם הזה שמושכים את בני הנוער לא מעניינים אותו אפילו כקליפת השום. יכול הוא לוותר על כל תענוגות העולם בשביל לקרוא בספרים הללו, א"כ חייב הוא להבין מה כתוב בהם. ההחלטה נפלה בלבו לעשות זאת באיזה שלב, אלא ששטף חייו מנע ממנו להוציא זאת אלי פועל .
     אבל בשמיים נתנו לנשמה זו את הזדמנותה. עוברת תקופה וסמי נקלע לסכסוך עם הנהלת הארגון בו עבד, כל נוסחה שנוסתה כדי להשכין שלום בין הניצים לא צלחה, לא עובר זמן רב וסמי מוצא עצמו מפוטר מעבודתו רבת השנים והתהילה.
     השעמום אכל אותו בכל פה, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. כל המכשירים האלקטרוניים לא הצליחו לתת לו רגע של סיפוק, ברגע זה נזכר ברובי בנו, כל כך הרבה הנאה יש לו מהלימוד, כנראה שיש שם מענה לשעמום. אולי אם ילמד בספרים של בנו יחוש מעט סיפוק בחייו.
     רובי עליך ללמד אותי איך קוראים בספרים שלך, אמר סמי לבנו ערב אחד לאחר שחזר מהישיבה. רובי התפלא על אביו, אבא אתה כמעט בן 60 נראה לך שתוכל להתחיל ללמוד את לשון הקודש ואותיות אשוריות? הרי כדי לקרוא אותם עליך לרכוש ידיעה בשפה הזו, ובזה עדיין לא תם הנושא, עליך להכיר עוד שפה שהיא ארכאית ופסה מהעולם "ארמית" אין לך כלים כדי ללמוד אותה איך תוכל לרכוש מיומנות? (באותו זמן עוד לא היה ש"ס שוטנשטיין באנגלית). ואיך עשית את זה אתה? שאל סמי את בנו, אבא אני הייתי כמעט ילד והראש שלי היה חלק בלי הרבה עומסים על הראש, אבל אתה כבר מתקרב לשנת ה 60- ראשך כבר עייף ויקשה עליך לרכוש מההתחלה את היסודות.
     אבל סמי אינו פחות עקשן מבנו רובי, אם הצלחת גם אני אצליח. וכך התיישב לו סמי ללמוד את כל מה שצריך לדעת בשביל להבין את יסודות הגמרא. 7 שנים ארך המאמץ עד שהצליח לתפוס את היסודות, בינתיים נישא בנו רובי והקים בית לתפארת, נולדו לו שני בנים ובת, והאבא עדיין מתייגע כדי לקלוט את היסודות. ואז החל ללמוד בצוותא עם רובי, לא בכל יום התאפשר הלימוד רובי בעל משפחה הוא אבל כל רגע פנוי שהיה לו היה קודש ללמד את אביו. לא היה אדם יותר מאושר מסמי כשהחל לקלוט עניין, לפתע מתחבר הוא למילים וכאן נארגים להם משפטים ולבסוף נשלם עניין. גומרים נושא וסמי יושב וחוזר על העניין בלי הרף הימים לפתע נעשים קצרים אין זמן להספיק וכך קובץ על יד נאספו להם עוד ידיעותונשלמו להם עוד נושאים וכעבור שנה וחצי הוא מגלה כי הוא שולט בדף שלם איזה אדם מאושר הוא. נכון זה דף אחד מתוך ש"ס שלם אבל הוא חש שהדף הזה הוא שלו. קניין של דף גמרא שלם שמושקע בזה כל דם התמצית, את שמחתו הביע לבנו רובי. משאלה לו ממנו לארגן מסיבה צנועה בבית לרגל "סיום הדף". רובי התפלא מעולם לא שמע על סיום של דף אחד. הוא הביע את דבריו בחשש שמא יעשו מהם חלילה... אבל סמי לא נבהל אני חושב שיש מקום לשמחה הזו כי אין אדם שמח ומאושר יותר ממני, שמחת התורה שלי אינה פחותה בערכה משמחת מי שמסיים בפרק זמן זה את כל התורה, כי הכל הולך לפי ערך ההשקעה .
     נשאל את רבינו גאון הדור רבי משה פיינשטיין האם יש כזה דבר, אמר רובי לאביו. אין כל ספק שיש לשמוח על זה ושקולה שמחה זו כשמחת מי שמסיים את כל התורה כולה ואף אני אבוא לסיום ענה הגאון כשנשאל.
     סיום גדול נערך בהשתתפות גאון הדור רבי משה פיינשטיין שנישק את המסיים ובירך אותו שיזכה לסיים את כל התורה כולה בעזרת ה'. אלא שמשמיים נגזר כי זהו יומו האחרון. באותו לילה הלך סמי לישון ולא קם, הוא נפטר במיתת נשיקה, ובהלווייתו נשא מרן הגאון רבי פיינשטיין דברים "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונו עולמו בדף אחד" נקלע למנוח דף של ספינה שהצילה אותו מהתהום והעלתה אותו לפסגות''.
חוויית השבוע שלי