אמרי שפר כ"א אדר ה'תשע"ח

"אתה לא יכול להימנע מלהזדקן, אבל אתה לא חייב להפוך לזקן"

     "בגיל 20 אנחנו דואגים לגבי מה שאנשים חושבים עלינו. בגיל ארבעים כבר לא אכפת לנו ממה שאחרים חושבים עלינו. בגיל 60 אנחנו מגלים שהם בכלל לא חשבו עלינו"

     ''בלתי אפשרי" הוא מושג זמני בלבד,  אתם תחליטו מתי הוא יהפוך לאפשרי.

     יש מדד אחד ויחיד להצלחה בחיים- הוא , בסוף יום הלכת לישון ונרדמת עם חיוך.

(הרב ניסן מנגל) התינוק נולד בשלוש וחצי לפנות בוקר 

כשהייתי תלמיד בישיבת חב"ד במונטריאול שכרתי חדר אצל אחת מהמשפחות שגרה בקהילה. בעלת הבית הייתה בהריון שהסתבך, והרופא ביצע בדיקה ארוכה בסופה הוא קבע כי העובר לא ישרוד. הוא הציע לבצע הפלה כדי להציל את חייה של האם.

הרופא היה אחד מהרופאים הטובים ביותר בתחום – היו לה סיבוכים בהריונות קודמים כך שהם חיפשו רופא מתאים – והוא קבע בתוקף שעליהם לבצע הפלה.

לפני שהם חתמו על הטופס לביצוע ההפלה, אמר הבעל: "אני רוצה לחשוב על כך." הוא התקשר לרבי לבקש את עצתו. הרבי שמע את כל הפרטים ואמר לו לא לחתום על הטופס לביצוע ההפלה אלא לבקש מהרופא לעשות כל שביכולתו כדי להציל את חיי העובר והאם.

הבעל שב אל הרופא ואמר לו: "ברצוני שתעשה כל שביכולתך כדי להציל את חיי אשתי והילד!" – "האם אתה צריך להגיד לי?" השיב הרופא בכעס. "הרי ברור שלו הייתי יכול, הייתי עושה זאת. דע לך שאם תתעקש לא לבצע הפלה, גם העובר וגם אשתך עלולים למות. המצב מאוד חמור."

שוב ביקש הבעל לחשוב על כך והתקשר לרבי, אך הרבי חזר על דבריו: אל תחתום על כלום, תתעקש שעל הרופא להציל את חיי האם והעובר.

כשהרופא שמע את הדברים, הוא אמר: "אשתדל ככל יכולתי לעשות זאת, אך ההליך יארך שעות רבות. יש לך ילדים בבית, שוב לביתך ואתקשר אליך מיד כאשר תהיינה התפתחויות."

היה זה בשעה עשר בלילה. בארבע לפנות בוקר הטלפון צלצל. "מזל טוב! אשתך והתינוק בריאים ושלמים. הכול עבר בשלום!"

מיד לאחר קבלת הבשורה הטובה התקשר האב המאושר למזכירו של הרבי. למרות השעה המאוחרת הוא רצה שגם הרבי ישמע את החדשות. בשבע בבוקר התקשר אליו המזכיר ואמר כי הרבי רוצה לדעת האם אכן התינוק נולד בארבע לפנות בוקר, כי לפי חישוביו של הרבי הוא נולד בשלוש וחצי.

כשהבעל פגש את הרופא, הוא חיבק אותו בחום והודה לו. לאחר-מכן הוא ביקש לדעת מתי נולד הילד. "מה זה משנה?" לא הבין הרופא. "לי זה אכן לא משנה" השיב האיש, "אבל הרבי רוצה לדעת."

הרופא בדק ברישומים. היה כתוב כי התינוק נולד בארבע לפנות בוקר. הוא החליט להתקשר לאחות שטיפלה בילד. "מתי רשמת את שעת הלידה? כשהתינוק נולד או לאחר שהבאתם אותו לתינוקיה?"

מתברר שהרישום התבצע רק כשהוא הגיע לתינוקיה, כחצי שעה לאחר שהוא נולד.

"הרבי שלך צדק!" אמר הרופא. "אבל כעת סקרנותי התעוררה: מדוע היה חשוב לרבי לדעת מתי נולד התינוק?"

האבא התקשר למזכירות של הרבי ושאל אותם על כך. "לא יכולתי להירדם עד שהייתי בטוח שלאם ולתינוק שלום. בשלוש וחצי, הצלחתי להירדם" השיב הרבי.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ח' תמוז ה'תשע"ז

איזוהי ידידות מזויפת ? ידידות הדומה לְצֵל: באור היא קיימת,  ובחושך נעלמת.

     אנו מעריכים את הבריאות רק כאשר אנו חולים.

     החיוך תרופה יעילה בלי תופעות לוואי.

     כל החיים אנו מתאמצים איך לא להתאמץ.

"היד ה' תקצר" [יא, כג].  (ברכי נפשי).

     הרב ירמיהו אברמוב שליט"א סיפר לי שזמן קצר לאחר שהכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, חזר אל העם היהודי בשנת תשכ"ז, נתקלו הממונים במקום בדבר שעורר בהם פליאה-רבתי. יהודי נכבד ונשוא- פנים ניגש אל האחראים, ובפיו בקשה מוזרה עד מאוד: 'הרשו לי לנקות מדי יום ביומו את חדרי הנוחיות של הכותל המערבי.  אני מבטיח לקחת את המשימה הזו במלוא הרצינות, ואמלא את תפקידי בכובד-ראש, אבל אני מציב בפניכם תנאי בל- יעבור: את התפקיד הזה אני רוצה לעשות ללא כל תשלום '! הממונים הסכימו, ואכן לאורך שנים מילא אדם זה את התפקיד בנאמנות רבה, ודאג לניקיונם של חדרי הנוחיות ברחבת הכותל המערבי, ניקה וצחצח אותם כמו שצריך. אלה שעקבו אחריו הבחינו שהנאמנות שלו לביצוע הניקיון,  היא יוצאת מגדר הרגיל. איש לא ידע מה הסיבה שהביאה אותו לכך.

     בשלב מסוים החליטו הממונים לשאול אותו על מה ולמה לקח על עצמו תפקיד שכזה. והיהודי-הנאמן השיב, ויש בתשובתו זו כדי לספק לנו הרבה-הרבה אמונה בא-לוקי ישראל, ולהתאזר בעוז ובשמחה על שאנחנו משתייכים לעם קדוש שכזה. אני, סיפר האיש, עברתי על בשרי את אימי השואה, והתגלגלתי למחנה-המוות הנורא, אושוויץ. והנה, בהגיעי לשם,  פגשתי גם אנכי את מלאך- המוות הנורא ההוא שענה לשם 'ד"ר מנגלה', שהיה מסמן בידיו לימין או לשמאל,  לחיים או למוות. אני כבר סומנתי על ידו כאחד שאינו כשיר לעבודה, והלכתי עם כל אלה שנגזר עליהם להיות מושלחים לכבשנים. אבל ברגע מסוים אזרתי עוז ואמרתי לגרמנים שהובילו אותי שיש לי התמחות מיוחדת ב... ניקוי שירותים, ואני מוכן למלא את המשימה הזו.  הקצינים הגרמנים הסכימו, ומאז החילותי לעסוק בניקיון שירותיהם המפוארים של הנאצים הארורים,  כשאני נאלץ לסבול את גועל-הנפש האיום, ולטפל בניקיון המקומות הללו . וכפי שאומר הפסוק שלנו "היד ה' תקצר", עבודתו זו של היהודי הייתה הסיבה להצלתו הפלאית באושוויץ, ' ובעוד שאלפים ורבבות מחבריי וידידיי הלכו לטבח, ונשרפו בכבשנים, אני נשארתי בחיים, ושרדתי בחסדי השם את התקופה האיומה הזו', סיפר לממוני הכותל המערבי.  אינני יודע איזו זכות עמדה לי שאצליח להעלות בפני הנאצים את הרעיון הזה של ניקיון השירותים, אבל במציאות זו הייתה סיבת הצלתי. ידעתי שכל התרשלות קטנה במילוי התפקיד, תביא גם אותי אל הכבשנים, רח"ל,  ולכן עשיתי את כל מה שהייתי צריך לעשות במלוא הרצינות.

     מדי יום ביומו, כשהייתי עסוק במלאכתי , וידעתי שממש ברגעים אלה מובלים אחיי הקדושים לכבשנים, הייתי שופך נפשי בתפילה לה', ומבטיח לו שאם יזכני לעלות לארץ הקודש, ולראות ??בניין בית המקדש, אנקה את חדרי הנוחיות שהיו גם שם,  כמובא במשניות במסכת מדות.  והנה, הקב"ה הביא אותי ברחמיו המרובים לארץ הקודש, ולירושלים, וגם אם לא זכיתי עדיין לנקות את חדרי הנוחיות בבית המקדש, אני עושה זאת כאן, בשריד בית מקדשנו 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ג סיון ה'תשע"ז

 אי אפשר לדעת מה יכולה מילה טובה בזמן הנכון לעשות למישהו!  גם המצווה הקטנה ביותר היא מצווה! חיוך, אמירת "בוקר טוב". גם אדם שלא צריך חיוך מעריך כשמחייכים אליו. וא"א לדעת מי צריך חיוך ! אם יש לך רגע פנוי, תאמר פרק תהלים!  אין דבר קטן מדי עבור ה', ולא צריך להיות דבר קטן מדי גם עבור כל אחד ואחד מאתנו. (תפארת שמשון(

    ''אם ברצונך לחיות, השאר מורשת מאחורייך. השאר חותם שלא ניתן למחוק''

     בשם הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל: 'שתשוב ותרחם עלינו', גם אתה ריבונו של עולם צריך תשובה. ומה הוא תשובתך, בזה שתרחם עלינו.

     ישנה מליצה, וכמדומה שכתובה בקדמונים, פעם אחת הלכו אב ובנו, האב רכב על החמור והבן הלך רגלי. פגש אדם אחד את האב ואמר לו: ואיך לא תרחם על בנך? ירד מהחמור והעלה עליו את בנו. פגשו אדם שני ואמר לבן: וכי זה כיבוד אב? ועלו שניהם על החמור. פגשו אדם שלישי ואמר: וכי איך לא תרחם על החמור וירדו שניהם. פגעו ברביעי ואמר לו: שלשה חמורים הולכים ואין אחד רוכב על חברו, סוף דבר היה שלקחו החמור ושמוהו על שכמם. זה הסוף של מי שמתפעל ממה שאומרים לו... (דרך שיחה(

הנס של המקווה (נשלח לדף שלי בפייסבוק)

     קוראים לי דניאלה, אני גרה ביישוב קצרין שברמת הגולן ואני רוצה לשתף אתכם בקצרה בנס המופלא שלי.
זה סיפור שהתחיל לפני 15 שנה. התחתנתי אז עם בעלי ובאנו לגור ביישוב קצרין שברמת הגולן, רצינו מאוד ילדים אך נתקלנו בקשיים. בשנה השלישית לנישואינו, אחרי הרבה ניסיונות, נולדה לנו בת מתוקה ומקסימה.
 אחריה רצינו להמשיך ולהגדיל את המשפחה. עברנו בשביל זה הרבה התייעצויות עם רופאים, בדיקות וטיפולים בלי סוף, המון תקוות ובעיקר אכזבות. עשינו הכל כדי להיכנס להיריון אך לשווא.

     הבת שלי הגיעה כבר לגיל 10 והייתה שותפה לתפילות שלנו להביא ילדים נוספים לעולם.   היא רצתה אח או אחות ואני ובעלי השתוקקנו לעוד ילדים בבית, עשינו בשביל זה הכל כאמור ושום דבר לא הצליח.  באחד הימים סיפרה לי חברה טובה על "סגולה בדוקה ומנוסה" לזרע של קיימא. היא אמרה שיש מקווה טהרה ביבנאל עליו הבטיח המוהרא"ש הקדוש שהמקום מסוגל לפקידת עקרות.יצרתי קשר עם האחראית על המקווה שאמרה לי את כל הפרטים. קוראים למקום "מקווה מלכה" והוא נמצא ממש קרוב לקברו של המוהרא"ש הקדוש, הסבירה. היא סיפרה לי סיפורים מדהימים שקרו שם ואמרה: "צריך שתהיה לך אמונת חכמים חזקה בדברי הצדיק ואז תהיי בטוחה שתראי נס גלוי". הדברים נגעו לי בלב והחלטתי לנסות את מזלי.

     כשהגעתי לשם הופתעתי. המקווה מפואר מאוד וקבלת הפנים מהבלניות הייתה חמה ולבבית. אחרי הטבילה התמלאתי בתחושת רוחניות עילאית בלתי מוסברת, הרגשה שקשה לי לתאר במילים. פניתי מעומק ליבי לבורא העולם והתפללתי לנס: "אני רוצה עוד ילדים" התחננתי, "אנא בזכות הצדיק תביא לי את הישועה שאני מחכה לה כל כך הרבה שנים".

     עברו חודשיים.
 יום אחד הרגשתי כאבי בטן חזקים, נבדקתי אצל רופאת המשפחה והופניתי לבית החולים "פוריה" לטיפול ומעקב כי היה חשש לאבנים בכליות... אושפזתי בשעות הערב ועברתי בדיקות מקיפות במטרה לאמת או לשלול את החשד לאבנים בכליות. לא אשכח את מה שקרה בלילה הזה. השעה הייתה אחת אחרי חצות, שכבתי במיטה חצי מנומנמת והמתנתי לתוצאות. מרחוק ראיתי את האחות מדברת עם בעלי ולפי שפת הגוף היה נראה שמשהו טוב קרה.
 בעלי התקרב אליי בצעדים מהירים ולחש לי באוזן את הבלתי יאומן: "דניאלה – את בהריון..."
 התגובה שלי כמעט שהעירה את כל המחלקה. התחלתי לצעוק מהתרגשות: "א- ל ו ק י ם, א -ל ו ק י ם, תודה רבה – תודה רבה!!!"
מה אומר לכם, לא הפסקתי להלל ולשבח את ה'!

     אבל השטן נכנס לנו גם כאן, בתוך השמחה הגדולה התחילו הרופאים לצנן את התלהבותנו. הם הסבירו שהעובר נראה קטן מדי ובגלל גילי המבוגר יחסית (39) ייתכן שההיריון לא ילך תקין. נכנסנו לימים של חרדה, האם אחרי כל הקשיים נצטרך לעבור הפלה?!

      פניתי לבורא עולם ואמרתי לו: "א-לוקים, זה העובר שלך... אתה נתת לי אותו במתנה אבל זה שלך... העובר הזה שלך... אתה אחראי עליו... אני מתחננת שתשאיר אותו אצלי אחרי כל הצער שעברתי".

הרופאים המשיכו להלחיץ אבל אני הפסקתי להקשיב. עברתי את כל חודשי ההיריון בשלום וכנגד הסיכויים נולדה לי בת בריאה ומתוקה. קראנו לה ליאל. היום היא בת שלושה חודשים והיא ואחותה הם האושר שלנו בחיים!!
 כשהייתי במקווה הבטחתי שאם תהיה לי ישועה אז אפרסם לכולם את הנס שלי, בבקשה עזרו לי לפרסם את זה ושתפו את הסיפור.
 יהי רצון שיהיו בשורות טובות אצל כל עם ישראל.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ו כסלו ה'תשע"ה

חופש הבחירה איננו מושג מסתורי ומעורפל. אתה עושה את מה שברצונך לעשות, ואינך עושה את מה שאין ברצונך לעשות.--{רבי נחמן מברסלב} חוק המיסים הוא סוג של רשת שבה הדגים הקטנים נתפסים והגדולים בורחים חיוך אחד מתחיל ידידות ''חיוך הוא קו עקום שמיישר את הכל'' חנוכיית רבי יונה (הרב ישראל גליס) עוד באותו יום ראשון שלאחר הסוכות , כבר הייתה העיר העתיקה של ירושלים נצורה. מחסום הפריד בין העיר העתיקה לשוק הערבי הסמוך, שבימים כתיקונם מלא בקונים יהודים. ולא רק יהודים לא נראו שם, אלא גם שוטרים בריטיים. מלבד משוריין אחד שאחת לפרק זמן סיפק תרופות ומצרכי מזון מהעיר החדשה, העדיפו גם השוטרים הבריטיים לא להיראות באזור. פחדו לנפשם. הרעבון מעיק. יהודים נועזים פרצו לחנויות הערביות שעוד נותרו ברובע היהודי, ובזזו מכל טוב שהיה שם. אולם, טבעו של הרעב, כי אינו יודע שובע, ותמיד כמה לעוד, ולכן המזון הזה אף הוא אזל לאחר מספר ימים. הימים ימי חנוכה, ואין איש שם על לב. הרעב אופף כל פינה, והחג הקרב נשכח מלב היהודים. איש חסיד היה, חסיד ברסלב, רבי יונה לבל שמו, שהיה משומרי נר התמיד שבבית הכנסת ברסלב שבעיר העתיקה. גם כאשר אזל השמן מן הנרות, סיפק הוא שמן מביתו שלו, אף שהיה מלא בילדים רכים שהשמן היה מצרך חשוב לאין-ערוך בעבורם. כך התמיד דבר יום ביומו. כשקרבו ימי החנוכה, החל לחסוך רבי יונה טיפות שמן משל ביתו, כדי לזכות ולקיים מצוות פרסום הנס אשר עשה ה’ לאבותינו. יום בו גבר אויב היו הימים. העיר נכבשה, ובתים רבים פוצצו ונותצו בידי האויב. בית הכנסת ברסלב שעמד עד לאחרונה ברחוב ניסן בק שעל יד המקווה אף הוא פוצץ, והעביר משכנו לשכונת בתי-מחסה, שכן הפכה הראשונה לתל-חרבות ומרכז קרב. כך היווה המקום מרכז רוחני וקרן-אור גם לשאר תושבי האזור שהתחממו לאורו של הנר התמיד המהבהב ולאור הביטחון הגדול שליווה את אותם חסידי ברסלב גם בשעות הקשות. חג החנוכה הגיע. נשים צדקניות מירקו את החנוכייה, ניסו למצוא טיפת שמן קלה כדי ללחלח את המנורה בהם. הן מילאו את החנוכייה בדמעות. כי אם אין שמן כדי לזכור את הנס, יש דמעות כדי לזכור הצרות והתלאות שעבר עם ישראל באותם ימים. רבי יונה לא הסתפק בנר חנוכה של דמעות. אט -אט אסף טיפה לטיפה לתוך פחיות השמן , אותם הצניע מאחורי ארון הקודש של בית הכנסת של חסידי ברסלב. לבטים רבים התלבט רבי יונה בעצמו מכל טיפה שחסך, משום שבכך הוא מחסר גם את מנת השמן של בני הבית. נזכר הוא באותם ימים יפים בהם שימש כאן את אותם עובדי השם, לילות כימים, ששימש צרכם ועמד להם בכל אשר יידרש, כדי שיוכלו לעסוק בתורה מתוך הרחבת הדעת. נועץ רבי יונה עיניו הבוערות-יוקדות, ומתמלא עצב: עליך הכתוב קורא גזלן; ''את מזונך שלך תוכל ליטול ותהיה “חסיד”, אך איך לא תחוס על ילדיך הקטנים , העטופים ברעב ואין בידך להושיע ...”. עצר מחשבתו ותינה צערו בפני ריבונו של-עולם: “ ריבונו של-עולם תושיע ”. שכן, למודים הם חסידי ברסלב לשפוך שיחם לפני יוצרם ולא לפטפט כנגד היצר. וכמו שמשיח ליבו בפני המקום, כך מהרהר ומתחזק בעצמו: מהו חלב ודם של ילוד-אישה, למול האור הנצחי של המצווה?!. בערב חנוכה, מקדים הוא רבי יונה ויורד לבית הטבילה. טבל במקווה במים הצוננים. מירק לבית הכנסת דחסידי ברסלב, כדי להכין החנוכייה לערב. מירק החנוכייה, שפך לתוך פחיה מעט השמן שנותר, והעמידה על פתח בית הכנסת הפונה לשכונת בתי-מחסה , אז מרכז החיים היהודיים. נוטים צללי ערב, ומתפללים נקבצים לבית הכנסת. אנחות שלצער ויגון נפלטו מפיהם, ולא עוד אלא שדאבה נפשם: לא די שחיים הם בצר ובמצוק, אלא גם לא זוכים לקיים המצווה החשובה של הדלקת נר החנוכה. רק פניו של רבי יונה זרחו באור המופלא. ומה לו לרבי יונה המתפלל תמיד בשברון-לב, מצטער בצערן של הציבור וחש לסבלם, שכעת מעלים הוא עין מהם? שמא ואולי נטרפה עליו דעתו?! אך רבי יונה לא חש לזאת כלל. כל-כולו שקוע במצווה אותה זוכה הוא לקיים - להאיר נר החנוכה בנפשות העלובות. התפילה הסתיימה לה. המתפללים מחלים להסתלק מן המקום לבתיהם האפלים. “עימדו” , צעק רבי יונה לבל לעברם. “ הבה ונקיים מצוות הדלקת נר חנוכה! ”. “מנין? ”, תמהו כמוכי-הלם, “ הלא זה שבועות מספר שאין טיפת שמן מצויה בבתים. הכזה הוא רבי יונה?”, שפשפו עיניים בתימהון. עוד הם עומדים, סר רבי יונה לארון הקודש ומוציא מאחוריו צלוחית של שמן, אותה הוא יוצק בתוך פחיות החנוכייה המוצבת בפתח בית הכנסת. והוא מחל מתפלל: “גלוי וידוע לפניך, ריבונו של עולם, שלא לכבודי עשיתי זאת, אלא לכבודך, ולהצית מעט אורה בנפשות החשוכות של העיר הנצורה”. נטל רבי אברהם הזקן, רבי אברהם שטרנהרץ, זכר צדיק לברכה, את הנר להדלקה, והחל לברך ולהודות על הניסים שעשה השם לאבותינו. השמועה כי נר החנוכה הודלק בעיר העתיקה פשטה חיש בכל פינות העיר, וכולם אצו לראות במחזה הבלתי-ייאמן. עמדו כולם מסביב ושירת הפיוט “מעוז צור” הפכה לשירה המונית, סוחפת ומרוממת. כל שמונת ימי החנוכה דלקו נרותיו של רבי יונה בבית מדרשם של חסידי ברסלב . ומידי ערב התאספו רבים מבני הרובע, לחזות בהם, להודות ולהלל, וגם כדי שיפיחו בהם מעט חיות. יריות רבות פילחו את הרובע, אך בנרות לא הצליחו לפגוע. כל אזור בית הכנסת חף הוא מכדורי-מוות. המשיכו המה להאיר הם באורם הבהיר עד תום שמונת ימי החנוכה. אם תרצו, “פרסומי ניסא”, נוסף היה כאן. http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/